עמנואל בן ארצי
אלול תשפ"ג
בס"ד
| התוכן משמש תקציר של המאמר. בלחיצה על החלק המתאים בתקציר, מגיעים לנקודה הנכונה במאמר המלא. בהערות הסיום יש מקורות לנאמר. הטקסט של המקורות עצמם נמצא בהערה, וכדאי לקרוא אותם אם יש לכם זמן. כדי לעבור להערת הסיום לוחצים על האות שמפנה להערה. כדי לחזור למקום הנכון במאמר לוחצים על האות שבתחילת ההערה. |
תקציר המאמר
יש דמיון בין ממלכת ישראל לבין השמאל ובין ממלכת יהודה לבין הימין 5
ממלכת ישראל עבדה עבודה זרה גם כאידיאל. 8
התהליך ההסטורי המרכזי הוא השוואת הרצונות.. 11
ההבדל בין יהודה לישראל או בין ימין לשמאל הוא הרצון האנושי מול הרצון האלוקי 14
אידיאל העבודה זרה של ממלכת ישראל. 16
ישראל ויהודה נמצאים בשני הצדדים ובכל אדם.. 18
החזרה של ממלכת ישראל בגאולה. 20
הביטוי של ממלכות ישראל ויהודה בחברה הישראלית כיום.. 21
הנחת יסוד: כולם צריכים להיות כמוני 26
רצון מול רצון מוסר מול מוסר. 42
יש דמיון בין ממלכת ישראל לבין השמאל ובין ממלכת יהודה לבין הימין
יש הרבה דמיון מהותי בין ממלכת ישראל לבין השמאל והחילונות כיום, ובין ממלכת יהודה לבין הימין והדתיות כיום. גם בממלכת ישראל של אז חיפשו דרך להשתחרר מעול המצוות. היה רצון להתנתק מהמקומות הקדושים. היתה סלחנות ונסיונות לעשות שלום עם האויבים המדיניים של עם ישראל. ובממלכת יהודה סמכו על הקב"ה ולא על הכוח הצבאי, גם במקומות שלא היה צורך.
לא מזמן דיברו שוב על פילוג הממלכה בין ישראל ליהודה. כאשר 'ישראל' הם הצד החילוני/ שמאלני, ו'יהודה' הם הצד הדתי/ ימני. כמובן, מדובר בשימוש במושגים מההסטוריה כדי לקדם רעיון בעייתי, ולא מתכוונים שאלו באמת ממלכות יהודה וישראל ההסטוריות.
אבל האם יש קשר אמיתי בין הצד השמאלני/ חילוני של היום לבין ממלכת ישראל ההסטורית? והאם יש קשר אמיתי בין הצד הדתי/ ימני של היום לבין ממלכת יהודה ההסטורית? השמאל הוא באמת ישראל, והימין הוא באמת יהודה?
כדי לענות על השאלה הזו, נצטרך להבין מה היו העקרונות המהותיים שהובילו את ממלכות ישראל ויהודה אז, ולהשוות אותם למה שקורה היום.
בניגוד למקובל, ממלכת ישראל לא היתה ממלכה עובדת עבודה זרה במובן הרגיל. למעט שנות שושלת עמרי ואחאב (48 שנה מתוך כ250), לא עבדו בישראל עבודה זרה לאל אחר. בממלכת ישראל עבדו את הקב"ה. אלא שעבדו אותו בדרכים של עבודה זרה, דרך פולחן העגלים שהקים ירבעם בן נבט, המלך הראשון של ממלכת ישראל. וכמו שכתוב: "וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (מלכים א יב כח). את העגלים האלה עבדו בממלכת ישראל עד לחורבנה על ידי אשור. וכמו שקובע הפסוק בפירוש "וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא סָרוּ מִמֶּנָּה: עַד אֲשֶׁר הֵסִיר ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פָּנָיו כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (מלכים ב יז כב – כג).
המידע הזה מעורר כמה שאלות לגבי אופיה של ממלכת ישראל:
- אם העם היה עובד לעבודה זרה של אחד העמים שסביבם, היינו מבינים את ההגיון: העם ראה שאחד העמים שלידו מצליח באופן מיוחד, שיער שהגורם הוא העוצמה של האליל שאותו עובדים באותה ממלכה, ואימץ אותו לעצמו, בתקווה לזכות גם הוא בעוצמה דומה. אבל העם בחר לעבוד לה' דרך העגלים, הוא לא ראה הצלחה ולכאורה גם לא היתה לו סיבה לתקוה כזו. אף אחד לא הרוויח מעולם מעבודת ה' דרך עגלים, והפעם היחידה בהסטוריה שבה העגל כבר נוסה, למרגלות הר סיני, הסתיימה בצורה מאוד לא נעימה, שכל העם הכיר מהתורה. אז מה גרם לעם ישראל לעזוב את עבודת ה' המוכרת, ולעבור לעבודה לא מוכרת ולא מנוסה?
- אם העם רוצה לעבוד את ה', מה ההגיון לעבוד אותו בדרכים שהוא אסר? עבודת ה' דרך פסל ומסכה נאסרה בפירוש בתורה, יותר מפעם אחת. ישנן דרכים ידועות לעבוד את ה', ומה גרם לעם לשנות אותן?
- איך הצליח ירבעם בן נבט לשכנע את העם בכזו קלות לעבור לעבוד לעגלים? מימי שמואל הנביא, ועד ימי ירבעם (93 שנה), העם עבד לקב"ה. אין שום אזכור של עבודה זרה, ולא של מלחמה בעבודה זרה. רק 29 שנה קודם נבנה בית המקדש הראשון כבנין מפואר מאוד, והתפרסם בכל העולם יחד עם שמו של שלמה המלך. איך עם שרגיל לעבוד לה' בדרכים הכתובות בתורה, ושהגיע סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה, עוזב את כל זה בקלות כזו ועובר לעבוד לעגלים? לא רק שלא כתוב שירבעם השתמש בכוח כדי לבצע את המעבר הזה, נראה אפילו שהעם לקח את העגלים מעבר לציפיות שלו: "וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד דָּן" (מלכים א יב ל).
לכן נראה שהעגלים ענו על צורך שהיה קיים כבר בעם, וירבעם בן נבט זיהה.
חז"ל מגדירים את הצורך הזה: "אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא" (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סג עמוד ב). עם ישראל ידע שאין ממש בעגלים של ירבעם, וגם לא בעבודות זרות רגילות. העם עבד לעגלים כי הוא לא רצה את מצוות התורה. העם רצה ללכת אחרי היצרים שלו, בגלוי, בלי צורך להתבייש, ולא רצה לקבל את מצוות התורה שנכפו עליו שלא ברצונו. כמו שאומרת הגמרא: "ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. [רש"י: שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם – יש להם תשובה, שקבלוה באונס] אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר" (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א).
כלומר, המטרה האמיתית של אנשי ממלכת ישראל לא היתה עבודה זרה, אלא לעשות מה שמתחשק להם, שעול המצוות לא יכביד עליהם. הדרך לזה היתה להחליט בעצמם איזה מעשים דתיים הם עושים ואיך, לפתח בעצמם את התיאוריה המוסרית שמאחרי החיים שלהם, ולהשאיר מהדת רק את מה שהתחשק להם.[א]
כיום האתאיזם ממלא את התפקיד הזה, אבל אז העם לא רצה לעזוב את הקב"ה. בדורות ההם ההגדרה הלאומית של כל עם היתה קשורה גם למי האלוהים שלו, האליל של כל עם היה חלק מההגדרה הלאומית שלו. ולהבדיל, גם ישראל הגדירו את עצמם, מבחינה לאומית, כעובדי ה'.[ב] ולכן אפילו בזמן אחאב, שבו ישראל עבדו לעבודה זרה ממש, שיובאה אליהם מהגויים שסביבם, הם המשיכו לעבוד גם לקב"ה. וכמו שאומר להם אליהו הנביא: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מלכים א יח כא).
אבל עבודת ה' על פי כללי ההלכה חייבה אותם בהרבה מאוד מצוות שהם לא רצו לקיים. בשלב ההוא, לפני שחזרו וקיבלו עליהם את התורה מרצון בימי אחשוורוש, העם לא קיבל את התורה מרצונו. זו לא היתה בחירה של העם, אלא ההגדרה שלתוכה הוא נולד[ג]. ולכן להרבה אנשים בעם היה רצון פנימי להתנתק מההלכה. עבודת ה' דרך העגלים נתנה לעם בדיוק את מה שהוא חיפש. הם יכלו להמשיך להגדיר את עצמם כישראלים דרך עבודת ה', ומצד שני בלי חוקי ההלכה.
כיום אין עבודה זרה יותר, מחליפים אותה האתאיזם והחילונות, שמאפשרים לישראל להתיר להם עריות בפרהסיא. המטרה אותה מטרה, רק השיטה השתנתה. וכך גם היום, הרוב המוחלט של החילונים ממשיך לשמור על חלקים מעבודת ה', אבל ללא מחויבות להלכה.
בממלכת ישראל פגשנו גם שמאלנות מדינית. קודם כל הרצון להתנתק מהמקומות הקדושים לאומה: כשירבעם בן נבט עושה את העגלים זו באמת היתה המטרה שלו: "וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד: אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלִַם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה: וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (מלכים א יב כו – כח). ירבעם רצה לנתק את העם מבית המקדש ומירושלים, כדי לשמר את הממלכה בידו.
אפילו מהמקומות ההסטוריים של שבטי יוסף, משם מגיע ירבעם עצמו, ירבעם התנתק. ההגיון היה שעיר הבירה של ממלכת ישראל תהיה שכם. זו העיר המרכזית של שבטי יוסף, שם קבור יוסף עצמו, ושם העם מרד ברחבעם ובעקבות כך קיבל על עצמו את מלכות ירבעם.
אבל שכם מחייבת מדי. יוסף היה צדיק, והדמות שלו מחייבת ממלכה שכפופה לרצון ה'. ולכן "וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם וַיֵּשֶׁב בָּהּ וַיֵּצֵא מִשָּׁם וַיִּבֶן אֶת פְּנוּאֵל" (מלכים א יב כה). בהתחלה ירבעם אכן יושב בשכם, אבל בהמשך הוא יוצא ממנה ועוזב אותה. שכם לא חוזרת להיות עיר הבירה של ממלכת ישראל אלא ערים קרובות לה. בשלב הראשון העיר תרצה, ובשלב השני העיר שומרון.
גם את הרצון לעשות שלום עם אויבים פגשנו בממלכת ישראל. בן הדד מלך ארם נלחם בישראל פעמיים בראש קואליציה של מלכים שונים. בשתי המלחמות אחאב מנצח בדרך ניסית, שאליה מכוונים אותו הנביאים. בפעם השניה, לאחר שצבא ארם מושמד, ובן הדד עצמו לכוד ומתחבא בתוך העיר ההרוסה, אומרים לו אנשיו: "הִנֵּה נָא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ וְנֵצֵא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוּלַי יְחַיֶּה אֶת נַפְשֶׁךָ" (מלכים א כ לא). מלכי ישראל היו ידועים כמלכי חסד גם כלפי האויבים שלהם. ואכן אחאב עונה "הַעוֹדֶנּוּ חַי אָחִי הוּא", מעלה אותו אליו אל המרכבה, וכורת איתו ברית שלום: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקַח אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ אָשִׁיב וְחוּצוֹת תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק כַּאֲשֶׁר שָׂם אָבִי בְּשֹׁמְרוֹן וַאֲנִי בַּבְּרִית אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיִּכְרָת לוֹ בְרִית וַיְשַׁלְּחֵהוּ" (מלכים א כ לד).
האם בנתיים בממלכת יהודה התקימה ממלכה דתית? לא יהיה מדוייק לקרוא לה כך. כמובן, כשאנחנו מדברים על דתיות או חילונות של הממלכה הכוונה להנהגה שלה. מבחינת האזרחים, בשתי הממלכות היו אנשים מסוגים שונים. בממלכת ישראל אנחנו מוצאים נביאים ובני נביאים, ובממלכת יהודה העם עובדים את ה' בבמות, שגם זו עבודה אסורה בזמן שיש בית מקדש.
אבל גם מצד ההנהגה, ממלכת יהודה לא היתה בדיוק ממלכה דתית. בעוד שבממלכת ישראל המצב הרוחני של ההנהגה היה יציב מאוד, וחוץ מימי אחאב שבהם עבדו עבודה זרה של ממש, בכל שאר הזמן עבדו את העגלים; הרי שהנהגת ממלכת יהודה ידעה עליות וירידות במצב הרוחני הדתי. לצד מלכים צדיקים כמו אסא, יהושפט, יותם, חזקיה ויאשיהו, היו מלכים עובדי עבודה זרה כמו יהורם, אחזיה, עתליה, אחז, מנשה ואמון. למעשה, מבחינה מספרית, רוב מלכי יהודה (כ2/3) היו עובדי עבודה זרה ממש, ולא רק עגלים כמו בישראל. אבל מבחינת הזמן, רוב הזמן (כ2/3) היו לממלכת יהודה מלכים עובדי ה', כיוון שהקב"ה דאג שמלכים רשעים לא יאריכו ימים.
כלומר, ממלכת ישראל אולי דומה, גם מצד ההנהגה וגם מצד הלך הרוח בעם, לחילונות ולשמאל כיום. אבל ממלכת יהודה לא כל כך דומה לצד הדתי ולימין כיום. והסיבה לזה היא כנראה, כמו שנפרט בהמשך, שהצד הדתי התפתח מאוד במהלך הגלות, והצד החילוני כמעט ונעלם בה. התהליך ההסטורי נועד כדי לפתח את הצד הדתי, ולכן הצד הזה שונה היום בהרבה מממלכת יהודה הקדומה. ובכל זאת, בזמן השליטה של מלכי יהודה הצדיקים, אפשר לראות מאפיינים של הצד הדתי של היום:
מלכי יהודה הצדיקים חינכו את העם שלא לסמוך על הכוח הצבאי אלא על הקב"ה:
הראשון הוא אסא, כשמגיע אליו למלחמה כוח עדיף של זרח הכושי, עם מליון חיילים, אסא לא תוקף בלי סיוע משמים: "וַיִּקְרָא אָסָא אֶל ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמַר ה' אֵין עִמְּךָ לַעְזוֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ עָזְרֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל הֶהָמוֹן הַזֶּה ה' אֱלֹהֵינוּ אַתָּה אַל יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ" (דברי הימים ב יד י). רק לאחר שה' גורם למפלת הצבא התוקף, רודפים אחריו אסא ואנשיו.
בנו של אסא, יהושפט מרחיק לכת עם השיטה הזו. ליהושפט יש את הצבא הגדול ביותר שמתואר בתנ"ך, וממלכה חזקה מאוד. האויב שבא להלחם איתו, היה אויב קטן וחלש: "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן בָּאוּ בְנֵי מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים עַל יְהוֹשָׁפָט לַמִּלְחָמָה" (דברי הימים ב כ א), כל אלו עמים קטנים מאוד. אבל יהושפט, במקום להוציא את הצבא שלו מולם, פועל בצורה לא רגילה: "וַיִּרָא וַיִּתֵּן יְהוֹשָׁפָט אֶת פָּנָיו לִדְרוֹשׁ לה' וַיִּקְרָא צוֹם עַל כָּל יְהוּדָה" (שם ג). וכך הוא אומר: "אֱלֹהֵינוּ הֲלֹא תִשְׁפָּט בָּם כִּי אֵין בָּנוּ כֹּחַ לִפְנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה הַבָּא עָלֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ" (שם יב). ואכן, הנביא מתנבא שאין צורך להלחם בדרך הטבע, אלא ה' ינצח את המלחמה בשבילם, וכך אכן קורה בדרך נס.
יהושפט לא מפעיל בכלל את הצבא, אלא סומך על הקב"ה.
ובדרך הזו הלך גם חזקיה, כשתוקף אותו סנחריב. אז באמת אין לחזקיה את היכולת להלחם מול המעצמה האשורית, והוא פונה אל ה' ומבקש: "וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ הוֹשִׁיעֵנוּ נָא מִיָּדוֹ וְיֵדְעוּ כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ" (מלכים ב יט יט). ואכן ה' מושיע אותו בדרך נס: "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים" (שם לה).
וכך מתאר המדרש: "ארבעה מלכים היו מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן: דוד, אסא, יהושפט, וחזקיהו. דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם וגו' (תהלים יח לח), אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה כן… עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה… עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה… עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה" (איכה רבה פתיחתא ל).
ומצד שני, כשמלכי יהודה סמכו על כוחם הצבאי, הם ספגו ביקורת מהנביאים.
כשאסא מפעיל בריתות אזוריות כמענה לאיום צבאי כתוב: "וּבָעֵת הַהִיא בָּא חֲנָנִי הָרֹאֶה אֶל אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּהִשָּׁעֶנְךָ עַל מֶלֶךְ אֲרָם וְלֹא נִשְׁעַנְתָּ עַל ה' אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן נִמְלַט חֵיל מֶלֶךְ אֲרָם מִיָּדֶךָ: הֲלֹא הַכּוּשִׁים וְהַלּוּבִים הָיוּ לְחַיִל לָרֹב לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים לְהַרְבֵּה מְאֹד וּבְהִשָּׁעֶנְךָ עַל ה' נְתָנָם בְּיָדֶךָ: כִּי ה' עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ לְהִתְחַזֵּק עִם לְבָבָם שָׁלֵם אֵלָיו נִסְכַּלְתָּ עַל זֹאת כִּי מֵעַתָּה יֵשׁ עִמְּךָ מִלְחָמוֹת" (דברי הימים ב טז ז – ט).
על עוזיה, שחיזק את הממלכה מאוד מבחינה צבאית, נאמר: "וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בה' אֱלֹהָיו" (דברי הימים ב כו טז).
ובאופן כללי הנביא מזהה את ההתחזקות הצבאית כחלק מחטאי יהודה: "וַיִּשְׁכַּח יִשְׂרָאֵל אֶת עֹשֵׂהוּ וַיִּבֶן הֵיכָלוֹת וִיהוּדָה הִרְבָּה עָרִים בְּצֻרוֹת וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּעָרָיו וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ" (הושע ח יד).
אם כן, באופן כללי אנחנו מזהים בממלכות ישראל ויהודה הקדומות, תבניות חשיבה ומטרות דומות למה שאנחנו פוגשים כיום בשמאל ובימין, בצד החילוני ובצד הדתי.
וכמו שכתב הרב קוק: "והנה התכונה של החבה הלאומית נתגלתה באחאב שחבב מאד את ישראל, ואחז מעשה אבותיו עמרי שהוסיף עיר אחת בארץ ישראל, ו"דורשי רשומות אמרו כולם באים לחיי העולם הבא, 'לי גלעד, זה אחאב שנפל בגלעד", שהיה מעמיד פנים במלחמה, גם אחר שנחתו בו החצים, כדי שלא להבעית את ישראל. אומץ רוח כזה בא מאהבה יתירה ונפלאה. גם כיבד את התורה מפני שעל כל פנים שמר את כבוד האומה כלפי חוץ, לפני בן הדד. ועם כל זה לא הכיר ערכה של תורה וקדושת השי"ת המיוחדת שבה כל יתרונם של ישראל. על כן הלך בדרכי איזבל ובחוקות התועבות של גויי הארץ לפי המדה שהיתה שולטת אז ברוח הזמן. לעומת זה יאשיהו הגביר את הצד הרוחני עד אין דומה בכל המלכים כעדות הכתוב, "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו", עד שלא רצה כלל להיות יחס ישראל עם אומות העולם, ובזה ויתר על דברי ירמיהו הנביא שצוה מפי ה' להניח לעבור בארץ ישראל את חיל מצרים. על כן באחאב ויאשיהו התכנסו ב' הנקודות, של יוסף ושל יהודה, כח משיח בן יוסף ובן דוד… והנה, בתור עקבא דמשיח בן יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו, הנוטה לצד הכללי ביותר" (מאמרי הראיה / חלק א / המספד בירושלים).
ואם אכן יש דמיון, אנחנו נדרשים להעמיק ולהבין יותר את השורשים של ההבדל בין הממלכות:
ממלכת ישראל עבדה עבודה זרה גם כאידיאל.
ממלכת ישראל לא חיפשה רק נוחות ונהנתנות, אלא כאידיאל לא הסכימה לקבל את ההלכה. ובשעת מבחן היא לא הסכימה לקבל על עצמה את רצון ה' במסירות נפש. ולכן גם כשאנשים מתו ברעב, וגם כשאליהו הנביא הוכיח לכל העם שה' הוא האלוקים, הם לא חזרו בתשובה.
ממלכת ישראל התנהלה בצורה שונה ממה שהיינו מצפים. באופן פשוט, הנחת היסוד האנושית שלנו אומרת שהקיום של ממלכת ישראל היה תוצאה של חיפוש נוחות ונהנתנות. אנשים לא רצו לשמור על מצוות התורה כי הן הגבילו אותם והקשו על חייהם, ולכן הם הלכו לעבוד את העגלים. מי שבדק וגילה שזה לא כל הסיפור, הוא אליהו הנביא.
בזמן אחאב, כשהממלכה התדרדרה כבר לעבודה זרה גמורה, אליהו מודיע: "חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי" (מלכים א יז א). אין יותר גשם, כמו שה' אמר בתורה שיקרה אם יעבדו עבודה זרה: "הִשָּֽׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַֽעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתֶם לָהֶֽם: וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִֽהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַֽאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶֽם" (דברים יא טז – יז).
המשמעות של בצורת מוחלטת כזו, בעולם העתיק, היא שאנשים יצטרכו לחסוך מהאוכל ששמרו כדי שיספיק ליותר זמן, וישתו רק מה שחייבים, כדי לשמר את המים בבורות. בעולם העתיק כל אדם במילא שמר אוכל לשנה קדימה מהקציר, כדי שיספיק עד הקציר הבא, והיה, מן הסתם, יכול להצטמצם ולהחזיק שנתיים במקרה של בצורת. אבל מעבר לזמן הזה אנשים ימותו ברעב ובצמא.
אם אכן ממלכת ישראל חיפשה רק את הנוחות והנהנתנות, ולכן היא עזבה את דרך התורה, היא תגלה שזה מאוד לא נוח ולא מהנה, ואפילו מסוכן, ומהר מאוד תחזור לעבוד את ה'. אליהו הנביא לא תכנן להרוג את ישראל ברעב, הוא ציפה שעצירת הגשמים, יחד עם הידיעה שהם נעצרו בגלל שעובדים עבודה זרה, יביאו את העם בחזרה לעבודת ה'. כי יהיה יותר נוח ויותר מהנה לעבוד את ה' בדרכים הכתובות בתורה, ולקבל גשם, מאשר לעבוד עבודה זרה ולהיות רעבים וצמאים.
למרות שהקב"ה כתב בתורה שהוא יעצור את השמים אם יעבדו עבודה זרה, הוא לא עשה את זה. אליהו עצר את השמים, וגם זה קרה רק לאחר עשרות שנים שבהם ממלכת ישראל עובדת לעגלים וממשיכה לקבל גשם. לכן, אליהו מאשים כביכול את הקב"ה במצבו המדורדר של העם: "וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית" (מלכים א יח לז). אבל למה באמת הקב"ה לא עצר את השמים? את זה מגלה אליהו, כשהקב"ה מאפשר לו לעצור את השמים, כדי שיכיר, ונכיר גם אנחנו, את הראש של ממלכת ישראל.
הגשם נעצר לשלש שנים! האנשים החלשים כלכלית מתו מזמן. כבר בסוף השנה הראשונה, כשמתייבש הנחל ממנו שתה אליהו, הוא הולך אל אשה אלמנה שאמורה לתת לו אוכל. התגובה שלה לבקשתו היא "חַי ה' אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ" (מלכים א יז יב). האשה, בנה ואליהו ממשיכים לחיות בדרך נס, אבל אנחנו יכולים להבין שאנשים אחרים במצבה של אותה אשה מתו.
הרעב ממשיך עד השנה השלישית, אז שולח הקב"ה את אליהו אל אחאב כדי שיוכל להוריד שוב גשם, ועם ישראל לא יכלה. המצב של הממלכה רע מאוד: "וְהָרָעָב חָזָק בְּשֹׁמְרוֹן" (מלכים א יח ב). המצב כל כך גרוע, עד שאחאב המלך מציע לעובדיה, האחראי על הארמון, ששניהם ילכו למצוא קצת צמחים יבשים כדי שיהיה אפשר לתת לסוסים שלא ימותו. אין בכל הממלכה מי שיעשה את המשימה הזו, והמלך והאחראי על הארמון הם שני האנשים היחידים שעוד יש להם כוח ללכת ולחפש, כשכל אחד מהם הולך לבדו, אפילו ללא ליווי. ולמרות שהמצב כל כך גרוע, ולמרות שאנשים מתים, העם לא חוזר בתשובה. הממלכה ממשיכה להיות עובדת עבודה זרה. אם אנשים היו חוזרים בתשובה בצורה נרחבת, אליהו היה מחזיר את הגשם, אבל הם לא חזרו בתשובה.
את אותה נקודה מוכיח יהושפט מלך יהודה מהצד שלו. כמו שנפרט בהמשך, יהושפט ניסה לחבר בחזרה את שתי הממלכות. ולכן הוא חיזק את יהודה מאוד מבחינה צבאית וחומרית, ובמקביל גם מבחינה רוחנית. ולאחר מכן חיתן את בנו, עם בתו של אחאב מלך ישראל, ויצר שלום בין הממלכות.
ההגיון של יהושפט פשוט: אם יש שלום בין הממלכות, בני ממלכת ישראל יבואו במגע עם ממלכת יהודה. שם הם ימצאו ממלכה הרבה יותר חזקה מהממלכה שלהם, והרבה יותר עשירה. כל מה שהם יכולים לבקש מבחינה חומרית, הם יוכלו למצוא בממלכת יהודה. ומצד שני בני ממלכת יהודה חזקים מאוד בצד הדתי שלהם. כך ירצו בני ממלכת ישראל להצטרף אל ממלכת יהודה, או לפחות להתנהל כמותם, כדי לזכות גם הם בכוח ועושר דומים.
אבל זה לא קורה. בני ממלכת ישראל לא מנסים להצטרף אל יהודה, ולא רוצים להעתיק מהם את עבודת ה' שלהם, כדי להשיג ממלכה חזקה. כלומר, בני ממלכת ישראל לא מחפשים רק כוח או עושר, כמו שהם לא מחפשים רק נוחות ונהנתנות.
וכאן אנחנו כבר לא מבינים. אם לא נוחות ונהנתנות, מה מניע את ממלכת ישראל?
לאליהו יש עוד הסבר מה קורה: העם התחיל מנוחות ונהנתנות, אבל עם השנים הוא כבר שכנע את עצמו, וכבר לא ברור לו באמת מי הא-ל. הוא מחזיק גם בעבודת ה' מסוימת וגם בעבודת הבעל, כי הוא חי בספק, והבצורת לא פותרת לו את הספק השכלי. העם צריך הוכחה חד משמעית שה' הוא האלוקים.
ולכן אליהו אוסף את כל העם אל הר הכרמל, ועושה ניסוי מסודר. הוא מבהיר להם שאי אפשר להשאר בספק: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מלכים א יח כא). העם באמת לא יודע מה לומר, הוא באמת בספק. ולכן אומר אליהו שארבע מאות נביאי הבעל יקבלו פר אחד, והוא את הפר השני. הם יכינו אותו כקרבן, אבל לא ידליקו אש. נביאי הבעל יבקשו מהבעל שיענה להם באש ויקח את הקרבן, ואליהו יבקש מה' שיענה באש ויקח את הקרבן. ומי שאכן יענה באש הוא האלוקים. העם מסכים לניסוי כניסוי מכריע: "וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר" (מלכים א יח כד).
נביאי הבעל מנסים את כוחם מהבוקר ועד לפנות ערב וכמובן לא מצליחים. ואז אליהו קורא אל ה' ואש נופלת מהשמים ואוכלת לא רק את הקרבן, אלא גם את המזבח עצמו. העם מכריע: "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלֹהִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים" (מלכים א יח לט).
אליהו לא עוצר כאן: הוא הורג את כל נביאי הבעל. באותו יום הגשם חוזר, ואליהו רץ לפני מרכבת אחאב מהר הכרמל עד יזרעאל, בגשם שוטף, כדי שאחאב לא ישכח לרגע בזכות מה הגיע הגשם.
וכאן אליהו מצפה לחזרה בתשובה, של אחאב ושל העם. אחאב אמור להגיע הביתה ולגרש משם את איזבל, המלכה הצידונית שהרגה את נביאי ה'. העם אמור להתקומם נגד העבודה הזרה שבתוכו, ולקבל עליו עול מלכות שמים.
אבל זה לא קורה.
במקום לגרש את איזבל, "וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב" (מלכים א יט א). ואיזבל מרגישה מספיק בטוחה, ולא חוששת שהעם ידיח אותה, והיא שולחת לאליהו שליח שהיא מתכוונת להרוג גם אותו.
כאן אליהו מבין שהוא טעה עד עכשיו. הוא מבין למה הקב"ה לא עצר את השמים עד עכשיו: לא היה בזה טעם. הוא מבין שממלכת ישראל עובדת עבודה זרה, או לפחות לעגלים, לא רק מנוחות ולא רק מנהנתנות, וגם לא רק כי הם שכחו מי האלוקים באמת. ממלכת ישראל לא עובדת לקב"ה על פי ההלכה, גם כאידיאולוגיה. והיא מוכנה למסור את הנפש על האידיאולוגיה הזו. זו ממלכה שכשנביא אותה לנקודת מבחן נגלה שאנשים בה מוכנים למות ובלבד שהם יחליטו למי הם עובדים ואיך.
אליהו מבין ששום רעב או קושי לא יגרום לעם לחזור אל הקב"ה, אי אפשר לכפות עליו את קיום התורה והמצוות. והוא מבין שגם הוכחה שכלית לקיומו של הקב"ה, ולחוסר הקיום של האלילים, לא תועיל. ואם כך, הוא מבין שהעבודה הזרה, עבודת העגלים, והספק, לא היו הגורם לכך שממלכת ישראל לא עובדת על פי ההלכה. כל אלו היו כלים ושיטות כדי להקטין את החטא.
ממלכת ישראל העדיפה להיות טועה ומסופקת, ולא להיות מורדת ופושעת ביודעין. ממלכת ישראל באמת חיפשה בעיקר את הנוחות והנהנתנות, ולא את המאבק הישיר בה', ולכן היה לה נוח לשכוח מי האלוקים. היא העדיפה לספר לעצמה שהאלילים עוזרים לה, או שהעגלים עוזרים לה, כדי שיהיה צד אנושי, נהנתני, במה שהיא לא עובדת את הקב"ה על פי התורה, מאשר שהיא לא תעבוד אותו בלי שום סיבה ובלי שום הסבר. אבל היא בכל מקרה לא התכוונה לעבוד את ה' על פי ההלכה.
ולכן מבין אליהו שעל ידי מעמד הר הכרמל ועל ידי הבצורת, הוא בסך הכל הפך את ממלכת ישראל משוגגים למזידים. הוא הפך אותם מאנשים שחיים בספק, ומחפשים נוחות, לאנשים מורדים ופושעים ביודעין. ולכן אליהו מתייאש ומבקש למות: "וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי" (מלכים א יט ד).
והאמת שהסיפור של אליהו מתחיל בהדגמה של הנקודה הזו בדיוק:
חיאל בית האלי בונה את יריחו. כשיהושע כבש את יריחו, העיר הראשונה שנכבשה בארץ ישראל, הוא החרים אותה, ואמר "אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ" (יהושע ו כו). העיר צריכה להשאר חרבה. מי שיחזור ויבנה אותה יקולל. כשיניח את היסודות לעיר ימות בנו הבכור, במהלך הבניה ימותו כל בניו בזה אחר זה לפי הסדר, עד שכשיעמיד את הדלתות בשערי החומה, שזו הפעולה האחרונה בבנית העיר, ימות בנו הצעיר ביותר.
בימי אליהו הקללה מתגשמת: "בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן" (מלכים א טז לד).
אנחנו לא מסוגלים להבין איך זה קרה: איך חיאל בית האלי רואה את הקללה מתגשמת מול עיניו, הוא רואה את הבנים שלו מתים אחד אחרי השני, ולא עוצר? הוא יודע שיהושע קילל את מי שיבנה את העיר, הוא רואה בהדרגה שהקללה אכן מתבצעת, ולא עוצר למרות שהוא יכול להציל עוד את הבנים שנותרו לו.
לחיאל בית האלי יש מסירות נפש כדי לא לעשות את רצון ה'. הוא יודע מה רצון ה', הוא יודע מה יקרה, הוא מאמין שזה נכון. ובכל זאת הוא מוכן ללכת בכל הכוח ובכל מחיר נגד רצון ה'.
את אותו ענין אנחנו רואים בסיפור שרי החמישים, בימי אחזיה בנו של אחאב. אחזיה שולח שר חמישים עם חמישים החיילים שלו להביא את אליהו הנביא בכוח, כנראה במטרה להרוג אותו. אומר שר החמישים לאליהו "אִישׁ הָאֱלֹהִים הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רֵדָה" (מלכים ב א ט). עונה לו אליהו "וְאִם אִישׁ אֱלֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ" (שם י), וכך אכן קורה. אחזיה לא מתייאש ושולח שוב שר חמישים עם אנשיו, וגם בפעם השלישית. שר החמישים השלישי פונה בתחינה אל אליהו: "וַיַּעַל וַיָּבֹא שַׂר הַחֲמִשִּׁים הַשְּׁלִישִׁי וַיִּכְרַע עַל בִּרְכָּיו לְנֶגֶד אֵלִיָּהוּ וַיִּתְחַנֵּן אֵלָיו וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים תִּיקַר נָא נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה חֲמִשִּׁים בְּעֵינֶיךָ: הִנֵּה יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֶת שְׁנֵי שָׂרֵי הַחֲמִשִּׁים הָרִאשֹׁנִים וְאֶת חֲמִשֵּׁיהֶם וְעַתָּה תִּיקַר נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ" (שם יג – יד). אליהו אכן יורד איתו, אבל מדבריו אנחנו מבינים שהוא ראה את המתים סביבו, וידע מה קרה להם. ואם כך, גם שר החמישים השני מן הסתם ידע. ובכל זאת שר החמישים השני מגיע, ורואה סביבו את הכוח הצבאי הקודם שרוף; הוא יודע למה זה קרה, ובכל זאת אומר לאליהו: "אִישׁ הָאֱלֹהִים כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ מְהֵרָה רֵדָה" (שם יא).
