המזמור אומר שקיומו של עם ישראל בגלות אינו מוכיח שאין לו צורך מהותי בציון, אלא כל אדם מישראל, גם בגלות, שייך לציון, וכאילו נולד בה[1]. ומתאים לאמרו על הקשר של כל יהודי לארץ ישראל ובמיוחד לירושלים.
א לִבְנֵי-קֹרַח
מִזְמוֹר שִׁיר יסודו של עם ישראל נמצא בהרי
הקודש של ירושלים[2] יְסוּדָתוֹ בְּהַרְרֵי-קֹדֶשׁ: ב ה' אוהב את המשפט, הנעשה רק בשערי העיר של ירושלים המחברת מקדש
וממלכה אֹהֵב ה' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן יותר מכל בתי הכנסת והמדרש שבגלות שאינם לבדם החיבור של העם אליו[3] מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב: ג וגם עכשיו שהעם בגלות הוא מדבר על ירושלים דברים מכובדים שהיא עירו
של אלוקים גם עכשיו באופן מהותי ותמידי למרות שחרבה נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ עִיר הָאֱלֹהִים סֶלָה: ד וכשה' יעלה את זכרון הגלויות להשיבם לבית שני, שגלו יהודה לבבל
ושארית הפליטה למצרים, ויחפש שם את יודעיו מעם ישראל אַזְכִּיר רַהַב
וּבָבֶל לְיֹדְעָי וכן בגלויות הסמוכות אליהם
בין בצור הסמוכה לבבל ובין בפלשת וכוש הסמוכות למצרים הִנֵּה פְלֶשֶׁת וְצוֹר עִם-כּוּשׁ יאמר על הנולדים שם שאלו מצד האמת נולדו בירושלים אף שפיזית נולדו
בגלות[4] זֶה יֻלַּד-שָׁם: ה וכל איש מהם יאמר לו שהוא שייך לציון וּלֲצִיּוֹן
יֵאָמַר אִישׁ וכל אחד מהם מצד האמת נולד
כחלק מענינה וְאִישׁ יֻלַּד-בָּהּ וכל אחד מהם במעשיו הטובים עוזר לבנות את ירושלים של מעלה עד שיוכלו
להכנס גם בירושלים של מטה[5] וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן: ו וכשה' יכתוב על ספר את הכתובים מישראל שמפוזרים בעמים בגלות עשרת
השבטים שלא ישכחו לעתיד לבוא ה' יִסְפֹּר בִּכְתוֹב עַמִּים גם כן יאמר עליהם שנולדו בציון וכך יהיה באופן מהותי ותמידי גם אלפי
שנים אחר שעזבו אותה[6][ע1] זֶה יֻלַּד-שָׁם סֶלָה: ז ובין השרים לשבח לה' על שיבתם לציון ובין אלו שציון הרה בגלות[7] וְשָׁרִים כְּחֹלְלִים כולם נובעים מציון שהיא מעיין נפשות ישראל כָּל-מַעְיָנַי בָּךְ:
[1] המזמור כתוב בלשון מסובכת ותחביר מסובך, וכנראה הוא כתוב כך בכוונה. למרות זאת, רוב המפרשים הולכים באותו כיוון.
[2] פרוש נוסף: יסודו של עם ישראל בהר סיני ובהר ציון, וכל יהודי מושתת על שני אלו. אבל לא חייבים לפרש כך, כי "הררי ציון" הוא ביטוי שכבר קיים בתהילים.
[3] פרוש נוסף: ה' אוהב את שערי העיר ירושלים, שדרכם יבואו אליה ישראל מכל המקומות שהם גרים בהם.
[4] פרוש נוסף: בבל ומצרים הם ממלכות גדולות, ולכן אלו שגרים בממלכות הסמוכות, כגון פלשת, צור וכוש, אומרים שהם נולדו במצרים או בבבל, אף שלא נולדו שם ממש, מצד חשיבותם וקירבתם. וכן ישראלי שנולד בגלות ייאמר עליו שנולד בירושלים מצד חשיבותה, מפני שהגלות טפלה אליה.
[5] פרוש נוסף: בכל הממלכות אין ענין באנשים הפרטיים, אלא רק בעם כולו כגון כוש ובבל, אבל לציון כל איש ואיש חשוב, ולכל אחד יש תפקיד לכונן אותה למעלה.
[6] פרוש נוסף: כשה' יכתוב את העמים לגזור את דינם לעתיד לבוא, הוא יוציא מהם את ישראל הבלועים בהם, שכבר נשכח שהם יהודים, ויאמר גם עליהם שיולדו בציון.
[7] משחק מלים על 'שירים ומחולות'. אבל כאן "חוללים" אינו מחוללים אלא כמו "הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ" (ישעיהו סו, ח), שמדבר על השיבה מן הגלות של אלו שלא נולדו בארץ. וכמו שנאמר: "עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה: וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה" (ישעיהו מט, כ-כב).