איך יודעים מי משקר בבית הדין? ולמה בדתות אחרות אין הרבה נביאים?
עֵד אֱמוּנִים לֹא יְכַזֵּב וְיָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר (משלי יד, ה).
איך נדע על מי אפשר לסמוך? מי מעיד אמת ומי מעיד שקר? הרי הרבה פעמים עד השקר הוא שקרן מקצועי, ואי אפשר לראות עליו שהוא משקר. וכיון שהוא מעיד על מה שלא ראינו בעצמנו, איך נוכל לדעת שלא לסמוך עליו? והרבה פעמים עד האמונים מתרגש ומתבלבל ומגמגם, ולפעמים מעיד על דברים שנשמעים לא סבירים, ואיך נדע לסמוך עליו?
יש שיטה פשוטה: צריך לעקוב קצת זמן אחרי שני האנשים האלו. מי שהוא עד אמונים, מי שניתן לסמוך על המילה שלו, אינו מכזב גם מחוץ לבית הדין. אם הוא מבטיח, הוא מקיים. אם הוא אומר, אפשר לסמוך על דבריו. כשנראה שמדובר באדם כזה, גם בהתנהלות היום יומית שלו, נוכל לסמוך עליו גם בבית הדין.
לעומתו מי שכל כך קל בעיניו השקר, עד שהוא מוכן להעיד שקר בבית הדין, מן הסתם מפזר כזבים כדבר שבשגרה. אם נבחן את התנהלותו הרגילה, מחוץ לבית הדין, נראה שהוא משקר כדרך חיים. נראה שהוא מבטיח ולא מקיים, מצהיר ולא עושה.
הנמשל הוא הבטחות התורה מול הבטחות של דתות זרות:
גם התורה, וגם דתות אחרות, בעקבותיה, מדברות על מה שיש לאחר המות, על גן עדן וגיהנום, מדברות על מה שיהיה באחרית הימים. הן מעידות על דברים שלא ראינו, על דברים שנשמעים מפתיעים, או מוזרים.
אבל התורה לא השאירה אותנו לסמוך על האמונה שלנו בה בלבד. התורה ניבאה עוד הרבה דברים מחוץ לעולם הבא, גם בעולם הזה התורה אמרה מה יהיה, וצדקה. כיון שאנחנו רואים שאפשר לסמוך על דברי התורה, שאפשר לסמוך על נבואות הנביאים, ממילא מתחזקת ידיעתנו שהתורה היא עד אמונים גם לגבי מה שעוד לא ראינו.
ואילו כשדתות אחרות אומרות מה יהיה בעולם הזה, אלו מהן שעדיין מוכנות להסתכן ולנבא, הן מפיצות את הכזבים שנוח להן להפיץ, וכמובן טועות. ולכן אפשר לדעת שגם לגבי מה שאין לנו עוד איך לבדוק, הן מעידות שקר.