מה גרם לשר החמישים השני לדבר בחוצפה אל אליהו, כשהוא יודע מה קרה לשר החמישים הקודם ולאנשיו? איך אנשיו של שר החמישים לא עצרו אותו ולא מנעו ממנו לדבר כך לאליהו? גם להם היתה מסירות נפש ללכת נגד רצון ה'. הם היו מוכנים למות ובלבד שלא לכופף את הממלכה בפני רצון ה' שמתגלה באליהו הנביא.
לא כל האנשים בממלכה הגיעו לרמה כזו של מאבק ישיר ברצון ה', לכן יש לנו בסיפור שלשה שרי חמישים. אבל אנחנו מבינים שהיו מספיק אנשים בממלכה שהיו מוכנים להגיע גם למסירות נפש נגד רצון ה'.
ואם כך, אם היתה לאנשים בממלכת ישראל מסירות נפש ללכת נגד רצון ה', ולא לקבל את ההלכה עליהם, ואם זה לא נבע רק מנוחות ונהנתנות, ואפילו לא מחוסר ידיעה ברורה מי האלוקים, אז אנחנו חייבים להבין מה היתה צורת החשיבה שלהם? מה הוביל אותם לחיות כפי שהם חיו? והאם אלו אולי גם העקרונות שמובילים את הצד השמאלני חילוני כיום.
התהליך ההסטורי המרכזי הוא השוואת הרצונות
בחטא אדם הראשון נפרד הרצון האנושי מהרצון האלוקי, והתהליך של ההסטוריה כולה הוא לחזור ולאחד את הרצונות. כך שהרצון האנושי ירצה מעצמו את הרצון האלוקי, בדרך שלא מובנת לנו כיום.
הסיפור מתחיל, כנראה, בחטא אדם הראשון. הנחש מבטיח לאשה שאם יאכלו מפרי העץ "וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג ה). מה פירוש להיות כאלוקים? מה פירוש לדעת טוב ורע? הרי בפועל הדבר היחיד שכתוב שהם ידעו לאחר האכילה יותר מאשר לפניה, הוא שהם עירומים. ומצד שני הקב"ה עצמו אומר שהנחש צדק "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע" (שם כב).
לאדם וחוה לא היתה בעיה של הבנה או של ידיעה גם לפני שאכלו מפרי העץ. אבל הם לא ידעו טוב ורע. כלומר, ההגדרה של מה טוב ומה רע לא היתה בידם. הקב"ה הגדיר את הטוב ואת הרע מנקודת מבט כלל עולמית, והאדם קיבל את ההגדרה הזו, ולא יכל להציב הגדרה אחרת. ממילא, אם דבר היה רע בעיני ה' הוא היה רע גם בעיני האדם. ואם היה טוב בעיני ה' הוא היה טוב גם בעיני האדם. ולכן בלי עזרת הנחש, האדם לעולם לא היה אוכל מפרי העץ.
כלומר, לאדם לא היתה נקודת מבט משלו על המציאות, והגדרות משלו על מה טוב או רע, נכון ולא נכון בה. ההגדרות של טוב ורע היו מדעיות ומוחלטות, ולא ניתנות לשינוי. ולכן למרות שהיתה לו בחירה חופשית, הוא לא היה חוטא. כי הוא היה בוחר מרצונו החופשי לעשות את רצון ה'. כי זה גם מה שטוב או רע בעיניו, וממילא הבחירה שלו היתה בוחרת בטוב, כמו שכל אדם בוחר באופן טבעי במה שטוב לו[ד].
וכדברי הרב קוק: "הרצון החפשי, המואר מהשכל העליון, הוא התמצית של ההויה, המתגלה בפנימיותה. וזאת היא נשמת אדם הראשון, בכל מילואה" (אורות הקודש / חלק ב / עמוד שסז).
לאחר החטא נפרדה נקודת המבט. האדם התחיל להגדיר את הטוב והרע לפי מה שטוב לו או מה שרע לו, ולא לפי נקודת המבט הכלל עולמית של הקב"ה. וממילא יש דברים שטובים בעיני הקב"ה ורעים בעיני האדם ולהפך. ומכאן הבחירה החופשית נהייתה קשה הרבה יותר. כי במקרה והאדם בוחר לעשות את רצון ה', הוא נדרש לפעמים לעשות מה שרע לו ורע בעיניו. וכשהוא עושה מה שטוב לו וטוב בעיניו, הוא לפעמים עושה בזה את מה שרע בעיני ה'.
ובזה נהיה האדם כאלוקים, כי הוא נהיה מי שמגדיר את הטוב והרע עצמם, ולא רק אחד מהשחקנים בעולם, שמשחקים לפי הכללים שקבע הקב"ה[ה].
בשלב ההתחלתי ההוא של העולם נפרדו הרצונות. רצון האדם נפרד מרצון ה'. ה' רוצה שיקרו בעולם דברים מסוימים, והאדם רוצה דברים אחרים.
ממילא, בכל מקרה שבו יודע האדם שרצון ה' ממנו הוא רצון מסוים, אבל הרצון שלו רוצה משהו אחר, נוצרת סתירה, ונוצרות שתי דרכי התמודדות עקרוניות:
הדרך הראשונה אומרת שה' הוא בורא העולם והוא יודע מה טוב ומה נכון. ולכן האדם צריך לעשות את רצון ה' ולא את הרצון שלו. האדם צריך לעשות מה שנכון, ולא מה שהוא רוצה. וממילא הרצון האנושי הוא לפעמים סוג של מכשול, בעיה, או במושג המקובל: יצר הרע. ולכן האדם עסוק במלחמה ברצון של עצמו, כדי לעשות את רצון ה'. והוא נותן לרצון שלו לקבל החלטות, רק במקומות שבהם הוא לא סותר את רצון ה'.
הדרך השניה אומרת שהרצון האנושי הוא עצם משמעות הקיום האנושי. אם האדם מוותר על רצונו הוא בעצם סוג של רובוט שעושה רצון של מישהו אחר, של הקב"ה במקרה הזה. מותר האדם האמיתי הוא הרצון העצמי שלו, והבחירה החופשית לגמרי שלו. וגם באמירה הזו יש צד של אמת כדברי הרב קוק: "הרצון הוא מקור החיים. רצון האדם הוא באמת יסוד שכלולו והוייתו. אמנם הרצון הזה צריך הוא פתוח ועישוי, יותר מכל הכחות כולם" (אורות הקודש / חלק ג – מוסר הקודש / עמוד עו / שבירת הרצון ושכלולו – נב).
אבל המשמעות של הדרך הזו היא שגם במקומות שהאדם יודע שהקב"ה רוצה ממנו משהו אחר, ואפילו במקומות שבהם הוא יודע שזה מה שנכון לעשות, הוא עדיין עושה את רצון עצמו ולא את רצון ה'. במקרים מסויימים, לפי נקודת המבט הזו, נוצרת מעין תחרות בין האדם לבין הבורא. האדם רוצה להיות כאלוקים לגמרי, ולכן הוא נלחם במובן מסוים בקב"ה, כדי שלא ימנע ממנו לממש את היתרון היחודי שלו. כדי שה' לא יכפה עליו רצון חיצוני לו. ואז גם במקומות שבהם אין סתירה מהותית בין רצון ה' לרצון האדם, הוא לא יעשה את רצון ה'. הוא ילחם מהותית כדי לשמור על הרצון שלו מכל השפעה חיצונית לו.
לאן אמור העולם ללכת מהנקודה הזו? הגיון פשוט היה אומר שאחד מהצדדים צריך לנצח, ולכן יש שתי אפשרויות: או שהקב"ה יצליח להכריח את בני האדם לעשות את רצונו, בין אם בכוח, ובין אם על ידי הבטחת פרסים ועונשים (גן עדן או גיהנום); או שהאדם יצליח להשתחרר לגמרי מרצון ה', וישלוט בעולם בלי שהקב"ה ינסה בכלל לומר לו מה רצונו.
אבל האמת היא אפשרות שלישית: הרצונות אמורים להתאחד[ו].
בדרך שקשה לנו להבין אותה, האנושות אמורה להגיע למצב שבו אמנם הבחירה שלה חופשית לגמרי, והיא עצמה מגדירה מה טוב ומה רע, ובכל זאת היא בוחרת להגדיר את הטוב והרע מנקודת המבט האלוקית, ובוחרת לעשות בזה את רצון ה' שהוא גם רצונה החופשי לגמרי[ז]. וזו הסיבה שהקב"ה שם את הנחש מראש בגן עדן, במטרה שינסה להכשיל את האדם[ח]. הקב"ה רצה שנגיע למצב שבו יש לנו רצון חופשי כי המטרה הסופית היא איחוד של הרצונות ולא כפיה[ט].
ההסטוריה כולה היא תהליך של איחוד הרצונות, ולשם היא אמורה להגיע.
כמו שאומר הרב קוק: "הכח היותר חדש שיתגלה בעולם, לחדש את החיים בגאולה שלמה הוא הערך הגדול שיש לרצון האדם בהויה כולה, כשהוא משתלם בשלמותו הגמורה.
ולזה אנחנו עורגים, כל מעשינו לשם כך מכוונים הם, לגלות את האלהות שברצון האדם. וזה אנו הולכים ומגלים על ידי התכנית של התעלות האדם והתקדשות רצונו, שהוא מבוא לבא על ידו לגבורת הרצון, להתגלות אלהות בעצם הרצון עצמו, העולה למעלה מכל עמל ומכל כשרון המעשה, שהוא אך הבל ורעות רוח, לגבי המעלה העליונה של עליית הרצון למקורו, והתגלותו בפעולה.
זה האידיאל איננו נפסק מישראל, זאת היא עליית השכינה התדירית, שבכל יום אנו מכוונים לה בעבודתנו, עליית רצון האדם, עד כדי תפיסת מקומו הנועד לו ברצון ההויה, ואז רצון ההויה כולה, אור הרצון של הופעת גילוי האלהות המוחלטה מתגלה עליו.
והכל מתחדש באור גדול, בחיים חדשים, בשירה חדשה, בטבע מחודש, בנשמות חדשות, בדעות חדשות, בהרגשות חדשות, בציור עולם מחודש, ברצונות מחודשים, בבטחון חדש, ביחש מחודש לשמים ולארץ, לכל היקום, לאדם ולבריות כולם, לגווני החיים כולם, לגלוי ולסתר, לרוחניות ולגשמיות, לחיים שבגוף ולחיים שמחוץ לגוף, להכרות מוגבלות ולהכרות שאינן מוגבלות, לניצוצות פרטיים ולאורות כלליים, לכלים מחזיקים ולתוכנים שלהם, להכל יברא יחש חדש בחידוש ההתגלות של ערכו האמתי של רצונו של האדם במציאות. וזה יבא על ידי הסרת החלודה והזוהמה מהרצון, על ידי העברת הערלה החיצונה והפנימית, על ידי מחיית עמלק, באדם ובלאומים, בבעור רוח הטומאה מהעולם כולו" (אורות הקודש חלק ב עמוד תקסה גאולת הרצון וההויה – לד).
האיחוד השלם מתבצע בסופו של התהליך על ידי הקב"ה, ולא על ידינו. כמו שנאמר בתורה: "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" (דברים ל ו). וכן בנביאים: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה: לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה': כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד" (ירמיה לא ל – לג). וכן "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם" (יחזקאל לו כד – כז)[י].
וכך אומר המהר"ל מפראג: "כאשר תבין דברי חכמה עמוקה מאוד, תדע כי אי אפשר להיות לעתיד פירוד בין השם יתברך, שהוא העלה, ובין ישראל, שהם עלולים, מן השם יתברך. ודבר זה התבאר לך ממה שאמר הנביא ירמיה (ירמיה לא, ל – לא) "הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפירו בריתי ואנכי בעלתי בהם נאם ה' וגו'"… ומעתה תבין הכתוב אשר אמר (ירמיה לא, לא) "אשר המה הפירו בריתי ואנכי בעלתי בהם". שבשביל כי הקדוש ברוך הוא היה פועל בהם החבור, וזהו חבור עלה אל העלול, ואין כאן קישור וחבור גמור, "הפירו הברית". אבל לעתיד לא יהיה הוא יתברך פועל בהם חבור, אבל ישראל יהיו מתחברים בו יתברך… בעולם הזה הקדוש ברוך הוא מחזיר על ישראל שיעשו רצונו ויעשו תשובה. אבל לעתיד לבא ישראל מחזרים על הקדוש ברוך הוא לעשות רצונו, שנאמר "נקבה תסובב גבר". וביאור ענין זה כמו שפרשנו, כי כאשר יסולק ולא יהיה כאן הבדל, אז ישראל יחזרו אחר הקדוש ברוך הוא כאשר אין כאן הבדל, ואי אפשר שיהיו זולתו יתברך כלל, והבן הדברים האלו מאוד" (ספר נצח ישראל פרק מז).
וכך אומר הרמב"ן: "ומל ה' אלהיך את לבבך – זהו שאמרו (שבת קד א) הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך. ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל. והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה. וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית (ב ט):
וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (לא ל – לב), הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו', כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי. ולכך אמר עוד (שם פסוקים לב לג) והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם, אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי:
וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו, והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון. וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא ב) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב א), אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ" (רמב"ן דברים פרק ל פסוק ו).
לא רק לגבי עם ישראל, אלא גם לגבי העמים נאמר שירצו את רצון ה' מרצונם: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיה ב ג). וכן "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת: וְהָלְכוּ יֹשְׁבֵי אַחַת אֶל אַחַת לֵאמֹר נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה' וּלְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת אֵלְכָה גַּם אָנִי: וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה': כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם" (זכריה ח כ – כג). וכן "בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה' וְנִקְוּוּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלִָם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע" (ירמיה ג יז).[יא]
וכדברי הרב קוק: "עַד תּוֹר הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה הִשְׁפַּעְנוּ עַל הָעוֹלָם רַק לִמּוּדֵי חוֹבוֹת, מוּסָר וְצֶדֶק הַיּוֹצֵא מִדַּעַת אֱלֹהִים אֱמֶת. וְחוֹבוֹת אֵין הָעוֹלָם חָפֵץ לְקַבֵּל, וְאִם הוּא מְקַבֵּל נִשְׁאָר בַּלֵּב טִינָא עַל הַמְעוֹרֵר הָרָאשִׁי לִידִיעַת הַחוֹבָה, שֶׁאֵינָהּ נוֹתֶנֶת לְהַנֶּפֶשׁ הַבַּרְבָּרִית לְהִתְפַּשֵּׁט בְּכל מַאֲוַיֶּיהָ. אֲבָל בְּבוֹא הַתּוֹר שֶׁל אוֹר הָעוֹלָם לְהִגָּלוֹת, יִוָּדַע לָעוֹלָם, שֶׁדַּרְכֵי הַחַיִּים שֶׁל הָענֶג הָאֲמִתִּי אֲנַחְנוּ מַשְׁפִּיעִים בָּעוֹלָם, אֶת אשֶׁר הַחַיִּים הַנּוֹתֵן לוֹ אֶת עֶרְכּוֹ, אֲשֶׁר מִבִּלְעֲדוֹ הוּא שָׁלוּל כָּל עֵרֶךְ. וְענֶג וְאשֶׁר זֶהוּ דָּבָר הַשָּׁוֶה לַכּל, עַל כָּל פָּנִים לַחֲשׁק בּוֹ, וְאֶת הַמָּקוֹר הַמַּשְׁפִּיעַ אשֶׁר וְענֶג מְכַבְּדִים וּמְחַבְּבִים. וְעַל כֵּן "יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכּל לְשׁנוֹת הַגּוֹיִם בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי". (אורות ישראל / פרק ה / טו).
ההבדל בין יהודה לישראל או בין ימין לשמאל הוא הרצון האנושי מול הרצון האלוקי
כשאנחנו מסתכלים על ממלכות ישראל ויהודה, אנחנו רואים את ההבדל בין הרצון האנושי כמניע, לבין הרצון האלוקי כמניע[יב].
ממלכת ישראל פעלה בכל הכוח לפי הרצון האנושי. היא לא רצתה לקבל פקודות מהקב"ה, ולא הנחיות מההלכה. האנשים בממלכת ישראל עשו מה שהם רצו. ולכן ממילא הם עבדו את הקב"ה בדרכים שהתאימו להם, והם המציאו את ה"הלכה" של עצמם. הממלכה התנתקה מהמקומות הקדושים והמחייבים של האומה, ויצרה לעצמה ממלכה אנושית לגמרי, כמו שאר הממלכות שסביבה.
בממלכת ישראל היה חופש דת, ולמעט ימי איזבל, לא רדפו את עובדי ה' שבממלכה, אבל הממלכה עצמה עודדה את עבודת העגלים, ומנעה את העליה לירושלים.
ממלכת יהודה פעלה לפי הרצון האלוקי, וביטלה בשבילו את הרצון האנושי. ולכן מלכי יהודה הצדיקים השתמשו כמה שפחות בכוח צבאי אנושי, והעדיפו לסמוך על הנס, כדי שאנשי הממלכה יראו את הפעולה האלוקית במציאות, ויבינו שטוב לעבוד אותו.
למה הקב"ה פילג את הממלכה
הקב"ה הוא שפילג את הממלכה ובעצם גרם בזה שישראל יעבדו עבודה זרה ויגלו מהארץ. וזה כיון שאי אפשר לאחד עוד את הרצונות, ולכן צריך לדאוג שלא יהיה איחוד מלאכותי שלהם. כלומר שלא יווצר מצב שבו עם ישראל לא יודע כבר מהו רצון אנושי טהור, ומזהה את הרצון שלו עם הרצון לעשות את דבר ה'. או מצב שבו הוא לא יודע מה הוא רצון אלוקי טהור, ומשנה את ההלכה כך שתתאים לרצון שלו. ולכן נוצר הכרח לפלג את הממלכה, כדי שממלכת ישראל תשמור על הרצון האנושי בטהרתו, וממלכת יהודה על הרצון האלוקי בטהרתו.
כל זה לא מסביר לנו למה צריך היה שהממלכות יתפלגו אחת מהשניה? אפשר שחלק מהעם יחפש את הרצון האנושי, וחלק שני את הרצון האלוקי, ובכל זאת הם ימשיכו להתנהל כעם אחד מאוחד.
השאלה הזו קשה הרבה יותר: ממלכת ישראל עבדה עבודה זרה, אבל ב93 השנים שקדמו לה לא עבדו בישראל עבודה זרה. אם כך הנחת היסוד שלנו היא שהקמת ממלכת ישראל וההתפלגות מיהודה היא דבר רע: היא גרמה לעבודה זרה, וממילא לגלות. וכך אומרת הגמרא: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא עבדו ישראל עבודה זרה, ולא גלינו מארצנו" (תלמוד בבלי מסכת שבת דף נו עמוד ב).
אם בני אדם היו מחליטים על פילוג הממלכה על דעת עצמם, היינו מבינים. בני אדם עושים לפעמים דברים רעים, או שהם טועים. אלא שאנחנו רואים שהקב"ה הוא שעשה את הפילוג הזה[יג].
הקב"ה הוא שממנה את ירבעם בן נבט למלך, ומודיע לו על ידי אחיה הנביא: "וְלָקַחְתִּי הַמְּלוּכָה מִיַּד בְּנוֹ וּנְתַתִּיהָ לְּךָ אֵת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים: וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים לְפָנַי בִּירוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם" (מלכים א יא לה – לו). כלומר שהקב"ה מגדיר מראש שבירושלים ועם מלכות בית דוד ישאר רק שבט אחד (בפועל גם שבט בנימין), ועשרה שבטים לא יהיו עם ירושלים. וכך אומר הנביא לרחבעם בהמשך: "כֹּה אָמַר ה' לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּן עִם אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה" (שם יב כד).
למה הקב"ה מפלג את הממלכה, אם מזה נגרם שעם ישראל עובר לעבודה זרה, ובסופו של דבר גולה מארצו?
את הרצון האלוקי אפשר יהיה לאחד עם הרצון האנושי רק לעתיד לבוא, אבל מה קורה עד אז?
באופן טבעי עם ישראל היה מגיע לאיחוד חלקי ולא נכון. כלומר: או שהרצון האלוקי היה גובר, ואנשים היו משעבדים את הרצון האנושי לרצון האלוקי, וממילא כבר לא כל כך מבינים מה הוא רצון אנושי טהור: הם היו קוראים רצון אנושי לרצון לעשות את דבר ה'. או לצד השני, הרצון האנושי היה גובר, ואז היו מטים בהדרגה את הרצון האלוקי אליו. כלומר משנים את ההלכה כך שתתאים לרצון האנושי. נראה שכדי להגיע לאיחוד מלא של הרצון צריך לשמור את הרצונות טהורים.
שלמה המלך ניסה לאחד בין הרצונות: מצד אחד עבודת ה' מלאה, עם בית מקדש וגם פרסום שם ה' לגויים, ומצד שני רצון אנושי מלא: פאר והדר, כסף שכבר לא נחשב מאומה, וכבוד מצד כל ממלכות העולם. אבל כשנסיון האיחוד בין הרצונות של שלמה המלך לא מצליח, ובפועל נוצרת נטיה מסוימת אל עבודה זרה מצד נשות שלמה, הקב"ה מפלג את הממלכה[יד].
כך ממלכת יהודה תשמר את הרצון האלוקי בטהרתו. ההלכה לא תשתנה, התורה תשמר כמו שהיא, וגם אם הרצון האנושי יתכופף בממלכת יהודה, כמו שרואים בכמה דוגמאות בתנ"ך, הוא ישמר בטהרתו בממלכת ישראל.
ממלכת ישראל תשמר את הרצון האנושי בטהרתו. היא לא תכופף אותו ולא תשנה אותו, אלא תשאל את עצמה כל הזמן 'מה אני רוצה'. וממילא סיכוי טוב שהיא תעזוב את הרצון האלוקי, אבל לא תשנה אותו. וגם אם היא תשנה אותו, הרצון האלוקי נשמר טהור בממלכת יהודה[טו].
וכדברי הרב קוק: "יש בעולם תוכן טוב ההולך ומתעלה, וזה התוכן מתגלה הוא ברצונו ובטבעו של האדם גם כן. בעבר היה הטבע והרצון האנושי יותר פראי ממה שהוא כעת, ולימים הבאים יהיה יותר נח וטוב מההוה. בעבר היתה מהות התורה והמוסר פונה ביותר לביטול כח הרצון הטבעי, מפני שהרע היה מרובה בו, ולעתיד הולך הדבר ומקבל צורה חדשה, עד שהדרישה של החופש הרצוני תובעת תביעות מוסריות שיניחו את הרחבתה המבוקשת, שאז תראה כמה טובה צפונה בה.
אבל בתוך הרצון העכשוי כמה סיגים עדיין יש בו, ומתוך הזכות של הניצוצות הטובים של הרצון שהתעלה חפצים גם אלה הסיגים לזכות בחופש, וחופשם יחריב את העולם ויזהם אותו. לזאת המלחמה עצומה היא, וכל מחנה מגינה בצדק, ולוחמת בצדק, החפשים לוחמים בעד ניצוצי הטוב של הרצון שלא יסבלו עבדות לאין צורך, שהוא אך למחסור, והמשועבדים, מכירי העבר ויודעיו בהדר טובו, מגינים על השעבוד, שלא יהרסו חלקי הרצון המזוהמים את הבנין האצילי של העולם. וגדולי הנפש צריכים לתווך את השלום בין הלוחמים, בהראותם לכל אחד מהם, מה הוא הגבול השייך לו באמת" (אורות הקודש / חלק ב / עמוד תקמד / התעלות הרצון והשכל האנושי – כב).
אידיאל העבודה זרה של ממלכת ישראל
בניגוד לשאר העמים, כשעם ישראל עושה מה שהוא רוצה, ושומר על הרצון האנושי, הוא עושה את זה גם כאידיאל, במסירות נפש וקשיות עורף. כי הוא למעשה עושה בזה תפקיד אלוקי. וממילא גם ברור היה שעם ישראל יחטא, ויפול לעבודה זרה, כי לשם מושך אותו חלק מהתפקיד שלו.
ומכאן אנחנו יכולים להתחיל להבין למה ממלכת ישראל היתה אידיאליסטית עד כדי מסירות נפש נגד רצון ה'. ממלכת ישראל לא מגדירה לעצמה את הרצון האנושי כאידיאל, אבל בפועל, בנקודות הקצה, היא חיה כך. יש לה תפקיד, והיא עושה אותו עם כל הלב. עם ישראל הם עם קשה עורף, זה ייחודם. זה לא עם שמתרגש מעונשים, מקשיים או מאילוצים. ולכן בחר אותם הקב"ה, ולכן גם היה ברור שהם יגיעו לעבודה זרה[טז].
וכמו שנאמר "כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי… כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי… כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי… כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (דברים לא כ – כט).
עם קשה עורף הוא עם אידיאליסטי. הוא הולך בכל הכוח בדרך שהוא מאמין בה. ולכן ממלכת ישראל הלכה בכל הכוח עם הרצון האנושי, גם נגד הרצון האלוקי. ולכן היתה לה, במקרי המבחן, מסירות נפש נגד הרצון האלוקי כמו שראינו. כמובן שהעם העדיף לא להתנגש חזיתית עם הקב"ה, ולכן אימץ לעצמו את העגלים ואת העבודה הזרה. אבל מאחרי אותה עבודה זרה לא עמד רק רצון לרווח והנאה, כמו אצל שאר העמים, אלא גם שימור עיקש של הרצון האנושי בטהרתו.
וכמו שאומר הרב קוק: "האמונה האלהית הגדולה אשר בלב ישראל, אין לה ערך ולא דוגמא ולא משל. ואפילו האפיקורסות הישראלית, היא מלאה אמונה וקדושה, הרבה יותר מכל האמונות של כל הגויים כולם, ואף-על-פי שהיא מבטאת דברים של קלות ראש ושל כפירה, בתוכיות הנשמה יש אור אלהים של דבקות ושל צמאון לאלהים חיים, אל אלהי ישראל, עד לכדי מסירות נפש. וירח את ריח בגדיו אל תקרא בגדיו אלא בוגדיו" (אורות האמונה / כפירה / עמוד 53 / א).
את ההבדל בין עם ישראל כשהוא הולך נגד רצון ה', לבין העמים, מראה הקב"ה ליונה הנביא, שעל פי חז"ל הוא תלמידו של אליהו הנביא. זמן קצר אחרי זמנו של יונה, הנביאים מתחילים להתנבא לעם ישראל שהוא הולך לגלות אם לא ישנה את דרכיו. העם לא שמע להם ולא תיקן את דרכיו.
את יונה שולח הקב"ה אל נינוה, עיר הבירה של ממלכת אשור שאמורה להגלות את ישראל (גלות עשרת השבטים, כ130 שנה לפני גלות יהודה ובנימין שנעשתה על ידי בבל). יונה אמור לנבא להם על הפיכת העיר. יונה הוא נביא לא מוכר, כמובן, בנינוה, ובא בשם א-ל לא מוכר. נינוה היא עיר גדולה שלוקח שלשה ימים לעבור אותה בהליכה מקצה לקצה. יונה הולך יום אחד בלבד, ומודיע על חורבנה הקרב של נינוה. ובניגוד גמור לישראל, בנינוה מקבלים מיד את דברי יונה. הוא אפילו לא צריך ללכת בכל העיר. "וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם: וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל מֶלֶך נִינְוֵה וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר: וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ: וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם: מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד" (יונה ג ה – ט).
הגויים מחפשים באמת רק נוחות ונהנתנות כשהם עובדים עבודה זרה, או כשהם גוזלים. ולכן החשש מהפיכת נינוה, אפילו שאנשי נינוה לא בטוחים בו, גורם שיהיה שווה להם להשקיע כמה ימי צום והחזרת החפצים הגנובים, כדי למנוע את הפיכת העיר האפשרית.
אבל עם ישראל לא הסכים לשמוע אל הנביאים, כי הוא לא חיפש רק נוחות ונהנתנות, אלא גם נלחם בעד אידיאל שמוביל אותו[יז]. וכמו שהבצורת בימי אליהו לא גרמה לו לחזור בתשובה, כך גם האיום בגלות.
וכך אומר הרב קוק: "מתוך שהפנימיות של היצר הרע הישראלי, הוא תוכן קדוש, ותבערת אש קודש רוממה ואידיאלית אלהית, הכרח הוא שלבושיו הצואים שהוא לבוש כדי להוציא על ידם את התפקיד של משקל הרצון וחופש הבחירה, שהוא תכלית העולם ועלייתו האישית והכללית של האדם, הם יותר גרועים יותר מנוולים ומוסרחים מאותם הלבושים של שאר כל אומה ולשון. כי הגדיל לעשות, שמניח אומות העולם ומתגרה בישראל. אם היה אותו הסרחון היצרי שבישראל מונח באומות העולם, היו כבר כלים מן העולם, ולא היה שום שכלול של עולם מוצא יסוד להבנות כלל. ולולא היה אותו הסרחון העז שביצר הישראלי בעולם, היה הרצון האצילי מתגבר בהם, עד שלא היה כל תוכן אנושי המשכלל את חופש הרצון ומסדר חיים בחיריים בעולם ניכר בהם כלל. וזהו עומק היסוד של הרשעה העמוקה שנפל בה ישראל בעת קלקלתו, והכתוב צוח ואומר: ותצדקי את סדום אחותיך בתזנותיך" (אורות האמונה / כפירה / עמוד 52 / ב).
עולם הבא ואידיאליזם
נכון שגם ממלכת ישראל בעצם עושה את רצון ה', במה שהיא שומרת על הרצון האנושי בטהרתו, אבל על זה לא מקבלים שכר עולם הבא, כי היא לא מתכוונת לעשות את רצון ה'. אלא שיש צד של עולם הבא בשותפות במהלך האלוקי, ואת הצד הזה יש לכל ישראל, ויש דעה בגמרא שגם לאלו שאין עולם הבא, יש עולם הבא בסופו של התהליך.
האם העובדה שממלכת ישראל שמרה על הרצון האנושי גם כאידיאל, והעובדה שה' רצה שהיא תעשה את זה, מבטיחים לה גם עולם הבא? האם אנשי ממלכת ישראל שעבדו לעגל או לבעל יקבלו על זה שכר לעולם הבא כיון שמצד האמת הם עשו את רצון ה', לשמר את הרצון האנושי בטהרתו?
באופן בסיסי התשובה היא לא. שכר עולם הבא ניתן על עשיית רצון ה' בידיעה, ובכוונה לעשות את רצון ה'. מצווה צריכה כוונה לעשיית מצווה כדי להיות מצווה.
הקב"ה לא אומר לממלכת ישראל לשמור על הרצון האנושי, ואין להם מצווה כזו. מי שישאל את הקב"ה, יהיה מאיזה ממלכה שיהיה, יקבל את אותה תשובה: תשמור את התורה על פי ההלכה. אלא שהקב"ה עובד גם דרך מי שלא שומע לו, ומנהל גם אותו בדרכים שלו. הקב"ה יודע שיהיה מי שלא ישמע לו, והוא משתמש בו כדי לקדם מטרות חשובות.
גם מצרים, להבדיל, עשו את רצון ה' כששיעבדו את ישראל, כמו שאמר ה' לאברהם מראש "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִֽהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַֽעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָֽה" (בראשית טו יג). אבל לא רק שהם לא קיבלו שכר, הם גם נענשו על הבחירה שלהם לפגוע בעם ישראל, וגם זה נאמר כבר מראש "וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַֽעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי" (שם יד). הקב"ה עובד גם דרך רשעים וגם הם חלק מהמהלך שהוא מוביל בעולם. אבל שכר ועונש ניתנים בעולם הבא על הבחירה הטובה או הרעה. וכיון שהמצרים בחרו לעשות רע לפי הבנתם, והם לא ניסו לקיים את רצון ה' לשעבד את עם ישראל, לכן הם נענשו. ולהבדיל גם אנשי ממלכת ישראל החוטאת לא התכוונו לעשות את רצון ה', אלא הלכו נגד רצונו הידוע להם, ולכן הם לא יקבלו שכר לעולם הבא על הבחירה שלהם[יח].
