חמאה ודבש חגי פרק ב'

חמאה ודבש – חגי פרק-ב

כשבוע לאחר שהתחילו לאסוף את החומרים לבנין הבית הגיעו מועדי חודש תשרי. ובמהלכם נפלה שוב, כנראה, רוח העם. כיון שכל העם התאסף יחד אל ירושלים, וראו כמה רחוק הבית הזה מהמשמעות העולמית שהיתה לו לפני החורבן, והבינו שגם אם יבנו את הבית, הוא לא ישוב לכבודו הראשון. ואותם אלו שראו עוד את הבית הראשון והצטערו, השפיעו על כל העם, כי היו כולם יחד. ולכן {א} בַּשְּׁבִיעִ֕י בְּעֶשְׂרִ֥ים וְאֶחָ֖ד לַחֹ֑דֶשׁ כ"א תשרי, ערב שמיני עצרת שמסיים את מועדי חודש תשרי, שמהם חשוב שהעם יצא עם מוטיבציה להמשיך ולבנות הָיָה֙ דְּבַר-ה' בְּיַד-חַגַּ֥י הַנָּבִ֖יא לֵאמֹֽר: יש שלש סיבות שבגללם הבית השני לא יהיה מכובד בעיני כל הגויים כמו הבית הראשון: בבית הראשון היינו ממלכה עצמאית וחזקה תחת שלטון בית דוד, בבית הראשון היתה קדושה גלויה, בירידת אש מהשמים ובנבואה, ובבית הראשון היה עם ישראל עם גדול שיושב על אדמתו. ולכן {ב} אֱמָר-נָ֗א אֶל-זְרֻבָּבֶ֤ל בֶּן-שַׁלְתִּיאֵל֙ פַּחַ֣ת יְהוּדָ֔ה שמייצג את מלכות בית דוד שלא שבה כרגע, ויש רק פחה, שהוא שליט מקומי מטעם השלטון הפרסי וְאֶל-יְהוֹשֻׁ֥עַ בֶּן-יְהוֹצָדָ֖ק הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֑וֹל שאחראי על צד הקדושה שחלקים חשובים שלה חסרים במקדש הזה, וְאֶל-שְׁאֵרִ֥ית הָעָ֖ם שהם מעטים מאוד ורוב העם נשאר בגלות לֵאמֹֽר: {ג} מִ֤י בָכֶם֙ הַנִּשְׁאָ֔ר עוד מזמן הבית הראשון אֲשֶׁ֤ר רָאָה֙ אֶת-הַבַּ֣יִת הַזֶּ֔ה כלומר בית המקדש הזה, אבל בִּכְבוֹד֖וֹ הָרִאשׁ֑וֹן לפני החורבן שהיה מכובד וידוע בגויים וּמָ֨ה אַתֶּ֜ם רֹאִ֤ים אֹתוֹ֙ עַ֔תָּה כמובן שעכשיו לא ראו אותו כלל, כי עוד לא בנו אותו, אבל ממה שאתם מבינים מהמצב של העם שהולך להיות הכבוד שלו בעיני הגויים, הֲל֥וֹא כָמֹ֛הוּ כְּאַ֖יִן בְּעֵינֵיכֶֽם: כי הוא בסך הכל מקדש שנמצא במדינה נידחת בממלכה הפרסית – מדית, עם מעט אנשים, ללא שלטון עצמאי, ובעיקר ללא קדושה גלויה. {ד} אל תתיאשו. כי הבית הזה, עם כל חסרון הכבוד שבו, יהיה בסיס לבית האחרון שבו יתגלה כבוד הבית בצורה השלימה. ולכן וְעַתָּ֣ה חֲזַ֣ק זְרֻבָּבֶ֣ל | נְאֻם-ה' ולא מציין את היותו פחת יהודה, כי הצד של מלכות בית דוד באמת יחסר לאורך כל ימי הבית השני, ובכל זאת חזק להקים את הבית הזה וַחֲזַ֣ק יְהוֹשֻׁ֣עַ בֶּן-יְהוֹצָדָק֩ הַכֹּהֵ֨ן הַגָּד֜וֹל כי צד הקדושה עוד יגדל, וצריך אותו וַחֲזַ֨ק כָּל-עַ֥ם הָאָ֛רֶץ למרות שאתם מעטים, אבל אתם העם שנמצא כרגע בארץ נְאֻם-ה' וַֽעֲשׂ֑וּ את מה שצריך לעשות בבית הזה. כי אמנם הגויים לא יבואו לראות את הבית, אבל כִּֽי-אֲנִ֣י