אם הקב"ה דואג לפרנסה, למה צריך לעבוד? והאם יש מצוות שלא כתובות בשולחן ערוך?
היום נמשיך עם שני הפסוקים הבאים שממשיכים את אותו משל ונמשל:
עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵקִים יִשְׂבַּע רִישׁ: אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה (משלי כח, יט-כ).
יש בעולם שתי דרכים להתפרנס: השתדלות ובטחון. ההשתדלות אומרת שאדם צריך לעשות מה שהוא יכול, לפי הדרכים המקובלות בעולם הזה, כדי להתפרנס. הוא צריך לעבוד, הוא צריך לדאוג למאזן של הכנסות והוצאות, הוא צריך לחסוך. הבטחון אומר שהקב"ה יכול לפרנס אותנו גם לא לפי הדרכים הרגילות של העולם הזה. גם אם לא נעבוד, גם אם לא נחסוך, הקב"ה יכול לדאוג לכל צורכנו.
שתי הדרכים קיימות יחד. הקב"ה ברא עולם שבו הוא דורש מאיתנו להשתדל, אבל הוא משלים את המעשים שלנו, גם מעבר למה שעשינו בעצמנו.
הולך התמים יודע שכדי לשבוע לחם צריך הרבה עבודה קודמת. מי שעובד את אדמתו, חורש, זורע, מעשב ומשקה כשצריך, הוא ישבע לחם בסופו של דבר. ולכן הולך התמים עושה את כל הפעולות האלו, למרות שהוא בוטח בקב"ה. כי זה העולם שהקב"ה ברא, עולם שבו כדי לשבוע לחם צריך לעשות פעולות מסוימות.
אבל מצד שני, הוא לא שוכח לרגע שלא הכל תלוי במה שהוא עשה. הוא זוכר תמיד שהקב"ה יחליט אם ההשתדלות שלו תצליח, ועד כמה. ולכן הולך התמים הוא איש אמונות. אחרי שהוא סיים לעשות מה שבידו, אחרי שהוא חרש וזרע, הוא עדיין צריך גשם, הוא צריך שלא יבוא ארבה או מחלות, הוא צריך שתהיה מספיק תבואה. והוא מאמין בה' שיעזור לו בכל הדברים האלו.
אבל כיון שהוא מסתכל תמיד על המטרה, ולא רק על הדרך, הולך התמים לא מגדיר לקב"ה באיזו דרך להושיע אותו. הוא יודע שהקב"ה משגיח עליו, ולכן הוא מאמין שהקב"ה ידאג שיהיה לו לחם, ושגם אם הקב"ה לא נתן לו לחם, גם זה בהשגחה, וגם זו לטובה. ולכן הוא איש אמונות ברבים ולא רק אמונה אחת, והוא גם רב ברכות. לפעמים יש לו ברכות מסוג אחד, מהסוג החומרי, כשהקב"ה עוזר לו שההשתדלות שלו תצליח, ולפעמים יש לו ברכות מסוג אחר, כשהקב"ה מייסר אותו ועוזר לו לחזור בתשובה כשהיבול שלו לא מצליח, וגם זה בהשגחה. וכך או כך הוא מאמין בקב"ה, וכך או כך יש לו ברכה, חומרית או רוחנית.