אלא שיש צד של עולם הבא שמשמעותו היא השותפות בתהליך האלוקי. וכיון שאנשי ממלכת ישראל ברצונם לעשות את רצון עצמם, ממלאים גם תפקיד אלוקי, והם עושים אותו, במקרים מסוימים, במסירות נפש כמו מי שממלא תפקיד ולא כמו מי שמחפש הנאות, לכן יש צד של עולם הבא שיש גם להם. ולכן נאמר "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (משנה סנהדרין י א). אמנם שם ממשיכה המשנה להסביר למי אין חלק לעולם הבא, ואומרת: "שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא שלשה מלכים ירבעם אחאב ומנשה" (שם ב). המשותף למלכים האלה הוא שהם החטיאו את ישראל ברמה חדשה שלא היתה עד זמנם. ירבעם הוא מי שעשה את העגלים והוציא את ממלכת ישראל מעבודת ה' הנכונה, אחאב הוסיף להם גם עבודה זרה ממש, ומנשה עשה תהליך דומה בממלכת יהודה. ואם כן נראה שלאנשי ממלכת ישראל שעבדו עבודה זרה גם כן לא יהיה חלק לעולם הבא כמו אחאב או ירבעם. לכן מוסיפה הגמרא "דורשי רשומות היו אומרים: כולן באין לעולם הבא, שנאמר לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי, יהודה מחקקי, מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי, עלי פלשת התרועעי, לי גלעד (ולי מנשה) – זה אחאב שנפל ברמות גלעד, מנשה – כמשמעו, אפרים מעוז ראשי – זה ירבעם דקאתי מאפרים" (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קד עמוד ב). כלומר שלמרות מה שאמרנו שלאלו אין חלק לעולם הבא, יש רמה שבה כולם יבואו לחיי העולם הבא, כשיתברר שהיו חלק מתהליך אלוקי[יט].
וכך אומר ר' צדוק הכהן מלובלין: "והיינו דיש צדיק המוגדר הכל על פי התורה וזהו עיקר התחלת שם צדיק הגלוי לכל וניכר דמי ששומר כל התורה כולה הוא צדיק גמור, ובאמת נאמר (ישעיה ס', כ"א) עמך כולם צדיקים וגו' חוץ מאותם שנמנו בריש פרק חלק (סנהדרין צ' א) דאין להם חלק לעולם הבא ואיך אפשר זה… ולעתיד יתברר כן על כל חטאי בני ישראל כמו שאמרו ז"ל (שבת פ"ט ב) על פסוק (ישעיה א', י"ח) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית שיתברר שהיה מסודר מאמיתות רצון ה' יתברך שיהיה כן ואם כן גם בזה עשו רצון ה' יתברך והכל היה כמו עבירה לשמה" (מחשבות חרוץ אות ד).
ובדומה לזה נחלקים כבר במשנה לגבי עשרת השבטים, כלומר לגבי ממלכת ישראל עצמה: "עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה היום הזה הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינם חוזרים דברי רבי עקיבא רבי אליעזר אומר מה היום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפל להן כך עתיד להאיר להן" (משנה סנהדרין י ג).[כ]
ישראל ויהודה נמצאים בשני הצדדים ובכל אדם
החלוקה לעשרת השבטים בממלכת ישראל ושני השבטים בממלכת יהודה אינה גנטית, אלא לכל אדם יש צד כזה וצד כזה. ולכן גם בממלכת ישראל אנחנו מוצאים אנשים צדיקים, וגם בממלכת יהודה אנחנו מוצאים עובדי עבודה זרה, ועבודת ה' בבמות.
כמו שנסביר בהמשך, יש צד הנהגתי של יהודה – בית דוד, ויש צד הנהגתי שונה של יוסף. אבל כשאנחנו מסתכלים על העם עצמו, קשה להבין מה גרם לעשרה שבטים מסויימים לבחור בדרך של הרצון האנושי, ומה גרם לשני השבטים האחרים לבחור בדרך של הרצון האלוקי? האם יש הבדל גנטי ביניהם? לא נראה. יהודה הוא מבני לאה, בנימין שנשאר איתו הוא מבני רחל. שאר השבטים גם הם משותפים לבני לאה, רחל, בלהה וזלפה.
המשותף ליהודה ובנימין הוא שבית המקדש בנוי בגבול שביניהם. כלומר שהם היו מחוברים לבית המקדש יותר משאר השבטים.
ולכן נראה שאין אנשים מסוימים שבנויים לעשות את רצון ה', ואנשים אחרים שבנויים לעשות את הרצון האנושי. בכל אדם יש צד כזה וצד כזה. ויש לו יכולת לבחור את הצד הזה או את הצד הזה.
וכך אומר ר' צדוק הכהן מלובלין: "ובכל דור יש שני מנהיגים דוגמת משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, ובפרט בעקבתא דמשיחא והם נגד שתי המדריגות דבעלי תשובה וצדיקים גמורים והם פותחים מחדש שני שערים אלו בכל דור, וכל נפש מישראל כלולה משניהם כי שניהם כוללים כל האומה שהרי כל ישראל נקראים על שם יוסף שארית יוסף ועל שם יהודה יהודים, והוא עיקר שמם משום דאין אדם צדיק בארץ ומיוסף הם רק שארית דעיקרו נטמע ונאבד בגלות עשרת שבטים, והיינו דיש בכל אחד ענינים שהוא צדיק בהם וכדרך שכתבו הראשונים בריש פרק כל היד (נדה י"ב א) גבי חמרין דלגבי דבר זה נקראים כשרים ולזה רשעים והוא בהם מדריגת צדיק גמור" (מחשבות חרוץ אות ז).
בפועל לכל השבטים היתה נטיה ללכת אל הרצון האנושי, כי התורה, במובן מסוים, נכפתה עליהם והם עוד לא בחרו בה (למעט האמירה 'נעשה ונשמע' בהר סיני). הבחירה ברצון ה' צריכה היתה לעבור עוד הרבה התפתחות שנעשתה בעיקרה בגלות. אבל יהודה ובנימין שזיהו את עצמם עם בית המקדש ועם עבודת ה', לא רצו לוותר עליה, ולכן בחרו ברצון ה'.[כא]
אבל היו לזה משמעויות: ממלכת ישראל לא היתה בנויה מעובדי עגלים בלבד, וממלכת יהודה לא היתה בנויה מעובדי ה' בלבד. בממלכת ישראל אנחנו מוצאים נביאים ובני נביאים (כלומר תלמידי נביאים שלומדים להיות נביאים בעצמם), ואנשים שמעריכים צדיקים ורוצים ללמוד מהם כמו האשה השונמית. בממלכת יהודה העם אמנם עשה עקרונית את רצון ה', אבל בפועל הרבה מהעם עבדו לה' בבמות. הבמות זו דרך עבודה לה' שהיתה מותרת לפני שבית המקדש נבנה, ואחר כך נאסרה. כלומר גם הם עבדו לא לפי ההלכה לגמרי.
יותר מזה: בממלכת יהודה עצמה היו הרבה פעמים מלכים עובדי עבודה זרה, שלקחו איתם גם את העם לכיוון הזה.
וכך אומר ר' צדוק הכהן מלובלין: "וזהו המחלוקת דיהודה ויוסף וחלוקת מלכות בית דוד על ידי ירבעם מזרעו דיוסף, והוא מצד החסרון שבעולם הזה שאין אדם צדיק בארץ וגו', ולא היה עדיין אדם בתכלית השלימות להיות תלמיד חכם אמיתי וצדיק גמור באמת בתכלית השלימות… ומזה נמשכים כל מיני עבודה זרה, ובזה היה חטא ירבעם ושאר מלכי ישראל מזרעא דיוסף, ונמשך גם לבית דוד על ידי התחתנות יהושפט עם אחאב. כי באמת הכל כנסיה אחת וגוי אחד וחסרון שיש במקצת הוא בכולו, וזה גרם חורבן ראשון" (מחשבות חרוץ אות טו).
יהודה וישראל בגלות
כשעם ישראל יוצא לגלות, אין קיום יותר לשיטה של ממלכת ישראל. כי לעשות מה שאתה רוצה, בין הגויים, משמעו התבוללות. והדרך היחידה להשאר ישראלי, היא לשמור על המנהגים הישראליים כלומר על ההלכה. ולכן כולם עברו לשיטה של יהודה והפכו ל"יהודים". ממלכת ישראל חדלה מלהתקיים.
כששתי הממלכות התפלגו, השם של ממלכת יהודה היה על שם השבט המנהיג אותה 'יהודה', אבל שם הממלכה השניה לא היה 'יוסף', אלא פשוט 'ממלכת ישראל'. הממלכה שקיבלה את עשרת השבטים נשאה את השם של העם כולו. אבל כשהתחילו הנביאים להתנבא על הגלות, הם הפסיקו לקרוא לה ממלכת ישראל, כי היא הולכת לגלות ולא תייצג עוד את עם ישראל, והתחילו לקרוא לה על שם השבט שבנה את התרבות וההנהגה שלה: 'אפרים' שהוא בעצם שבט יוסף. ההגיון הפשוט אומר שכשממלכת ישראל יצאה לגלות בפועל, היה צריך שמה של ממלכת יהודה שנשארה בארץ ישראל להשתנות ולהקרא 'ישראל', כי רק היא מייצגת עוד את העם. אבל זה לא מה שקרה, במקום זה כל בני ישראל, בכל העולם, קיבלו את השם 'יהודים' על שם ממלכת יהודה. גם בני עשרת השבטים קיבלו את השם 'יהודים'. השפה העברית, שללא ספק היתה אותה שפה בממלכת יהודה ובממלכת ישראל, נקראת פתאום 'יהודית': "דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה" (מלכים ב יח כו). ואחר כך, בימי אחשורוש רוצה המן "לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי" (אסתר ג ו). בני ממלכת יהודה היו מרוכזים אז בבבל, מי שהיו מפוזרים בכל מדינות המלך אחשורוש היו בני ממלכת ישראל, אבל גם הם נקראים כאן 'יהודים'.
כמו שאמרנו בני ממלכת ישראל היו אידיאליסטים. הם לא עבדו עבודה זרה רק בשביל הנוחות שלהם. ולכן כשיצאו לגלות הם לא רצו לוותר על ההגדרה העצמית שלהם כישראלים, ולהפוך לחלק מהעמים שסביבם. התהליך ההגיוני של עם גולה הוא להטמע בעמים שסביבו, במיוחד אם מדובר בסביבה של מהגרים מעמים שונים שכולם שווים. בגלות עשרת השבטים, מלכי אשור הגלו את כל העמים שכבשו וערבבו אותם. עשרת השבטים התיישבו בין עמים נוספים שגם הם הוגלו באותם שנים מהארצות שלהם. כך שכולם היו מהגרים, ולכולם היו אותן זכויות ואותן חובות. טבעי היה שכל מי שגר באזור מסוים יהפוך להיות עם אחד ויגדיר את עצמו לפי הארץ אליה הגיע. וכך רואים בימי בית שני, כשהיהודים חוזרים בחלקם לארץ ישראל, ומוצאים בה עמים רבים אחרים שרוצים להצטרף אליהם ולעבוד יחד.
אבל עם ישראל לא הסכים לוותר על השייכות שלו לקב"ה, ועל הייחוד שלו. ולכן בני ממלכת ישראל התחילו לעבוד את ה' לפי ההלכה. מכיוון שבכל אדם יש את שני הצדדים, הם לקחו למעשה את השיטה של בני ממלכת יהודה, כי היא השתלבה בגלות עם השיטה שלהם. הרצון העצמי שלהם היה להשאר ישראלים, והדרך היתה לעבוד את ה', כי זו היתה ההגדרה היחידה של ישראלי בגלות. כשעם ישראל ישב בארץ משלו, גם אם אדם עבד עבודה זרה הוא נשאר 'ישראלי', כי הוא גר בארץ ישראל, דיבר בשפת ישראל, ונלחם למען אחיו הישראלים. אבל בגלות לא נשאר דבר מכל זה. הדבר היחיד שאיחד אותנו כעם בפני עצמו היה המנהגים השונים של הישראלים, כלומר ההלכה.
ולכן מרגע שגם ממלכת יהודה יצאה לגלות, אנחנו לא שומעים יותר דבר על עבודה זרה. היו לעם חטאים אחרים, כמו למשל נשיאת נשים נכריות, אבל עבודה זרה לא היתה עוד.
ולכן בשלב הזה עם ישראל מקבל עליו לראשונה מרצון את התורה. התורה השתלבה עם הרצון האנושי, כי רצון העם היה להשאר עם מיוחד ולהשאר קשורים לקב"ה, והדרך לזה יכלה להיות רק שמירת ההלכה. "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ח עמוד א).
למעשה, במשך כל הגלות הארוכה שעברנו, נותרה השיטה של ממלכת יהודה בלבד. העם ביטל את רצונו לרצון ה', ולא נותרה קבוצה בעם שתשמר את הרצון האנושי בטהרתו[כב].
האם זה אומר שאין עוד צורך ברצון האנושי? האם ביטלנו אותו?
החזרה של ממלכת ישראל בגאולה
כשהגאולה תתקרב ממלכת ישראל תחזור, ואפילו תהיה הראשונה שבאה לארץ. יחזור הצורך ברצון אנושי בעם ישראל, וממלכת ישראל תחזור לתפקיד ההסטורי שלה.
התשובה היא לא. התהליך של איחוד הרצונות אינו סמטרי. הרצון האנושי הוא ענין קיים וקבוע, ניתן לשמור עליו או לא, אבל ההתפתחות שהוא עובר אינה ענין מושכל אלא טבעי. ולכן פיתוח הרצון האנושי לא צריך להתבצע בעם ישראל. הפיתוח הזה מתבצע במשך שנות הגלות הארוכות על ידי אומות העולם בתהליך טבעי ארוך, ומשפיע ישירות על עם ישראל[כג]. לעומת זאת החיבור של העם אל רצון ה' מצריך תהליך התפתחות ארוך ומודע. הוא מצריך את פיתוח התורה שבעל פה, שמחברת את ההלכה לחיים, ואת רצון ה' אל החיים. ולכן כשעם ישראל יוצא לגלות הוא מופנה כולו לפיתוח הצד של ממלכת יהודה. וממלכת ישראל מחכה בתרדמת לפיתוח הרצון האנושי על ידי הגויים.
וכמו שאומר הרב קוק: "אין להבהל כלל, אם אחרי עבור תקופה ארוכה של פעולת ישראל על עצמם ועל העולם, ישובו המחשבות של הכפירה להתפשט בעולם – אם כן צדיק מה פעל, כי אין עיקר תיקון העולם ניכר במה שמתבטא בפה ובדבר שפתים, עיקר הדבר תלוי בעצמות שכלול החיים ופנימיות הנפשות, באדם, ובחיים המתפשטים במלא כל, ובזה אין לשער כמה נתפתח העולם, וכמה אמת צדק ויושר מונח הוא בתוך עצם חיי הנפשות, יותר ממה שהיה בימים הקדומים שאור ה' לא פעל בעולם. הפנימיות היא דעת ה', ואור ה', אפילו כשהיא מתגלמת בלבוש של כפירה. אמנם כל זמן שתוך העולם היה נשחת ועכור, אותה הקליפה החיצונה של אמונה היתה טמאה באמת לגבי הקדושה העליונה. היא ינקה מכמה דמיונות רעים וחפצים מתועבים, וכל מה שהעולם הולך ומתבשם, אף-על-פי שקליפת הכפירה מתרקם לפעמים על הדעות, איננו כי-אם משנאת הטהרה את העכירות של האמונה המשופלת, אשר ינקה ממקור רשעה, אף-על-פי שיש לה גם-כן שורש בקודש עליון, אבל בפנימי פנימיות גדולה היא העריגה למקוריות טהורה אלהית, שהיא יסוד אמונת אלהים, וכל אור תורה בכליל הדרו, שתתפרץ בשטף טהרתה, ותכפר את הפשע של קרום הכפירה הפרוש על פני טהרת האמונה הנאדרה ואז יראה הוד אמונת אומן הבא מרוח מלא עצמה, ורפאים יקומו, ועצמות יבשות חיל גדול יעמדו על רגליהם, ומהם ישמע קול ה' בכח קול ה' בהדר, בנעימה קדושה, ובקול רעש גדול כהמות ים לגליו" (אורות האמונה / כפירה / עמוד 51 / ב).
כשהגאולה תתקרב, אומרים הנביאים, ממלכת ישראל תחזור[כד].
כשתתקרב הגאולה, אומר הנביא זכריה, יתקיים תהליך שיפריד שוב בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל: "וָאֶגְדַּע אֶת מַקְלִי הַשֵּׁנִי אֵת הַחֹבְלִים לְהָפֵר אֶת הָאַחֲוָה בֵּין יְהוּדָה וּבֵין יִשְׂרָאֵל"[כה] (זכריה יא יד). יהודה וישראל לא יהיו עוד דבר אחד מאוחד, אלא יפרדו שוב לשני כוחות שונים.
אפשר להסביר זאת כך: החיבור בין יהודה לבין ישראל בגלות מחוזק על ידי הניגוד בינם לבין הגויים שסביבם. לניגוד הזה קורא הנביא זכריה "מקל חובלים": הגויים חובלים בנו, ולא מקבלים אותנו כשווים, ובזה הם יוצרים אחוה בין יהודה לישראל, שמוצאים את עצמם בסירה אחת. אבל, אומר זכריה, יבוא יום שבו המצב הזה ישתנה: "וָאֶגְדַּע אֶת מַקְלִי הַשֵּׁנִי אֵת הַחֹבְלִים לְהָפֵר אֶת הָאַחֲוָה בֵּין יְהוּדָה וּבֵין יִשְׂרָאֵל". יבוא יום שבו הגויים יקבלו את היהודים כמו שהם, יתנו להם שוויון זכויות ולא יחבלו בהם. ואז תגדע האחוה. אז יהודה ימשיכו לעשות את רצון ה', ולהתבדל מהעמים שסביבם, ואילו ישראל, אלו ששייכים ברוחם לצד של אפרים, ימצאו אפשרות להתחבר חזרה לרצון האישי שלהם. שוויון הזכויות הוביל להתבוללות רחבה מאוד. אבל כשהתברר שהעמים לא באמת מקבלים את היהודים אליהם, נוצרה תנועה חדשה בשם ציונות, שהתברר לה שהאפשרות היחידה של השייכים לצד יוסף להשאר חלק מעם ישראל, ולהמשיך להתנהל לפי הרצון האישי שלהם, היא להקים לעצמם בית לאומי בארץ ישראל, שבו לא יהיו חייבים ללכת בשיטת יהודה כדי להשאר ישראלים. כך, כשאנחנו חוזרים לארץ, אנחנו חוזרים שוב בתור יהודה וישראל, בתור יהודים וישראלים[כו].
וכך מתאר זכריה את תהליך הגאולה: "וְגִבַּרְתִּי אֶת בֵּית יְהוּדָה וְאֶת בֵּית יוֹסֵף אוֹשִׁיעַ וְהוֹשְׁבוֹתִים כִּי רִחַמְתִּים וְהָיוּ כַּאֲשֶׁר לֹא זְנַחְתִּים כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱנֵם". יוסף, ובמיוחד אפרים, הם ממלכת ישראל. יהודה תגבר בכוחה הרוחני, אבל ישראל ישובו לארץ. "וְהָיוּ כְגִבּוֹר אֶפְרַיִם וְשָׂמַח לִבָּם כְּמוֹ יָיִן וּבְנֵיהֶם יִרְאוּ וְשָׂמֵחוּ יָגֵל לִבָּם בה': אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם כִּי פְדִיתִים וְרָבוּ כְּמוֹ רָבוּ: וְאֶזְרָעֵם בָּעַמִּים וּבַמֶּרְחַקִּים יִזְכְּרוּנִי וְחָיוּ אֶת בְּנֵיהֶם וָשָׁבוּ: וַהֲשִׁיבוֹתִים מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאַשּׁוּר אֲקַבְּצֵם וְאֶל אֶרֶץ גִּלְעָד וּלְבָנוֹן אֲבִיאֵם וְלֹא יִמָּצֵא לָהֶם" (זכריה י ו – י). כלומר, בגאולה יושיע ה' את ממלכת ישראל ויביא אותה לארץ. השיבה לא תהיה מודעת לשם ה', אלא "שמח לבם כמו יין", שמחה לא מודעת, כמו מתוך שכרות. רק הצאצאים שלהם ידעו לשמוח בה'. השיבה לארץ תהיה על ידי שריקה. לא דיבור ברור, אלא כמו שמקבצים את הצאן: הם ירגישו צורך לחזור לארץ ויחזרו[כז].
ישנם מקורות נוספים מהם רואים שגם אפרים או יוסף יחזרו לארץ בגאולה, ואולי המשמעותי מכולם הוא: "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם: שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהָי: כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי: הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה': הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה: עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" (ירמיה לא יד – כא).
ואם כן, היום, כשאנחנו חוזרים לארץ, חוזרת ממלכת ישראל לתפקיד ההסטורי שלה.
הביטוי של ממלכות ישראל ויהודה בחברה הישראלית כיום
נראה שההשואה בין ממלכת ישראל לשמאל/ חילונים, ובין ממלכת יהודה לימין/ דתיים, היא השוואה נכונה. למעשה יש בארץ שלשה ציבורים שכל אחד מהם נחלק לשניים, חלק אחד מול הרצון האנושי וחלק אחד מול הרצון האלוקי. החילונים מחפשים את הרצון האנושי, ולא מקבלים את הרצון האלוקי. כשהמסורתיים מתמקדים ברצון האנושי, והאתאיסטים בהתנגדות פעילה לרצון האלוקי שמגביל אותם. החרדים מחפשים את הרצון האלוקי, ומצמצמים מאוד את הרצון האנושי. הליטאים מחפשים את הרצון אליו צריך להתכופף הרצון האנושי, והחסידים מחפשים להבין את הרצון האלוקי. הדתיים הלאומיים מחפשים את השילוב ביניהם ונאלצים להתפשר. המזרוחניקים מחפשים את הרצון האנושי ומנסים להתאים אליו את הרצון האלוקי, ולכן מתפשרים בו במקומות שאי אפשר לשלב, והחרד"לניקים מחפשים את הרצון האלוקי ומנסים להתאים אליו את הרצון האנושי, ולכן מתפשרים בו במקומות שאי אפשר לשלב. רוב המאבקים במדינה אינם מאבקים דתיים, אלא בין ישראל ליהודה. למשל כמו היום, שהמאבק אינו בין דתיים לחילונים, וגם לא לגמרי בין ימין לשמאל, אלא בין אלו שהפחד העיקרי שלהם הוא הגבלה של חופש הפרט, לבין אלו שהפחד העיקרי שלהם הוא מהמשך הניסויים של השמאל, שנובעים מהתפיסה שאין אמת ברורה.
אם כך מסתבר בהחלט שההשוואה בין הימין/ דתיים של היום לבין ממלכת יהודה, ושל השמאל/ חילונים של היום לבין ממלכת ישראל, היא השוואה נכונה. תהליך האיחוד של הרצון האנושי עם רצון ה' חוזר, ולכן יש ציבור שעוסק ברצון ה' ויש ציבור שעוסק ברצון האנושי, והתהליך שאמור להתבצע הוא חיבור של שני הצדדים.
וכדברי הרב קוק: "והנה, בתור עקבא דמשיח בן יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו, הנוטה לצד הכללי ביותר, ומצד חסרון הכשרתו אין הכחות מתאחדים, להשכיל מעבר מזה איך שההכשר הכללי לישראל אינו כי אם בסיס ליסודו המיוחד… על כן ראוי לנו לשים אל לב להשתדל לנטית ההתאחדות של עץ יוסף ועץ יהודה" (מאמרי הראיה / חלק א / המספד בירושלים).
אם נפרט נראה לומר כך:
יש בארץ שלשה ציבורים: חרדי, חילוני, ודתי לאומי: הציבור החרדי משקיע את כל הלב והכוח ברצון ה'. הציבור החילוני משקיע את כל הלב והכוח ברצון האנושי. והציבור הדתי לאומי, שמזהה את התהליך כתהליך גאולה שאמור להביא לחיבור הרצונות, משקיע את כל הלב והכוח בשילוב ביניהם.
הציבור החרדי שואל את עצמו שאלה אחת מרכזית: מה רצון ה'. הוא מבטל בשביל זה את השאלה מה הרצון שלי.[כח] ולכן הרצון האנושי מקבל משקל קטן יותר אפילו ממה שחייבים כדי לקיים את רצון ה'. בפועל בציבור החרדי וויתרו גם על הרצון לבחור איך להתלבש, או במה לעבוד (אצל הגברים לפחות). האדם לא אמור לשאול את עצמו כל כך מה הוא רוצה, כי השאלה הזו מזוהה עם היצר הרע. האדם שואל את עצמו מה ה' רוצה. (ההגדרות כאן מאוד מכלילות וגורפות, כדי שנבין את העקרון. כמובן, בפועל זה הרבה יותר מורכב מזה).
וכדברי השם משמואל: "ונראה על פי מה שהגיד כבוד קדושת אדמו"ר זצללה"ה בהא דגזירת היונים היתה להעבירם מחוקי רצונך, שהיונים היו מתנגדים ביותר לחוקים שטעמם נעלם והרשעים הללו הכחישו כל מה שהשכל איננו מחייב. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום נהפוך הוא אשר זכו ישראל שכל עשייתם אפילו מה שהשכל מחייב לא עשו רק מפאת ציווי ה'. ובזה נראה עיקר מעלת ישראל שהם חלק ה' ואין השכל וטעם המצוות מטיל תנאי בעשיה אלא העשיה היא מחמת עול מלכות שמים שכך נצטוינו, וכמשל עבד שרבו מצוהו לעבוד שום עבודה שאחת היא עשיית עבודתו בין אם מבין טעם העבודה ותועלתה או לא, ואף הבנת הטעם שנצטוינו לחפש אחר טעם המצוות זה נמי מחמת שכך נצטוינו אף שזה מתוק לחיך וערב לנפש אין אנו עושים כך מחמת חשק נפשותינו אלא מחמת הציווי… ומובן שלאו בכל זמן יכולין להיות כמו אז בשעת מתן תורה. ומכל מקום בעת שנצחו את היונים שכל ענינם היה שלא לעשות מה שאין השכל מחייב, נהפך הדבר וזכו ישראל למעלה זו שאפילו מה שהשכל מחייב תהיה עשייתם רק מפאת הציווי וקבלת עול מלכות שמים" (שם משמואל בראשית חנוכה תרפ"א ליל ח').
הציבור החילוני שואל את עצמו שאלה אחת מרכזית: מה אני רוצה. לזה הוא גם מחנך את הילדים שלו, שיעשו מה שהם רוצים, כמובן במגבלות החוק וכדו'. והוא מבטל בשביל זה את השאלה מה ה' רוצה. הציבור החילוני כהכללה שואף שיהיו כמה שפחות הגבלות על הרצון החופשי, ושכל אחד יוכל לעשות מה שמתחשק לו. ולכן הוא גם יהיה ליברלי יותר, לכן נמצא בציבור החילוני גם שאיפה לביטול של חוקים במידה ואפשר להסתדר בלעדיהם, ולשינוי של נורמות שמגבילות את היחיד. גם מקומות העבודה, שגם לאדם הדתי הם ההגבלה המשמעותית ביותר במהלך היום, מתאימים את עצמם בעולם החילוני לרצון האנושי. ההי טק נמצא בחזית ההתאמה לשאלת 'מה אני רוצה', ולכן גם מושך כל כך את החילונים דווקא. למשל שעות התחלה גמישות של יום העבודה, פינוקים, בחירה וזמן פנאי במהלך העבודה וכדו'.
וכדברי הרב קוק על הצד החילוני הקיצוני: "הַהַדְרָכָה הָרְגִילָה שֶׁל תּם וְישֶׁר, בִּשְׁמִירַת הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת וְכָל דָּת וָדִין, זֶהוּ עִנְיַן תַּהֲלוּכוֹת עוֹלַם-הַתִּקּוּן. וְכָל הַהִתְפָּרְצוּת מִזֶּה, בֵּין מִצַּד קַלּוּת דַּעַת וְהֶפְקֵרוּת וּבֵין מִצַּד עֲלִיַּת דַּעַת וְהִתְעוֹרְרוּת רוּחַ עֶלְיוֹן, הוּא מֵעִנְיַן עוֹלַם הַתּהוּ; אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ הֶפְרֵשׁ גָּדוֹל בַּפְּרָטִים שֶׁל עוֹלַם הַתּהוּ עַצְמוֹ וּבִנְטִיּוֹתָיו לִשְׂמאל אוֹ לְיָמִין. הָאִידֵאָלִיסְטִים הַגְּדוֹלִים רוֹצִים בְּסֵדֶר יָפֶה וְטוֹב, מוּצָק וְאַדִּיר כָּזֶה, שֶׁאֵין בָּעוֹלָם לוֹ דֻּגְמָא וִיסוֹד, עַל כֵּן הֵם מְהָרְסִים אֶת הַבָּנוּי לְפִי מִדַּת הָעוֹלָם. הַמְעֻלִּים יוֹדְעִים גַּם לִבְנוֹת אֶת הָעוֹלָם הַנֶּהֱרָס, אֲבָל הַגְּרוּעִים, שֶׁהַנְּטִיָּה הָאִידֵאָלִית הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה נָגְעָה בָּהֶם רַק נְגִיעָה כָּל שֶׁהִיא, הֵם רַק מְחַבְּלִים וּמְהָרְסִים, וְהֵם הֵם הַמֻּשְׁרָשִׁים בְּעוֹלַם-הַתּהוּ בְּעֶרְכּוֹ הַנִּשְׁפָּל.
נְשָׁמוֹת דְּתֹהוּ גְּבוֹהוֹת הֵן מִנְּשָׁמוֹת דְּתִקּוּן. גְּדוֹלוֹת הֵן מְאד, מְבַקְּשׁוֹת הֵן הַרְבֵּה מִן הַמְּצִיאוּת, מַה שֶּׁאֵין הַכֵּלִים שֶׁלָּהֶן יְכוֹלִים לִסְבּל. מְבַקְּשׁוֹת הֵן אוֹר גָּדוֹל מְאד, כָּל מַה שֶּׁהוּא מֻגְבָּל, מֻקְצָב וְנֶעֱרָךְ, אֵינָן יְכוֹלוֹת לְשֵׂאתוֹ. הֵן יָרְדוּ מִמַּעֲלָתָן מֵרֵאשִׁית הַנְּטִיָּה שֶׁל הַהֲוָיָה לְהִוָּלֵד, הִתְרוֹמְמוּ כְּשַׁלְהֶבֶת וְנִדְעֲכוּ. שְׁאִיפָתָן הַבִּלְתִּי-סוֹפִית לֹא תִּכְלֶה, הִנָּן מִתְלַבְּשׁוֹת בְּכֵלִים שׁוֹנִים, שׁוֹאֲפוֹת הַרְבֵּה יוֹתֵר וְיוֹתֵר מֵהַמִּדָּה, שׁוֹאֲפוֹת וְנוֹפְלוֹת. רוֹאוֹת שֶׁהִנָּן כְּלוּאוֹת בְּחֻקִּים, בִּתְנָאִים מֻגְבָּלִים שֶׁאֵינָם נוֹתְנִים לְהִתְרַחֵב לְאֵין קֵץ, לִמְרוֹמִים אֵין דַּי, וְהִנָּן נוֹפְלוֹת בְּתוּגָה, בְּיֵאוּשׁ, בְּחָרוֹן, וּמִתּוֹךְ קֶצֶף – בְּרֶשַׁע, בְּזָדוֹן, בְּשִׁפְלוּת, בְּכִעוּר, בְּתִעוּב, בְּהֵרוּס, בְּכָל רַע. הַתְּסִיסָה הַחַיָּה שֶׁלָּהֶן אֵינֶנָּה שׁוֹקֶטֶת, – מִתְגַּלּוֹת הֵן בְּעַזֵּי-פָּנִים שֶׁבַּדּוֹר. הָרְשָׁעִים בַּעֲלֵי הַפְּרִינְצִיפִּים, הַפּוֹשְׁעִים לְהַכְעִיס וְלֹא לְתֵאָבוֹן, נִשְׁמָתָם גְּבוֹהָה מְאד, – מֵאוֹרוֹת דְּתֹהוּ. בָּחֲרוּ בְּהֶרֶס וְהִנָּם מְהָרְסִים, הָעוֹלָם מִתְטַשְׁטֵשׁ עַל יָדָם וְהֵם עִמּוֹ. אֲבָל תַּמְצִית הָאמֶץ שֶׁיֵּשׁ בִּרְצוֹנָם הִיא הַנְּקֻדָּה-שֶׁל-קדֶשׁ, שֶׁכְּשֶׁהִיא נִסְפֶּגֶת אֶל הַנְּשָׁמוֹת, הַמְשׁעָרוֹת בְּמַהֲלָכָן, הִיא נוֹתֶנֶת לָהֶן אֶת עז-הַחַיִּים. בְּיוֹתֵר הֵן מִתְגַּלּוֹת בְּאֵיזֶה אַחֲרִית-יָמִים, בַּתְּקוּפָה שֶׁלִּפְנֵי הֲרַת עוֹלָם, שֶׁקּדֶם לַהֲוָיָה יְצִירִית חֲדָשָׁה וְנִפְלָאָה, בַּתְּחוּם שֶׁעַל הִתְרַחֲבוּת הַגְּבוּלִים, בְּטֶרֶם לֵדַת חֹק שֶׁמִּמַּעַל לַחֻקִּים. בְּעִתּוֹתֵי גְּאֻלָּה מִתְגַּבֶּרֶת חֻצְפָּה. וְסַעַר מִתְחוֹלֵל הוֹלֵךְ וְזוֹעֵף, פְּרָצִים אַחַר פְּרָצִים יִפְרְצוּ, חֻצְפָּה מֵחֻצְפָּה תִּגְדַּל, מֵאֵין קרַת-רוּחַ בְּכָל הָאוֹצָר הַטּוֹב שֶׁל הָאוֹר הַמֻּגְבָּל וְהַמְצֻמְצָם מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ מְמַלֵּא אֶת כָּל הַמִּשְׁאָלוֹת כֻּלָּם, מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ מְסַלֵּק אֶת כָּל הַמַּסֵּכוֹת מֵעַל כָּל פְּנֵי הַלּוֹט, שֶׁאֵינֶנּוּ מְגַלֶּה אֶת כָּל הָרָזִים וְאֵינֶנּוּ מַשְׂבִּיעַ אֶת כָּל הַמַּאֲוַיִּים. בּוֹעֲטוֹת הֵן בַּכּל, בַּחֵלֶק הַטּוֹב, בְּגַרְעִינֵי הָאשֶׁר הַמּוֹבִיל אֶל הַמְּנוּחָה וְשַׁלְוַת הָעוֹלָמִים, הַמּוֹבִיל אֶל עֶדְנֵי עַד, אֶל רוֹמְמוּת נִצְחֵי נְצָחִים. בּוֹעֲטוֹת וְזוֹעֲפוֹת, מְשַׁבְּרוֹת וּמְכַלּוֹת, יוֹרְדוֹת לִרְעוֹת בִּשְׂדֵי זָרִים, מַשְׂפִּיקוֹת בְּיַלְדֵי נֵכָר, מְחַלְּלוֹת גְּאוֹן כָּל צְבִי וְאֵין נַחַת. מַרְאוֹת הֵן הַנְּשָׁמוֹת הַלּוֹהֲטוֹת הָאֵלֶּה אֶת כּחָן, שֶׁשּׁוּם סְיָג וְהַגְבָּלָה לֹא יוּכַל לַעֲצר בַּעֲדָן, וְהַחַלָּשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם הַבָּנוּי, בַּעֲלֵי הַשִּׁעוּר וְהַנִּימוּס, מִתְבַּהֲלִים מִשֵּׂאתָם. "מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה, מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם!". אֲבָל בֶּאֱמֶת לֹא הָיָה פַּחַד, רַק חַטָּאִים בַּעֲלֵי נְפָשׁוֹת חֲלוּשׁוֹת וַחֲנֵפִים הֵם פּוֹחֲדִים וּרְעָדָה אֲחָזָתַם. אֲבָל גִּבּוֹרֵי כּחַ יוֹדְעִים, שֶׁגִּלּוּי-כּחַ זֶה הוּא אֶחָד מֵהַחֶזְיוֹנוֹת הַבָּאִים לְצרֶךְ שִׁכְלוּלוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְצרֶךְ אִמּוּץ כּחוֹתֶיהָ שֶׁל הָאֻמָּה, הָאָדָם וְהָעוֹלָם. אֶלָּא שֶׁבַּתְּחִלָּה מִתְגַּלֶּה הַכּחַ בְּצוּרַת הַתּהוּ, וּלְבַסּוֹף יִלָּקַח מִיְּדֵי רְשָׁעִים וְיִנָּתֵן בִּידֵי צַדִּיקִים, גִּבּוֹרִים כַּאֲרָיוֹת, שֶׁיְּגַלּוּ אֶת אֲמִתַּת הַתִּקּוּן וְהַבִּנְיָן, בְּעז-רוּחַ שֶׁל שֵׂכֶל צָלוּל וְאַמִּיץ וּבְאמֶץ-נֶפֶשׁ שֶׁל הַרְגָּשָׁה וְהִתְגַּלּוּת מַעֲשִׂית קְבוּעָה וּבְרוּרָה" (אורות / זרעונים / ג. הנשמות של עולם-התהו).