אִתְּכֶ֔ם נְאֻ֖ם ה' צְבָאֽוֹת: ועל ידי הבית הזה אני שורה בתוככם. ובזכות זה תוכלו במהלך ימי הבית ואחריו לעשות {ה} אֶֽת-הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר-כָּרַ֤תִּי אִתְּכֶם֙ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרַ֔יִם שהוא התורה. ולא רק התורה שבכתב, שיש בידכם כבר עכשיו אלא וְרוּחִ֖י עֹמֶ֣דֶת בְּתוֹכְכֶ֑ם היא התורה שבעל פה, "חיי עולם נטע בתוכנו", שצריכה להתפתח עוד הרבה במהלך בית שני ואחריו, ובשבילה צריך להקים את הבית. ולכן אַל-תִּירָֽאוּ: ממיעוט הכבוד של הבית הנוכחי (ס) {ו} כִּ֣י כֹ֤ה אָמַר֙ ה' צְבָא֔וֹת אמנם רוחי בתוככם, ותורה שבכתב כבר אצלכם במלואה, אבל ע֥וֹד אַחַ֖ת מְעַ֣ט הִ֑יא יש עוד רוח אחת שצריכה להתפתח, שהיא תורה שבעל פה, והיא כרגע מעט. וכשהיא תתפתח על ידכם וַאֲנִ֗י מַרְעִישׁ֙ אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָ֔רֶץ כי לזה מחכים בשמים, וזה התהליך שעם ישראל צריך להשלים, ומשם תרעש גם הארץ שמושפעת מהשמים וְאֶת-הַיָּ֖ם שהוא משל לגלות בכל התנ"ך וְאֶת-הֶחָרָבָֽה: היא ארץ ישראל. ואז יעלו כל עם ישראל חזרה לארץ. {ז} ואז לא יהיו הגויים אדישים עוד לבית המקדש, אלא וְהִרְעַשְׁתִּי֙ אֶת-כָּל-הַגּוֹיִ֔ם שהרי גם בזמן שלמה לא באו בגלל המקדש, אלא לשמוע את חכמת שלמה, שענתה על הצרכים שלהם, ואגב חכמתו ראו את המקדש ופגשו את ה'. וכך כשהתורה שבעל פה תהיה במלואה, יבינו כל העמים שהם צריכים אותה, ויבואו לשמוע את חכמת ישראל וּבָ֖אוּ חֶמְדַּ֣ת כָּל-הַגּוֹיִ֑ם, כל מי שיחמוד לדעת את תורתכם, ויביא איתו גם את כל מה שנחמד בעולם הזה ככסף וזהב, כמו שהיה בימי שלמה וּמִלֵּאתִ֞י אֶת-הַבַּ֤יִת הַזֶּה֙ כָּב֔וֹד, כבוד רוחני בעיני הגויים, וכבוד גשמי של כסף וזהב אָמַ֖ר ה' צְבָאֽוֹת: שבזה יתגלה שהעמים כולם הם צבאות ה' ועושים את רצונו. {ח} ולכן אתם לא צריכים לחשוב על כבודו החומרי של הבית, כי לִ֥י הַכֶּ֖סֶף וְלִ֣י הַזָּהָ֑ב נְאֻ֖ם ה' צְבָאֽוֹת: אלו דברים שבידי, וכשארצה ויגיע הזמן, הם יגיעו אל הבית וימלא כבוד. אבל כבוד הבית שכביכול לא ביד ה' אלא רק בידינו, הוא ללמוד ולפתח את התורה שבעל פה, ובזה אנחנו צריכים לעסוק בבית הזה, כדי להכין את הבנין העתיד. {ט} וכשנגיע לזה גָּד֣וֹל יִֽהְיֶ֡ה כְּבוֹד֩ הַבַּ֨יִת הַזֶּ֤ה הָאַֽחֲרוֹן֙ כלומר בית המקדש השלישי, שיהיה המשך של הבית הזה מִן-הָ֣רִאשׁ֔וֹן אָמַ֖ר ה' צְבָא֑וֹת כיון שחכמת שלמה היתה אירוע חד פעמי בהיסטוריה, ושל אדם אחד ולא של עם. וכן כיון שרוב העולם לא התעניין אז בחכמה ומוסר, אלא רק מלכים ואנשי מעלה. אבל בבית השלישי יהיה כל