לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה (משלי יז, ה).
עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עֹשֵׂה כֻלָּם ה' (משלי כב, ב).
העושר אינו דבר ממשי, הוא קיים רק כיון שיש עוני. לא ניתן להגדיר עושר במונחים מוחלטים. מי הוא עשיר? מי שיש לו מה לאכול? כיום מדובר בעני גמור. מי שיש לו רכב חדש? בדור הבא יהיה מדובר בעני גמור. מי הוא עני? מי שגר בדירת שני חדרים? לפני מאה שנה הוא היה נחשב עשיר. מי שאין לו חשמל למזגן ומסתפק במאורר ותאורה? העשירים מלפני מאתיים שנה מקנאים בו.
אין בעולם עושר ואין בעולם עוני, יש בעולם פערים. יש הבדלים, שלקצה היחסי האחד שלהם קוראים עושר ולקצה היחסי השני קוראים עוני.
מי ששמח על היותו עשיר, אינו שמח במצבו המוחלט, הוא שמח במה שיש פערים, הוא שמח לאיד.
העשיר אינו אמור לשמוח במה שהוא עשיר לעומת אחרים, כי בעצם הוא שמח במה שלאחרים אין, לא פחות ממה שהוא שמח במה שלו יש. במה אמור העשיר לשמוח? בנתינה, בהקטנת הפערים, בהשלמה של העולם.
הקב"ה לא ברא עשירים ולא ברא עניים, הקב"ה ברא פערים. הקב"ה ברא עולם חסר כדי שנשלים אותו. מטרתו של העשיר בעולם, כמו שיודע כל יזם, היא לחפש מה חסר, איפה יש צורך, ולמלא אותו. לקחת ממקום אחד שבו יש, ולהעביר למקום אחר שבו אין. מטרת העשיר להשלים את הפערים.
מטרתו של העני בעולם להסתפק במועט. לא לרדוף אחרי החומר. לצעוק אל ה', לבטוח בה', לעסוק בדברים שהעשירים שוכחים. כשהעשיר פוגש את העני, הוא לומד ממנו את כל זה גם בלי להיות עני בעצמו. הוא לומד שהעושר הוא לא הכל בחיים. שיש עוד דברים שצריך לעשות. העשיר מעביר לעני את צרכיו החומריים, והעני מעביר לעשיר את נקודת המבט הרוחנית.
כאשר העשיר והרש נפגשו, כשהעשיר יתן לרש, ובמקביל ילמד ממנו, אז נגלה שעושה כולם יחד ה', לא כדי שיהיו נפרדים אלא כדי שיתחברו אחד אל השני וישלימו אחד את השני.
כשהעשיר לא רוצה לעבוד קשה, כשהוא לא מעוניין במילוי תפקידו, אלא רוצה לשמוח רק מעצם היותו עשיר, מעצם מצבו, ובמילים אחרות, כשהוא רוצה לשמוח לאיד העניים, הוא ממילא לא מעוניין להשלים את החסר שלהם. ככל שהוא יתן להם, כך הפערים יסגרו, וכך יהיה לו פחות במה לשמוח. הוא יהיה פחות עשיר.
אבל מה הוא עונה לעצמו מוסרית? איך הוא יכול לראות את הסבל שלהם ולא לעזור? התשובה פשוטה. הוא לועג לרש. הוא מסביר לעצמו שאין כאן בחירה של הקב"ה שיהיו עניים, אין לקב"ה תועלת בקיומם, יש כאן עצלנות של העניים, ויש כאן טפשות שלהם. העניים אשמים במצבם, וממילא אם הם רוצים לשפר אותו הם צריכים לקום ולצאת לעבוד. לא בו זה תלוי אלא בהם. הלעג לרש משרת את השמחה לאיד. רק כך השמחה מעצם הפער בינו לבין העניים שלמה, בלי תוספת של יסורי מצפון.
אבל האמת היא שהלועג לרש חרף עושהו. ה' עשה את הרש, ה' עשה את העשיר. יכול להיות שהרש הוא כזה כי הוא עצלן, יכול להיות שהעשיר הוא כזה כי הוא חרוץ, אבל אם כולם היו חרוצים, הקב"ה היה דואג שסיבה אחרת תביא את הפערים. הפערים נצרכים בעולם, ובמקום שזו לא תהיה העצלות זה יהיה המזל.
וכיון שלא רק הפערים נצרכים אלא ההשלמה שלהם, כיון שהעשיר שלנו לא עוזר לעני וגם לא לומד ממנו, צריך יהיה לשנות את התפקידים. ולכן השמח לאיד, מי שלא שמח מנתינה, מי שלא מנסה להשלים את העולם ולא מנסה להשתלם בעצמו, לא ינקה מלהיות עני בעצמו. כך הוא ילמד מכלי ראשון בטחון בה', תפילה, הסתפקות במועט, וכך הוא יאפשר למישהו אחר להשלים את צרכיו הגשמיים.