הציבור הדתי לאומי שואל את עצמו שאלה אחת מרכזית: איך אפשר לשלב. איך לעשות מה שאני רוצה, במסגרת מה שה' רוצה. הוא שואף למצב שבו כמה שיותר אפשרויות יהיו פתוחות לרצון האנושי בהתאמה לרצון ה'. כמובן, כיוון שעוד לא הגיעה אחרית הימים, והרצון האנושי עוד לא יכול להתאים לגמרי לרצון ה', הציבור הדתי לאומי נאלץ להתפשר. או על הרצון האנושי, או על רצון ה', או על שניהם.
אם נדייק יותר, נראה שכל ציבור נחלק לשניים. כיוון שאנחנו עסוקים בחיבור הרצון האנושי לרצון האלוקי, יהיו בכל ציבור צד שמסתכל על האדם לעומת צד שמסתכל על אלוקים.
בציבור החילוני יש צד מסורתי וצד אתאיסטי. הצד המסורתי מסתכל על האדם, ושואל את עצמו מה אני רוצה, בהתעלם מהצד האלוקי. הצד המסורתי עושה מה שמתחשק לו, גם אם זה לא ממש מסתדר עם מצוות ה'. אבל אין לו ענין להלחם ישירות ברצון ה', ולכן במקום שבו הרצון האישי שלו לא סותר את רצון ה', ובמקום שזה מתאים לו, הוא עושה גם את רצון ה' בשמחה. אין לו בעיה ללכת לתפילה כשמתאים לו, או לשמור שבת במה שמתאים לו, או כשרות בסיסית, או חגים וכדו'. להפך, גם זה חלק מהרצון האנושי, להיות קצת בסדר עם אלוקים.
הצד האתאיסטי מסתכל על אלוקים. הוא שואל את עצמו 'מה אני רוצה', כשהמבט כל הזמן כלפי אלוקים שמגביל את הרצון הזה. ולכן הצד האתאיסטי נמצא במלחמה מסוימת כל הזמן מול רצון ה'. הוא צריך לבטל את קיומו של אלוקים, וגם במקומות שלא אכפת לו, הוא לא עושה את רצון ה'. (גם זה כמובן, לא עד הסוף. גם אתאיסטים צמים לרוב ביום כיפור). לאתאיסט חשוב שהרצון האלוקי לא יהיה שיקול מעיק בכלל, ולכן חשוב לו שהרצון האלוקי לא ישמע.
וכדברי הרב קוק: "והוראת הדבר היא שצד הרצון לפעולה בלתי הוגנת ברוב מונחת בתאוה או בתועלת, באה מצד סכלות או תגבורת היצר, והם מכונים בחטא ועון. אמנם יש גם כן יצר, לראות את עצמו יוצא מהסדר המוכרח מצד הצדק והיושר שהוא אמתת דרכי השם יתברך בתורתינו הקדושה, ובעי' למטעם טעמא דאיסורא, ולראות את עצמו יוצא מן השורה המקפת את הכלל, וזה נקרא פושע. והאדם הישר והחכם ראוי לו שישכיל איך תיקון העולם כולו תלוי רק באהבת הסידור המתוקן, שהוא יסוד התורה הקדושה שהיא הסדר האלהי" (עין איה / ברכות ב / פרק שישי-כיצד מברכין / נז. ברכות מג/ב).
אפשר לומר, כהכללה, שהשוני הזה יוצר הבדל משמעותי בהתנהגות. אם נגדיר שני סוגי רצון אנושי: החשק – 'בא לי', ורצון ארוך טווח ומחושב, אז הצד המסורתי יעסוק יותר בחשק, ברצון האנושי הטבעי, ואותו הוא יתיר כמה שיותר. והצד האתאיסטי יעסוק יותר ברצון ארוך טווח שמהווה אלטרנטיבה לרצון האלוקי ארוך הטווח. ולכן יעסוק יותר באידיאלים תוצרת אדם כאנטיתזה לאידיאלים שהקב"ה מציב. ולכן תופעות כמו תמיכה בלהט"ב או עיסוק מוגבר בטבעונות או שינויי אקלים, שאינן שאלות של חשק אלא של רצון מודע של האדם, יבואו יותר מהצד האתאיסטי מאשר מהצד המסורתי. גם בעולם העסקי, יוזמות וסטרטאפ יתחילו יותר מהצד האתאיסטי, שמחפש רצון גבוה יותר. (גם המדע במובן מסוים מזוהה עם אתאיזם מהסיבה הזו. כבר במגדל בבל האנושות התחילה להסתמך על הטכנולוגיה כנגד מעשה האלוקים). ובהתאמה גם השמאלנות המדינית שייכת בהכללה לצד האתאיסטי. השמאלנות מתחילה מרצון להתנתק מהמקומות הקדושים ליהדות. החיבור לירושלים, לחברון או לשכם, ובכלל ל'ארץ התנ"ך' מחבר את העם חזרה אל הקב"ה, וממילא מביא איתו גם את ההגבלות של הדת. לצד המסורתי אין רצון מיוחד להפרד מהמקומות הקדושים, כי הוא משאיר את המסורת במקומות שהיא טובה לו. ובנוסף, כיון שהוא מחפש את מה שמתאים לו, ולא להמציא תיאוריות אנושיות, הוא הולך אל הנטיה הטבעית, שהיא להעדיף את טובת העם שלך.
בציבור החרדי יש שוב שני צדדים: הצד הליטאי והצד החסידי.
הצד הליטאי מסתכל על האדם ושואל את עצמו מה רצון ה' מהאדם. ולכן הוא עוסק בלימוד תורה, שהיא רצון ה' הכללי מהאדם. הסיסמה לא תהיה 'רק הקב"ה', אלא 'רק תורה'. הצד הליטאי יעסוק בדקדוק בהלכה וקיום המצוות על קוצו של יוד. וכן בחומרות בהלכה. אבל לא יעסוק הרבה במה שמעבר.
הצד החסידי מסתכל על אלוקים ושואל את עצמו מה רצון ה'. הצד החסידי עוסק ברצון ה' עצמו. ולכן הוא עוסק בלימוד חסידות ותורת הסוד, כדי 'להבין' את הקב"ה כמה שיותר. יותר משהוא עוסק בדקדוק בהלכה, הוא עוסק במנהגי חסידות, במה שמעבר. והשאלה המשמעותית תהיה גם מה ה' רוצה ממני בכל רגע, באופן אישי. מה אני אמור לעשות בחיים שלי באופן מיוחד, ואיך הקב"ה אומר לי את זה. שם נמצא גם האדמו"ר וההדרכות האישיות שהוא יכול לתת.
ובציבור הדתי לאומי יש שוב שני צדדים: הצד החרד"לניקי והצד המזרוחניקי, או הצד התורני והצד הליברלי. (חרד"לניקי ומזרוחניקי נשמעים קצת שמות גנאי, אבל תורני וליברלי לא באמת מחלקים את שני החלקים הנכונים).
הצד המזרוחניקי מסתכל על האדם, ושואל איך אפשר לשלב את רצון האדם עם רצון ה'. כלומר הוא שואל את עצמו קודם כל 'מה אני רוצה', ואחר כך 'מה ה' רוצה ואיך אפשר לשלב'. הרצון האנושי קודם. ולכן השאלה המשמעותית תהיה איזה קריירה אני רוצה, לאן אני שואף להתפתח, וגם מה מתחשק לי, בדומה לציבור החילוני. אבל את כל זה הוא רוצה לעשות בגבולות ההלכה עד כמה שאפשר. כיוון שהשאלה מתחילה מהאדם ורק אחר כך עוברת לאלוקים, ההתפשרות בציבור הזה תטה לכיוון התפשרות על רצון ה'. בין אם בוויתור על הלכות מסוימות, או מתיחת גבולות של ההלכה, ובין אם על ידי חיפוש דרכי פסיקת הלכה גמישות יותר ומכילות יותר. (בתוך הציבור המזרוחניקי עצמו יהיה צד שקרוב יותר לאתאיסטים, שמחפש את הרצון האנושי מול רצון ה', ולכן לפעמים יהיו אנשים שמתירים לעצמם דברים שההלכה לא מתירה, לא מצד יצר הרע, אלא כדי להרגיש שהרצון שלהם נשאר חופשי. ויש צד שקרוב יותר למסורתיים ופחות אידיאולוגי).
הצד החרד"לניקי מסתכל על אלוקים, ושואל איך אפשר לשלב את רצון ה' עם רצון האדם. כלומר, הוא שואל את עצמו קודם כל 'מה ה' רוצה', ואחר כך 'מה אני רוצה ואיך אפשר לשלב'. הרצון האלוקי קודם. ולכן השאלה המשמעותית תהיה איך אני יכול לעבוד את ה', איך אני יכול לקיים את ההלכה הכי טוב, בדומה לציבור החרדי. אבל לשלב את זה עם הרצון האנושי. כלומר לחפש מה אני אישית אמור לעשות בשביל הקב"ה בעולם, או לחפש מה אני רוצה לעשות בתחום התורני. כיוון שהשאלה מתחילה מאלוקים ורק אחר כך עוברת לאדם, ההתפשרות בציבור הזה תטה לכיוון התפשרות על רצון האדם. בין אם בוויתור על קריירה כדי ללמוד תורה כמה שיותר. בין אם בוויתור על לימודי ליבה, או בוויתור על שירות ביחידות מסוימות או על לימודים גבוהים באוניברסיטה בגלל חוסר התאמה מלא להלכה. (בתוך החרד"לניקים יהיה צד שקרוב יותר לליטאים ועוסק יותר בלימוד תורה, וצד שקרוב יותר לחסידים ועוסק יותר ברוחניות ולימודי אמונה וחסידות).
צריך לציין שככל שעובר הזמן במדינת ישראל, נוצרים גם רצפים בין כל הקבוצות האלה. ולמרות שרוב מוחלט של אזרחי המדינה יגדיר את עצמו לפי אחת משש הקבוצות האלה, יש גם הרבה שלבי ביניים.
בין הקבוצות הקרובות יש יחסית הרבה אנשים שיוצרים רצף: בין החרדים לדתיים הלאומיים יש רצף כמעט מלא, בין הדתיים הלאומיים לחילונים יש רצף מלא. בין חסידים לליטאים אין ממש רצף, אבל בין חרד"לניקים למזרוחניקים יש רצף מלא, ובין מסורתיים לאתאיסטים גם כן.
גם בין קבוצות שאינן קרובות על הסקאלה נוצרים רצפים מעניינים. בדרך כלל זו לא תהיה ההגדרה שהאדם יגדיר את עצמו, הוא לא יגדיר את עצמו כחצי אתאיסטי וחצי חסידי, אלא יהיה חסר הגדרה ברורה, אבל בפועל בחלק מהתחומים צורת החשיבה שלו כזו ובחלק כזו. אפשר למצוא אנשים שצורת החשיבה שלהם בחלק מהענינים חסידית ובחלק אתאיסטית למרות שברור שזה נדיר. יש מי שצורת החשיבה שלו בתחומים מסוימים חרד"לניקית ובתחומים אחרים מסורתית. יש מי שצורת החשיבה שלו בתחומים מסוימים מזרוחניקת, ובתחומים אחרים ליטאית.
רוב המאבקים שיש במדינת ישראל, אינם מאבקים בין דתיים לחילונים, אלא מאבקים בין ישראל ליהודה. למשל בין הימין שמאמין שיש אמת ברורה ולא משתנה, בזכותנו על הארץ. וכן אמת ברורה ולא משתנה ביחס של הערבים כלפינו, וממילא שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לנסות ניסויים מסוכנים כמו הסכם אוסלו או ההתנתקות. ובין השמאל, שמאמין שאין אמת אחת ברורה, שלא ברור עד כמה יש לנו זכות על הארץ. ושאין אמת אחת ברורה ביחס של הערבים כלפינו. את האמת אפשר להמציא, וללכת להרפתקאות של שלום, גם אם הן מסוכנות.
או כמו היום, שהמאבק אינו בין דתיים לחילונים, וגם לא לגמרי בין ימין לשמאל, אלא בין אלו שהפחד העיקרי שלהם הוא הגבלה של חופש הפרט, לבין אלו שהפחד העיקרי שלהם הוא מהמשך הניסויים המסוכנים של השמאל.
האם אנחנו אמורים להפרד?
נבואות מפורשות אומרות לנו שכשעם ישראל יחזור מהגלות לא יהיה יותר פירוד, וצד אפרים וצד יהודה, ממלכות ישראל ויהודה, יתאחדו לגמרי ביניהן. ולכן חשוב מאוד לדאוג לאחדות ישראל, גם אם אנחנו לא יודעים איך לסדר את חילוקי הדעות בינינו.
אז אם אנחנו מזהים שבאמת הימין/ דתיים הם המשך של ממלכת יהודה ההסטורית, והשמאל/ חילונים הם המשך של ממלכת ישראל ההסטורית, ואנחנו מבינים שלשני הצדדים יש תפקיד והם לא אמורים להעלם ולהפוך פשוט להיות חלק מהצד השני, אז מה אמור לקרות? האם ממלכות יהודה וישראל באמת אמורות שוב להפרד?
התשובה שהנבואות נותנות לשאלה הזו היא חד משמעית לא. לא תהיה הפרדות נוספת של הממלכות. (זו לא מצווה להזהר שלא להפרד, אלא נבואה לעתיד, כלומר גם אם ינסו להפריד את הממלכות זה פשוט לא יצליח[כט]. אבל כמובן שאנחנו גם צריכים לפעול כדי לקיים את דברי הנבואה, כמו שקורה בכל הגאולה האחרונה. בנוסף: נבואות יכולות להתקיים בכמה רמות שונות. אם נתאמץ שלא להפרד, כנראה שהנבואה תתקים בצורה השלמה יותר שלה. אם אנשים יתאמצו כן להפרד, יכול להיות שיגרמו מזה נזקים, ותהיה היפרדות חלקית, למרות שבטווח ארוך המהלך לא יצליח[ל]).
לאחר חזון העצמות היבשות, שמדבר על שיבת ישראל מהגלות, נאמר כך: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו: וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ: וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ: דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי: וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם: וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד: וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים: וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם: וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם" (יחזקאל לז טו – כה).
וכך נאמר גם בהושע "וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל" (הושע ב ב).
ובישעיה "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם: וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ: וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם" (ישעיה יא יא – יג).
אנחנו הולכים לאיחוד יותר ויותר שלם, ובשום אופן לא להפרדות.
ולכן נראה שצריך להשקיע בדורות שלנו הרבה מאמץ דווקא באחדות ישראל. לא בנסיון להפוך את כולם להיות אותו דבר, כי עץ יוסף ועץ יהודה הם שני ענינים, אלא בשמירה על האחדות של כולם כעם אחד. צריך להתאמץ שהעם לא יפרד, גם אם אנחנו לא יודעים עדיין לסדר את העניינים בינינו. להפוך את עץ יוסף ועץ יהודה לדבר אחד זה ענין מסובך מאוד שאנחנו לא תמיד יודעים איך לקדם אותו, אבל לקיים את הנבואה: "וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד", אנחנו יודעים. ומכיוון שההסטוריה הולכת לשם, פעולות בכיוון של אחדות ישראל יהיו בדרך כלל פעולות נכונות.[לא]
וכך אומר הרב קוק: "מַחֲלֹקֶת הַדֵּעוֹת עַל-דְּבַר הַדְרָכַת הַכְּלָל, אִם בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁרַבּוּ פָּרִיצִים נוֹשְׂאֵי דֶּגֶל הַהֶפְקֵרוּת בְּיָד רָמָה, רָאוּי לְהַפְרִיד אֶת הָאֻמָּה, שֶׁהַכְּשֵׁרִים נוֹשְׂאֵי דֶּגֶל שֵׁם ה' לֹא יִהְיֶה לָהֶם שׁוּם יַחַשׂ עִם פּוֹרְקֵי-הָעל הַפּוֹשְׁעִים, אוֹ שֶׁמָּא כּחַ הַשָּׁלוֹם הַכְּלָלִי מַכְרִיעַ אֶת הַכּל, כָּל עִקָּרָהּ שֶׁל פְּלֻגְתָּא זוֹ בָּאָה מִפְּנֵי הַשִּׁפְלוּת הַכְּלָלִית, שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה הַטָּהֳרָה לְגַמְרֵי בִּיסוֹד הָאפִי שֶׁל הָאֻמָּה, מִצַּד חִיצוֹנִיּוּת נַפְשָׁהּ, וְהִיא מִטַּהֶרֶת וְהוֹלֶכֶת. אֵלֶּה הַכִּתּוֹת יַחְדָּו הִנָּן בָּזֶה בְּמַדְרֵגַת שְׁתַּיִם נָשִׂים זנוֹת שֶׁבָּאוּ אֶל שְׁלֹמה: הַדִּבּוּר "הֲבִיאוּ חֶרֶב" נִסָּיוֹן הוּא מֵחָכְמַת אֱלֹהִים שֶׁבְּמַלְכוּת יִשְׂרָאֵל: אוֹתָהּ הָרְאוּיָה לְהִדָּחוֹת, הִיא הַטּוֹעֶנֶת: "גְּזרוּ", וּבְהִתְמַרְמְרָה מַבְלֶטֶת הִיא אֶת אֲמִתַּת הַטִּינָא שֶׁבַּלֵּב שֶׁהִיא חָשָׁה בְּעַצְמָהּ, שֶׁכָּל עִנְיָנָהּ הוּא רַק "גַּם לִי גַּם לָךְ לֹא יִהְיֶה, – גְּזרוּ!", וְהָאֵם הָרַחֲמַנִיָּה, אֵם הָאֱמֶת, אוֹמֶרֶת: "תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ", וְרוּחַ-הַקּדֶשׁ צוֹוַחַת: "תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, הִיא אִמּוֹ!".
אֵין קֵץ לָרָעוֹת הַגַּשְׁמִיּוֹת וְהָרוּחָנִיּוֹת שֶׁל הִתְפָּרְדוּת הָאֻמָּה לַחֲלָקִים, אַף-עַל-פִּי שֶׁפֵּרוּד גָּמוּר, כְּהָעוֹלֶה עַל לֵב הַמְנַתְּחִים בְּאַכְזְרִיּוּת אִי-אֶפְשָׁר הוּא וְהָיה לֹא יִהְיֶה. זאת הִיא מַמָּשׁ מַחֲשָׁבָה שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה כְּלָלִית, שֶׁהִנְנוּ בְּטוּחִים עָלֶיהָ שֶׁלּא תִּתְקַיֵּם, "אֲשֶׁר אַתֶּם אמְרִים: נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן, חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱלֹהִים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם!", וּכְכָל מַחֲשָׁבָה שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה הִיא מַחֲרִיבָה וּמַדְאִיבָה – אֲפִלּוּ כְּשֶׁלּא בָּאָה וְלֹא תָּבוֹא לִידֵי מַעֲשֶׂה. יְסוֹד צִדְקַת הַצַּדִּיקִים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר נִתְמָךְ הוּא גַּם עַל-יְדֵי הָרְשָׁעִים, שֶׁעִם כָּל רִשְׁעָתָם כָּל זְמַן שֶׁהֵם דְּבוּקִים בְּחֵפֶץ לִבָּם לִכְלָלוּת הָאֻמָּה, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר, "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים", וְחִיצוֹנִיּוּת הָרִשְׁעוּת שֶׁלָּהֶם מוֹעִילָה הִיא לְאַמֵּץ כּחָם שֶׁל צַדִּיקִים "כְּדוּרְדַּיָּא לְחַמְרָא", וְהַפֵּרוּד הַמְדֻמֶּה חוֹתֵר הוּא תַּחַת יְסוֹד הַקְּדֻשָּׁה כֻּלָּהּ, כְּמַעֲשֵׂה עֲמָלֵק שֶׁזִּנֵּב אֶת הַנֶּחֱשָׁלִים, פְּלִיטֵי הֶעָנָן, "שָׁלַח יָדָיו בִּשְׁלֹמָיו, חִלֵּל בְּרִיתוֹ"" (אורות התחיה / כ).
הנחת יסוד: כולם צריכים להיות כמוני
כל אחד מהציבורים השונים במדינת ישראל חושב שכל העם צריך להיות כמותו, אבל האמת שצריך להיות איחוד. כל הקבוצות נצרכות, והאיחוד אינו שכולם יהפכו להיות דתיים או חרדים, אלא שיווצר יהודי חדש שמשלב את הצדדים השונים, או כמה סוגים של שילובים כאלה, בצורה שעוד קשה לנו להבין כיום.
נראה, שרוב האנשים במדינת ישראל, יהיו מאיזה ציבור שיהיו, חושבים שכל עם ישראל צריכים להיות כמותם. החרדי אומר לעצמו שאם רק כולם היו חרדים היה כבר בא המשיח. החילוני אומר לעצמו שאם רק כולם היו חילונים, כולם היו חופשיים לעשות מה שהם רוצים. הדתי לאומי אומר לעצמו שאם רק כולם היו משלבים תורה עם מעשיות, המדינה היתה תפארת לעולם כולו. וגם כל תת קבוצה חושבת שכולם צריכים להיות כמותה, חסידים או ליטאים, חרד"לניקים או מזרוחניקים, מסורתיים או אתאיסטים.
כל קבוצה רואה את העולם דרך המשקפיים שלה, ולא מצליחה להבין את צורת החשיבה של הקבוצה השניה. מדובר בצורות חשיבה מספיק רחוקות אחת מהשניה, ומספיק יסודיות, בנקודת המבט של האדם על העולם, כדי שאי אפשר יהיה בפשטות להסתכל על העולם ביותר מאחת מהן. ולכן לכל קבוצה נראים בני הקבוצות האחרות כמשונים ולא הגיוניים.[לב]
וזה עצמו ההסבר למה צריך את הקבוצות השונות, ואי אפשר שאותם אנשים יחזיקו בראש את כל הצדדים: אלו צדדים רחוקים מכדי שיוכל אדם אחד להחזיק באמת את שניהם. כיום אי אפשר עדיין שאותו אדם ילך בכל הכוח עם הרצון האנושי שלו, וגם ילך בכל הכוח עם רצון ה'. אלו חייבות להיות קבוצות נפרדות.
וכמו שאומר הרב קוק: "והנה באמת כל זמן הפירוד, שהאומה אינה מוכשרת לאחד הכחות, וכל אחד מחליש את חברו, ההנהגה הולכת שאין כל נפש מסוגלת לקבל כי אם נטיה אחת, על כן לפעמים יבוא הפסד מוסרי או מדעי אם נעמול להכניס ב' הנטיות בבת אחת. אבל ההתפרדות העמוקה, הלא היא שורש המחלוקת בישראל, על כן אף על פי שהנביא דבר ברמז, מכל מקום תרגם יונתן בן עוזיאל וגילה הדבר יותר, ועל ידי זה נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, כי כל זמן שלא הוכשר הדור להשוות הנטיות ולכוללם, כל אחד נכוה מחברו. ומכל מקום התחזק יונתן בן עוזיאל ואמר "גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא עשיתי כי אם שלא ירבה מחלוקת בישראל", והפתח השכלי יכשיר הדעות לבקש עצות איך ללכת בעקבות שתי ההכנות, ששתיהן נחוצות" (מאמרי הראיה / חלק א / המספד בירושלים).
ולכן למרות הרצון המתמשך של כל קבוצה להשפיע על בני הקבוצה השניה, ולמרות התפיסה שצורת החשיבה של הקבוצה השניה לא הגיונית ולכן עתידה להעלם מהעולם, אנחנו רואים שכל הקבוצות האלו ממשיכות איתנו כבר עשרות רבות של שנים ולא נעלמות, אלא רק גדלות ומתפתחות. הקב"ה מחזיק את כל הקבוצות האלו, ולכל אחת מהן יש את המקום שלה, ואת האנשים שיזדהו עם צורת החשיבה שלה[לג].
וכדברי הרב קוק: "מִדַּת שִׂנְאַת חִנָּם גַּם הִיא צְרִיכָה לְהִתְעַלּוֹת, לֹא תְּעַכֵּב אֶת הַתְּשׁוּבָה וְאֶת הַגְּאֻלָּה הַשְּׁלֵמָה מִכְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל. צְרִיכִין לְפַתֵּחַ אוֹרוֹת גְּדוֹלִים לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל, שֶׁגַּם מִפֵּרוּדֵי הַדֵּעוֹת יוֹצֵאת טוֹבָה כְּלָלִית. מִתּוֹךְ כָּךְ אֵין הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת, הַדְּבֵקוֹת כִּפְסֹלֶת בְּתוֹךְ הָאכֶל שֶׁל קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל, מִתְחַבְּרוֹת בְּיַחַד, וּבִפְנִימִיּוּת הַלֵּב הַקֶּשֶׁר גָּדוֹל וְעָצוּם, וְנִמְצָא שֶׁצַּד הַטּוֹב מִתְאַחֵד וְהַצַּד הָרַע מִתְפַּזֵּר, וְיִתְפָּרְדוּ כָּל פּעֲלֵי אָוֶן. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגַּם בַּצַּד הַטּוֹב יֵשׁ שֶׁעַל-יְדֵי הַפֵּרוּדִים מִתְגַּוֵּן כָּל טוּב פְּרָטִי בְּגָוֶן מְיֻחָד, וְאֵין גָּוָן הַשָּׁרוּי בְּאַחֵר דּוֹחֵק אוֹתוֹ לְטַשְׁטֵשׁ אֶת צוּרָתוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ מִתְעַשֶּׁרֶת כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּרִבּוּי אוֹרוֹת, וְהָרִבּוּי הַזֶּה עַצְמוֹ הוּא יִגְרם אֶת הַשָּׁלוֹם הַיּוֹתֵר גָּדוֹל וְיוֹתֵר פְּנִימִי. וּמִכָּל-מָקוֹם, צְרִיכִים לְהִשְׁתַּדֵּל הַרְבֵּה שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׁלוֹם נִכָּר גַּם מִבַּחוּץ, וְסֻכַּת שָׁלוֹם פְּרוּשָׂה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, אֲבָל מַה שֶּׁיֵּשׁ מֵהַפֵּרוּדִים, וּבִפְרָט אוֹתָם הַפֵּרוּדִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָקוֹר נַפְשִׁי בִּנְטִיַּת אֱמוּנָה וּקְדֻשָּׁה, מֵהַכּל אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים יִתְהַוּוּ. וְאִם הִשִּׂיגוּ צַדִּיקִים אַנְשֵׁי מַעֲלָה אֶת גּדֶל הָאוֹרוֹת, הַמִּתְהַוִּים מִמַּחֲלֹקֶת שֶׁבֵּין צַדִּיקִים, שֶׁהֵם בּוֹנִים בְּזֶה עוֹלָמוֹת, כְּלוֹמַר מְשַׁכְלְלִים כָּל אֶחָד אֶת שִׁיטַת הַמּוּסָר, הַיּשֶׁר, הַקְּדֻשָּׁה וְהַחֲסִידוּת שֶׁלָּהֶם, בְּכָל עמֶק הַרְגָּשָׁתָם וְרַעְיוֹנָם בִּפְנִימִיּוּת הַחַיִּים, הִנֵּה עַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, וְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל חַי בְּקִרְבּוֹ נִיצוֹץ אוֹר קָדוֹשׁ מִמּוֹרֶשֶׁת אָבוֹת מִקְּדֻשַּׁת תּוֹרָה וּגְדֻלַּת אֱמוּנָה. וְנִמְצָא, שֶׁכָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁיֵּשׁ בֵּין אִישׁ יִשְׂרָאֵל לַחֲבֵרוֹ, בֵּין קִבּוּץ לַחֲבֵרוֹ, גַּם הִיא בּוֹנָה עוֹלָמוֹת, וְכֵיוָן שֶׁהַכּל הוּא שִׁכְלוּל וּבִנְיָן, אֵין צרֶךְ לְדַבֵּר מְרוֹרוֹת, כִּי-אִם לְהוֹדִיעַ אֶת הַגּדֶל שֶׁשְּׁנֵי הַצְּדָדִים עוֹשִׂים, וְשֶׁהֵם יַחַד מְשַׁכְלְלִים בִּנְיַן עֲדֵי עַד, וּמְתַקְּנִים אֶת הָעוֹלָם, וְאָז לְפִי הִתְרַחֲבוּת הַיְדִיעָה תִּגְדַּל הָאַהֲבָה, כְּפִי הָעֵרֶךְ שֶׁל גְּדֻלַּת הַשִּׂנְאָה, וְיִגְדַּל הַחִבּוּר לְפִי הָעֵרֶךְ שֶׁל גְּדֻלַּת הַפֵּרוּד, וּכְעֵרֶךְ שֶׁל מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה מִמִּדַּת פֻּרְעָנוּת, וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים, בְּיוֹם חֲבשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן" (אורות ישראל / פרק ד / ו).
כלומר: איחוד הרצון האנושי עם הרצון האלוקי לא יגרום שכולם יהיו חרדים או שכולם יהיו דתיים לאומיים, הוא יוביל אולי לקבוצות שונות שפועלות יחד בהרמוניה, ובסופו של דבר לסוג חדש של אדם שמשלב את הצד הנכון שיש בכל קבוצה. החילונים לא יהיו חילונים כמו היום, אבל באותה מידה החרדים לא יהיו חרדים כמו היום. (כך אגב ברור שיהיה גם בלי להבין שמדובר בשילוב: חלק גדול מצורת העבודה החרדית בנוי כדי להתמודד או להתגונן בפני העולם החילוני. אם החילונים לא יהיו חילונים כמו שהם היום, גם החרדים לא יהיו עוד חרדים במובן שהם היום).
אבל מה אמור להוביל את האיחוד הזה? איך הוא אמור להתבצע?
משיח בן יוסף ומשיח בן דוד
יהודה ויוסף הם שתי שיטות ההנהגה של עם ישראל. הם אלו שהובילו את פילוג הממלכה וקבעו את השיטה של כל ממלכה, ולעתיד לבוא מהם יבואו שני הצדדים של התיקון. יוסף פועל לפי הרצון האנושי, והצדקות שלו היא ענין בפני עצמו. ויהודה פועל לפי הרצון האלוקי שמתגלה אצלו ברצון פנימי. לעתיד לבוא יהיה קודם כל משיח בן יוסף, שמלמד את הצדקות כשהיא עוד חיצונית לרצון האנושי, הוא לא יתקבל לגמרי על ידי עם ישראל, והגויים כפי הנראה יהרגו אותו. ואחריו יקום משיח בן דוד שיתקן את הרצון האנושי כך שיתאים לרצון האלוקי, ברמה כזו שגם הגויים ילכו איתו.
לתהליך האיחוד ולתהליך הגאולה כולו יש שני שלבים שנקראים 'משיח בן יוסף' ו'משיח בן דוד'.