העם יודע ה', ותורה שבעל פה תהיה גדולה ורחבה מני ים, והעולם כולו בנתיים ילמד להתעניין בחכמה ובמוסר, ולכן ירצו כולם לבוא ולשמוע את דבר ה' מכם. עד "אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם". ולעומת בית ראשון שהעמים סביבנו עדיין רצו לכבוש אותנו, וגם בינינו לבין עצמנו לא היה שלום וּבַמָּק֤וֹם הַזֶּה֙ אֶתֵּ֣ן שָׁל֔וֹם נְאֻ֖ם ה' צְבָאֽוֹת: כי כל העמים יבינו שהם צריכים את עם ישראל שיאמר להם מה לעשות ועל ידי זה ישלוט בעולם, ולא ירצו להלחם איתו. ועם ישראל בתוך עצמו יהיה עם תורה מספיק גדולה שתכיל את כל הצדדים, ולא תהיה עוד שנאת חינם כמו בבית שני. (פ)

{י} אמנם לאור הנבואה הזו, שמייעדת את בית שני להיות תחילת הקמת התורה שבעל פה בעם, נוצרו שתי שאלות מהותיות: האחת למה כדי להתחיל לבנות את התורה שבעל פה צריך בית מקדש בכלל? אפשר שיבנו אותה בגלות כמו שבמילא יהיה בהמשך, לאחר חורבנו. והשניה למה צריך שיהיה בתחילת בית שני פחה מבית דוד, אם הממלכה לא קיימת למעשה, והענין הוא יצירת תורה שבעל פה? זה הרי לא ענין של בית דוד דווקא. ולגבי שתי השאלות האלו באו שתי נבואות, רגע לפני תחילת הבנין בפועל: בְּעֶשְׂרִ֤ים וְאַרְבָּעָה֙ לַתְּשִׁיעִ֔י כלומר בכ"ד כסליו, יום לפני התאריך העתידי של חנוכה, שהוא זמן תחילת בניית הבית בבית שני בִּשְׁנַ֥ת שְׁתַּ֖יִם לְדָרְיָ֑וֶשׁ הָיָה֙ דְּבַר-ה' אֶל-חַגַּ֥י הַנָּבִ֖יא לֵאמֹֽר: {יא} בקשר לשאלה הראשונה, תן לעם משל – כֹּ֥ה אָמַ֖ר ה' צְבָא֑וֹת שְׁאַל-נָ֧א אֶת-הַכֹּהֲנִ֛ים תּוֹרָ֖ה לֵאמֹֽר: הרי ענינו של בית שני הוא התורה, ו"שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ", ולכן מתאים שהמשל יהיה על ידי שאילת שאלה הלכתית מהכהנים: {יב} הֵ֣ן | יִשָּׂא-אִ֨ישׁ בְּשַׂר-קֹ֜דֶשׁ כלומר בשר של קרבן, שחייב להאכל בקדושה, ולפי כללים מסוימים בִּכְנַ֣ף בִּגְד֗וֹ, כך שהבשר נוגע בבגד בלבד. ההלכה אומרת שאם בשר קודש נגע באוכל אחר, כך שעבר טעם אל האוכל השני, גם האוכל השני מתקדש, וצריך לאכול אותו לפי אותם כללים שצריך לאכול בהם את הקרבן המקורי. אלא שכאן לא היה מגע ישיר בין הקרבן לאוכל, רק וְנָגַ֣ע בִּ֠כְנָפוֹ רק כנף הבגד שבה נמצא הבשר, נגעה אֶל-הַלֶּ֨חֶם ואם כן לא עבר טעם, רק יש כאן מגע של הבשר בבגד ושל הבגד בלחם. ואם תאמר שכך לא עוברת הקדושה, מה אם יגע וְאֶל-הַנָּזִ֜יד, מרק או רוטב, שהוא נוזלי יותר ונספג בבגד, ויכול להווצר כך מגע ממשי אל בשר הקודש. ואם לא בנזיד אז וְאֶל-הַיַּ֧יִן שנוזלי יותר, ונמשך יותר לתוך הבגד, ויש כאן מגע ברור בין הבשר ליין שבכלי, דרך היין שנספג בבגד. ואם גם זה לא, אז