צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר (משלי יג, כה).
צריך לאכול כדי לחיות, צריך לאכול כדי שיהיה כח. אבל הקב"ה לא השאיר את ההחלטה אם לאכול או לא לידיעה הזו בלבד, כי אז אנשים רבים היו מתעלמים מחובתם ולא אוכלים. לכן הקב"ה יצר לנו תחושות שיכוונו אותנו לאכול. מצד אחד, כשלא אוכלים יותר מדי זמן, תחושת רעב, ומצד שני, חשק לאכול מה שטעים לנו. כך גם מי שמתעלם מחובותיו ירצה לאכול, ואם הוא ימשיך להתעלם, תחושת הרעב תציק לו עד שיאכל.
אחד המאפיינים של אנשים צדיקים הוא שהם עושים מה שצריך, ולא נותנים לתחושות שלהם לנהל אותם. לכן הצדיק לא מחכה עד שהוא יהיה רעב כדי לאכול, הוא אוכל לפי מה שהוא צריך כדי לחיות וכדי שיהיה לו כח. כלומר לפי צרכי הנפש שלו. ברגע שהצדיק אכל מספיק לפי מה שהוא צריך, הוא מפסיק לאכול. וגם אם יש משהו טעים הוא לא אוכל אותו, כי הוא לא מונע מהתחושות אלא ממה שצריך. ברגע שהצדיק אכל מספיק לפי מה שהוא צריך, הוא מבחינתו שבע. הוא לא מתעסק יותר באכילה, והוא מרגיש סיפוק. כך שהצדיק תמיד שבע. או שהוא אכל כבר, או שעכשיו לא צריך לאכול.
אחד המאפיינים של אנשים רשעים הוא שהם הולכים לפי מה שמתחשק להם, לפי התחושות, ולא לפי מה שצריך לעשות. לכן הרשע מחפש לאכול מה שטעים. אין כמות מסוימת שהוא צריך לאכול, מבחינתו כל עוד יש משהו טעים לאכול, כדאי להנות גם ממנו. ממילא הרשע קורא שבע לאותו זמן מוגבל שבו הוא לא יכול לאכול יותר כי יכאב לו. הזמן הזה לא ארוך, ואחרי שעה או שעתיים הבטן חסרה קצת, נהיה מקום והוא רוצה שוב לאכול. הרשע כמעט אף פעם לא שבע, כמעט אף פעם לא מסופק.
גם באותו זמן מוגבל שהוא לא יכול לאכול יותר, הרשע לא מסופק. כי הבטן שלו חסרה את כל אותם הדברים שהוא היה רוצה להכניס אליה בנתיים.
כמובן שכל זה מגדיל את הקיבה של הרשע, כך שהבטן שלו חסרה יותר וצריכה יותר, ובסופו של דבר הרבה זמן כל יום הרשע מתעסק בצורכי הבטן שלו, והוא כמעט אף פעם לא מרוצה.
הנמשל מדבר על רכוש, על קניות.
כולם צריכים רכוש כדי לחיות. צריך בית, צריך אוכל, צריך בגדים. אבל לאדם יש גם תחושות שגורמות לו להשיג רכוש. יש הנאה מהקניה, מההתחדשות, ויש תחושת חסרון כשאני יודע על משהו שיכול להועיל לי, ואין לי אותו. יש תחושת קנאה, כשיש למישהו אחר דבר שלי אין.
לצדיק יש מטרות רוחניות. הוא עסוק בהשלמת הנפש שלו. את הרכוש שהוא צריך בשביל זה הוא קונה. גם הוא קונה לחם, גם לו יש בית, גם לו יש בגדים. כמה שצריך. הצדיק יודע מה הוא יצטרך, והוא קונה אותו. ברגע שהוא קנה מה שהוא צריך, הוא לא צריך להתעסק בזה יותר, והוא פנוי לשאר המשימות החשובות שלו. הוא לא קונה דברים בשביל הנאת הקניה, אם הוא לא צריך אותם. הוא לא קונה דברים מקנאה אם הוא לא צריך אותם. ממילא הוא מסופק במה שיש לו, הוא שבע, מבחינתו לא חסר לו שום דבר. וכך אומר יעקב "יש לי כל". ממש הכל, לא חסר כלום.
לרשע אין מטרות רוחניות. אז מה הוא עושה בחיים שלו? הוא מונע על ידי התחושות, ממילא הוא צובר רכוש. הוא קונה בשביל הנאת הקניה, הוא קונה בגלל קנאה. לרשע לא מוגדר מה הרכוש שהוא צריך, ממילא הוא צריך הכל. כל מה שיצליחו לשכנע אותו באיזו פרסומת שהוא צריך, הופך להיות צורך. כל מה שיש לחבר שלו ולו עדיין לא, הופך להיות צורך. לא משנה כמה הוא עשיר, ולא משנה כמה הוא כבר קנה, הוא עדיין לא מסופק.
הרשע מסופק רק באותם רגעים שבהם הוא קנה משהו חדש שהיה חסר לו, ועדיין לא ראה דבר נוסף שהוא צריך לקנות. גם באותו זמן מוגבל הרשע לא באמת מסופק, כי הוא יודע שיש עוד הרבה דברים שהוא לא קנה, גם אם הוא לא זוכר ברגע זה מה הם בדיוק. הוא אף פעם לא מרגיש שיש לו "הכל". וכמו שאומר עשיו ליעקב, רגע אחרי שקיבל ממנו הרבה רכוש לא צפוי, "יש לי רב", הרבה, אבל אף פעם לא הכל.
וממילא הבטן שלו חסרה כל הזמן, הוא מגדיל כל הזמן את הצורך החומרי שלו, ולכן צריך לעבוד יותר, ולהתעסק יותר בצרכים החומריים שלו. ולמרות כל המאמץ הוא כמעט אף פעם לא מרוצה.