אצל מי מסדרים משרות למקורבים? למה צריך חוקים? ומה המקום הנכון של התאוות?
מֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל דְּבַר שָׁקֶר כָּל מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים: רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ה': מֶלֶךְ שׁוֹפֵט בֶּאֱמֶת דַּלִּים כִּסְאוֹ לָעַד יִכּוֹן (משלי כט, יב-יד).
המושל לא עובד בשביל עצמו, אלא בשביל העם. הוא אמור לסדר את העם, לדאוג שיש לכל אחד מה שהוא צריך, ושכל אחד נותן מה שהוא חייב. לוודא שאין עושק או גניבה ולשפוט בין בני אדם.
מאיפה המושל אמור לדעת מה כל אחד צריך? מאיפה הוא ידע מי אשם בדין ומי זכאי? המושל צריך לחפש כל הזמן את האמת. הוא צריך לחפש נתונים נכונים, ולדעת מה נכון לעשות בכל מקרה.
ולכן אם מושל מוכן להקשיב על דבר שקר, אפילו כשהוא יודע שמדובר בשקר, אז מסתבר שטובת העם לא מעניינת אותו. הוא לא מחפש את טובת העם אלא את טובתו האישית. הוא רוצה להשתמש בכוח שלו כמושל בשביל עצמו. ולכן הוא מוכן להקשיב גם לדברי שקר, כדי לראות אם הם במקרה מתאימים למה שהוא רוצה להשיג.
אמת יש רק אחת, אבל שקרים אפשר לייצר בלי סוף. ולכן אם המושל מחפש את האמת, גם המשרתים שלו יצטרכו לחפש את האמת. המשרתים אמורים להביא למושל את המידע, ולקיים את ההוראות שלו, ולכן אם המושל מחפש את טובת העם ואת האמת, גם המשרתים שלו יצטרכו להביא לו את המידע הנכון, ולבצע בפועל את טובת העם, אחרת תהיה להם בעיה עם המושל. אבל אם המושל מקשיב על דבר שקר, אם האמת לא מעניינת אותו, אם המושל מחפש את טובת עצמו, אז גם המשרתים יכולים לחפש את טובת עצמם. כל מה שהמשרת צריך זה למצוא איזה הסבר שקרי, שיתאים גם למה שהוא רוצה להשיג וגם למה שהמושל רוצה להשיג. ואז כשתהיה זהות אינטרסים, הוא יקבל כל מה שהוא רוצה. במצב הזה המשרת נהיה רשע. הוא יודע שהוא יכול להעביר לכיסו כספי ציבור, שהוא יכול להשתמש בכוחו של הציבור לטובות הנאה אישיות, שהוא יכול לסדר משרות למקורבים. כל מה שהוא צריך זה למצוא את השקר המתאים, ולומר אותו למושל. ולכן כל משרתי המושל הזה נהיים רשעים עם הזמן, כי כשהמושל מחפש את טובת עצמו ולא את טובת העם, כולם מסביבו מחפשים רק את טובת עצמם.
כאן מתחילה הבעיה. כי במדינה כזו, שהמושל ומשרתיו לא מחפשים את האמת אלא רק את טובת ההנאה, ממילא אין משפט. אין אמת ואין חוק, הכל נפתר עם קצת שוחד, מכל דבר אפשר להעלים עין, והרמאות והניצול פורחים.
הרש צריך כסף. אין לו ממה לחיות. איש התככים, האיש שמחפש בתוך כל דבר את הרמאות שאפשר לעשות בו, מחפש את מי לרמות. לדוגמא, איש התככים היה רוצה לתת הלואה בריבית גבוהה מאוד למישהו. סתם אדם לא יסכים לחתום לו, אבל הרש, מי שאין לו מה לאכול, מספיק לחוץ להשיג כסף ומוכן לחתום גם בלי לקרוא את האותיות הקטנות.
במדינה כזו איש התככים לא חושש מידו הקצרה מאוד של החוק, והוא מנצל את ההזדמנות. אבל גם הרש לא חושש מידו של החוק, וכיון שאין לו איך להחזיר את ההלואה, ובוודאי שאין לו איך להחזיר את הריבית, הוא פשוט לא מחזיר.