וְאֶל-שֶׁ֛מֶן שנמשך עוד יותר לתוך הבגד, ויש בו גם עובי, ולא רק רטיבות. וכן בדרך הזו וְאֶל-כָּל-מַאֲכָ֖ל הֲיִקְדָּ֑שׁ, האם המגע הזה יהפוך את האוכל שנגעה בו כנף הבגד להיות קדוש? וַיַּעֲנ֧וּ הַכֹּהֲנִ֛ים וַיֹּאמְר֖וּ לֹֽא: כיון שבסופו של דבר לא נבלע טעם הקרבן במאכל, הרי שאינו קדוש. ואולי מה שנספג בכנף הבגד קדוש, אבל המאכל שנשאר בכלי אינו קדוש. {יג} וַיֹּ֣אמֶר חַגַּ֔י שאלה נוספת: אִם-יִגַּ֧ע טְמֵא-נֶ֛פֶשׁ כלומר אדם שנטמא במת בְּכָל-אֵ֖לֶּה דרך כנף בגדו הֲיִטְמָ֑א, האם יטמא המאכל שנגעה בו כנף הבגד? וַיַּעֲנ֧וּ הַכֹּהֲנִ֛ים וַיֹּאמְר֖וּ יִטְמָֽא:, כיון שבטומאה לא דנים רק האם עבר טעם, אלא נגיעה ואפילו דרכים אחרות מעבירות את הטומאה. כך שהבגד שלובש טמא המת נטמא גם הוא, וכשהוא נוגע במאכל עושה אותו שני לטומאה, אפילו בלחם יבש. {יד} וַיַּ֨עַן חַגַּ֜י וַיֹּ֗אמֶר שאלה זו היתה משל, וכך הנמשל: כֵּ֣ן הָֽעָם-הַ֠זֶּה כלומר האנשים שנמצאים בארץ וצריכים לבנות את המקדש, וְכֵן-הַגּ֨וֹי הַזֶּ֤ה כלומר שאר העם שנמצא בגלות, והוא כגוויה בלא נשמה, ולכן נקרא 'גוי' לְפָנַי֙ נְאֻם-ה' שהם לא קשורים אלי מספיק כל עוד אין להם בית מקדש. כי כמו שראינו יש הבדל מהותי בין קודש לטומאה. הטומאה מטמאת גם במגע רחוק וחלקי, ואילו כדי להתקדש צריך מגע ממשי עם הקודש, כולל העברת טעם. ולכן העם טמא עכשיו "טומאת נפש", נפשו טמאה. כי הוא נגע בטומאה במהלך ימי בית ראשון שעבדו בהם עבודה זרה, וגם עכשיו הוא נוגע בגויים שהוא גר ביניהם ומושפע מדרכי החשיבה שלהם ומעשיהם. ומצד שני אינו קדוש, כי עוד אין לו בית מקדש כדי שיהיה לו מגע ישיר עם האלוקות. ואנחנו רוצים שלא רק נפשו תהיה קדושה, אלא ממש יגיע למצב של "בשר קודש", שהגוף הלאומי עצמו קדוש, ואת זה אפשר רק כשיהיה להם מקום ממשי לפגוש בו את ה'. וְכֵ֖ן כָּל-מַעֲשֵׂ֣ה יְדֵיהֶ֑ם וגם אם יפתחו את התורה שבעל פה, יפתחו אותה מנקודת מוצא של חטאיהם הקודמים מימי בית ראשון, או של טומאת שאר עמי הארץ שהם נמצאים ביניהם. ואם תאמרו הרי יש לנו מזבח כבר 19 שנה, והוא החיבור שלנו עם ה'; הרי וַאֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֛יבוּ שָׁ֖ם טָמֵ֥א הֽוּא: כי העברת הטומאה חזקה מהקדושה. וכיון שהמזבח הוא רק חלק מבית המקדש, ובית המקדש לא בנוי, הרי שהטומאה משפיעה גם על ההקרבה שלהם. ולא הקדושה משפיעה עליהם, כי היא חסרה כאן ללא המקדש. ולכן כדי לפתח את התורה שבעל פה בצורה נכונה, שלא תהיה מושפעת מהגויים או מהחטאים הקודמים של העם, חייבים לבנות בית מקדש, וממנו תצא התורה לכל העם גם אלו שבגלות, בארבע כנפות הארץ. כדי שתצא ממקור