הקב"ה לא בהכרח עשה אותך עשיר ואותו עני, יכול להיות שיש כאן חריצות מול עצלנות, אבל עושה כולם ה'. הוא עשה את המציאות שיש כאלו ויש כאלו, ואם אתם לא כלל אחד, אפשר תמיד להחליף תפקידים.
את הנמשל של הפסוק הראשון הסבירה הגמרא: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא ואם עושה כן עובר משום לועג לרש חרף עושהו… רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי (הלכו) בבית הקברות הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן (הציצית של ר' יונתן היתה מוטלת על הקברים) אמר ליה רבי חייא דלייה (תרים אותה) כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו
החיים והמוות אינם הפכים. אין כאן יש מול חדלון. החיים והמוות הם שתי צורות של הנשמה. באחת היא פועלת בעולם החומרי, מחוברת לגוף, וזוכה בחיי עולם הבא, ובשניה היא חיה את חיי עולם הבא.
גם הגוף אינו חדל במוות, היחס המכבד של היהדות לגוף המת נובע מהעובדה שהוא לא נגמר, הוא לא נותק מהנשמה באופן בלתי הפיך, אלא רק מחכה לתחית המתים.
החי אינו אמור לשמוח במה שהוא חי בלבד, כי בעצם הוא שמח במה שאחרים מתים. אם אין לחיים שלו משמעות מעבר לעובדת היותו חי, הם משמחים רק בגלל שהוא לא מת. הוא שמח לאיד.
הקב"ה לא ברא את החיים ואת המוות, אלא את החיים ואת חיי העולם הבא. הקב"ה ברא את המוות כדי שנשלים אותו. מטרתו של אדם בעולם היא לקחת את זמן החיים שיש לו כאן, ולקנות בהם את חיי העולם הבא.
כשהאדם אינו רוצה לעבוד קשה, כשהוא לא מעוניין במילוי תפקידו אלא רוצה לשמוח רק בעצם היותו חי, לשמוח לאיד, הוא לא מעוניין לתת זמן, כח ומאמץ להשלמת הנשמה. ככל שהוא ישקיע בה יותר, יהיה לו פחות ממה שהוא קורא לו חיים. פחות זמן לבלות, פחות כסף, פחות תענוגים.
ומה הוא עונה לעצמו מוסרית? הוא לועג לרש. הוא אומר שהמוות הוא דבר נורא ומוחלט, שאין אחרי המות כלום, שאם הנשמה לא יכולה לעזור לעצמה אז גם הוא לא יכול לעזור לה. וממילא הוא מחרף את עושהו של המות שעשה דבר כל כך נורא. נזק מוחלט שאין איך לתקן. הוא מחרף גם את עושהו של עצמו, כי הוא באמת הופך להיות דבר כמעט חסר ערך לאחר המות.
כשאדם מגיע לבית הקברות הוא צריך לזכור שני דברים: האחד הוא חיי העולם הבא. הקב"ה ברא עולם טוב, והמות הוא מעבר לחיים נעלים יותר. החיים בעולם הזה אינם העיקר, הם לא הכל. הוא צריך לזכור שהעולם הבא הוא המטרה של חיי העולם הזה. גם המצוות, גם ספר תורה ותפילין, אינם יותר חשובים מחיי העולם הבא. עיסוק במצוות מעשיות בבית הקברות אומר שגם העולם הבא קיים רק במסגרת העולם הזה. שרק מה שאפשר לעשות כאן יש לו ערך.
ולכן וממילא הוא צריך לזכור שאין מה לשמוח בעצם החיים, השמחה בחיים אינה יכולה להיות שמחה לאיד, כי הרי גם הוא יגיע יום אחד למקום הזה, גם הוא לא ינקה. השמחה בחיים היא שמחה ביכולת לקנות חיי עולם הבא. הוא צריך לצאת מבית הקברות בהרגשת דחיפות, לנצל את זמן החיים שיש לו, כדי לקנות עוד ועוד חיי עולם הבא לפני שגם הוא מגיע לבית מועד לכל חי.
והנמשל של הפסוק השני?
העשיר הוא עשיר בחכמה. מי שלומד תורה. העני, עני בתורה. לא כל העם יכול לשבת וללמוד תורה, הרוב יצטרכו לעסוק בעניני עולם הזה. בכלכלה, בצבא, בחקלאות, בבריאות. העשיר יכול לשמוח על העולם הבא שמחכה לו, בוודאי לעומת שכנו העם הארץ. אבל הקב"ה לא ברא את החכם כדי שישמור את חכמתו לעצמו כמו שלא ברא את העני בתורה שיעסוק בכלכלה לטובת עצמו או בצבא לטובת עצמו. ברור לנו שכל מי שעוסק בעניני עולם הזה מיטיב בזה לכלל. וכך גם החכם צריך להעביר את התורה שלו אל הכלל. העשיר והרש צריכים להפגש, כי ה' לא עשה אותך עשיר לטובת עצמך, עושה כולם יחד ה'.