וכך ה' מאיר את עיני שניהם. הרש דואג כל הזמן ממה שיעשה איש התככים כדי לגבות את הכסף שלו, הוא מודאג מהריבית המצטברת שהוא יצטרך לשלם, כשאיש התככים ימצא דרך להכריח אותו לשלם. איש התככים מודאג מאוד מהכסף שלו, אפילו ההלואה עצמה לא הוחזרה, ובוודאי שלא הריבית. ומודאג מכמות הכוח שהוא יצטרך עכשיו לגייס כדי לגבות משהו חזרה מהרש. גם הרש וגם איש התככים מבינים שכך אי אפשר להתנהל. שניהם שמחו קודם על חוסר המשפט, ושניהם מבינים עכשיו שלטובתם כדאי שיהיה משפט מסודר בארץ. כך יוכל איש התככים לקבל לפחות את הקרן, כך יוכל הרש להפטר לפחות מהריבית.
ולכן הם רוצים להעביר את השלטון במדינה למלך. "מושל" הוא מי ששולט בכוח, "מלך" הוא מי שהעם נותן לו את הסמכות לשלוט. כל אזרחי המדינה יבינו עם הזמן שהם רוצים מלך, ומלך כזה ששופט את הדלים באמת. גם מצד שהוא שופט את הדלים ומציל אותם למרות שאין להם עורך דין, וגם מצד שהוא לא מוותר לדלים ולא משנה את הדין שלהם בגלל הרחמים. כך מצד אחד המלך הזה לא יסכים שיעשקו את הדלים ויקחו מהם ריבית, ומצד שני הוא לא יוותר לדל על החוב שלו.
אבל מה מניע מלך כזה? אם את המושל הרשע הניעה טובת עצמו, מה שמניע מלך לשפוט באמת דלים היא המחויבות לאמת. המלך הזה אידיאליסט, הוא רוצה לעשות את האמת כיון שהיא אמת. וממילא הוא לא רק ישפוט באמת דלים, הוא לא רק ימנע מאיש התככים לעשוק, ומהרש שלא להחזיר את החוב, אלא הוא יתעסק בדברים הרבה יותר נשגבים. המלך הזה יתעסק בתיקון העולם כולו, כי זו האמת המוחלטת. ולכן כסאו לעד יכון, עד עולם הבא. מה שהמלך הזה יעשה לא נעצר בדור הזה, הוא ידאג לכל הדורות ולכל העולם.
הנמשל הוא השלטון על הגוף:
השכל מושל על הגוף, הוא מקבל את ההחלטות מה לעשות. הוא אמור לדאוג לכל איבר מאברי הגוף, ולתת לו מה שהוא צריך. הוא אמור לומר לכל אחד מכוחות הגוף מה לעשות ומתי. ולכן מה שאמור לענין את השכל זה האמת. מה כל איבר בגוף צריך, מה כדאי שכל כוח בגוף יעשה. אם השכל לא מתענין באמת, אם הוא מוכן להקשיב גם לתיאוריות שקריות, וגם כשהוא יודע שמדובר בשקר, אז כנראה שהגוף לא מענין אותו. הוא מחפש את ההנאה האישית שלו, הוא מחפש דעות מעניינות, הוא מחפש אמירות שנשמעות נכון בחברה, ולכן הוא מוכן להקשיב גם לשקרים.