טהור, ותושפע ותדבק בקדושה ממש, וממילא לא תושפע ממגע הטומאה שמשפיע יותר בקלות. {טו} וְעַתָּה֙ כדי שיהיה לכם סימן לדבר הזה שִֽׂימוּ-נָ֣א לְבַבְכֶ֔ם לסימנים שתראו מִן-הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה וָמָ֑עְלָה שיהיו שונים ממה שראיתם עד עכשיו, למרות שגם עד עכשיו היה לכם מזבח. כי עד עכשיו היה מִטֶּ֧רֶם שֽׂוּם-אֶ֛בֶן אֶל-אֶ֖בֶן בְּהֵיכַ֥ל ה': ולא היה נגיעה בקדושה ממש. {טז} ולכן עד היום מִֽהְיוֹתָ֥ם בָּא֙ אֶל-עֲרֵמַ֣ת חיטים או שעורים שמכילה לפי האומדן והציפיה של בעל השדה עֶשְׂרִ֔ים אבל לאחר המדידה וְהָיְתָ֖ה עֲשָׂרָ֑ה ובאופן מושגח היתה קללה וחסרון בתבואה. ואם בתבואה שהיא בסיס חיי האדם היה חסרון, ביין שמשמח את הלב עוד יותר בָּ֣א אֶל-הַיֶּ֗קֶב הוא הבור שאליו אוספים את היין מהגת לתסיסה ארוכה, לַחְשֹׂף֙ להסיר את כיסוי הבור שמונע מלכלוך ליפול לתוכו, ומצפה למצוא בו לפי מה שראה בדריכה חֲמִשִּׁ֣ים פּוּרָ֔ה ובפועל לאחר המדידה וְהָיְתָ֖ה עֶשְׂרִֽים: עוד פחות מחצי מהכמות, כל זה כמו שאמר בפרק א', כיון שלא היה להם בית מקדש ולא השתדלו מספיק לבנותו. {יז} והמכות האלו היו מושגחות כיון ש הִכֵּ֨יתִי אֶתְכֶ֜ם בַּשִּׁדָּפ֤וֹן שהתבואה מתרוקנת והגרעינים נשארים קטנים וּבַיֵּֽרָקוֹן֙ בו התבואה מקבלת גוון שונה ומתקלקלת וּבַבָּרָ֔ד בזמן שהשיבולים כבר קשות ונשברות, וכיון שכן ברור שמדובר בפגעים מושגחים, כיון שבצורת וברד אינם מופיעים בדרך הטבע יחד. וכן לא רק התבואה נפגעה אלא אֵ֖ת כָּל-מַעֲשֵׂ֣ה יְדֵיכֶ֑ם ובכל זאת כל זה לא עוזר לחבר אתכם לקדושה, כי היא צריכה מגע ממשי. ולכן וְאֵין-אֶתְכֶ֥ם אֵלַ֖י נְאֻם-ה': ובצורה הזו גם אי אפשר להתחיל לבנות את התורה שבעל פה {יח} אבל עכשיו יגיעו גם סימנים לצד השני, ולכן שִׂימוּ-נָ֣א לְבַבְכֶ֔ם מִן-הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה וָמָ֑עְלָה החל מִיּוֹם֩ עֶשְׂרִ֨ים וְאַרְבָּעָ֜ה לַתְּשִׁיעִ֗י כ"ד כסליו, שהוא לְמִן-הַיּ֛וֹם אֲשֶׁר-יֻסַּ֥ד הֵֽיכַל-ה' שִׂ֥ימוּ לְבַבְכֶֽם: שעל ידי שתשימו לב לסימנים, תשימו את לבבכם גם בעבודת ה' ותהיו שייכים לי. {יט} שהרי בשלב הזה בשנה הַע֤וֹד הַזֶּ֙רַע֙ בַּמְּגוּרָ֔ה הרי המחסנים של התבואה ריקים מזרעים, וכבר נזרעו, אבל עוד לא צמחה התבואה, ולכן יכולה עוד להיות בה ברכה לא צפויה. וכן וְעַד-הַגֶּ֨פֶן וְהַתְּאֵנָ֧ה וְהָרִמּ֛וֹן וְעֵ֥ץ הַזַּ֖יִת לֹ֣א נָשָׂ֑א ועוד לא התחילו הפרחים והפירות של שנה הבאה. ואותם מִן-הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲבָרֵֽךְ: שכיון שהתחלתם לגעת בקדושה תראו את מעשה ידכם כולו מתברך, הלחם והנזיד והיין והשמן וכל מאכל, הכל יתקדש מהנגיעה הממשית בבשר הקודש, והגאולה תחזור להתפתח. (ס)