דוד בא מיהודה, ויהודה ויוסף הם שתי שיטות ההנהגה של עם ישראל. לא רק לעתיד לבוא בזמן המשיח, אלא כבר הפילוג בין ממלכות ישראל ויהודה מובל על ידי ירבעם בן נבט משבט אפרים, כלומר יוסף, מצד אחד, ועל ידי רחבעם מבית דוד, משבט יהודה, מצד שני. ועל שמם נקראו שתי הממלכות גם בעתיד: ממלכת אפרים וממלכת יהודה.
הכיוון העקרוני של יוסף, באופן פשוט, הוא לפעול בדרכים של העולם הזה, כמו הגויים. בלי לסמוך על ניסים, ובלי להשאיר חורים שהקב"ה ישלים. זו צורת העבודה של יעקב, שמשיג הכל בדרכי העולם הזה, בערמה, או בעבודה קשה. זו צורת העבודה של רחל[לד], וזו צורת העבודה של יוסף. יוסף עצמו הוא צדיק גמור, אבל זו צדקות שלא מובילה את דרכי הפעולה שלו, אלא היא ענין נוסף. אצל יוסף יש את שיטות הפעולה, ויש את הצדקות שמתבטאת בגבולות ברורים.[לה]
את אותו עקרון נמצא בהמשך אצל שאול, המלך הראשון של ישראל, שהיה מבנימין, גם הוא מבני רחל. שאול צדיק גמור, אבל דרכי הפעולה שלו מונעות מרצון העם. וכשהעם חומל על מיטב הצאן והבקר במלחמת עמלק, שאול הולך איתם. הוא צדיק, אבל זה לא חלק מדרכי הפעולה שלו כמלך אלא ענין בפני עצמו.
לעומת הכיוון של יוסף, הכיוון של יהודה הוא לפעול לפי נקודת המבט האלוקית, בדרכים של עולם הבא. למשל, הוא סומך על ניסים. הצדקות של יהודה מחוברת לדרכי הפעולה שלו. הוא לא פועל לפי השיטות של הגויים, אלא לפי מה שהוא מרגיש שה' רוצה ממנו.
ואת העקרון הזה פגשנו בהמשך אצל דוד, שלא מוכן להרוג את שאול כדי להנצל ממנו, כי זה לא מה שנכון בעיני ה', למרות שבהגיון של העולם הזה ברור שזה המעשה הנכון.
כדי להסביר את שני השלבים, אפשר להשתמש במשל שנותנת התורה לכל אחד מהם: דוד בא משבט יהודה, שנמשל לאריה, יוסף נמשל לשור. לשור יש את הרצון שלו, הוא רוצה למשל לאכול עשב. אבל הוא מודע גם לרצון של האדון שלו כמו שאומר הפסוק "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ" (ישעיה א ג). השור לוקח על כתפיו את העול והולך בתלם. כך היה יוסף: יש לו את הרצון שלו, הוא מוביל מהלכים גדולים בעולם כמו להיות מלך במצרים, אבל כל הזמן הזה הוא "יוסף הצדיק". הוא שומר על התורה והמוסר בקפדנות, ומתנגד לאשת פוטיפר שמנסה לפתות אותו, או להבדיל לאחים שלו, שמציעים שישארו כולם עבדים בחטאו של בנימין.
לעומת זאת לאריה אין שני רצונות. האריה יודע מצוין מה הוא רוצה ואי אפשר לעצור אותו מלהוציא לפועל את הרצון שלו: "לַיִשׁ (כינוי לאריה) גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה וְלֹא יָשׁוּב מִפְּנֵי כֹל" (משלי ל ל). אלא שהרצון של האריה עצמו הוא רצון שהטביע בו הבורא. הרצון של האריה להשיג אוכל הוא לא רצון שהוא המציא, אלא ביטוי של רצון אלוקי שמכוון אותו לשרוד. כך היה יהודה: הוא מוביל את הרצון שלו, אבל יודע שהרצון שלו מנוהל על ידי הקב"ה. ולכן הוא הולך אל תמר, בהכוונה אלוקית. וכך גם דוד שיצא מיהודה פועל לפי הרצון שלו, בידיעה שמדובר ברצון אלוקי. וכך אומר לו נתן הנביא "כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי ה' עִמָּךְ" (שמואל ב ז ג).[לו]
וכך אומר ר' צדוק הכהן מלובלין: "ולכך יוסף נמשל לשור כשור לעול לקבל עול מלכות שמים בכבישת היצר ועשיית המצוות שזה נקרא עול בפרק חלק (סנהדרין צ"ג ב) גבי משיח גם בסוף פרק ב' דברכות (י"ז א) ומסובלים במצוות, אבל יהודה נמשל לאריה מלך בחיות והמלך פורץ גדר ואין מוחין בידו (בבא קמא ס' ב) ומימי לא ראיתי ארי סבל (קידושין פ"ב ב) כי אינו סובל עול רק עושה מה שלבו חפץ כי הוא הגבר הקים עולה של תשובה להיות נעשה גם המר מתוק וכל מעשיו אך טוב, ושני הפנים היו במרכבה כידוע ומהם היה זה לעומת זה במרכבה החיצונית של זה לעומת זה פני אריה יצרא דעריות לעשות מה שלבו חפץ ופני שור לקבל עול ועבודה זרה ונכריה ביצרא דעבודה זרה" (ליקוטי מאמרים עמוד קצה).
כלומר יוסף דומה לשיטה של ממלכת יהודה דווקא, שלוקחת על עצמה את עול התורה והמצוות. ויהודה דומה לשיטה של ממלכת ישראל – ממלכת אפרים שבא מיוסף, דווקא, כשהוא פועל על פי הרצון העצמי שלו.[לז]
כשהשיטה של יוסף מגיעה לשלימות שלה, היא מכילה את שני העולמות. ואז היא 'שור' מלשון ישר. היא כוח עבודה שיכול להניע תהליכים רציניים מאוד, כשהוא משועבד לקווים הישרים של התלמים שהוא הולך בהם. אבל הוא הולך בתלמים שלא הוא שרטט.
אלא שלהיות צדיקים לגמרי זה ענין של יחידים, כשמנסים להנהיג כך עם שלם המצב מסתבך. הדרישה של השיטה של יוסף היא להיות צדיק לגמרי, בלי שהרצון האנושי מחובר בהכרח לצדיקות הזו, ולכן התוצאה יכולה להיות שאנשים יעזבו את רצון ה' לגמרי וילכו רק עם הרצון האנושי. העגל הוא שור שעוד לא שמו עליו עול, והוא הולך בעיגולים. משם נגזר השם עגל. הוא עושה מה שמתחשק לו. 'כי נער אפרים ואהבהו'. ולכן ממלכת ישראל לא לוקחת את הסמל של יוסף עד הסוף, אלא עושה עגלים. ממלכת ישראל לוקחת את הרצון העצמי בלי להיות כפופה לרצון האלוקי. [לח]
וכפי שאומר הרב קוק: "הוא רישא דעגלא, 'בכור שורו', 'רב תבואות בכח שור', והעגל, שכח השור מתלוה עם טל ילדות ומניעת דעת כל עול והגבלה" (עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי-הרואה / קלג. ברכות נח/ב).
וכן "נמצא שהמדרגה היותר רמה, שאף על פי שזכה שנמשך אחר השכל, מכל מקום מתאמץ שתהיה עבודתו גם כן בטבע שמעורר הגוף בציור לחפוץ במה שהוא גם נגד רצון השי"ת, ומונע את עצמו בחזקה. וזהו שכתוב ביוסף 'בכור שורו הדר לו', שכבר כתבנו במקום אחר שהשור רומז להנהגה הטבעית וזה היה חטא העגל כמו שכתבו הראשונים" (מציאות קטן / עה).
ומכאן אנחנו יכולים להתחיל להבין למה מכרו האחים את יוסף. כל זמן שיוסף היה "וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה", והיה רק נספח, לא היתה להם בעיה להכיל אותו בתוכם. הוא עצמו הרי צדיק. אבל ברגע שהוא מתחיל להתקדם לכיוון המלוכה על עם ישראל, אז "וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו". כשעם ישראל שומע שיוסף רוצה למלוך הם לא רואים בעיני רוחם את יוסף הצדיק, אלא את ירבעם בן נבט, את העבודה הזרה, ואת הגלות שבעקבותיה.
וכמו שאומר המדרש: "ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות… אמר ר' לוי זה עתיד להשיאם לבעלים" (בראשית רבה פרשת וישב פרשה פד). קשה מאוד להנהיג ציבור שלם בשיטות של יוסף הצדיק, הגיוני מאוד שהציבור יטה לכיוון הרצון האנושי בלבד.[לט]
משיח בן יוסף ומשיח בן דוד הם שני שלבי האיחוד[מ].
קודם כל משיח בן יוסף, שהוא התהליך שבו האמת נהיית ברורה. הרצון עוד לא משתנה, אבל נהיה ברור שהאמת נמצאת בתורה. ובהתאמה גם הרבה אנשים לוקחים על עצמם את עול התורה והמצוות, כשיטת יוסף. הרבה אנשים הופכים להיות צדיקים.
השלב הזה מתאים לממלכת יהודה, אבל לא מתאים לממלכת ישראל, כי הם הרי מחפשים את הרצון שלהם. וגם אם האמת ברורה, הם עדיין רוצים לעשות את הרצון שלהם. וכמו שראינו בממלכת ישראל, שגם כשאליהו הראה להם את האמת, הם עדיין לא חזרו בתשובה.
ולכן, אומרים חז"ל, משיח בן יוסף יהרג. התהליך הזה לא יוכל לתקן את העולם כולו. בתנ"ך לא ברור מי יהרוג את משיח בן יוסף, האם אלו האומות או עם ישראל. וחוסר הבהירות הזה מצביע על כך שלמרות שכנראה האומות יהרגו אותו, כמו שאומרים המפרשים, אבל גם על עם ישראל הוא לא יתקבל לגמרי, וגם בעם ישראל לא יסכימו כולם ללכת אחריו.
וכדברי ר' צדוק הכהן מלובלין: "והוא כמו שאמרנו דהגאולה תהיה על ידי שני המשיחים משיח בן יוסף שיברר כל נפשות ישראל שהם בכלל ועמך כולם וגו'. אך בחינת יוסף הוא שלא פגם כלל ויש פרטי נפשות שפגמו. ועל זה בא בן דוד שהקים עולה של תשובה ומשיח הוא יחיד שעשה תשובה שבשבילו מוחלין לכל העולם כולו (יומא פ"ו ב), והיינו שיכניס הרהור תשובה בהכלל" (פרי צדיק בראשית פרשת ויגש).
ואז יגיע השלב של משיח בן דוד. משיח בן דוד יתקן את הרצון, כך שהרצון האנושי ירצה לעשות את רצון ה' מעצמו, ומרצון חופשי. משיח בן דוד הוא איחוד הרצונות המלא, שבא אחרי שהאמת נהיתה ברורה אצל משיח בן יוסף[מא].
התיקון של משיח בן דוד כל כך מתאים לנפש האנושית, עד שלא רק עם ישראל ילך בעקבותיו אלא גם העמים השונים.
כלומר, משיח בן יוסף יביא תיקון שמתאים ל'ממלכת יהודה', אבל לא מתאים ל'ממלכת ישראל'. משיח בן דוד הוא מי שיביא תיקון שמתאים ל'ממלכת ישראל'.[מב]
וכדברי הרמח"ל: "ועתה אודיעך עוד סוד גדול, מה שרצה הקדוש – ברוך – הוא לעשות לתקן את ישראל, להסיר מהם כל שנאה וכל קנאה. וכבר הבטיח זה הנביא (ישעיה יא יג): "וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצר את אפרים". והבן, כי שני השבטים היו ליהודה, והעשרה לאפרים, ולעתיד ייקבצו השנים על ידי משיח בן אפרים ויהיו נקשרים בו, והם יאמרו השירה הזאת ותתחיל העליה. והעשרה האחרים יבואו על ידי משיח בן דוד, ונמצאו נקשרים של זה בזה ושל זה בזה, ואז נאמר (יחזקאל לז יז): "והיו לאחדים בידך". אך תכלית העליה אינה עתה רק אחרי כן" (מאמר הגאולה לרמח"ל).
משיח בן דוד יהיה בסופו של דבר אדם. הוא יהיה מלך של עם ישראל, ובמידה מסוימת גם מלך מרצון של כל העולם. והוא אמור להיות אדם שהוא צאצא של דוד המלך.
לגבי משיח בן יוסף לא כתוב בתנ"ך מה הוא יהיה. ויתכן שמדובר בתהליך שיקרה באומה שלא מובל דווקא על ידי אדם אחד מסוים, ויתכן שכן.
לומדים מהנסיון
אם אנחנו מבינים שמה שקורה היום הוא ביטוי של ממלכות יהודה וישראל, ממילא אפשר לחזור להסטוריה וללמוד מה נכון ומה לא נכון לעשות. אבל כבסיס ללימוד הזה צריך לזכור שיש הבדלים גדולים בין מה שהיו ממלכת ישראל וממלכת יהודה אז, לבין החילונות והדתיות כיום. א. בממלכת יהודה הרבה אנשים לא עבדו את ה' מרצון, אלא כחלק מההגדרה הלאומית שלהם, והיום מי שנשאר דתי אחרי שנות הגלות עושה את זה מרצונו. ב. בממלכת יהודה התורה שבעל פה לא היתה נגישה לאדם הפשוט והיום כל אחד יכול ללמוד אותה ויודע הרבה מאוד תורה. ג. בממלכת ישראל עבדו עבודה זרה שלא היתה לה נקודת מבט אחדותית על המציאות, והיום נקודת המבט השולטת היא המדע שנותן נקודת מבט אחת על המציאות. ד. העבודה הזרה היתה לא מוסרית באופן מהותי, אבל נקודת המבט החילונית היום היא נקודת מבט מוסרית.
אז אם ממלכת ישראל וממלכת יהודה חזרו, ואנחנו מנסים לנהל את האירוע הזה ולקדם אותו אל סופו הטוב, מובן שיש לנו הרבה מה ללמוד מההסטוריה. כשאנחנו רוצים ללכת בדרך מסוימת אפשר לראות אם היא הצליחה בעבר, והאם היא הדרך שנדרשת.
כדי ללמוד נכון מההסטוריה, צריך קודם כל לשים לב להבדלים בין אז להיום.
ממלכת ישראל וממלכת יהודה חזרו במובן מסוים, אבל לא חזרנו לנקודת ההתחלה כמובן. לא לחינם היינו בגלות כל כך הרבה זמן. ישראל ויהודה של היום שונים בכמה נקודות מהותיות מאיך שהם היו לפני 2500 שנה.
נתחיל עם ממלכת יהודה, שהיא זו שעברה את השינוי המשמעותי ביותר בגלות (כי ממלכת ישראל הפכה גם היא ליהודים):
בממלכת יהודה התנ"כית היו שני הבדלים משמעותיים מאוד מול היהודים הדתיים של היום: הראשון הוא הרצון: בממלכת יהודה הרבה אנשים לא באמת בחרו לעבוד את ה'. גם עליהם נכפתה התורה "הר כגיגית", ורק בימי אחשורוש, לאחר חורבן ממלכת יהודה, הם בחרו לקבל את התורה עליהם מרצון. כמו שכבר ציינו, ההבדל בינם לבין אנשי ממלכת ישראל היה בעיקר מצד ההגדרה הלאומית של ממלכת יהודה שהיתה בנויה סביב המקדש ועבודת ה'. וכך אומר אבים מלך יהודה, שהיה מלך עובד עבודה זרה, לאנשי ממלכת ישראל: "וְעַתָּה אַתֶּם אֹמְרִים לְהִתְחַזֵּק לִפְנֵי מַמְלֶכֶת ה' בְּיַד בְּנֵי דָוִיד וְאַתֶּם הָמוֹן רָב וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יָרָבְעָם לֵאלֹהִים: הֲלֹא הִדַּחְתֶּם אֶת כֹּהֲנֵי ה' אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וְהַלְוִיִּם וַתַּעֲשׂוּ לָכֶם כֹּהֲנִים כְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כָּל הַבָּא לְמַלֵּא יָדוֹ בְּפַר בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שִׁבְעָה וְהָיָה כֹהֵן לְלֹא אֱלֹהִים: וַאֲנַחְנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וְלֹא עֲזַבְנֻהוּ וְכֹהֲנִים מְשָׁרְתִים לה' בְּנֵי אַהֲרֹן וְהַלְוִיִּם בַּמְלָאכֶת: וּמַקְטִרִים לה' עֹלוֹת בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב בָּעֶרֶב וּקְטֹרֶת סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת לֶחֶם עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר וּמְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרֹתֶיהָ לְבָעֵר בָּעֶרֶב בָּעֶרֶב כִּי שֹׁמְרִים אֲנַחְנוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתוֹ" (דברי הימים ב יג ח – יא). כלומר, גם אבים, למרות שהיה עובד עבודה זרה, הגדיר את יהודה באופן לאומי לפי עבודת המקדש ועבודת ה', לעומת ממלכת ישראל שעזבה את עבודת ה' המקורית ואת המקדש.
וכיון שחלק גדול מאנשי ממלכת יהודה לא בחרו בעבודת ה' עצמה מרצון, אלא רק כהגדרה לאומית, הם באמת לא עבדו את ה' לגמרי לפי הכללים. חלק מהאנשים ביהודה עבדו את ה' בעבודת הבמות (כלומר מזבח שנמצא בכל עיר או כפר, ולא רק במזבח המרכזי שבבית המקדש), שזו עבודה שנאסרה מהקמת בית המקדש והלאה.
ובנוסף, כמו שציינו קודם, רוב מלכי יהודה היו בסופו של דבר עובדי עבודה זרה בעצמם[מג].
ההבדל השני הוא הידע: בזמן ההוא התורה שבעל פה לא היתה מפותחת כמעט. התורה שבעל פה עברה בין הנביאים, והכהנים ידעו אותה כמו שאומר מלאכי "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ" (מלאכי ב, ז). אבל המון העם לא היה בקי בתורה. לא היו ספרים ללמוד מהם, כי התורה עברה בעל פה בלבד. ומי שלא יכל להקדיש את הזמן לשבת וללמוד עם רבו את כל התורה בעל פה, לא ידע חלקים גדולים ממנה. כמובן, כולם ידעו את ההלכות הפשוטות של היום-יום, כי הם ראו בבית מה צריך לעשות וההלכות עברו במסורת. גם כשהגיעו להלכות נדירות או מורכבות, יכלו לשאול את הכהן המקומי, או את בית הדין המקומי. אבל אנשים לא החזיקו בראש חלקים גדולים מהתורה: לא הלכות שאינן בשימוש אצלם, ולא את עקרונות האמונה והשקפת העולם של התורה. העיסוק בתורה לא היה חלק משמעותי ביום-יום של בני ממלכת יהודה, בוודאי לא כמו שמקובל היום[מד].
היהודים הדתיים של היום שונים מאוד בשני התחומים האלו. כל מי שנשאר יהודי במהלך אלפים וחמש מאות שנות הגלות, עשה את זה מבחירה. קל מאוד היה להתבולל בעמים, ולהפסיק לשמור את התורה והמצוות. היו גם דורות רבים שבהם היה קשה מאוד שלא לעשות את זה, כי הנוצרים או המוסלמים, וכן הרומאים והיוונים לפניהם, כפו עלינו להפסיק להיות יהודים, והרגו או עינו אנשים שבחרו להשאר יהודים. ולכן בדורות ההם היה צריך מסירות נפש כדי להשאר יהודי. היה צריך ללכת נגד הטבע האנושי ולהסתכן, כדי להשאר יהודי.
ולכן מי שנשאר יהודי בגלות, עשה את זה מבחירה מלאה ומודעת שלו, לא מכפיה ולא מהכרח. היהודים של היום בחרו בדרך התורה, לא הקב"ה בחר בה בשבילם בלבד, אלא הם קיבלו את התורה עליהם ברצון אנושי חופשי[מה].
ובתחום התורה: אין איך להעריך את ההבדל שיש בין כמות התורה הנגישה והנלמדת על ידי היהודי הפשוט היום, לבין מה שנלמד אז. כיום בכל סעיף של הלכה יש הרבה מאוד חומר כתוב. יש ספרי קיצורים שמאפשרים ללמוד את ההלכות בפשטות. יש ספרי אמונה וחסידות שמאפשרים להגיע אל נקודת המבט וההשקפה של היהדות. וכל זה בשפה פשוטה ומובנת. ויש ספרים שמאפשרים ללמוד לעומק ובצורה מקצועית את התורה. כיון שהתורה שבעל פה נבנתה בגלות, כשהקהילות מפוזרות ומרוחקות אחת מהשניה, התורה נבנתה כך שאדם יכול ללמוד בעצמו את התורה שבעל פה, והוא לא חייב רב שילמד אותו[מו].
גם בתחום הידע וגם בתחום הרצון, היהודים של היום רחוקים מאוד מבני ממלכת יהודה של אז.
ולכן הם כבר לא צריכים את ההגדרה הלאומית השונה, ואת ההתבדלות מבני ממלכת ישראל, כדי לשמור על התורה ולעבוד את ה' על פי ההלכה. הם עושים את זה מעצמם.
גם החילונים של היום שונים מאוד מבני ממלכת ישראל של אז.
אמנם החילונות הישראלית לא עברה התפתחות ארוכה כמו הדתיות, כי במהלך רוב הגלות לא היה ביטוי לחילונות בעם ישראל, אבל היא התפתחה אצל העמים. מה שמקובל או לא מקובל, וצורת החשיבה השתנו שינוי ניכר במהלך אלפי השנים האחרונות, והשפיעו מאוד על היכולת לאחד את הרצונות.
קודם כל בתחום העבודה הזרה: ההתפתחות המדעית של העולם הביאה לביטול נקודת המבט האלילית כמעט לגמרי. מי שמחפש היום להתיר לו עריות בפרהסיא, לא ילך לעבוד אלילים, לאנשים היום ברור שזה לא נכון. הוא ילך לחילונות. השינוי הזה משמעותי מאוד:
האלילות מנעה מהשכל הישר לעבוד. צורת החשיבה האלילית אומרת שיש הרבה כוחות בעולם, ועובד האלילים מנסה למצוא את הדרכים לנצל אותם. למשל הוא יקריב קרבן לאליל מסוים, ובעקבות זה הוא יקבל גשם. עובדי אלילים התנהלו לפי מה שנראה להם שהצליח. וממילא תפיסת העולם שלהם לא חיפשה להבין למה דברים עובדים ואיך.
האלילות לא רואה את העולם כדבר מאוחד, אלא כאוסף של כוחות שונים, שצריך לרצות כל אחד מהם בדרך משלו. וממילא אין לה נקודת מבט אחדותית על המציאות. לחילונות של היום יש נקודת מבט אחדותית על המציאות. נקודת המבט המדעית. ברור שהעולם מתנהל לפי כללים חד משמעיים וברורים. ברור גם שאפשר להבין את הכללים האלה. יש עקרונות מוסריים, יש שכל ישר. וממילא יש בסיס לאיחוד הרצונות.
באותה מידה האלילות מנעה מהרגש המוסרי לעבוד, כי האליל לא מחפש את טובת הכלל, אלא את טובת עצמו. אין נקודת מבט מוסרית. ולכן היו עובדי אלילים שהקריבו את הבנים שלהם לאליל. כיום, אחרי שהאנושות כולה בנתה נקודת מבט מוסרית, בזמן הארוך שהנצרות והאיסלם שלטו בה, הרגש המוסרי חזק ושולט. למרות שהמוסר החילוני משתנה, כמו שנפרט בהמשך, נקודת המבט הבסיסית של אנשים היא נקודת מבט מוסרית.
ולכן גם כשאנחנו באים ללמוד מההסטוריה, צריך תמיד לזכור שלא הכל אותו דבר, ויש הבדל גדול בין המצב היום לבין המצב אז. הבדל שמתבטא קודם כל בעובדה שהקב"ה חילק אותנו אז לשתי ממלכות, וכיום הוא מודיע לנו שלא נחלק עוד.
ההנהגה לעומת העם
שני הצדדים של יהודה וישראל באים לידי ביטוי בעם, אבל ההנהגה יכולה לגרום לעם ללכת למקומות לא טובים, לא בגלל הנטיה השונה שלהם, אלא כחלק מתאוות השלטון שלה. וכך עשה ירבעם בן נבט. ולכן גם אם שני הצדדים של עם ישראל כאן כדי להשאר, לא כל צורת הנהגה טוב להשאיר.
הנקודה הראשונה שננסה ללמוד מההסטוריה היא ההבדל בין ההנהגה לבין העם: כשאנחנו אומרים שיש שני צדדים בעם ישראל באופן עקרוני, אנחנו מדברים על העם, לא על ההנהגה שלו.
לאורך התנ"ך רואים שיש הבדל בין המטרות של העם לבין המטרות של ההנהגה. והנהגה בעייתית יכולה למשוך את העם למקומות רעים מאוד, שהוא לא היה הולך אליהם בלי ההנהגה הזו.
הדוגמא הבולטת ביותר היא ירבעם בן נבט.
כמו שהסברנו, העם קיבל את העגלים כי הם התאימו לו. המטרה הטבעית של ממלכת ישראל היתה הרצון האנושי, והעגלים איפשרו להם לעשות מה שהם רוצים בלי שחוקי הדת יגבילו אותם.
אבל זו לא היתה המטרה של ירבעם בן נבט, הוא רק השתמש ברצון הזה של העם. המטרה של ירבעם היתה שלטון: "וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד: אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלִַם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה: וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (מלכים א יב כו – כח).
כלומר ירבעם שהחטיא את עם ישראל עד כדי שגרם להם ללכת לגלות, בכלל לא חיפש בעצמו עבודה זרה. הוא שיער שאם העם ימשיך לעבוד את הקב"ה בדרכים המקובלות הממלכה שלו לא תמשך זמן רב, ולכן השתמש בעבודה הזרה וברצון הטבעי של העם כדי לחזק את הממלכה שלו.
וכמו שאומר ר' צדוק הכהן מלובלין: "מזרעא דיוסף עמד ירבעם שחידש עבודה זרה בישראל ובאמת גם הוא לא האמין בעבודה זרה כי גם כל בית יוסף נקראים יהודים כמו שגם כל בית יהודה נקראים שארית יוסף דכל השבטים כלולים זה בזה במעלותיהם כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה צ"ט, ד') דחזר וכללן בברכותיהם, ועיקר כוונתו היה מצד הגיאות והכבוד כשיראו רחבעם יושב והוא עומד כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ק"א ב) וכן אמרו (שם ק"ב א) דלא רצה לשוב בשביל שאמר לו בן ישי בראש, וזה הביאו לעבודה זרה כי כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה" (תקנת השבין עמוד לא).
ממילא עולה השאלה: מה היה קורה אם ירבעם לא היה מנסה לשמר את הממלכה בידו בכל מחיר, ולא היה עושה עגלים? הרי הרצון של העם ללכת לפי הרצון האנושי היה קיים בכל מקרה. האם הם לא היו עובדים עבודה זרה?
מפורש בפסוקים שהמצב היה אז שונה בתכלית. את הגלות, שהתבצעה בפועל כ250 שנה לאחר מכן, מייחסים הפסוקים לירבעם עצמו: "וַיִּמְאַס ה' בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל וַיְעַנֵּם וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם מִפָּנָיו: כִּי קָרַע יִשְׂרָאֵל מֵעַל בֵּית דָּוִד וַיַּמְלִיכוּ אֶת יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיַּדַּח יָרָבְעָם אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי ה' וְהֶחֱטֵיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה: וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא סָרוּ מִמֶּנָּה: עַד אֲשֶׁר הֵסִיר ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פָּנָיו כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (מלכים ב יז כ – כג).
כמו שכבר ציינו, את הפילוג עשה הקב"ה בעצמו. האם הקב"ה שלח את ישראל לעבוד עבודה זרה? לא מסתבר. ולכן לא מסתבר לומר שהם היו אמורים בכל מקרה לעבוד עבודה זרה, גם אם ירבעם היה בוחר בדרך אחרת. וכך מפורש בפסוקים, כמו שאומר הנביא אחיה השילוני לירבעם: "כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים: וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל… וְאֹתְךָ אֶקַּח וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְהָיִיתָ מֶּלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: וְהָיָה אִם תִּשְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ וְהָלַכְתָּ בִדְרָכַי וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִשְׁמוֹר חֻקּוֹתַי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד עַבְדִּי וְהָיִיתִי עִמָּךְ וּבָנִיתִי לְךָ בַיִת נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בָּנִיתִי לְדָוִד וְנָתַתִּי לְךָ אֶת יִשְׂרָאֵל" (מלכים א יא לא – לח).
הסיפור של ממלכות יהודה וישראל היה יכול להיות שונה בתכלית, אם ירבעם היה בוחר ללכת בדרך התורה. אבל איך יתכן שממלכת ישראל היתה הולכת בדרך התורה? הם הרי מחפשים את הרצון האנושי.
כמו שראינו ממלכת ישראל לא הלכה לעבודה זרה מלאה, אלא לעגלים. כלומר אנשי ממלכת ישראל נמשכו לשני צדדים: צד אחד שרצה לעשות מה שמתחשק לו בלי הגבלה, אבל גם צד שרצה הגדרה לאומית כישראלים, וכעובדי ה'. יש הרבה דרכים לייצר את השילוב הזה. מנהיג מבית יוסף, או מבני רחל, יכול להיות צדיק: יוסף היה צדיק, יהושע, מבני אפרים, היה צדיק, גם שאול מבני בנימין היה מלך צדיק. ולכן גם ירבעם בן נבט יכל לבחור להיות צדיק ולאפשר לעם לייצר שילוב אחר[מז].
איך ממלכת ישראל היתה נראית במצב כזה?
כדי לשמור על ההגדרה הלאומית כישראלים, הם היו ממשיכים לעבוד את ה'. אמנם, הגיוני שכממלכת ישראל שאמונה על הרצון האישי, לא כולם היו צדיקים בה. הדרך של יוסף מתאימה ליחידים ולא לציבור; אבל גם אם חלק, ואפילו חלק גדול, מהאנשים היו מקילים לעצמם בחלק מההלכות, הם לא היו עובדי עבודה זרה. העם היה ממשיך ללכת למקדש, כי, כמו שחושש ירבעם עצמו, המקדש דווקא התאים לבני ממלכת ישראל. המקדש היה עבודת ה' חוויתית ומתאימה לרצון האנושי. התכנסות של כל העם בעוצמה גדולה, חגיגה ושמחה, סעודות גדולות, שירת הלויים וריח הקטורת. העם היה ממשיך לשמור חגים ושבתות כי אלו מצוות משמחות ונחמדות. ולכן העם היה ממשיך להיות קשור לקב"ה, גם אם העיקר אצלו היה הרצון האנושי, וגם אם בעקבות זה היתה פגיעה בשמירה של חלק מההלכות.
יכול להיות שבממלכת ישראל היו מותרים עריות בפרהסיא, אבל אנשים היו שומרים הרבה דברים אחרים. וממילא גם לא היתה גלות, ואפשר היה לאחד את הרצונות בתהליך ארוך, אבל בתוך גבולות היהדות.
כשירבעם בן נבט המציא את העגלים, הוא בנה שיטה שתשאיר מהרצון של ממלכת ישראל, להשאר קשורים לקב"ה, את המינימום בלבד. והרחיק אותם מהמקדש ומההלכה לכיוון העבודה הזרה, בצורה שהם לא היו הולכים אליה בלעדיו.
ממילא מובן שהנהגה יכולה ליצור בעיות שלא היו נוצרות בלעדיה, למרות הנטיות השונות שיש בעם ישראל. וההנהגה עצמה יוצרת את הבעיות האלו לא כחלק מהנטיה הישראלית או היהודית, אלא מסיבות אחרות וחיצוניות, כמו תאוות שלטון.
ואם כן כשאנחנו אומרים ששני הצדדים של עם ישראל נמצאים כאן כדי להשאר, אין הכוונה שכל צורת הנהגה של הצדדים האלו נמצאת כאן כדי להשאר. בהחלט יש צורות הנהגה שמייצרות בעיות גדולות ושצריך להפטר מהן, ולאפשר לשני הצדדים לחיות זה לצד זה ולהתקדם לאיחוד.
כפיה דתית ואנטי דתית
היו שני מקרים של כפיה עדינה: בימי אסא העם נשבע בינו לבין עצמו שיכריחו אנשים לעבוד לה', אבל לא ידוע לנו על קיום של השבועה הזו. ובימי איזבל היא הרגה את נביאי ה', אבל לא את עובדי ה' שבממלכה. עידוד לעבוד את ה' היה אצל מעט ממלכי יהודה, ועידוד לעבוד עבודה זרה היה קיים לאורך כל ממלכת ישראל, וגם אצל מלכי יהודה הרשעים. אצל מלכי יהודה הצדיקים הסירו את העבודה הזרה מהרחובות, ואצל מלכי ישראל מנעו מהעם לעלות למקדש. אבל כפיה דתית ממש, או כפיה ממש לעבודה זרה, לא התקיימו בממלכות יהודה וישראל אף פעם. גם ההגיון אומר שגם הצד של ישראל וגם הצד של יהודה לא אמורים לעבוד בכפיה.
הנקודה השניה שננסה להבין מההסטוריה היא שאלת הכפיה. האם הממלכות ניסו לכפות את השקפת העולם שלהם על נתיניהם? האם היתה כפיה דתית בממלכת יהודה, והאם היתה כפיה חילונית בממלכת ישראל?
מכיוון שכיום יש כוונות שונות במונח 'כפיה' ובמיוחד במונח המורחב 'כפיה דתית', נגדיר כאן שתי רמות של כפיה:
רמה ראשונה היא עידוד ללא כפיה. למשל אם ממלכת ישראל עודדה אנשים לעבוד עבודה זרה, על ידי תמריצים וכדו', אבל לא מנעה מהם לעבוד את ה' אם רצו בכך.