לעומתו, נעקש הדרכיים, רואה את ההשתדלות והבטחון כשתי דרכים שונות וסותרות. ולכן גם אם הוא מנסה להחזיק את שתיהן, הוא נופל בסופו של דבר באחת. נעקש הדרכיים לא מסתכל על המטרה, אלא על הדרך. ולכן אם הוא נפל בדרך של הבטחון, הוא לא מבין שכל מה שאפשר לבטוח בקב"ה שיפרנס אותו, זה בגלל שהוא בדרך טובה, אלא הוא חושב שהפרנסה בכלל לא תלויה במה שהוא עושה. ממילא הוא לא רואה צורך להשקיע את הזמן והכוח שלו בפרנסה, הרי הקב"ה כבר ידאג לה, והוא מנצל את הזמן והכוח שיש לו כדי לרדוף אחרי דברים ריקים מתוכן שיש בעולם הזה: אחרי הנאות, אחרי תאוות, ואחרי דמיונות. האדם הזה לא ישבע לחם, הרי הקב"ה לא יעשה בשבילו נס, ולא יפרנס אותו. אין סיבה לפרנס אותו מחוץ לדרך הטבע, ואולי אפילו אין סיבה להשגיח עליו. האדם הזה ישבע ריש, לא רק שלא יהיה לו לחם כמו כל עצלן אחר, גם ממה שיש לעצלנים אחרים הוא יתרושש. אם אדם מתעצל מלעבוד את אדמתו, אבל לא ממלא את זמנו במטרות אחרות, לפחות מעט לחם יהיה לו. מדי פעם הוא בכל זאת יקום ויעשה משהו, או ילך לעבוד קצת אצל מישהו, וקצת לחם יהיה לו גם אם הוא לא ישבע. אבל מי שממלא את זמנו במטרות אחרות, הן ישתלטו גם על מעט הזמן שהוא כן היה עובד בו. גם את המעט שהיה לו הוא יפסיד.
כשנעקש הדרכיים נופל בדרך של ההשתדלות, בלי הבטחון, הוא חושב שרק מה שאדם עושה בעולם יש לו. לפי ההשתדלות יש תוצאות, והקב"ה לא מעורב בענין. וכיון שהמטרה שלו אינה עולם הבא, ההשתדלות עצמה הופכת להיות המטרה, הוא רוצה להתעשר, לא רק לשבוע לחם. וכיון שהוא חושב שהכל תלוי בהשתדלות, הוא לא מבין שתהליכים לוקחים זמן, ותלויים בגורמים מחוץ לו, הוא רוצה להתעשר מהר. יכול להיות שנעקש הדרכיים הזה באמת יצליח להתעשר מהר. הקב"ה אכן איפשר בעולם השתדלות שמביאה תוצאות, אבל הוא לא ינקה. הוא קרוב לוודאי יעשה דברים לא מוסריים בדרך, או שהוא יגיע אל העושר בזמן שלא טוב לו. כיון שהקב"ה לא ראה לנכון עדיין להעשיר אותו, והוא מנסה לכופף את המציאות לפעול יותר מהר מהתהליכים הרגילים שלה, הוא כנראה יצליח להעשיר רק בדרכים בעייתיות: גניבה, עושק, ריבית וכדו'.
הנמשל הוא הדרכים בעולם הזה לזכות לעולם הבא:
כדי לזכות לעולם הבא, שהוא הנמשל של הלחם במשלי, הקב"ה דורש מאיתנו מעשים מסוימים. אדם צריך לעשות מצוות, ללמוד תורה, להמנע מעבירות. כך עובדים את האדמה בעולם הזה, כדי לזכות לאכול לחם בעולם הבא. אבל חוץ מההשתדלות בדרך הידועה הזו, הקב"ה מביא לאדם עוד הרבה מעשים שצריך לעשות שלא כתובים בשולחן ערוך. האדם צריך פרנסה, הוא צריך לעבוד בעולם, כשהעבודה שלו, בדרך כלל, אינה מצווה מצד עצמה. הקב"ה נותן לאדם משפחה וילדים שצריך להשקיע בהם זמן ומחשבה. האדם נמצא בחברה, הוא חלק מציבור, וגם זה דורש השקעה ומעשים שונים שאינם מצוה מצד עצמם. והקב"ה מזמן לאדם נסיונות שונים ומקרים שונים שאיתם הוא צריך להתמודד, וגם הם אינם מצוות הכתובות בשולחן ערוך.