וכנגד השאלה השניה: מה טעם בפחה מבית דוד, אם לא הולכת לקום ממלכה עצמאית, ומטרת הגאולה הזו אינה ממלכה אלא פיתוח תורה שבעל פה? {כ} וַיְהִ֨י דְבַר-ה' | שֵׁנִית֙ אֶל-חַגַּ֔י בְּעֶשְׂרִ֧ים וְאַרְבָּעָ֛ה לַחֹ֖דֶשׁ כלומר באותו יום עצמו, שבו יוסד היכל ה', אלא שזו נבואה נפרדת כי היא עונה לשאלה אחרת לֵאמֹֽר: {כא} אֱמֹ֕ר אֶל-זְרֻבָּבֶ֥ל שאינו מלך מבית דוד אלא רק פַּֽחַת-יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר יבוא זמן שבו אֲנִ֣י מַרְעִ֔ישׁ אֶת-הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת-הָאָֽרֶץ: וכמו שכבר אמרנו הזמן הזה יגיע בזכות התורה שבעל פה שתיבנה כתוצאה מבית שני. {כב} ולהרעשה הזו תהיה משמעות רבה לארבע מלכויות. וכאן צריך להסביר: המלכות בעצם אמורה לשרת את האזרחים, כי האזרחים כולם מתאגדים ונותנים לה כוח, כדי שיהיה להם יותר טוב, שתהיה להם הגנה וכדו'. אלא שכדי שיהיה להם יותר טוב הם צריכים לקבל עליהם את מרות המלכות ולעשות את רצונה, כי היא שמסתכלת במבט כללי. ולפעמים אדם פרטי צריך לשלם בחייו או ברכושו לטובת הכלל, ולכן חייבים שאנשים לא יזכרו שהם העיקר, אלא יחשבו שהמלכות היא העיקר. וככל שהמלכות גדלה עד שנהייתה מלכות אחת על כל העולם, כך כבר פחות הגיוני לאדם הפרטי לציית למלכות, כי היא כבר פחות עוזרת לו אישית, והמניעים שלה הרבה יותר כלליים. אמנם מלכות ה' אינה מהסוג הזה, וה' הוא באמת העיקר, והאנשים כולם נוצרו בשביל מלכותו. ולכן כשיגיע הזמן שמלכות ה' תתגלה, קודם כל יהיה רעש בשמים, אצל שרי אומות העולם וְהָֽפַכְתִּי֙ כִּסֵּ֣א מַמְלָכ֔וֹת כך שיתברר שבמלכות הארצית המלכות לטובת האזרחים והם העיקר, והכסא יתהפך על ראשו. וממילא וְהִ֨שְׁמַדְתִּ֔י חֹ֖זֶק מַמְלְכ֣וֹת הַגּוֹיִ֑ם הכוח החזק שיש בשמים, שמאגד את כל העמים וכל האנשים הפרטיים יחד, שהוא חוזק ממלכות העמים, ישמד ולא יהיה יותר מה שיחבר אותם אחד לשני. והתוצאה של זה תהיה הרעש שבארץ, במה ש וְהָפַכְתִּ֤י מֶרְכָּבָה֙ וְרֹ֣כְבֶ֔יהָ המרכבה היא הממלכה, ורוכביה הם המנהיגים אותה. והיא תתהפך, כך שבמקום שהאנשים שבממלכה יהיו הבסיס למנהיגים לפי רצון המנהיגים, המנהיגים ינסו לרצות את האזרחים, כי יהיה ברור שהאזרחים הם העיקר. ולכן מבחינת האנשים הפרטיים לא יהיה טעם לציות לאחרים, או להקרבה עצמית וְיָרְד֤וּ סוּסִים֙ וְרֹ֣כְבֵיהֶ֔ם הסוסים הם הקבוצות הקטנות יותר שמושכות את המרכבה הכללית, למשל צבא, כלכלה וכדו'. והם ירדו לארץ ויפסיקו לקדם את המרכבה. ורוכבי