רמה שניה היא כפיה של ממש, למשל אם ממלכת יהודה היתה מענישה מי שעובד עבודה זרה, ומונעת בכוח את היכולת לעבוד אותה.
בממלכת יהודה, ברוב הזמן לא התקיימה אף אחת מהרמות האלו. לא היתה כפיה של ממש לעבוד את ה', וגם לא עידוד. להפך: כמו שכבר ציינו העם עבדו את ה' בבמות שזו דרך אסורה, ורוב מלכי יהודה לא טיפלו בהם. וכמו שמציין הכתוב שוב ושוב, כמעט בכל אחד ממלכי יהודה הצדיקים: "אַךְ הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת" (מלכים א כב מד), "רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת" (מלכים ב יב ד), וכך הלאה. אצל רוב מוחלט ממלכי יהודה לא כתוב שעשו פעולה כל שהיא כדי לשכנע את העם לעבוד לה', או ללמוד תורה. באופן פשוט, העם עבד לה' מרצונו, וכחלק מההגדרה העצמית שלו. ולא מכוח עידוד ממשלתי.
אבל לאחר שהיו מלכים עובדי עבודה זרה ביהודה, המלך הצדיק שבא אחריהם היה מבער את העבודה הזרה. כלומר, לא כתוב שהוא מנע מהעם לעבוד לאלילים, אלא שהוא שרף והשמיד את האלילים עצמם שהמלכים הקודמים פיזרו בממלכה. כך נאמר אצל אסא: "וַיַּעֲבֵר הַקְּדֵשִׁים מִן הָאָרֶץ וַיָּסַר אֶת כָּל הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו" (מלכים א טו יב); אצל יואש: "וַיָּבֹאוּ כָל עַם הָאָרֶץ בֵּית הַבַּעַל וַיִּתְּצֻהוּ אֶת מִזְבְּחֹתָיו וְאֶת צְלָמָיו שִׁבְּרוּ הֵיטֵב וְאֵת מַתָּן כֹּהֵן הַבַּעַל הָרְגוּ לִפְנֵי הַמִּזְבְּחוֹת" (מלכים ב יא יח); ואצל חזקיה: "הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן"; ובמיוחד אצל יאשיהו שם ביעור העבודה הזרה מפורט מאוד.
אצל שני מלכים ממלכי יהודה אנחנו מוצאים גם עידוד אקטיבי לעם ללמוד תורה ולקיים מצוות: אצל יהושפט: "וּבִשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ שָׁלַח לְשָׂרָיו… לְלַמֵּד בְּעָרֵי יְהוּדָה: וְעִמָּהֶם הַלְוִיִּם… וְעִמָּהֶם… הַכֹּהֲנִים: וַיְלַמְּדוּ בִּיהוּדָה וְעִמָּהֶם סֵפֶר תּוֹרַת ה' וַיָּסֹבּוּ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה וַיְלַמְּדוּ בָּעָם" (דברי הימים ב יז ז – ט); "וַיֵּשֶׁב יְהוֹשָׁפָט בִּירוּשָׁלִָם וַיָּשָׁב וַיֵּצֵא בָעָם מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד הַר אֶפְרַיִם וַיְשִׁיבֵם אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם" (דברי הימים ב יט ד).
וכן אצל יאשיהו: "וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיֶּאֱסֹף אֶת כָּל זִקְנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם… וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל עָמְדוֹ וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי ה' לָלֶכֶת אַחֲרֵי ה' וְלִשְׁמוֹר אֶת מִצְוֹתָיו וְעֵדְוֹתָיו וְחֻקָּיו בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַכְּתוּבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה: וַיַּעֲמֵד אֵת כָּל הַנִּמְצָא בִירוּשָׁלִַם וּבִנְיָמִן וַיַּעֲשׂוּ יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם כִּבְרִית אֱלֹהִים אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם: וַיָּסַר יֹאשִׁיָּהוּ אֶת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבֵד אֵת כָּל הַנִּמְצָא בְּיִשְׂרָאֵל לַעֲבוֹד אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם כָּל יָמָיו לֹא סָרוּ מֵאַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם" (דברי הימים ב לד כט – לג).
רק אצל אסא אנחנו מוצאים כפיה של ממש, אלא שהיא לא באה מהמלך, היא באה מהעם כלפי עצמם, כשהם קבעו מרצונם חובה לעבוד את ה': "וַיָּבֹאוּ בַבְּרִית לִדְרוֹשׁ אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם: וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יִדְרֹשׁ לה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יוּמָת לְמִן קָטֹן וְעַד גָּדוֹל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה: וַיִּשָּׁבְעוּ לה' בְּקוֹל גָּדוֹל וּבִתְרוּעָה וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָרוֹת: וַיִּשְׂמְחוּ כָל יְהוּדָה עַל הַשְּׁבוּעָה כִּי בְכָל לְבָבָם נִשְׁבָּעוּ וּבְכָל רְצוֹנָם בִּקְשֻׁהוּ וַיִּמָּצֵא לָהֶם וַיָּנַח ה' לָהֶם מִסָּבִיב" (דברי הימים ב טו יב – טו).
עידוד אקטיבי לעבודה זרה מצאנו קודם כל אצל ירבעם: "וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן" (מלכים א יב כח – כט); "וַיַּדַּח יָרָבְעָם אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי ה' וְהֶחֱטֵיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה" (מלכים ב יז כא); אצל יהורם: "גַּם הוּא עָשָׂה בָמוֹת בְּהָרֵי יְהוּדָה וַיֶּזֶן אֶת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וַיַּדַּח אֶת יְהוּדָה" (דברי הימים ב כא יא); אצל אחזיה ועתליה: "כִּי עֲתַלְיָהוּ הַמִּרְשַׁעַת בָּנֶיהָ פָרְצוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים וְגַם כָּל קָדְשֵׁי בֵית ה' עָשׂוּ לַבְּעָלִים" (דברי הימים ב כד ז); אצל אחז: "וַיֶּאֱסֹף אָחָז אֶת כְּלֵי בֵית הָאֱלֹהִים וַיְקַצֵּץ אֶת כְּלֵי בֵית הָאֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר אֶת דַּלְתוֹת בֵּית ה' וַיַּעַשׂ לוֹ מִזְבְּחוֹת בְּכָל פִּנָּה בִּירוּשָׁלִָם: וּבְכָל עִיר וָעִיר לִיהוּדָה עָשָׂה בָמוֹת לְקַטֵּר לֵאלֹהִים אֲחֵרִים" (דברי הימים ב כח כד – כה); אצל מנשה: "וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר נִתַּץ יְחִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחוֹת לַבְּעָלִים וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרוֹת וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם: וּבָנָה מִזְבְּחוֹת בְּבֵית ה' אֲשֶׁר אָמַר ה' בִּירוּשָׁלִַם יִהְיֶה שְּׁמִי לְעוֹלָם: וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית ה'… וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הַסֶּמֶל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית הָאֱלֹהִים… וַיֶּתַע מְנַשֶּׁה אֶת יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת רָע מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים ב לג ג – ט).
אצל מנשה יתכן שהיתה גם כפיה של ממש לעבוד לעבודה זרה, כי כתוב: "וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (מלכים ב כא טז). אבל יתכן שהדם הנקי לא היה בענין עבודה זרה אלא חוסר מוסר בענינים אחרים.
הכי קרובה לכפיה היתה איזבל, אשתו של אחאב מלך ישראל, שהרגה את נביאי ה'. גם היא אמנם לא הכריחה את העם לעבוד לעבודה זרה, אבל נביאים היא הרגה ממש: "הֲלֹא הֻגַּד לַאדֹנִי אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי ה' מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם" (מלכים א יח יג).
חז"ל מוסיפים לנו על פי פסוקים בספר הושע, שהחל מימי ירבעם וכמעט עד סוף ימי ממלכת ישראל, היו שומרים שמנעו מהעם לעלות לירושלים וללכת לבית המקדש. כלומר שמי שרצה לעבוד את ה' בממלכת ישראל, יכל לעשות כרצונו, אבל לא יכל לעלות לרגל לבית המקדש ולהקריב שם קרבנות.
לכאורה הנקודה הזו היא גם מה שהביא את בעשא מלך ישראל לייצר מעין גבול מסודר עם יהודה: "וַיַּעַל בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל יְהוּדָה וַיִּבֶן אֶת הָרָמָה לְבִלְתִּי תֵּת יֹצֵא וָבָא לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה" (מלכים א טו יז).
כלומר: בשתי הממלכות לא היתה כפיה דתית ולא כפיה חילונית של ממש. (אפילו אצל אסא לא כתוב שהעם השתמש בשבועה שלו, ובאמת הכריח אנשים לעבוד לה'). לכאורה, מעולם לא הכריחו בממלכות ישראל ויהודה אדם לעבוד עבודה זרה, ומעולם לא הכריחו אדם לעבוד את ה' ולקיים מצוות, או ללכת על פי ההלכה.
בממלכת ישראל היה בדרך כלל עידוד לעבוד עבודה זרה (עגלים), ומניעה של עבודת ה' במקדש בירושלים, במקרים קיצוניים היתה גם מניעה של השפעה דתית על ידי הנביאים. ובממלכת יהודה היה לפעמים (לעיתים נדירות) עידוד לעבוד את ה', ולעיתים קרובות יותר מניעה של עבודה זרה בפרהסיא. אצל מלכי יהודה הרשעים היה עידוד לעבוד עבודה זרה, ובחלק מהמקרים גם מניעת עבודה בבית המקדש.
ובסופו של דבר נראה שיש הגיון מאוד מוצק בכך שלא היתה כפיה של ממש.
מבחינת המטרה של ממלכת ישראל, ללכת עם הרצון האנושי בכל הכוח, אין הגיון בכפיה. זה נגד הרצון האנושי. אם כל אחד עושה מה שהוא רוצה, זה כולל גם לעבוד לה' אם זה מה שהאדם רוצה. ממלכת ישראל דאגה שהרצון יהיה חופשי וכל אדם יוכל לבחור כרצונו, גם אם הבחירה שלו היא לעבוד את ה' על פי ההלכה.
גם מבחינת המטרה של ממלכת יהודה זה נכון: אמנם ממלכת יהודה הולכת עם רצון ה' בכל הכוח, אבל עשיית רצון ה' בכפיה אינה המטרה.
התורה ניתנה לעם ישראל כדי שישמור אותה מרצונו, לא כדי שיכריחו אותו לעשות מעשים מסוימים בכוח. למשל: על פי ההלכה מצוות צריכות כוונה. אדם צריך להתכוון שהוא עושה מצווה כדי שהמצווה הזו תחשב מצווה. אם אדם שומר שבת כי הכריחו אותו, אבל הוא לא מתכוון לעשות מצווה, אלא רק כדי שלא יגיעו שוטרים לבית שלו, אז הוא לא מקיים מצוות שבת.
וזו לכאורה אחת הסיבות שעם ישראל יצא לגלות. בגלות כל מי ששמר את התורה, שמר אותה מרצונו. כשהעם היה בארץ, יכול להיות שאנשים שמרו את מצוות התורה כחלק מהמוסכמה החברתית, כחלק מההגדרה שלהם כעם ישראל, או כי זה החוק. אבל בגלות מי שלא רצה לשמור על התורה יכל שלא לשמור.
הנקודה הזו מודגשת אצל יאשיהו. הזמן שבו, לכאורה, ממלכת יהודה היתה הכי קרובה לקיום מלא של התורה, על פי ציווי המלך, הוא בימי יאשיהו. אז מבער יאשיהו את העבודה הזרה בהיקף שלא נראה עד ימיו, וכורת ברית לעם שיעבדו את ה'.
ודווקא בימיו אומרת לו חולדה הנביאה שאין לו איך לתקן, ולמרות כל מה שהוא עושה העם ילך לגלות. אין כוח בידי המלוכה לגרום לעם לעבוד את ה' בצורה נכונה. וכך אומרים חז"ל שהדור של יאשיהו היו מתנהגים כמו צדיקים כלפי חוץ, אבל בסתר המשיכו לעבוד עבודה זרה[מח].
ובאמת חזון ישעיה, שקוראים בכל שנה לפני תשעה באב, מדבר לכאורה על ימיו של חזקיה. זמן שבו העם עבד את ה' בצורה נרחבת, עד כדי שחז"ל אומרים "בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה" (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צד עמוד ב). ובכל זאת אומר ישעיה שאין טעם בעבודת ה' שלהם אם היא לא נעשית בצורת חשיבה נכונה:
"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי: לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה: חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא: וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה… שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ישעיה א יא – כג).
העם מביא עולות לבית המקדש, קורא בתורה בראש חודש ובשבת, שומר שבת וחג, מתפלל, וכל זה לא טוב. כי העם לא מוסרי. העם החזיק בצורת החשיבה של העבודה הזרה שלמדו בימי אחז, אביו של חזקיה, ולכן למרות שעשו בפועל את המצוות כמו שעודד אותם חזקיה, הם לא עשו אותן בכוונה נכונה. וזה גרר חוסר מוסר ומשפט מעוות וכדו'.
אז אם ללמוד מההסטוריה, כפיה, דתית או חילונית לא אמורה להיות חלק מהשאיפות של עם ישראל. יש שני צדדים בעם, והפתרון יהיה באיחוד של שני הצדדים בדרך שתכיל את נקודת האמת שיש בשני הצדדים. כפיה לא תוביל לשם אלא לביטול של אחד הצדדים, ולכן גם לא תצליח.
מלחמות אחים
בין ממלכות ישראל ויהודה היו לא מעט מלחמות אחים, גם מלחמות קשות מאוד. אבל הן מעולם לא הועילו לאחד מהצדדים, ולא גרמו לאחד מהצדדים להשליט את שיטתו על בני הצד השני. עם ישראל הוא עם קשה עורף, ואי אפשר לשכנע אותו בכוח. בשני מקרים ראינו מה היחס הנכון כתגובה למלחמת אחים: יוסף ואחיו, ודוד ושאול. בשני המקרים הצד הנפגע לא משיב מלחמה, ולא פוגע בחזרה כשיש בידו יכולת. אלא משאיר את המלחמה ואת תוצאותיה לקב"ה, ומתגונן בלבד.
הנקודה השלישית שננסה להבין מההסטוריה היא ענין מלחמות האחים.
אם יש שוני כל כך גדול בין הממלכות, האם הן ניסו להשתלט אחת על השניה, או להשפיע אחת על השניה בדרכים כוחניות?
מלחמות אחים ליוו את שתי הממלכות כמעט מתחילתן. מיד לאחר שהתפלגה הממלכה: "וַיָּבֹא רְחַבְעָם יְרוּשָׁלִַם וַיַּקְהֵל אֶת בֵּית יְהוּדָה וּבִנְיָמִן מֵאָה וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף בָּחוּר עֹשֵׂה מִלְחָמָה לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב אֶת הַמַּמְלָכָה לִרְחַבְעָם: וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמַעְיָהוּ אִישׁ הָאֱלֹהִים לֵאמֹר: אֱמֹר אֶל רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בִּיהוּדָה וּבִנְיָמִן לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ עִם אֲחֵיכֶם שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּשְׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי ה' וַיָּשֻׁבוּ מִלֶּכֶת אֶל יָרָבְעָם" (דברי הימים ב יא א – ד). הקב"ה מונע את המלחמה, אבל לא לאורך זמן היא נעצרה.
אחרי רחבעם מולך אבים (אביה) בנו, ובימיו: "וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵּין אֲבִיָּה וּבֵין יָרָבְעָם: וַיֶּאְסֹר אֲבִיָּה אֶת הַמִּלְחָמָה בְּחַיִל גִּבּוֹרֵי מִלְחָמָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ בָּחוּר וְיָרָבְעָם עָרַךְ עִמּוֹ מִלְחָמָה בִּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ בָּחוּר גִּבּוֹר חָיִל" (דברי הימים ב יג ב – ג). התוצאות של המלחמה הזו מזעזעות מאוד: זו המלחמה עם מספר ההרוגים הגבוה ביותר שמתואר בתנ"ך: "וַיַּכּוּ בָהֶם אֲבִיָּה וְעַמּוֹ מַכָּה רַבָּה וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים מִיִּשְׂרָאֵל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ בָּחוּר" (דברי הימים ב יג יז). חצי מליון הרוגים במלחמה אחת. כ66 שנה לפני כן דוד ספר את העם: "וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ" (שמואל ב כד ט). ובדברי הימים "וַיְהִי כָל יִשְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב וִיהוּדָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב" (דברי הימים א כא ה). אפשר להניח שלאחר 66 שנה המספר לא היה שונה משמעותית. ובכל אופן ממלכת ישראל איבדה כמחצית מהגברים בממלכה.
ובכל זאת, לא נרשמה השפעה כל שהיא של המלחמה הזו על המצב הרוחני של ממלכת ישראל. גם ניצחון מזעזע כל כך של ממלכת יהודה מול ממלכת ישראל, לא גרם לשינוי. ממלכת יהודה לא שלטה בממלכת ישראל למרות שזו נכנעה: "וַיִּכָּנְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא וַיֶּאֶמְצוּ בְּנֵי יְהוּדָה כִּי נִשְׁעֲנוּ עַל ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם: וַיִּרְדֹּף אֲבִיָּה אַחֲרֵי יָרָבְעָם וַיִּלְכֹּד מִמֶּנּוּ עָרִים אֶת בֵּית אֵל וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת יְשָׁנָה וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת עֶפְרַיִן וּבְנֹתֶיהָ" (דברי הימים ב יג יח – יט). וממלכת ישראל לא חזרה בתשובה.
אביה עצמו מלך שלש שנים בלבד עד שמת. חז"ל מייחסים את מותו לאכזריות שלו כלפי בני ממלכת ישראל[מט].
לאחר אביה מולך בנו אסא, וגם בימיו: "וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵּין אָסָא וּבֵין בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כָּל יְמֵיהֶם: וַיַּעַל בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל יְהוּדָה וַיִּבֶן אֶת הָרָמָה לְבִלְתִּי תֵּת יֹצֵא וָבָא לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה: וַיִּקַּח אָסָא אֶת כָּל הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב הַנּוֹתָרִים בְּאוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיִּתְּנֵם בְּיַד עֲבָדָיו וַיִּשְׁלָחֵם הַמֶּלֶךְ אָסָא אֶל בֶּן הֲדַד בֶּן טַבְרִמֹּן בֶּן חֶזְיוֹן מֶלֶךְ אֲרָם הַיֹּשֵׁב בְּדַמֶּשֶׂק לֵאמֹר: בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶךָ בֵּין אָבִי וּבֵין אָבִיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לְךָ שֹׁחַד כֶּסֶף וְזָהָב לֵךְ הָפֵרָה אֶת בְּרִיתְךָ אֶת בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיַעֲלֶה מֵעָלָי: וַיִּשְׁמַע בֶּן הֲדַד אֶל הַמֶּלֶךְ אָסָא וַיִּשְׁלַח אֶת שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר לוֹ עַל עָרֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּךְ אֶת עִיּוֹן וְאֶת דָּן וְאֵת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וְאֵת כָּל כִּנְרוֹת עַל כָּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ בַּעְשָׁא וַיֶּחְדַּל מִבְּנוֹת אֶת הָרָמָה וַיֵּשֶׁב בְּתִרְצָה" (מלכים א טו טז – כא). תוצאת המלחמה הזו חמורה גם היא: מלך זר מגיע בעקבותיה ופוגע בחלק מממלכת ישראל. לממלכת יהודה שוב אין תועלת במלחמה, מלבד הסרת המצור.
לאחר מכן יש תקופה ארוכה בלי מלחמות אחים נוספות. יהושפט, בנו של אסא, מנסה לחבר בין הממלכות בדרכי שלום, כמו שנראה בהמשך, וממילא אין מלחמות.
המלחמה הבאה מגיעה כמאה ועשרים שנה אחר כך. בימי אמציה מלך יהודה ויואש מלך ישראל: "אָז שָׁלַח אֲמַצְיָה מַלְאָכִים אֶל יְהוֹאָשׁ בֶּן יְהוֹאָחָז בֶּן יֵהוּא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לְכָה נִתְרָאֶה פָנִים: וַיִּשְׁלַח יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר… הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ וְלָמָּה תִתְגָּרֶה בְּרָעָה וְנָפַלְתָּה אַתָּה וִיהוּדָה עִמָּךְ: וְלֹא שָׁמַע אֲמַצְיָהוּ וַיַּעַל יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיִּתְרָאוּ פָנִים הוּא וַאֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בְּבֵית שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר לִיהוּדָה: וַיִּנָּגֶף יְהוּדָה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו: וְאֵת אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בֶּן יְהוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָהוּ תָּפַשׂ יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית שָׁמֶשׁ וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִַם וַיִּפְרֹץ בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם בְּשַׁעַר אֶפְרַיִם עַד שַׁעַר הַפִּנָּה אַרְבַּע מֵאוֹת אַמָּה: וְלָקַח אֶת כָּל הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וְאֵת כָּל הַכֵּלִים הַנִּמְצְאִים בֵּית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת בְּנֵי הַתַּעֲרֻבוֹת וַיָּשָׁב שֹׁמְרוֹנָה" (מלכים ב יד ח – יד). כאן המחיר לא היה רק הפגיעה בנפש, הריסת חומות ירושלים, ובזיזת אוצרות המקדש והמלך; על פי המלבי"ם שלומד מפסוקים מסוימים בכמה מקומות בתנ"ך, ממלכת ישראל השתלטה למעשה על ממלכת יהודה. מלך ישראל היה גם מלך יהודה ושלט בה במשך כמה עשרות שנים, עד שעוזיה השתחרר משליטת ממלכת ישראל.
האם ממלכת ישראל הרוויחה משהו מהשליטה שלה בממלכת יהודה? האם ממלכת יהודה התקרבה לצורת החשיבה של ממלכת ישראל? נראה שלא. אין שינוי בהבדל בין הממלכות בשנים האלה. מלבד הפגיעה וההרס, לא היתה תוצאה כל שהיא גם למלחמה הזו.
כמה עשרות שנים אחר כך, מעט לפני שממלכת ישראל יוצאת לגלות, מגיעה המלחמה האחרונה, בימי אחז מלך יהודה: "וְגַם בְּיַד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִתָּן וַיַּךְ בּוֹ מַכָּה גְדוֹלָה: וַיַּהֲרֹג פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ בִּיהוּדָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד הַכֹּל בְּנֵי חָיִל בְּעָזְבָם אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם: וַיַּהֲרֹג זִכְרִי גִּבּוֹר אֶפְרַיִם אֶת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶּן הַמֶּלֶךְ וְאֶת עַזְרִיקָם נְגִיד הַבָּיִת וְאֶת אֶלְקָנָה מִשְׁנֵה הַמֶּלֶךְ: וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֲחֵיהֶם מָאתַיִם אֶלֶף נָשִׁים בָּנִים וּבָנוֹת וְגַם שָׁלָל רָב בָּזְזוּ מֵהֶם וַיָּבִיאוּ אֶת הַשָּׁלָל לְשֹׁמְרוֹן: (דברי הימים ב כח ה – ח).
גם כאן המלחמה מביאה לנזק עצום לממלכת יהודה, אבל לא מועילה בסופו של דבר לממלכת ישראל. המלחמה הזו לפחות נגמרת במעט חמלה ואחווה, שלא הוזכרו במלחמות הקודמות: "וְשָׁם הָיָה נָבִיא לה' עֹדֵד שְׁמוֹ וַיֵּצֵא לִפְנֵי הַצָּבָא הַבָּא לְשֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר לָהֶם הִנֵּה בַּחֲמַת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם עַל יְהוּדָה נְתָנָם בְּיֶדְכֶם וַתַּהַרְגוּ בָם בְזַעַף עַד לַשָּׁמַיִם הִגִּיעַ: וְעַתָּה בְּנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם אַתֶּם אֹמְרִים לִכְבֹּשׁ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת לָכֶם הֲלֹא רַק אַתֶּם עִמָּכֶם אֲשָׁמוֹת לה' אֱלֹהֵיכֶם: וְעַתָּה שְׁמָעוּנִי וְהָשִׁיבוּ הַשִּׁבְיָה אֲשֶׁר שְׁבִיתֶם מֵאֲחֵיכֶם כִּי חֲרוֹן אַף ה' עֲלֵיכֶם: וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מֵרָאשֵׁי בְנֵי אֶפְרַיִם עֲזַרְיָהוּ בֶן יְהוֹחָנָן בֶּרֶכְיָהוּ בֶן מְשִׁלֵּמוֹת וִיחִזְקִיָּהוּ בֶּן שַׁלֻּם וַעֲמָשָׂא בֶּן חַדְלָי עַל הַבָּאִים מִן הַצָּבָא: וַיֹּאמְרוּ לָהֶם לֹא תָבִיאוּ אֶת הַשִּׁבְיָה הֵנָּה כִּי לְאַשְׁמַת ה' עָלֵינוּ אַתֶּם אֹמְרִים לְהֹסִיף עַל חַטֹּאתֵינוּ וְעַל אַשְׁמָתֵינוּ כִּי רַבָּה אַשְׁמָה לָנוּ וַחֲרוֹן אָף עַל יִשְׂרָאֵל: וַיַּעֲזֹב הֶחָלוּץ אֶת הַשִּׁבְיָה וְאֶת הַבִּזָּה לִפְנֵי הַשָּׂרִים וְכָל הַקָּהָל: וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן" (דברי הימים ב כח ט – טו).
אפשר להבין את חוסר התועלת המתמשך שבמלחמות האחים, בכך שכמו שראינו, שני הצדדים בעם ישראל אידיאליסטים. והם מוכנים ללכת עד הסוף, גם במסירות נפש, עם השיטה שלהם. ולכן מלחמה לא תשנה את דעתם. בכוח אי אפשר להכריח יהודי לשנות את אמונתו כמו שהוכיחה מסירות הנפש של היהודים במשך כל הגלות הארוכה, שבמהלכה נהרגו יהודים רבים מאוד בשל חוסר הסכמתם לקבל עליהם דת אחרת. וגם אי אפשר לשנות את דעתו של יהודי שלא רוצה לשמור תורה ומצוות, כמו שהוכיחה ממלכת ישראל בימי אליהו. ולכן מלחמות אחים מעולם לא הועילו.
וכמו שאומר ר' צדוק הכהן מלובלין: "כי תצא למלחמה על אויביך לא על אחיך יהודה על אפרים וכו' (סוטה מב א) שבאמת כל ישראל זרע קודש וגוי אחד וכל המחלוקת ביניהם הוא רק איך לעבוד את ה' ושניהם מכוונים לכבודו יתברך כידוע:
ואפילו רשעי ישראל כמו בזמן בית ראשון שבמלכות אפרים היו רובם רשעים דמזה נצמח מחלוקת השבטים שהריחו מה שיהיה לעתיד כידוע באמת אמרו ז"ל (שבת פט ב) דיהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית וכשלג ילבינו ואז אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה וגו' (ישעיה יא, יג) שעיקר מלחמתן בא מצד החסרונות שיש בכל אחד וכל אחד חושב על חבירו שהוא רשע"[נ] (רסיסי לילה אות מח).
את הנסיון שעם ישראל צבר במשך הדורות במלחמות אחים, הטמיעו חכמי ישראל במנהגי החורבן. בכל שנה, בין י"ז תמוז לבין תשעה באב, במשך שלשה שבועות, נוהגים מנהגי אבלות שונים על בית המקדש. כאשר הגמרא מדגישה שבית המקדש השני נחרב בשל שנאת חינם: "אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים" (תלמוד בבלי מסכת יומא דף ט עמוד ב). הגמרא מפרטת את מלחמות האחים שהיו בזמן בית שני, שהביאו לנפילת ירושלים בידי צבא רומא, ולחורבן המקדש.
עם שבכל שנה זוכר, במשך שלשה שבועות, את הצרות שהביאו עליו מלחמות האחים, יודע שמלחמת אחים אינה פתרון לשום בעיה. אף צד בעם ישראל לא הרוויח מעולם ממלחמות אחים, והעם כולו הפסיד בעקבותיהן הרבה מאוד.
שתי דוגמאות מוקדמות למלחמות האחים בין הצדדים בעם ישראל, מלמדות אותנו איך נכון להגיב למלחמה כזו:
הדוגמא הראשונה היא יוסף ואחיו. כמו שכבר אמרנו, האחים רצו להרוג את יוסף, ובסופו של דבר מכרו אותו, כיון שזיהו בו את השיטה השונה של בני יוסף. שיטה שהביאה באמת בסופו של דבר לעגלים של ירבעם, לעבודה זרה על ידי רוב שבטי ישראל, ולגלות, שיתכן שרוב הכמות של עשרת השבטים לא יחזרו ממנה לעולם[נא]. איך הגיב יוסף למלחמת האחים הזו? בזמן אמת לא היתה לו יכולת להגיב. אבל כשיוסף נהיה מלך במצרים ושלט באחיו, הוא יכל להשיב להם כגמולם. אבל לא זה מה שקרה: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ: וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (בראשית נ טו – כא).
יוסף לא סולח לאחיו, ולא רואה דבר חיובי במה שעשו, מצד הכוונה שלהם. אבל הוא מכניס את הקב"ה לסיפור. בתוך עם ישראל יש השגחה מדוייקת של הקב"ה, והוא סובב גם את הסיפור הזה. יוסף מסתכל על עם ישראל כמקשה אחת. ולכן לא רק שיוסף לא מגיב ולא מעניש את אחיו, הוא עוד ממשיך לפרנס אותם ואת משפחותיהם. המענה למלחמת האחים, לא היה נקמה כשהגלגל מתהפך, אלא איחוד של העם.
הדוגמא השניה היא שאול ודוד. שאול רודף את דוד, כנראה, כיון שהוא מזהה שדוד הולך למלוך על עם ישראל בשיטה שונה כל כך, שיטת בני לאה, שלדעת שאול תביא אסון לעם ישראל. שאול רואה את דוד נלחם בגולית כשהוא סומך על הנס, בדרכים 'מיסטיות', בשיטת בני לאה. והוא חושש שהנהגה כזו לעם ישראל תגרום לעם לוותר על ההשתדלות הנצרכת, לפי שיטת בני רחל. שאול רואה את העם נוטה אחרי השיטה של דוד: "וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל… וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו: וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה: וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה" (שמואל א יח ו – ט). ולא רק העם, גם יהונתן בנו של שאול, נוטה לשיטת דוד: "וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ" (שם ג).
שאול רודף את דוד, ומנסה להרוג אותו. אבל דוד לא משיב מלחמה גם כשהוא יכול: "וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה יֹשְׁבִים… וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מה' אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא: וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל שָׁאוּל וְשָׁאוּל קָם מֵהַמְּעָרָה וַיֵּלֶךְ בַּדָּרֶךְ" (שמואל א כד ד – ח). וכן במקרה נוסף: "וַיָּבֹא דָוִד וַאֲבִישַׁי אֶל הָעָם לַיְלָה וְהִנֵּה שָׁאוּל שֹׁכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל וַחֲנִיתוֹ מְעוּכָה בָאָרֶץ מְרַאֲשֹׁתָיו וְאַבְנֵר וְהָעָם שֹׁכְבִים סְבִיבֹתָיו: וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל דָּוִד סִגַּר אֱלֹהִים הַיּוֹם אֶת אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ פַּעַם אַחַת וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ ה' וְנִקָּה: וַיֹּאמֶר דָּוִד חַי ה' כִּי אִם ה' יִגָּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה: חָלִילָה לִּי מה' מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה'" (שמואל א כו ז – יא).
דוד לא שוכח לרגע ששאול גם הוא משיח ה', ולשיטה שלו יש מקום בעם ישראל. ולכן הוא מסרב להציל את חייו וחיי אנשיו על ידי פגיעה בשאול. למרות הסיכון הגדול שהוא לוקח על עצמו, הוא משאיר את הריגת שאול להשגחה האלוקית, והוא עצמו רק ממשיך לברוח כדי שלא להפגע.
נקודת המבט של דוד, כמו של יוסף, היא שהעם הוא עם אחד, ומונהג על ידי הקב"ה, ולכל השיטות שבו יש מקום. ולכן לא תתכן פגיעה בתוך העם, גם לא כנקמה ואפילו לא כהתגוננות. הוא צריך כמובן להגן על עצמו, אבל את המלחמה עצמה הוא משאיר לקב"ה.
דוד מבין ששיטת שאול, שיטת בני רחל, צריכה להיות גם היא חלק מההנהגה. כבר יהונתן זיהה את הצורך בשילוב בין משיח בן דוד למשיח בן יוסף: "וַיָּקָם יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל וַיֵּלֶךְ אֶל דָּוִד חֹרְשָׁה וַיְחַזֵּק אֶת יָדוֹ בֵּאלֹהִים: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַל תִּירָא כִּי לֹא תִמְצָאֲךָ יַד שָׁאוּל אָבִי וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה" (שמואל א כג טז – יז). ולכן כשדוד מולך, הוא מחפש צאצא מבית שאול שיהיה איתו: "וַיֹּאמֶר דָּוִד הֲכִי יֶשׁ עוֹד אֲשֶׁר נוֹתַר לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן" (שמואל ב ט א). דוד מוצא את מפיבושת, בן יהונתן, ולוקח אותו אליו, כדי שיהיה איתו בהנהגה יועץ מבית שאול. על פי חז"ל מפיבושת היה רבו של דוד: "כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא… אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי, ואומר לו: מפיבשת רבי! יפה דנתי, יפה חייבתי? יפה זכיתי? יפה טהרתי? יפה טמאתי?" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ד עמוד א). ומכאן נוכל להבין את הקשר שחז"ל מזהים בין הורדת מפיבושת מההנהגה, כלומר הוצאת בית שאול מההנהגה של עם ישראל, לבין התפלגות הממלכה בין יוסף ליהודה: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה" (תלמוד בבלי מסכת שבת דף נו עמוד ב)[נב].
