צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת (משלי יד, לד).
יש הבדל בין צדקה לחסד. צדקה באה מלשון צדק, ופירושה מעשים שנכונים באופן מוחלט, למרות שהם לא משרתים דווקא את האינטרסים שלי. מי שעושה צדקה, לא חושב על עצמו, אלא על מה שנכון באופן מוחלט לעשות. לעומת זאת חסד פירושו לתת בלי שלשני יש זכות לקבל, בין אם זה נכון ובין אם לא. לפעמים החסד הוא גם צדקה, אבל לפעמים הנתינה למי שלא מגיע לו מעוותת דברים חשובים. לכן יש ביטוי בתנ"ך "חסד ואמת", כלומר חסד שהוא גם אמת ולא יוצר שקר בעקבותיו.
"גוי" זה עם שמגדיר את עצמו כעם אחד, "לאום" זה אנשים שמתקבצים סביב רעיון דתי.
כל עם צריך צדקה. אנשים פרטיים יכולים להתנהל לפי החוק היבש, לפי כללי השוק. אם הם רוצים משהו, הם צריכים לשלם עליו. אם הם נותנים משהו, זה רק בתמורה. אבל עם שלם לא יכול להתנהל כך. העם חייב אנשים שיתנו יותר ממה שהם מקבלים. העם חייב שיהיה מי שידאג לעניים שלא ימותו, שיהיה מי שידאג לחינוך של מי שידו אינה משגת, שיהיה מי שיגן על גבולות המדינה, גם אם זה עלול לעלות לו בחייו. עם שבו כולם עושים רק מה שמשתלם להם, הוא עם חלש מאוד. בסדום התקבצו יחד אנשים שהיה שווה להם, אנשים עשירים. זה החזיק מעמד מצוין עד שהגיעה מלחמה. אז מלך סדום ומלך עמורה נסו לעמק השידים והנשארים הרה נסו. ארבעה מלכים ניצחו חמשה כמעט בלי מלחמה, כי אף אחד לא היה מוכן לסכן את החיים שלו בשביל הכלל. לכן עם שמחזיק בעקרון של צדקה, יתרומם ויהיה חזק.
לעומת זאת הדתות, למעט היהדות, אם הן כבר מדברות על נתינה, זה על חסד, לא על צדקה. תתן מעצמך כמה שאתה יכול, תקדיש את כל חייך לאחרים ולא לעצמך, אל תלחם גם אם תוקפים אותך. החסד הזה שעושים הלאומים הוא חטאת, הוא עצמו תוצאה של החטאים שלהם. כשאנשים חושבים רק על עצמם, ודואגים רק לעצמם, הדת מנסה לאזן את זה, ואומרת לאנשים לדאוג רק לאחרים. צורת החשיבה ש"רק אני חשוב" יכולה להתהפך לצורת חשיבה של "רק אחרים חשובים", אבל שתיהן מוטעות. שתיהן לא מובילות לעולם מתוקן יותר. אם אדם לא דואג לעצמו, הוא הופך לנטל על אחרים. העולם נהיה רעוע, ורוב האנשים גם מתרחקים מעשיית חסד כזה, כי הם רואים שהוא בא על חשבונם. המרחם על אכזרים והמתאכזר על רחמנים באים מאותה צורת חשיבה.
הדתות משתמשות בחסד, כדי שאנשים ירגישו טוב למרות המעשים הרעים שהם עשו, הן משתמשות בו כקרבן חטאת, אבל החסד הזה עצמו מסדר לאנשים את המצפון ומאפשר להם לחזור ולעשות דברים רעים. כשלא מחפשים את הצדק, העולם לא יהיה מתוקן יותר.
הנמשל הוא היחס בין עם ישראל והעמים:
עם ישראל לא מנסה לעשות חסד לעמים אחרים. הוא לא אמור לתת את מה שיש לו כדי שלעמים אחרים יהיה יותר, הוא לא אמור להמנע מתקיפה של מי שרוצה לתקוף אותו. רק כשעם ישראל מגיע למצבים של שפלות מוסרית ושל חטאים, הוא מנסה לכפר לעצמו במעשי חסד על חשבון עצמו. כמו שנאמר על אחאב, שהיה אחד המלכי הרשעים ביותר של ישראל "מלכי ישראל מלכי חסד הם". ושם באמת אחאב מוותר למלך שנלחם נגדו ונותן לו ערים מארץ ישראל.
עם ישראל עושה צדקה בעולם. הוא מסדר את העמים שבשליטתו לפי מה שצודק ונכון. הוא נותן לעצמו מה שצודק ונכון. ולכן בהדרגה עם ישראל יתרומם על כל העמים, כי העמים עצמם ירצו שיהיה מי שיסדר את העמים בצורה צודקת.
לעומת זאת העמים מחפשים את טובת עצמם, ולא את הצדק. ולכן גם כשהם עושים חסד לעם ישראל, גם כשהם מכירים בזכויותיו או עוזרים לו, זה לא מתוך נסיון לעשות את הטוב והנכון, אלא כדי לכפר בעיני עצמם על הדברים הרעים שהם עשו לו בעבר. ואחרי שהם "משלמים את המס" הזה, הם מרגישים חופשיים לחזור ולהרע לישראל.