היצרים והתאוות של האדם משרתים את השכל. השכל לא יודע מה קורה בגוף, הוא לא יכול להבין לבד מה המצב של הרעב או הצמא או העייפות. כשיש תאווה לאוכל, השכל מבין שצריך לאכול. אבל התאווה לאוכל לא יודעת לומר כמה צריך לאכול, מה, ומתי, היא רק תובעת את שלה. אם השכל מחפש את האמת, הוא יבין שצריך לאכול, ויעשה את החשבון, מה צריך לאכול וכמה לפי מה שהוא יודע. לפי האמת. כך גם המשרתים של המושל, משרתים את הגוף. אבל אם המושל מקשיב על דבר שקר, אם השכל מחפש את ההנאות שלו, אז כל היצרים והתאוות מחפשים את טובת עצמם. כל אחד מושך לכיוון שלו, כי הם לא יודעים לווסת ולומר מה נכון. כל מה שהם צריכים זה למצוא איזה תיאוריה שקרית, איזה הסבר מפולפל, שיסביר למה מותר לתת להם להשתולל. השכל יקבל את התיאוריה הזו, אם היא תתאים להנאות שלו. אם היא תיאמר במילים מספיק נכונות, ארוזה מספיק יפה, ותהיה מספיק משכנעת. במצב הזה המשרתים כולם, כל היצרים והתאוות של הגוף נהיים רשעים. הם מושכים את האדם לרשע, כי כשהשכל מחפש את ההנאות ולא את האמת, הוא מגלה שגם היצרים והתאוות לא יודעים לעצור את עצמם בזמן הנכון.
היצר הרע הופך באדם כזה להיות איש תככים. בתוך כל אחד מהכוחות שלו הוא מצא כבר רמאות קטנה שתתיר לו לעשות ככל העולה על רוחו. אלא שאז הוא פוגש את הרש. הגוף הופך להיות רש ומדולדל. כל תאווה שלא עצרו אותה בזמן פוגעת בגוף. הבטן מתמלאת יותר מכפי יכולתה, הגוף מקבל סוכר ושומן יותר ממה שבריא לו, הגוף לא מקבל מספיק שינה, והכבד מוצף באלכוהול. בסופו של דבר הגוף כבר לא מתפקד טוב, הבטן כואבת, הלב נסתם. היצר נתן לגוף הלואה בריבית, והוא מחפש כל הזמן ריגושים גבוהים יותר ויותר. אבל במצב הזה הוא גם לא מרגיש את התאוות עצמן כמו פעם, הוא התרגל, הוא התמכר.
היצר עצמו כבר לא מצליח להנות. הוא מנסה לנצל את הרש, להשיג עוד קצת הנאה, ולא מצליח. הגוף לא מצליח להחזיר את ההלואה. גם לא את מה שפעם הוא ידע לתת, בוודאי שלא את הריבית. ומהצד השני הגוף כבר לא מצליח להסתדר, ואין לו כוח. ולכן עיני שניהם מוארות, שניהם מבינים שאי אפשר להמשיך כך. גם הגוף וגם היצר הרע דורשים שמישהו יקח אחריות, שמישהו יוציא אותם מהבוץ, כך שהגוף לא יצטרך לשלם בריבית דריבית על ההלואות שהוא לקח, והיצר יוכל לקבל לפחות את מה שהוא היה מקבל פעם.
כאן השכל צריך להתחבר ליצר הטוב. כאן צריך להיות מלך, שגם הגוף וגם היצר הרע רוצים שיתחיל למלוך. המלך הזה ישפוט באמת דלים, הוא יבדוק מה באמת כל אחד מאברי הגוף צריך, הוא יחשוב מצד האמת, כמה שינה צריך, כמה כושר צריך לעשות, מה צריך לאכול ומה לא כדאי. הוא יקשיב ליצרים ולתאוות, אבל יתיחס אליהם כהמלצה בלבד, ויקבל את ההחלטות בעצמו.
אבל זה לא מספיק. אם האדם רוצה את טובת עצמו, והוא רק מבין שצריך לווסת את ההנאות, אז הוא ימשיך לשמוע שקרים. הרי כשהאמת דורשת לוותר לטובת אדם אחר, לטובת המדינה, או לעשות מצוות, הוא שוב ירצה לשמוע שקרים, כי הגוף לא מרוויח מזה. ולכן כדי לחפש באמת את האמת, השכל צריך להיות מחויב לאמת המוחלטת, גם על חשבון הגוף. הוא צריך להיות אידיאליסט, וממילא הוא לא רק ישפוט נכון את הגוף, אלא יחפש לעשות דברים נצחיים, הוא יחפש את רצון ה', וכסאו לעד יכון. המעשים שלו יהיו מכוונים לעולם הבא.