נסיונות איחוד
נסיון האיחוד הבולט ביותר בין הממלכות היה על ידי יהושפט מלך יהודה. יהושפט חיזק מאוד את ממלכת יהודה צבאית ומדינית, כדי שממלכת ישראל תרצה להצטרף אליו, וחיזק אותה מאוד מבחינה דתית, כדי שממלכת ישראל לא תשפיע עליהם לרעה. ואז חיתן את בנו יהורם עם עתליה בתו של אחאב, וחיבר את הממלכות. החיבור הזה נכשל בצורה קשה. צאצאי יהושפט נהרגו כמעט כולם בארבעה שלבים שונים, יהורם בנו ואחזיה נכדו הלכו בדרכי ממלכת ישראל והביאו את העבודה הזרה ליהודה. ואחריהם מלכה עתליה בתו של אחאב בעצמה, ולא היה מלך מבית דוד. בשלב ההוא אי אפשר היה עדיין לאחד את הממלכות, רק בזמן הגאולה יוכלו עץ אפרים ועץ יהודה להיות לעץ אחד.
האם היו נסיונות לאיחוד בין הממלכות בדרכי שלום? האם ניסו כבר בעבר לאחד את שני הצדדים?
מי שניסה באופן הבולט ביותר לאחד את הממלכות הוא יהושפט מלך יהודה. יהושפט מנסה לתקן את ממלכת ישראל בדרך של שכנוע ואיחוד.
בשלב ראשון הוא מחזק מאוד את ממלכת יהודה, כדי שכשהממלכות יתאחדו, ממלכת ישראל תרצה להצטרף אל ממלכת יהודה ולנהוג כמוה, ולא להפך. ובשלב שני הוא מנסה לחבר את הממלכות יחד.
יהושפט מחזק את הממלכה מבחינה צבאית ומדינית: "וַיָּכֶן ה' אֶת הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ וַיִּתְּנוּ כָל יְהוּדָה מִנְחָה לִיהוֹשָׁפָט וַיְהִי לוֹ עֹשֶׁר וְכָבוֹד לָרֹב… וַיְהִי פַּחַד ה' עַל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר סְבִיבוֹת יְהוּדָה וְלֹא נִלְחֲמוּ עִם יְהוֹשָׁפָט: וּמִן פְּלִשְׁתִּים מְבִיאִים לִיהוֹשָׁפָט מִנְחָה וְכֶסֶף מַשָּׂא גַּם הָעַרְבִיאִים מְבִיאִים לוֹ צֹאן אֵילִים שִׁבְעַת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת וּתְיָשִׁים שִׁבְעַת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת: וַיְהִי יְהוֹשָׁפָט הֹלֵךְ וְגָדֵל עַד לְמָעְלָה וַיִּבֶן בִּיהוּדָה בִּירָנִיּוֹת וְעָרֵי מִסְכְּנוֹת: וּמְלָאכָה רַבָּה הָיָה לוֹ בְּעָרֵי יְהוּדָה וְאַנְשֵׁי מִלְחָמָה גִּבּוֹרֵי חַיִל בִּירוּשָׁלִָם: וְאֵלֶּה פְקֻדָּתָם לְבֵית אֲבוֹתֵיהֶם לִיהוּדָה שָׂרֵי אֲלָפִים עַדְנָה הַשָּׂר וְעִמּוֹ גִּבּוֹרֵי חַיִל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אָלֶף: וְעַל יָדוֹ יְהוֹחָנָן הַשָּׂר וְעִמּוֹ מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים אָלֶף: וְעַל יָדוֹ עֲמַסְיָה בֶן זִכְרִי הַמִּתְנַדֵּב לה' וְעִמּוֹ מָאתַיִם אֶלֶף גִּבּוֹר חָיִל: וּמִן בִּנְיָמִן גִּבּוֹר חַיִל אֶלְיָדָע וְעִמּוֹ נֹשְׁקֵי קֶשֶׁת וּמָגֵן מָאתַיִם אָלֶף: וְעַל יָדוֹ יְהוֹזָבָד וְעִמּוֹ מֵאָה וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא" (דברי הימים ב יז ה – יח). מתואר כאן צבא של מליון ומאה שישים אלף חיילים, שהוא הצבא הגדול ביותר שמתואר בתנ"ך כולו.
ובמקביל, יהושפט חיזק את הממלכה מבחינה דתית ורוחנית: "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה' וְעוֹד הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים מִיהוּדָה: וּבִשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ שָׁלַח לְשָׂרָיו לְבֶן חַיִל וּלְעֹבַדְיָה וְלִזְכַרְיָה וְלִנְתַנְאֵל וּלְמִיכָיָהוּ לְלַמֵּד בְּעָרֵי יְהוּדָה: וְעִמָּהֶם הַלְוִיִּם שְׁמַעְיָהוּ וּנְתַנְיָהוּ וּזְבַדְיָהוּ וַעֲשָׂהאֵל וּשְׁמִירָמוֹת וִיהוֹנָתָן וַאֲדֹנִיָּהוּ וְטוֹבִיָּהוּ וְטוֹב אֲדוֹנִיָּה הַלְוִיִּם וְעִמָּהֶם אֱלִישָׁמָע וִיהוֹרָם הַכֹּהֲנִים: וַיְלַמְּדוּ בִּיהוּדָה וְעִמָּהֶם סֵפֶר תּוֹרַת ה' וַיָּסֹבּוּ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה וַיְלַמְּדוּ בָּעָם" (דברי הימים ב יז ו – ט).
ולאחר שהממלכה היתה חזקה מאוד מבחינה צבאית ומדינית, כך שממלכת ישראל ירצו להצטרף אליהם, ולאחר שהיתה חזקה מאוד מבחינה דתית כך שממלכת ישראל לא ישפיעו עליהם לרעה: "וַיְהִי לִיהוֹשָׁפָט עֹשֶׁר וְכָבוֹד לָרֹב וַיִּתְחַתֵּן לְאַחְאָב" (דברי הימים ב יח א). באופן הפשוט ביותר הכוונה היא שיהושפט חיתן את בנו יהורם, שאמור למלוך אחריו, עם עתליה בתו של אחאב. ובצעד הזה חיבר את הממלכות בקשרי נישואין.
התוצאה היתה שלראשונה, מאז פילוג הממלכה, הממלכות פעלו ביחד. ממלכת ישראל וממלכת יהודה יצאו למלחמות יחד: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל עֲבָדָיו הַיְדַעְתֶּם כִּי לָנוּ רָמֹת גִּלְעָד וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים מִקַּחַת אֹתָהּ מִיַּד מֶלֶךְ אֲרָם: וַיֹּאמֶר אֶל יְהוֹשָׁפָט הֲתֵלֵךְ אִתִּי לַמִּלְחָמָה רָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ" (מלכים א כב ג – ד). וכחלק מהתהליך, יהושפט מנסה לחנך את אחאב לעבודת ה' ברמה מסוימת: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל דְּרָשׁ נָא כַיּוֹם אֶת דְּבַר ה'" (מלכים א כב ה).
כך גם אחר כך, בימי יהורם בנו של אחאב: "וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם בַּיּוֹם הַהוּא מִשֹּׁמְרוֹן וַיִּפְקֹד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל: וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה וַיֹּאמֶר אֶעֱלֶה כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ" (מלכים ב ג ו – ז). וגם שם הוא מנסה לחנך את יהורם: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא לה' וְנִדְרְשָׁה אֶת ה' מֵאוֹתוֹ" (מלכים ב ג יא).
וכך, על פי דברי הימים, גם עם אחזיה, בנו הראשון של אחאב: "וְאַחֲרֵיכֵן אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה עִם אֲחַזְיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא הִרְשִׁיעַ לַעֲשׂוֹת: וַיְחַבְּרֵהוּ עִמּוֹ לַעֲשׂוֹת אֳנִיּוֹת לָלֶכֶת תַּרְשִׁישׁ וַיַּעֲשׂוּ אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר" (דברי הימים ב כ לה – לו).
נסיונות האיחוד האלו נכשלו בצורה קשה ביותר.
עוד קודם לכישלון, הקב"ה שולח את הנביאים לומר ליהושפט שהדרך אינה נכונה. לאחר בניית האוניות עם אחזיה נאמר: "וַיִּתְנַבֵּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן דֹּדָוָהוּ מִמָּרֵשָׁה עַל יְהוֹשָׁפָט לֵאמֹר כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ ה' אֶת מַעֲשֶׂיךָ וַיִּשָּׁבְרוּ אֳנִיּוֹת וְלֹא עָצְרוּ לָלֶכֶת אֶל תַּרְשִׁישׁ" (דברי הימים ב כ לז). ולאחר המלחמה לצידו של אחאב ברמות גלעד נאמר: "וַיָּשָׁב יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל בֵּיתוֹ בְּשָׁלוֹם לִירוּשָׁלִָם: וַיֵּצֵא אֶל פָּנָיו יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַחֹזֶה וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי ה' תֶּאֱהָב וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה': אֲבָל דְּבָרִים טוֹבִים נִמְצְאוּ עִמָּךְ כִּי בִעַרְתָּ הָאֲשֵׁרוֹת מִן הָאָרֶץ וַהֲכִינוֹתָ לְבָבְךָ לִדְרֹשׁ הָאֱלֹהִים" (דברי הימים ב יט א – ג).
אבל הכישלון מתגלה בצורה הברורה ביותר לאחר מותו של יהושפט, כשיהורם מולך: "וַיָּקָם יְהוֹרָם עַל מַמְלֶכַת אָבִיו וַיִּתְחַזַּק וַיַּהֲרֹג אֶת כָּל אֶחָיו בֶּחָרֶב וְגַם מִשָּׂרֵי יִשְׂרָאֵל… וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ בֵּית אַחְאָב כִּי בַּת אַחְאָב הָיְתָה לּוֹ אִשָּׁה וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (דברי הימים ב כא ד – ו). במקום שממלכת יהודה תשפיע על ממלכת ישראל, כמו שקיווה יהושפט, דווקא ממלכת ישראל היא שמשפיעה על ממלכת יהודה. יהורם מביא את העבודה הזרה מישראל ליהודה: "גַּם הוּא עָשָׂה בָמוֹת בְּהָרֵי יְהוּדָה וַיֶּזֶן אֶת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וַיַּדַּח אֶת יְהוּדָה". ומעבר לזה, הוא הורג את אחיו, כך ששושלת בית דוד כמעט ונפסקת.
העונש שמביא עליו הקב"ה כולל את אובדן הכוח הגדול שצברה ממלכת יהודה בזמן יהושפט: "וַיִּפְשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא מִתַּחַת יָדוֹ כִּי עָזַב אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו" (דברי הימים ב כא י). לא רק שהממלכה מאבדת את החוזק שלה, גם בניו של יהורם עצמו נהרגים, כך ששושלת המלוכה כמעט ונפסקת פעם נוספת: "וַיָּעַר ה' עַל יְהוֹרָם אֵת רוּחַ הַפְּלִשְׁתִּים וְהָעַרְבִים אֲשֶׁר עַל יַד כּוּשִׁים: וַיַּעֲלוּ בִיהוּדָה וַיִּבְקָעוּהָ וַיִּשְׁבּוּ אֵת כָּל הָרְכוּשׁ הַנִּמְצָא לְבֵית הַמֶּלֶךְ וְגַם בָּנָיו וְנָשָׁיו וְלֹא נִשְׁאַר לוֹ בֵּן כִּי אִם יְהוֹאָחָז קְטֹן בָּנָיו… וַיַּמְלִיכוּ יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אֶת אֲחַזְיָהוּ בְנוֹ הַקָּטֹן תַּחְתָּיו כִּי כָל הָרִאשֹׁנִים הָרַג הַגְּדוּד הַבָּא בָעַרְבִים לַמַּחֲנֶה" (שם טז – יז, ופרק כב א).
אחזיה ממשיך גם הוא בדרכי אביו: "גַּם הוּא הָלַךְ בְּדַרְכֵי בֵּית אַחְאָב כִּי אִמּוֹ הָיְתָה יוֹעַצְתּוֹ לְהַרְשִׁיעַ: וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּבֵית אַחְאָב כִּי הֵמָּה הָיוּ לוֹ יוֹעֲצִים אַחֲרֵי מוֹת אָבִיו לְמַשְׁחִית לוֹ" (דברי הימים ב כב ג – ד). וגם שם הסוף דומה, ומזכיר את איחוד הממלכה בידי יהושפט: "גַּם בַּעֲצָתָם הָלַךְ וַיֵּלֶךְ אֶת יְהוֹרָם בֶּן אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה עַל חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם בְּרָמוֹת גִּלְעָד וַיַּכּוּ הָרַמִּים אֶת יוֹרָם… וּמֵאֱלֹהִים הָיְתָה תְּבוּסַת אֲחַזְיָהוּ לָבוֹא אֶל יוֹרָם וּבְבֹאוֹ יָצָא עִם יְהוֹרָם אֶל יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי אֲשֶׁר מְשָׁחוֹ ה' לְהַכְרִית אֶת בֵּית אַחְאָב: וַיְהִי כְּהִשָּׁפֵט יֵהוּא עִם בֵּית אַחְאָב וַיִּמְצָא אֶת שָׂרֵי יְהוּדָה וּבְנֵי אֲחֵי אֲחַזְיָהוּ מְשָׁרְתִים לַאֲחַזְיָהוּ וַיַּהַרְגֵם: וַיְבַקֵּשׁ אֶת אֲחַזְיָהוּ וַיִּלְכְּדֻהוּ וְהוּא מִתְחַבֵּא בְשֹׁמְרוֹן וַיְבִאֻהוּ אֶל יֵהוּא וַיְמִתֻהוּ" (דברי הימים ב כב ה – ט). אחזיה עצמו נהרג, בעקבות מלחמה דומה מאוד למלחמה בה יהושפט הצטרף אל אחאב. ויחד איתו, גם שאר צאצאיו של יהורם, חוץ מבני אחזיה עצמו, נהרגים, ושושלת המלוכה נפגעת פעם שלישית.
על המלוכה ביהודה משתלטת עתליה עצמה, בתו של אחאב מלך ישראל, וזו הפעם היחידה שבה אין מלך משושלת בית דוד ביהודה: "וַעֲתַלְיָהוּ אֵם אֲחַזְיָהוּ רָאֲתָה כִּי מֵת בְּנָהּ וַתָּקָם וַתְּדַבֵּר אֶת כָּל זֶרַע הַמַּמְלָכָה לְבֵית יְהוּדָה" (דברי הימים ב כב י). עתליה הורגת את נכדיה, בני אחזיה, חוץ מיואש שמוסתר על ידי דודתו. וזו הפעם הרביעית בתוך כתשע שנים שבה כמעט ומושמדת שושלת המלוכה מבית דוד.
כלומר: התוצאה הסופית של נסיון איחוד הממלכות של יהושפט היה שממלכת ישראל השתלטה למעשה על ממלכת יהודה, ממלכת יהודה עברה לעבוד עבודה זרה; שושלת המלוכה של בית דוד כמעט ונקטעה לגמרי ארבע פעמים, ולמשך כשבע שנים לא היה מלך מבית דוד בראש ממלכת יהודה, אלא בתו של אחאב מלכה בה.
ברור למסקנה שבשלב ההוא לא היה מקום לאיחוד הממלכות בדרך כזו. כנראה, שתי צורות החשיבה בתקופה ההיא היו כל כך רחוקות אחת מהשניה, וצורת החשיבה של ממלכת יהודה לא היתה מפותחת מספיק, כך שאיחוד אמיתי בין רצון האדם לרצון ה' לא יכול היה להתבצע, ודינו של איחוד כזה היה שרצון האדם יגבר.
ולכן הקב"ה הוא שמפריד את הממלכות כמו שראינו קודם, ולא נותן להם להתחבר בחזרה. כשהקב"ה מבהיר לנו שבזמן הגאולה "וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד" (יחזקאל לז כב), אנחנו מבינים שבזמן הגלות שתי הבעיות האלו כבר תוקנו. צורת החשיבה של ממלכת יהודה התפתחה במשך אלפיים וחמש מאות שנה נוספות, של בניית התורה שבעל פה, וצורת החשיבה של ממלכת ישראל השתנתה כמעט לבלי היכר. שינוי שעשה העולם כולו שעבר מעבודה זרה לנצרות ואיסלאם, ובהמשך לחילונות[נג].
את מה שניסה יהושפט לעשות, בלי הצלחה, עושה מדינת ישראל כיום.
אז מה נכון לעשות?
כמו שראינו בהתחלת המאמר, יש כיום לפחות שלשה צדדים במדינת ישראל. הנטיה של כל אחד מהצדדים היא לחשוב שאם רק כולם יהיו כמוהו הכל יסתדר. וכל אחד מושך את המפה לכיוון שלו.
לפי מה שראינו עד כאן, לא זו המטרה. הצדדים השונים צריכים להגיע לאיחוד, לא להשתלטות. צריך להגיע למצב שבו יש צורות חשיבה ודרכי עבודה חדשות, שכוללות את צורת החשיבה של ציבור א', יחד עם צורת החשיבה של ציבור ב', בלי לוותר על אחד מהם. ועד אז, כל צד ימשיך, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, לשמור על צורת החשיבה שלו בקנאות[נד]. ומצד שני אנחנו צריכים גם לשמור על הצדדים השונים יחד, באחדות שלא מנסה להשתלט בכוח, ובלי להחלק עוד לשתי ממלכות.[נה]
כדי להבין מה צריך להשתנות, ומה אנחנו יכולים לשנות כבר בעצמנו כיום, צריך להבין את היתרונות והחסרונות של כל אחת מצורות החשיבה. כך אפשר לחפש דרכים לאמץ את היתרון של צורת חשיבה מסוימת בלי לקחת גם את החסרונות שלה. נביא כאן שתי דוגמאות מרכזיות:
רצון מול רצון מוסר מול מוסר
האם חרדים בוחרים או לא? יש לאדם רצון פנימי ורצון חיצוני. הרצון הפנימי חזק הרבה יותר, אבל הרבה פעמים לוקח את האדם לכיוונים לא חשובים או לא טובים. הרצון החיצוני חלש, אבל מדוייק יותר. חילונים מעריכים דוקא את הרצון הפנימי החזק. דתיים מזהים בו את היצר הרע, ומעדיפים את הרצון החיצוני השכלי. חילונים קוראים בחירה ליכולת ללכת עם הרצון הפנימי גם נגד הרצון האלוקי. חרדים קוראים בחירה ליכולת ללכת עם הרצון השכלי גם נגד הרצון הפנימי כלומר להשליט את היצר הטוב על היצר הרע.
האם החילונים מוסריים או לא? יש מוסר פנימי שנובע מרגש, יש מוסר חיצוני שנובע מצו אלוקי. המוסר הפנימי יוצר אדם מוסרי, המוסר החיצוני יוצר חברה מוסרית. החילונים מחפשים את המוסר הפנימי, המוסר שהם מזדהים איתו, ולו הם קוראים מוסר. החרדים מחפשים את המוסר החיצוני המוחלט, ולו הם קוראים מוסר.
טענה חילונית מוכרת כנגד חרדים אומרת שהחרדים לא בוחרים: "שוטפים להם את המוח", "הרב קובע ולא הם", "הם לא מכירים אפשרויות אחרות" ועוד. החרדים כמובן נפגעים מאמירות כאלו. מבחינת אדם חרדי ברור שהוא בוחר. אף אחד לא שטף לו את המוח, הוא מקבל את ההחלטות שלו בעצמו. הבחירה שלו היא להיות חרדי, והבחירה שלו היא לשאול את הרב.
טענה חרדית מוכרת כנגד חילונים אומרת שלחילונים אין מוסר. "החילונים לא מוסריים", "אין דבר כזה מוסר חילוני" ועוד. החילונים כמובן נפגעים מאמירות כאלו. מבחינת אדם חילוני יש מוסר שאינו דתי, ויש חילונים מוסריים מאוד "יותר מהחרדים".
הפתרון הוא שיש שני סוגים של בחירה, ויש שני סוגים של מוסר, ולכן נוצר כאן דו שיח של חרשים. החילוני טוען שהחרדים לא בוחרים והוא מתכוון לבחירה מסוג מסויים, החרדים עונים שהם כן בוחרים כי הם מתכוונים לבחירה מסוג אחר. החרדים אומרים שלחילונים אין מוסר והם מתכוונים למוסר מסוג אחד, והחילונים עונים שיש להם מוסר והם מתכוונים למוסר מסוג אחר.
נתחיל מהבחירה. אדם בוחר במה שהוא רוצה על פני מה שהוא לא רוצה. הרצון הוא הבסיס של הבחירה.
כל אדם יודע שיש לו שני סוגי רצונות ובהתאמה שני סוגי בחירה. יש רצון טבעי פנימי: משהו שמושך את האדם לא בגלל שהוא החליט בשכל שהוא טוב, אלא האדם נמשך אליו מעצמו. בהרבה מקרים הוא אפילו לא יודע לומר למה הוא נמשך אליו או מתי זה התחיל. זה יכול להיות הרצון הפשוט לאכול גלידה, וזה יכול להיות רצון להיות עשיר גדול או להיות מפורסם. בדרך כלל אלו לא רצונות שנבעו מהחלטה מושכלת. המקרה הרגיל של אדם שבוחר להיות עשיר גדול הוא לא אדם שישב ושקל בדעתו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, חשב על אפשרויות שונות, חישב את היתרונות והחסרונות, ובסופו של דבר אמר שרוב היתרונות נמצא בעושר, ולכן מעכשיו הוא יתאמץ להיות עשיר. רוב האנשים שהחליטו להיות עשירים קיבלו את ההחלטה בגיל צעיר, כתוצאה מתפיסת העולם שנבנתה בהם, ולא מתוך מחשבה ובחירה מושכלת. הם מונעים 'מבפנים' אל העושר. הם לא ישבו והתלבטו בינו לבין אפשרויות אחרות, הרצון הזה ברור להם מתוכם.
לעומת זאת יש רצון שכלי. כלומר, משהו שלא רצינו מעצמנו, ולא נמשכנו אליו מעצמנו, אבל הבנו בשכל שהוא דבר טוב ונכון, ולכן החלטנו באופן שכלי שאנחנו רוצים אותו. הרבה פעמים זה יהיה אחרי בירור, בחינה, ובחירה בין כמה אפשרויות לפי יתרונות וחסרונות וכדו'.
למשל הבחירה איזה נושא ללמוד באוניברסיטה, היא בדרך כלל בחירה שכלית. אדם לא מגיע אליה עם תחושה פנימית מה הוא רוצה, וגם אחרי שהוא מבין מה האפשרויות, הוא לא מרגיש משיכה מיוחדת דווקא לאחת מהן. ואז הוא צריך לעשות עבודה של בירור והחלטה לאן הוא הולך, וזו עבודה מסובכת.
לא פעם שני סוגי הרצון האלו מתנגשים ביניהם: אדם שצריך להפחית צריכת סוכר מבחינה בריאותית, רוצה ברצון פנימי, ב'חשק' שלו לאכול גלידה. אבל הוא רוצה ברצון שכלי להמנע ממנה, כי היא תזיק לו. לאדם מתחשקת סיגריה, אבל הרצון השכלי שלו הוא להפסיק לעשן בגלל הנזקים ארוכי הטווח של העישון.
שני סוגי הרצון האלו לא פועלים עלינו באותה צורה: הרצון הפנימי חזק הרבה יותר, ואנחנו צריכים הרבה עזרים כדי להגביר את הרצון השכלי שישתלט עליו. לרצון הפנימי יש מנוע שפועל בעוצמה כל הזמן, הוא 'דוחף' אותנו כל הזמן לעשות מה שצריך כדי להשיג את הרצון הפנימי. לרצון השכלי אין מנוע כזה. הוא אומר לנו מה צריך לרצות, אבל הוא לא מניע אותנו מבפנים לפעולה. אנחנו צריכים להתגבר על עצמנו כדי להצליח להוציא אותו אל הפועל.
לדוגמא: אדם שרואה סרט שמתחשק לו לראות, לא ירדם במהלכו אפילו אם הוא עייף. יש לו מנוע פנימי שמוביל אותו. אבל אדם שרואה סרט בנושא העבודה שלו, שהוא יודע שהוא צריך לראות, והוא רוצה ברצון שכלי לדעת את הידע שנאמר בו, לא יצליח להחזיק את העיניים פתוחות. אין לו מנוע פנימי.
נקודה שניה: כיוון שהרצון הפנימי דוחף אותנו לאורך כל הזמן, אנחנו מרגישים את הדחיפה שלו גם בכל פרט שקשור למטרה שאנחנו מנסים להשיג. יש לנו מוטיבציה גם לכל הפרטים ולא רק למטרה הסופית. לעומת זאת הרצון השכלי יודע מה המטרה הסופית שהוא רוצה להשיג, ואליה יחסית קל לנו להתחבר גם מבפנים, אבל המוטיבציה לא מגיעה עד הפרטים הקטנים.
לדוגמא: כשאדם רוצה לצאת לחופשה בחו"ל שהוא חלם עליה מזמן, יהיה לו מוטיבציה גם לקום בבוקר מוקדם כדי להוציא דרכון, או אפילו ללכת לעבודה ולהשקיע, חודשים קודם, כדי לאסוף את הכסף לחופשה. בכל אחת מהפעולות האלו הוא מרגיש כבר את החופשה ומדמיין אותה. אבל כשאדם רוצה להיות בריא, גם אם הוא מזדהה לגמרי עם הרצון הזה, אבל כדי לממש אותו הוא הלך לרופא שהסביר לו איזה כדור לקחת ומתי, הוא בהחלט עלול לשכוח. כי הרצון לקחת את הכדור הזה, בשעה מסוימת, בא מהשכל ולא מהנעה פנימית. הוא לא 'מרגיש' איך הכדור הזה קשור לבריאות שלו. ואם הרופא אומר לו לעשות כושר, לא תהיה לו מספיק מוטיבציה להתמיד, כי הוא לא מרגיש איך הפרט הזה מקרב אותו לבריאות שהוא מחפש.
ולכן בסופו של דבר נראה הבדל מאוד גדול בתוצאה: אם לגיבוש לסיירת מטכ"ל מגיעים שני אנשים: אחד חלם מילדות להיות בסיירת מטכ"ל, והשני החליט שהוא רוצה להועיל לעם ישראל הכי הרבה שהוא יכול, ולכן הוא רוצה לעשות את שירותו הצבאי בסיירת מטכ"ל; כלומר: אחד מגיע עם רצון פנימי, והשני עם רצון חיצוני שכלי. כנראה שהראשון יעבור את הגיבוש והשני לא. כי כשיהיה מאוד קשה, הראשון יזכור בכל רגע את המטרה שלו, ובכל פעולה שנדרשת ממנו הוא מרגיש את החלום שלו מתגשם. לאורך כל הגיבוש יש לו מנוע פנימי מאוד חזק להגשים את החלום שלו. לעומת זאת השני ירגיש את הקושי ויתחיל לחשוב על אפשרויות נוספות להועיל מאוד לעם ישראל. זה לא חייב להיות דווקא סיירת מטכ"ל. וממילא לא תהיה לו מוטיבציה מספיקה. הוא יצטרך כוח רצון חזק מאוד כדי לעבור בכל זאת. ולכן זה נקרא 'כוח רצון'. כלומר היכולת לחבר כוח, לחבר מנוע, גם לרצון שכלי.
מצד שני יש הבדל מאוד גדול במטרות של שני סוגי הרצון האלו. הרצון הפנימי בהרבה מקרים מושך אותנו למטרות לא טובות, ואפילו מזיקות לנו עצמנו, וגם כשלא, הרבה פעמים מדובר במטרות טפשיות או מיותרות. ולעומתו הרצון השכלי מכוון אותנו למטרות טובות ונכונות הרבה יותר, בדרך כלל. ולמטרות שיקדמו אותנו למקום נכון יותר.
הרצון הפנימי מושך לדברים מסוימים מאוד. בדרך כלל בשלב מוקדם של החיים הוא מושך את כולם לאותם רצונות בדיוק, ומרגע שנותנים לו להשתלט, הוא לא מאפשר לרצון השכלי לכוון למטרות אחרות גבוהות יותר. כך שהאדם בכלל לא מגיע לבחור את המטרות שהוא רוצה אישית, בשונה מאנשים אחרים[נו].
הרצון הפנימי ימשוך את כל בני האדם לאכול אוכל טעים, להנאות, וכתוצאה מזה לרצון לעושר, וכן לרצון לפרסום. בסופו של דבר המשיכה הזו טבעית, ולכן כולם נמשכים אליה.
תוצאה בעייתית ראשונה של הרצון הטבעי היא שהוא מזיק הרבה פעמים: הוא גורם לאדם לאכול אוכל לא טוב ובכמות לא נכונה, כי הוא מחפש את הטעם ולא את הבריאות. הוא גורם לאנשים לעשן, לריב עם אנשים סביב אגו, ולא לעצור את עצמם גם כשהם מבינים שזה מה שנכון לעשות.
תוצאה בעייתית שניה היא בזבוז החיים. אנשים מעבירים את החיים שלהם במרדף אחרי כסף או פרסום, במקום להבין מה מיוחד בהם ומה הם חושבים שנכון לעשות בעולם. בהרבה מקרים, הם עצמם יודו, בסופו של דבר, שזו היתה טעות.
היחס של חילונים ושל חרדים לשני סוגי הרצון האלו, וממילא לבחירה בהם, שונה וכמעט הפוך.
אצל החרדים הרצון הפנימי מסווג בהרבה מקרים כ'יצר הרע'. זה רצון שלא רק שלא הולכים איתו אלא ממש נלחמים בו. הרצון השכלי הוא מי שאמור לקבוע. פירוש המילה 'בחירה' אצל החרדים הוא להיות מסוגל לבחור ברצון השכלי גם נגד הרצון הפנימי. לרצון הפנימי יש מקום רק לאחר בחינה של השכל שמאשרת שאין בעיה ברצון הפנימי הזה, ואז אפשר ללכת איתו. לכן מבחינת החרדים הם בוחרים כל הזמן, הם מפעילים כל הזמן את הבחירה בטוב על פני הרע, או הבחירה במה שנכון על פני מה שמתחשק[נז].
וכך אומר הרב קוק: "אֶת הַגּוּף אֵין אֲנַחְנוּ עוֹזְבִים, לֹא אֶת הַגּוּף הַפְּרָטִי וְלֹא אֶת הַגְּוִיָּה הַלְּאֻמִּית, כִּי-אִם אֲנַחְנוּ מְנַצְּחִים אוֹתוֹ. יוֹדְעִים אֲנַחְנוּ, שֶׁהַיֵּצֶר-הָרַע וְהַיֵּצֶר-הַטּוֹב יְצִירָה אַחַת הִיא מִידֵי אֵל עוֹלָם, וּכְמוֹ-כֵן עוֹלָם-הַזֶּה וְעוֹלָם-הַבָּא, הָעוֹלָם הַחֶבְרָתִי, הַמִּשְׁטָרִי וְהָרוּחָנִי, הַתֵּיאוֹרִי, הַמּוּסָרִי, הָאִידֵאָלִי וְהַמַּמָּשִׁי, הַכּל חֲטִיבָה אַחַת הִיא וְהַכּל עוֹלֶה בְּמַעֲלוֹת הַקּדֶשׁ וּמְשֻׁעְבָּד לְרָצוֹן גָּבוֹהַּ, הַכּל הוּא "אָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי"" (אורות / ישראל ותחיתו / ח).
אצל חילונים הרצון הפנימי הוא המטרה. כיון שהחילונים הולכים בכל הכוח עם הרצון האנושי, והרצון השכלי בא במקרים רבים מהרצון האלוקי שמגדיר מה נכון ומה לא נכון, לכן הרצון שהחילונים מעריכים ומזהים בו את הרצון העצמי של האדם הוא דווקא הרצון הפנימי. החילוני מחפש דווקא את מה שדוחף אותו מבפנים, את מה שהוא מרגיש שהוא רוצה. כמובן שגם החילונים מפעילים את השכל כדי לוודא שהרצון הפנימי לא יוצא משליטה, אבל השכל רק שומר על הגבולות. המטרה היא לרצות מבפנים. חילונים קוראים 'בחירה' לאפשרות לבחור ברצון הפנימי שלך, גם במקום שבו הרצון האלוקי מתנגד. ולכן לדעתם החרדים לא בוחרים, כי הם לא יכולים להרשות לעצמם ללכת עם הרצון הפנימי בהרבה מקרים. ואם זו ההגדרה של רצון, וזו ההגדרה של בחירה, החרדים יסכימו שהם אכן משתדלים שלא לבחור בחירה כזו. כלומר, במונחים חרדיים, לא לתת ליצר הרע לנצח את היצר הטוב.
בענין המוסר, יש שני סוגי מוסר:
יש מוסר פנימי יחסי, ויש מוסר חיצוני מוחלט.