הסוסים, כלומר המנהיגים המקומיים, שרי הצבא וכדו' ירדו גם הם לגובה שלהם ויושוו להם, וכולם יחפשו רק את טובתם העצמית. וממילא יפלו אִ֖ישׁ בְּחֶ֥רֶב אָחִֽיו: כי אף אחד לא יתאגד להלחם יחד, רק כל אחד ילחם על טובתו העצמית. {כג} בַּיּ֣וֹם הַה֣וּא נְאֻם-ה' צְבָא֡וֹת שהוא היום שבו האנשים כולם יחפשו את המלכות האמיתית, זו שלא באה רק לטובתם האישית, אלא שיש בה באמת ענין שבשבילו שווה להצטרף לכלל, ולהקריב, אז תחזור מלכות בית דוד שמגלה את מלכות ה' בעולם. ואז אֶ֠קָּחֲךָ זְרֻבָּבֶ֨ל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵ֤ל עַבְדִּי֙ נְאֻם-ה' שאתה זה שנבחר להקים מזרעך את המלך המשיח. ולכן בהקמת המקדש השני, שבו תתפתח תורה שבעל פה, שתוביל למצב שבו אפשר יהיה שכל העמים יקראו בשם ה', צריך היה להיות מושל מבית דוד, כדי לבחור את ההמשך שדרכו תעבור המלוכה. ולומר בזה וְשַׂמְתִּ֖יךָ כַּֽחוֹתָ֑ם שמלכות בית דוד היא החותם שסוגר את התורה בפני הגויים, ורק דרכו יוכלו להגיע אליה ולעבודת ה', על ידי קבלת מלכות המשיח. ולמשך כל הזמן שעד אז יהיה זרובבל החותם הזה, שיפתח לעתיד לבוא בפניהם כִּֽי-בְךָ֣ בָחַ֔רְתִּי נְאֻ֖ם ה' צְבָאֽוֹת: שדרכך תעבור מלכות בית דוד, וזרובבל הוא המנהיג האחרון בשושלת, ובכך נקבע שהמשיח יבוא מבניו. ואם לא זרובבל, היה החותם יכניה, שהוא היה הדור הצעיר ביותר ממלכי יהודה, נכד של יאשיהו. אלא שכיון שהיה רשע, לא רצה הקב"ה שהוא יהיה החותם עד סוף הגלות הארוכה ואמר לו "חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ" (ירמיה כב, כד). כלומר שלא יהיה הוא החותם, אלא מהגלות יתקן אותו בזרובבל שיוולד ממנו, ויהיה הוא החותם כיון שהוא צדיק. (פפפ)

[מקורות לעיון נוסף והרחבה: אברבנאל חגי פרק א 'השאלה השלישית' עד סוף 'השאלה השישית', אברבנאל חגי פרק ב פסוקים ד עד ט פסוק יד פסוק כג, אלשיך פסוקים כא עד כג, מלבי"ם על כל הפרק, מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור קנ, אגדת בראשית (בובר) פרק כז כתובים, מדרש תנחומא (ורשא) פרשת בלק (יג), שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ח ב, ירמיהו כב כד ומלבי"ם שם, תלמוד בבלי: מסכת פסחים דף יז עמוד א, בבא בתרא דף ג עמוד א, ראש השנה דף ג עמוד ב, תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת תענית פרק ב הלכה א 'כיי דמר ר' שמואל בר ינא', אברבנאל משמיע ישועה מבשר טוב הי"ג 'האמנם מה יהיה', מעייני הישועה מעיין ח תמר ז 'ויותר נראה לי לפרש', עקידת יצחק שמות שער נ (פרשת תרומה) 'ולדעתי כי לכל הדברים האלה', אמרי אמת בראשית חנוכה תרצ"ד (ליל א')].