ההולך בתומו, הוא איש אמונות. הוא יודע שכל מה שמביא לו הקב"ה בעולם הם דרכים לעבוד את ה', לא רק מה שכתוב בפירוש. הוא מאמין שאם הקב"ה הביא לו פרנסה בדרך מסוימת אפשר לעבוד דרכה את ה', ומאמין שאם צריך להשקיע זמן ומאמץ במשפחה או בחברה שבה הוא חי, זה חלק מעבודת ה' שלו. וכן הוא מאמין שהנסיונות שבאים עליו, גם הם פתח לעבודת ה', והכל בהשגחה. ולכן הוא רב ברכות לעולם הבא, כי בכל מה שהוא עושה בעולם הוא עובד את ה', וכל המעשים האלו, יחד עם ההשתדלות במצוות הידועות, מביאים לו ברכות רבות לעולם הבא. גם הזמן והמאמץ שהוא השקיע בעשיית המצוות, וגם הזמן והמאמץ שהוא השקיע בדברים אחרים שהקב"ה זימן לו לעשות, הכל מצטרף יחד לעולם הבא.
לעומתו נעקש הדרכיים מבין שהעולם הזה והעולם הבא הן שתי דרכים שונות ומתנגדות. הוא אמנם לא רוצה לוותר על אף אחת מהן, אבל סופו שיפול באחת. יש מי שיפול בבטחון בה', הוא מבין שגם העולם הזה הוא חלק מהעולם הבא. שגם מעשי העולם הזה הם רצון ה' מאיתנו, וממילא עם הזמן הוא מתעסק רק בהם. כיון שנעקש הדרכיים לא מחובר למטרה, הוא הולך בדרך העולם הזה כמו שהיא, ולא רק במקומות מסוימים, וממילא הוא מרדף ריקים. הוא מגדיר את העולם הזה, הריק ממשמעות, כמטרה שלו. וממילא הוא ישבע ריש. מי שמחזיק את שתי הדרכים לפעמים ידאג לעולם הזה שלו ולפעמים לעולם הבא, לפחות מעט עולם הבא יהיה לו. אבל מי שנפל באחת, מי שהפך את העולם הזה למטרה, ומבחינתו זה רצון ה' ממנו, הוא ירדוף דברים ריקים גם כשהוא כבר עוסק בעניני עולם הבא. הוא יראה גם במצוות עניני עולם הזה, וממילא יתרושש גם ממעט המעשים הטובים שכבר היו בידו.
ויש נעקש דרכיים שיפול בדרך השניה. גם מבחינתו המטרה אינה העולם הבא, אלא הדרך עצמה. המטרה מבחינתו היא לימוד תורה ועשיית מצוות. הוא אץ להעשיר, לאסוף תורה ומצוות, יותר מהר ממה שהמציאות מאפשרת, יותר מהר ממה שהקב"ה איפשר לו. הוא לומד גם על חשבון המשפחה, הוא לא עוסק בכלל בפרנסה, הוא מקיים מצוות על חשבון החברה, הוא מתרעם על הנסיונות שהקב"ה מעמיד אותו בהם, ושמפריעים לו ללמוד או לקיים מצוות. וגם הוא, למרות שכוונתו וודאי טובה הרבה יותר מהראשון, לא ינקה. כיון שהקב"ה לא ברא עולם שבו אפשר רק לקיים מצוות וללמוד תורה, זו גם לא המשימה היחידה שהוא הטיל עלינו. כשאדם אץ להעשיר, הוא ממילא מגדיר בעצמו את המטרות לפי הבנתו. הוא מוציא את הקב"ה מהחשבון, ומשאיר רק את השולחן ערוך. והוא לא ינקה מטעות. הוא יפספס דברים חשובים שהקב"ה רוצה שהוא יעשה, הוא יפספס את המטרות בשבילם הקב"ה שם אותו אישית בעולם, כיון שהוא לא מסתכל על המטרה של עשיית רצון ה', אלא על הדרך בלבד.