המטרה הבסיסית של מוסר אנושי פשוט, היא לסדר את חיי הפרט עם חיי הכלל. כלומר: כל אדם פרטי חי את חייו ודואג לצרכיו. זה יקרה מעצמו, מהנעה פנימית. אבל אדם לא חי לבדו אלא כחלק מחברה, והאדם צריך שהחברה שבה הוא חי תהיה גם היא מסודרת. למשל, אדם צריך שלא יגנבו אחד מהשני, כי בחברה שבה גונבים כחלק מהנורמה, לא יהיה מסחר יעיל, כי לא ישתלם להחזיק סחורה. ואדם לא יוכל לעזוב את הבית בלי אבטחה או בלי לבצר אותו, כי הוא עלול לחזור לבית ריק. וממילא האדם הפרטי בעצמו יפגע. הבעיה היא שהכלל, החברה, אינו דבר עם רגש או מחשבה, ולכן הכלל לא יכול לדאוג לעצמו כמו שעושה הפרט. הפרטים הם אלו שמרכיבים את הכלל והם אלו שאמורים לדאוג לו. אלא שהפרט מרגיש את צרכי עצמו ולא מרגיש את צרכי הכלל. לדוגמא: כדי שלא יגנבו והכלל יוכל לפתח מסחר חזק, צריך שכל אחד מהפרטים יבחר בפני עצמו שלא לגנוב. אבל האנשים הפרטיים לא מרגישים את הבעיה שהגניבה תעשה לכלל. הם יוכלו להרגיש את הבעיה רק כשהיא תגיע עד רמת האדם הפרטי: כשחנויות יתחילו להסגר, או כשיצטרכו להכניס נהלי אבטחה קפדניים ומעיקים, ואז יהיה כבר מאוחר מדי.
לכן צריך שיהיה משהו שגורם לפרטים לחשוב על צורכי הכלל ולהתנהג בהתאם לצרכיו, לכל הפחות כדי להגן בטווח הארוך גם על הפרט.
כמובן, הדרך הפשוטה לסדר את חיי הפרט עם הכלל, היא על ידי חוק ומערכת אכיפה. החוק מגדיר שאסור לגנוב וקובע עונש. ולכן אדם לא גונב כי הוא מפחד מהעונש. אלא שחוק ואכיפה לא יכולים לכסות את כל צרכי הכלל. קודם כל, החוק יכול לאכוף את עצמו רק במקרים שבהם הוא יודע שנעשתה עבירה על החוק. בפועל קשה מאוד לאכוף על נהג לא להסתכל בטלפון שלו בזמן נהיגה, ולכן החוק הזה לא מקויים כל כך על ידי הרבה מאוד נהגים. ובנוסף: לא ניתן לחוקק חוקים על ענינים פעוטים יותר. למשל מדינה לא תחוקק חוק שמחייב בני נוער לקום באוטובוס לאדם זקן. למרות שטובת הכלל היא וודאי כזו. וכן לא תוכל לחוקק חוק שימנע בזבוז משאבים במקומות ציבוריים.
והחמור מכל: יש מקרים בהם המדינה לא מאמינה במוסר, ומחפשת טובה של קבוצה מסוימת בלבד, ואז החוקים שלה יכולים להיות לא מוסריים. כלומר שהליכה לפי החוק במקרה כזה לא תתן את התועלת הנכונה לכלל. בדרך כלל גם מה שמניע את המחוקקים לקבוע חוקים נכונים לכלל הוא התפיסה המוסרית שלהם. ואם לא תהיה תפיסה מוסרית לאנשים, גם המחוקקים לא יקבעו את החוקים שנכונים לכלל כולו אלא רק מה שמתאים להם ולקבוצה שלהם.
ולכן מה שמסדר בפועל את יחסי הפרט והכלל אמור להיות המוסר[נח]. האדם הפשוט לא גונב לא רק כי זה לא חוקי, אלא כי זה לא מוסרי, כלומר: למרות שבאופן אישי יתכן שגניבה תועיל לו, אבל גניבה היא מעשה שיפגע בכלל. המעשה התועלתני הוא מעשה של אדם שמביא רווח ישיר לאותו אדם, המעשה המוסרי הוא מעשה של אדם שמביא רווח ישיר לחברה ובדרך כלל מביא גם רווח עקיף לאותו אדם שחי בה.
המוסר הדתי עובר מכאן לשלב נוסף שבו האדם דואג לכלל, לא רק כי הוא עצמו ירוויח מזה, אלא כי הכלל הוא מטרה יותר נעלה מהפרט. ולכן יש גם אפשרות שבה הפרט יקריב את חייו לטובת המוסר. המוסר הוא מטרה לעצמו.
אבל גם אם נשאר בנקודת המבט האנושית הפשוטה על המוסר, נצטרך להבדיל בין מוסר פנימי יחסי למוסר חיצוני מוחלט.
באופן טבעי, לאדם יש רגש מוסרי. כיון שהמוסר הוא תהליך שנכון בסופו של דבר גם לכל פרט, יש באדם רגש שמכוון אותו לעשות מעשים מוסריים ולהמנע ממעשים לא מוסריים. רוב בני האדם לא יגנבו גם אם החוק לא יאסור גניבה. הם מרגישים שזה לא נכון, גם בלי לעשות את כל החשבון השכלי שאם אדם יגנוב בסוף יגנבו גם לו, והכלכלה לא תוכל להיות חזקה. זה מוסר פנימי, שלא מצריך צו חיצוני כדי לקיים אותו. כמו שהאדם אוכל מה שהוא אוהב, כי הוא מרגיש מבפנים שזה מה שהוא רוצה, כך הוא לא גונב כי הוא מרגיש מבפנים שהוא לא רוצה לגנוב. המחשבה על גניבה עושה לו תחושה לא טובה, 'מוסר כליות', והוא נמנע ממנה.
החסרון של המוסר הפנימי הוא שלא כל בני האדם מרגישים את אותם רגשות מוסריים, ולא כל בן אדם מתנהל לפי הרגשות שלו. אפשר לומר שכל בני האדם ירגישו שלא בסדר לגנוב, אבל לא כולם ירגישו שלא בסדר לא לקום לזקן באוטובוס. וגם מי שמרגיש שלא בסדר לגנוב, לפעמים 'יתגבר' על רגשותיו ויגנוב בכל זאת, כי יש לו רגשות נוספים, והוא מאוד מאוד רוצה את החפץ שהוא רואה.
ולכן המוסר הפנימי נותן לנו מוסר יחסי. כל אדם מקיים את צו המוסר באופן אחר, לפי רגשותיו ודרך ההתנהלות שלו.
לעומת זאת יש אפשרות של מוסר חיצוני. מוסר שמוגדר בצורה מסודרת, בוחן מה נכון לכלל ומה לא נכון, ומגדיר מה נכון לעשות ומה לא נכון. הוא לא מגיע מהרגש של האדם אלא מידיעה חיצונית וחינוך. וכאן נשאלת השאלה, אם כך מה ההבדל בינו לבין חוקי המדינה? והתשובה היא שמוסר חיצוני לא מונע על ידי מערכת אכיפה, אלא על ידי חובה פנימית של האדם עצמו. חובה פנימית לקיים צו חיצוני. באופן טבעי, מוסר כזה מתפתח במסגרת דתית, שבה האדם מקבל על עצמו, באופן פנימי, שיש אלוקים שרואה את טובת הכלל ויכול לצוות עליו מה לעשות[נט]. כלומר: אדם דתי מקבל את חוקי המוסר מחוץ לו, הוא מתנהל על פי ההלכה שהוא לומד, ולא על פי מה שהוא מרגיש שנכון או לא נכון, אבל הוא מקיים את ההלכה, לא כי אם יתפסו אותו הוא ייענש, אלא כיון שהוא מחליט לקיים את מצוות התורה, כי זה הדבר הנכון בעיניו.
ברמה הנמוכה יש מי שמקיים את המצוות כי הוא חושש מעונש בגיהנום או כי הוא רוצה שכר בגן עדן, אבל ברוב המקרים זה לא המניע. האדם הדתי לא מקיים מצווה כי הוא חושב על השכר בגן עדן, אלא הוא חי על פי ההגדרה שעשיית המצוות היא המעשה הנכון, ועבירה עליהן היא מעשה לא נכון. וכדברי השם משמואל: "והנה כתיב (משלי כ"א) נפש רשע אותה רע, היינו שאינו מתאוה לו אלא בשביל שהוא רע, ואינו דומה לעושה מעשים רעים בשביל ליהנות מהם, והוא עושה למלאות נפשו המתאוה הנמשכת לדבר הזה מטבעו, אבל זה מתאוה לרע לא בשביל תועלת אלא מפני שהוא רע לבד, למעלה מכל חשבון ודעת אם תצמח לו תועלת או לא. ולעומת זה בקדושה, הנמשך אחר השי"ת לא בשביל להשיג תועלת לגרמיה (לעצמו) אפילו תועלת עולם הבא אלא בשביל שהוא טוב" (שם משמואל שמות פרשת תצוה וזכור תרע"ד).
גם ברמה הנמוכה, החשש מעונש בגיהנום לא דומה לשמירה על החוק מחשש לעונש, כי הדין הוא בעולם האמת ולכן הכל גלוי וידוע. כלומר אין אפשרות שלא ידעו על המעשה, ולכן האכיפה מושלמת.
כלומר מוסר חיצוני אינו יחסי אלא מוחלט, כל בני האדם אמורים לקיים את אותו מוסר בדיוק, בלי התחשבות בשאלה מה הם מרגישים שמוסרי או האם הם הולכים אחרי הרגש המוסרי.
הבדל נוסף בין המוסר החיצוני לבין החוק הוא שהמוסר החיצוני יורד לפרטים ופרטי פרטים שחוק לא יכול לרדת אליהם, וגם יכול לצוות על דברים שבלבו של האדם. המוסר הדתי, בניגוד לחוק, יכול לצוות על האדם להשיב אבידה, ולא לעשות את עצמו כאילו לא ראה אותה. ואפילו להגדיר לו בדיוק כמה כסף הוא צריך להוציא למטרות צדקה.
החסרון לכאורה במערכת של מוסר חיצוני הוא שהאדם עצמו לכאורה אינו מוסרי. כלומר הוא לא מרגיש מוסרי, תאורטית הוא עלול לרצות לגנוב, אלא שהוא לא גונב כי ציוו עליו מבחוץ שלא לגנוב.
אבל למעשה זה לחלוטין לא נכון. המוסר החיצוני לא מתעלם מהמוסר הפנימי אלא מכוון אותו. חלק ממטרת המצוות היא שאדם יזדהה עם מה שהוא עושה. בפועל אנשים דתיים מרגישים רגש מוסרי פנימי לגבי רוב מה שהם עושים. לא רק שהם מרגישים שלא מוסרי לגנוב, אלא הם מרגישים גם שלא מוסרי להשתמש בחפץ של חבר בלי רשות שלו. הרגש המוסרי מתפתח אצל אנשים דתיים, והמוסר החיצוני לא מחליף את המוסר הפנימי, אלא להפך, מעצים אותו[ס].
וכדברי הרב קוק: "הדעת צריכה להתרחב ולהתעמק, עומק הדעת הוא מכוון עם הרצון, כשהדעה מתעמקת נוטלת היא עמה את הרצון בכל מקום שהיא מתפשטת.
מעלת הרצון מוכרחת היא להיות בשלמותה, שוה למעלת ההכרה. ואם האדם אוהב את הטוב ואת האמת, באמת, לפי אותה המדה של האהבה, כן עבודתו בהכרת הטוב והאמת עומדת לו. ואם הרצון מתפגם, מוכרחת ההכרה להיות נחלשת. אמנם זאת היא סגולת החכמה, שהיא מעלה את הרצון, ומתקנת את פגמיו.
על כן אף על גב שהאדם צריך להשתדל להשלמת הרצון שלו, מכל מקום כשהוא רואה שרצונו נפגם, אל יניח ידו מדרישה תדירית, ויתור בחכמה, וכפי המדה של התגברות אור התורה שבנפשו, כן יתעלה גם כן רצונו" (אורות הקודש / חלק ג – מוסר הקודש / עמוד צא / מעלת ההכרה והרצון – ס).
ההבדל המהותי בין התנהלות של חברה על ידי מוסר פנימי להתנהלות של חברה על ידי מוסר חיצוני יהיה בתוצאה: האם יש לנו חברה מוסרית, או אנשים פרטיים מוסריים וחברה לא מוסרית.
אם התוצאה שאני רוצה להשיג היא אדם בעל רגש מוסרי, אז אני צריך להשקיע את המאמצים שלי במוסר הפנימי. כך מי שאצליח להשפיע עליו יהיה אדם עם רגש מוסרי חזק. אלא שהחברה שבה הוא חי לא תהיה חברה מוסרית, כי לא כולם יראו את המוסר באותה דרך, ולא כולם יקיימו את צו המוסר. ולכן בחברה שמתנהלת על פי מוסר פנימי בלבד, יהיו אנשים מוסריים, ואפילו אנשים מוסריים מאוד, שמרגישים לעומק את מה שמוסרי או לא מוסרי בעיניהם. האנשים האלו כמובן לא יגנבו, ואולי אפילו לא יאכלו בעלי חיים ולא ישתמשו במוצרים מסויימים כדי להגן על כדור הארץ. אבל הם יחיו בחברה שבה יש בהחלט אנשים שגונבים כל עוד הם מניחים שלא יתפסו אותם, ואפילו לא קוראים למה שהם עושים גניבה. אלו יהיו אותם אנשים שהרגש המוסרי שלהם התעצב בדרכים שמתאימות להם, או שלא מקיימים את צו המוסר, והרגש המוסרי אצלם חלש ולא משפיע.
אם התוצאה שאני רוצה להשיג היא חברה מוסרית, אני צריך מוסר חיצוני. כך שהמוסר מחייב את כולם, בין אם הם היו רוצים לנסח אותו אחרת, ובין אם הם לא מרגישים רגש מוסרי חזק. בכל מקרה הם מחוייבים באופן פנימי לכללי המוסר שהוגדרו להם. במקרה כזה תיווצר חברה שבה כמובן שלא גונבים, ואפשר אפילו להניח מוצרים למכירה בלי השגחה, בידיעה שכל מי שיקח מוצר גם ישלם את מחירו בקופה המצורפת, כתוצאה מהצו המוסרי המוסכם.
בהתאמה להבדל בין חילונים לדתיים בתחום הרצון והבחירה, נמצא את ההבדל בשאלת מהו המוסר.
החילונים מחפשים רצון פנימי, ובהתאמה מחפשים גם מוסר פנימי. הדתיים מחפשים רצון שכלי, ובהתאמה מוסר חיצוני[סא].
כשחרדי מדבר על מוסר, או אומר שלחילונים אין מוסר, הוא מתכוון למוסר חיצוני מוחלט. הוא מתכוון לחברה מוסרית, שאתה חולק עם כל חבריה ערכי מוסר משותפים וידועים. את זה באמת קשה למצוא בחברה החילונית. המוסר אינו מוחלט, כיוון שאין מי שיצווה על המוסר. לכל אחד יש את ערכיו, ולא תמיד תדע אם אתה חולק ערכים מוסריים זהים עם אדם אחר. וממילא לא תדע איך יתנהגו אנשים שאינך מכיר. החברה החילונית אינה חברה מוסרית, כי היא כוללת אנשים שלא מחויבים לערכי מוסר משותפים.
לעומת זאת כשהחילוני טוען שיש חילונים מוסריים הוא מתכוון למוסר פנימי, והוא כמובן צודק. גם כשהוא אומר שהם מוסריים אפילו יותר מהחרדים, הוא צודק במידה מסוימת. כי אנשים חילונים שואלים את עצמם הרבה יותר מאשר דתיים מה מוסרי בעיניהם. הם עוסקים הרבה יותר בהזדהות פנימית עם המוסר, ולמעשה בבריאה שלו. אדם חילוני מחפש ערכים מוסריים שידברו אל ליבו, ולפעמים אפילו ממציא אותם[סב].
וכך אומר הרב קוק: "אבל המגמה הטהורה שאין עמה גרעון, היא שישוב הלב לטהרת טבעו, והחפץ היותר טהור ונשגב יהיה שוה עם החפץ הטבעי של האדם… ונאהב בכל לב את השלמות הגמורה שאין עמה גרעון, את המוסר הטהור שיהיה נובע מתוך הלב, שיהיה לב בשר, ו"נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה""[סג] (עין איה / שבת ב / פרק חמישי / ג.).
זיהינו כאן יתרונות וחסרונות מסוימים של שתי צורות החשיבה הבסיסיות. הרצון החילוני הרבה יותר חזק מהרצון הדתי, והתוצאות ניכרות בשטח. רוב מוחלט של היזמים, המנהלים הגדולים של המשק, הפוליטקאים, אנשי התקשורת וכדו' הם חילונים, כי אלו תפקידים שמצריכים הרבה אמביציה, ובשבילה צריך רצון פנימי. לעומת זאת בחברה הדתית נראה הרבה יותר בינוניות בתחומי החיים. גם מי שלא לומד תורה, הרבה פעמים ימצא את עצמו במשרה נוחה ויעצור בה, כי הרצון הפנימי שלו לא מספיק מפותח.[סד]
החברה הדתית הרבה יותר חזקה ומוסרית מהחברה החילונית. הקהילה, התמיכה ההדדית, שותפות ועזרה, הם מאפיינים של חברה דתית, והופכים אותה לחברה חזקה וטובה לחבריה הרבה יותר. החברה החילונית לעומת זאת תתאפיין הרבה יותר בתחרותיות וניכור – כולל, לפעמים, בין בני משפחה או חברים.
מה נכון יותר? כמו שאמרנו קודם, השילוב. המטרה היא לקבל את הטוב מכל שיטה, ולשלב אותם יחד. הרצון האנושי צריך להשתלב ברצון האלוקי, ולחבר את הצדדים הטובים והחזקים שיש בכל אחת מהשיטות, יחד לשיטה אחת. מוסר שמוסכם על כולם, ומקויים על ידי כולם, אבל גם נובע מרגש פנימי והזדהות מלאה. רצון שכלי מדוייק, שמחובר לגמרי לרצון פנימי חזק.
וכדברי הרב קוק: "השאיפה במובן האצילות שלה, היא מזיגה של השכל והרצון, כשהם מתאחדים ביחד לצד הטוב האידיאלי.
וכל זמן שהשכל והרצון הנם יסודות מופרדים זה מזה, אף שיהיו מתחברים לפעמים התחברות שכונית, עדיין לא תצא השאיפה האצילית לפועל, כי אם יהיה לפעמים איזה רצון טוב, מואר בהכרה טובה ומבוררת.
אבל מדת הקדושה העליונה, שהיא השאיפה האצילית, באה אחרי שהשכל מתמזג עם הרצון, עד שאין להם כלל אותו הטבע ואותה התכונה שיש לכל יסוד מהם בפני עצמו, אלא אור של איזה מה חדש יוצא ממיזוגם בצביון של דעת המלא תפארת, המופיע נשמות יסודיות לבנין עולמים עדי עד.
העבודה העליונה של האישיות הפרטית היא להעלות את כחות החיים הטבעיים, הרצוניים, שיהיו ממוזגים בטבעם עם המחשבתיים השכליים.
ומיזוג זה אינו נעשה בהדר השלמתו כי אם לפי אותה המדה שהעריגה האלהית, על פי תנאיה ותפקידיה, ממלאה את הנשמה.
ואור ה' העליון דוחה את שמרי הרצון שלא יתערבו בפעולות החיים, והזך, והאוכל המבורר, של הרצון מתקשר עם השכל הצלול, העולה ומתקשר עם הדר הקודש, הפורח על שדמות הקדושה והברכה העליונה, ביחודא שלים" (אורות הקודש / חלק ג – מוסר הקודש / עמוד פה / השאיפה האצילית – נז).
דרכים לאיחוד הרצונות
יש כמה תהליכים שאנחנו יכולים לראות כבר היום שמקדמים את איחוד הרצונות: א. האנושות לומדת מהנסיון מה טוב לה במצוות מסוימות. ב. האנושות לומדת מהנסיון שלא טוב לה רצון אנושי חופשי לגמרי. ג. העולם מתחיל לחפש משמעות מעבר לצרכי הקיום שלו, ולכן הוא מתחיל לעסוק בנושאים אלוקיים. ד. הרצון האלוקי נהיה מובן יותר, על ידי טעמי מצוות ותורת הסוד למשל. ה. הטכנולוגיה מקילה על ההתאמה בין המצוות לבין הרצון האנושי. ו. הרבה תחומים שסגורים בפני האדם הדתי מסיבות צדדיות, הולכים ונפתחים בפניו, והוא יכול לממש בהם את רצונו. ז. התורה מתאימה לעולם, ולכן עם הזמן מתגלה שיש עקרונות מוסריים שיקדמו עוד יותר טוב את הרצון האנושי עצמו אם ילך לפי הרצון האלוקי.
אז איך אפשר לשלב? מה זה אומר בעצם לשלב רצון אנושי עם רצון אלוקי? איך זה אמור להראות?
אנחנו לא יכולים להבין עד הסוף, כמו שראינו זה תהליך שלפחות את הסוף שלו עושה הקב"ה, כשהוא נותן לנו לב חדש, ולא אנחנו. כי זה באמת לכאורה בלתי אפשרי, הרצון האנושי רוצה משהו אחד והרצון האלוקי הוא רצון אחר. אבל יש חלקים שאנחנו יכולים כבר להבין, או כי הם כבר קרו, ואנחנו אחרי התהליך שלהם, או כי אפשר להבין לפחות את העקרון.
יש צד שככל שההסטוריה מתקדמת, הרצון האנושי הולך ומתקרב אל הרצון האלוקי, ויש צד שהרצון האלוקי נהיה מובן יותר לרצון האנושי.
הנקודה הראשונה שבה נוצרת התאמה בין הרצון האלוקי לרצון האנושי, היא הנסיון שהאנושות צוברת עם הזמן:
- במקומות שבהם האנושות התנסתה בעשיית הרצון האלוקי, וגילתה שהוא באמת טוב לה, הרצון האלוקי נהיה מובן יותר לרצון האנושי. הרצון האנושי מחפש מה טוב לאדם עצמו, ובחלק מהמקרים הוא מגלה, שהרצון האלוקי הוא באמת גם מה שטוב לו עצמו.
לדוגמא: הרעיון של שבת היה בעבר אחת ההתנגשויות המשמעותיות בין הרצון האלוקי לרצון האנושי. בימים בהם האדם בקושי הצליח להוציא מהאדמה את האוכל שהוא צריך, ורעב היה מקרה נפוץ, לוותר על יום עבודה כל שבוע היה נשמע רעיון בלתי אפשרי. האדם ניסה לעבוד כמה שיותר, כדי להצליח להפיק מקסימום יבול, והוא לא יכל לחשוב על הרעיון שהוא יאבד יום אחד כל שבוע.
אבל העם היהודי עשה את הרצון האלוקי, למרות הסתירה בינו לבין הרצון האנושי. עם הזמן אנשים בכל העולם ראו שיש דווקא הגיון גדול ברעיון של השבת. האדם לא באמת צריך לעבוד את כל הזמן שלו (וזה היה נכון גם אז, גם בעולם החקלאי), ויום מנוחה שבועי נותן לו יכולת לאגור כוחות מחודשים לעבודה, ואפשרות לעסוק בעניני הרוח ולהרים את המבט מהעבודה היום יומית השוחקת.
בהדרגה, רוב העולם אימץ את הרעיון של יום מנוחה שבועי גם בלי שהרצון האלוקי יחייב אותו לעשות את זה.
וכך גם מצוות נוספות שהרעיון שלהם אומץ על ידי כל העולם, למרות שבתחילת הדרך הן היו מנוגדות לחלוטין לרצון האנושי: שנת שבתון כל שבע שנים, תרומות ומעשרות מהרווחים שיש לאדם ועוד.
- האנושות לומדת עם הזמן, מהנסיון, מה לא טוב לה ברצון האנושי, ואז הרצון האנושי מתקרב לרצון האלוקי. עם הזמן והנסיון, האנושות מבינה שרצון אנושי לא מוגבל פוגע בה.
למשל: לאחר שהעולם עזב את הנצרות, התפיסה הבסיסית של העולם האירופאי היתה שהאדם יכול ליצור לעצמו מוסר חיצוני מוחלט. כיום המוסר החילוני הוא מוסר פנימי יחסי כמו שציינו קודם, אבל לא כך התחיל המוסר החילוני. הנחת היסוד היתה שהאדם יכול מעצמו, ברצון אנושי חופשי, להגיע אל הטוב, הישר והנכון, שיחייב את כולם. לגישה הזו קראו הומניזם.
בתהליך לא מאוד ארוך, למד העולם שהתפיסה הזו אינה נכונה, ולא טובה לו. האדם אינו יכול לבנות בעצמו תפיסה מוסרית חיצונית מוחלטת. הנסיון לימד שהאנושות מסוגלת לייצר כך תפיסות מעוותות ומאוד לא מוסריות. כמו הנאציזם, שפיתח מוסר אנטי מוסרי, וכמו הקומוניזם, שביסודו מדבר בצורה מוסרית, אבל הביצוע של רעיונותיו היה מאוד לא מוסרי.
כלומר, בחיפוש אחר מוסר מוחלט, האנושות כבר הבינה שיכול להיות לו רק מקור אלוקי. ולכן כיום החילונות לא מקבלת את הרעיון של מוסר מוחלט בכלל, כי הוא יחייב גם את קיומו של אלוקים.
דוגמא נוספת: העבודה הזרה. בזמן התנ"ך המאבק העיקרי של הרצון האלוקי מול הרצון האנושי, הסתובב סביב העבודה הזרה. אבל כיום האנושות ברובה המוחלט כבר לא עובדת עבודה זרה, מעצמה. העבודה הזרה נבדקה והוכחה כלא נכונה גם מבחינת הרצון האנושי, ובזה הוא הותאם לרצון האלוקי.
ככל שהאנושות מתנסה בעוד ועוד שיטות וביטויים של הרצון האנושי החופשי, ומגלה שהתוצאה לא טובה לה, כך היא מתקרבת ממילא לרצון האלוקי.
וכך אומר הרב קוק: "הרצון הוא מקור החיים. רצון האדם הוא באמת יסוד שכלולו והוייתו. אמנם הרצון הזה צריך הוא פתוח ועישוי, יותר מכל הכחות כולם.
בילדות האנושיות, הרצון הטבעי של האדם צריך חינוך של כניעה, של שבירה, ושל היפוך. כל זמן שהאדם הולך ומשתכלל, כך רצונו העצמי הולך ונהפך לטובה, ושבירתו של הרצון מאבדת טובה רבה.
הדבר קשה מאד בדמדומי חמה, בין פרק לפרק, שבתקופה חשובה של רוח האדם, שאז מעבר מזה מונח הרבה פראות ברצון, ששבירתו היא עליה ופתוח, ולעומת זה מונח ברצון כח אור וטוב, ששכלול העולם תלוי בהשארתו על פי תכונתו.
והבינה הישרה מוכרחת היא לפתור בזהירות את שאלת התחומין, באופן שישאר האדם מלא אומץ מצד הטוב שברצון שכבר נשתכלל, מצד אותם חלקי הנשמה שכבר נגאלו ויצאו מתהומות הגיהנם וממעמקי הקליפות, ומלא גם כן דכאות רוח, ותכונה של לב נשבר ונדכא, לעומת אותם חלקי הרצון, שעדיין חית האדם הרעה שרויה בהם, שהם צריכים זיכוך על ידי דכדוך ושבירה" (אורות הקודש / חלק ג – מוסר הקודש / עמוד עו / שבירת הרצון ושכלולו – נב).
גם היום, העולם בוחן את גבולות הרצון האנושי, ומגלה מה לא עובד. העולם המוסלמי מאתגר את אירופה, ובמידה פחותה את ארה"ב, וגורם לבחון מחדש תפיסות של חופשיות על בסיס רצון טוב. להט"ב ופמיניזם בוחנים את גבולות חופש הפרט מול פגיעה באחרים.
נראה שהעולם החילוני בוחן את הגבולות בתהליך מכוון. הוא לא חושב שהוא יודע הכל, ומגלה שהוא טעה; אלא העולם החילוני בוחן כל מה שאפשר במטרה להגיע לחופש המקסימלי, וחוזר להגבלות מסוימות, רק כשכבר אין ברירה אלא להודות שנתינת חופש בלתי מוגבל בתחום מסוים פוגעת בעצמה בחופש של בני האדם. כמו שהחופש לגנוב יפגע בחופש לצאת מהבית או לפתוח עסק. (גם נושא החופש לגנוב נבדק במקומות מסוימים בעולם).
ולכן הגבולות נפרצים בהדרגה. בכל דור, ובזמן האחרון בכל כמה שנים, נפרץ תחום נוסף שנחשב לטאבו מוסרי עד אז, או שהיה אסור חוקית עד אז, ורק במקרה של כשלון מוחלט וחד משמעי, מחפשים איך להחזיר את הגבולות המינימליים.
כך, בתהליך ארוך, העולם החילוני מגלה בצורה מוכחת וברורה לעין, את מגבלות הרצון האנושי והסכנה שבשחרור המוחלט שלו. כך שהמגבלות שנותרות, הן בחירה מודעת של הרצון האנושי עצמו להגביל את עצמו לפי רצון חיצוני לו. דרך חוקים או דרך מוסר.
נכון שנעשה כאן סיבוב כואב, ארוך ולכאורה מיותר, שבו העולם חוזר בסופו של דבר לערכים וכללים שהיו לו כבר ביד. אלא שהחזרה אינה חוזרת לאותה נקודה. העולם חוזר לצורות החשיבה הקודמות, מנסיון, כשהוא יודע בדיוק למה הן נכונות, ולא עושה אותן רק כצו חיצוני ללא הבנה. וכאן נוצר כבר איחוד של רצון אנושי עם רצון אלוקי.
בהחלט עדיף להיות מי שלא עושה את הסיבוב הזה. מי שלא יצטרך לסבול את כל התוצאות הקשות, כדי להבין איך נכון לחיות. העולם הדתי ניצל מהרבה צרות שהעולם החילוני מביא על עצמו, בעולם הזה ובעולם הבא. ועדיין חשוב להבין שיש כאן תהליך, שהעולם החילוני מקדם בפועל, שיהיה חיובי בסופו של דבר.[סה]
הנקודה השניה שבה נוצרת התאמה בין הרצון האנושי לרצון האלוקי, היא ההתפתחות שהעולם עובר עם הזמן. הרצון האנושי מתפתח ומשתנה, ומתקרב אל הרצון האלוקי. והרצון האלוקי נלמד, ומובן יותר ויותר לרצון האנושי.
- הרצון האנושי מתקרב לרצון האלוקי, כיוון שבהדרגה העולם מתחיל לחפש משמעות. במשך אלפי שנים, בני האדם היו עסוקים מאוד בקיום החיים שלהם. הקללה של אדם הראשון היתה "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג יט). בעולם החקלאי העתיק, האדם היה צריך להשקיע את רוב זמנו כדי לייצר את האוכל שדרוש לו, ואת הכלים, התאורה, הבגדים וכו'. הוא היה צריך לטפל בבהמות בית במקביל, והילדים שלו היו כוח עבודה נוסף שצריך היה שיכנס כמה שיותר מהר לעבודה.
התוצאה היתה שלאנושות לא היה זמן וקשב לכל מה שמעבר לקיום היום יומי. אנשים לא למדו ולא קיבלו השכלה, וממילא לא ענינו אותם שאלות כמו: מה מטרת האנושות; הקשר בין האדם לסביבתו; מוסר בין עמים; מוסר כלפי בעלי חיים; יחסי גוף ונפש; או סידור טוב יותר של המבנה החברתי;
במאות השנים האחרונות התהליך הזה משתנה. הטכנולוגיה מקטינה מאוד את קללת אדם הראשון. אנשים עדיין עובדים הרבה שעות ביום, אבל מזמן לא בשביל הלחם שלהם, ויש להם הרבה יותר זמן פנוי. רוב בני האדם מקבלים השכלה טובה, וחלק משמעותי מהם מקבלים השכלה גבוהה. אנשים עירניים למה שקורה, קוראים הרבה, ומקבלים המון מידע מנוסח, מדוייק, ומונגש.
ולכן האנושות מרימה את העיניים ומתחילה לחפש את מה שמעבר לצרכים הבסיסיים שלה. היא מתחילה לחפש את הרוחניות, את מה שטוב לכולם, את הסדר והשמירה על העולם. ואלו כולם תחומים שהרצון האלוקי עוסק בהם, הרבה יותר מאשר במלחמת הקיום היום יומית[סו].
כאן אפשר להוסיף עוד נקודה: התחלנו מחטא אדם הראשון. האדם רוצה להיות כאלוקים. השלב הראשון בלהיות דומה לאלוקים הוא חופש בחירה מוחלט עם יכולת להגדיר בעצמך מה טוב ומה רע. זה השלב שבו האנושות נמצאת. ולכן חלק משמעותי מהמאמץ החילוני בעולם מופנה כדי להבטיח שהרצון האנושי באמת חופשי לגמרי, ושהוא ממש יכול להגדיר כרצונו את הטוב ואת הרע. ובשלב הזה הרצון האנושי נלחם ברצון האלוקי, כדי לוודא שלא יגביל אותו ולא יפריע לבחירה שלו.
אבל ככל שהחילונות מצליחה במאבק הזה, וככל שהיא באמת משתחררת מכל הגדרה וכל צו מוסרי אלוקי, כך היא מתחילה להיות פנויה לשאול את עצמה: מה באמת היא רוצה?
החילונות כל כך עסוקה בשאלה האם היא באמת יכולה לבחור באופן חופשי לפי רצונה, עד שהיא לא שואלת את עצמה בכלל מה היא רוצה. אדם חילוני אתאיסט יכול לכאורה לעשות כל מה שהוא רוצה. אז מה הוא באמת רוצה? בדרך כלל הוא נותן לטבע ולמציאות למשוך אותו לרצונות מסוימים. אין לו בעיה שפרסומת תגרום לו לרצות משהו, או שאופנה תחליט בשבילו מה הוא רוצה. לא סתם תקציבי הפרסום גדולים כל כך[סז]. וזה בסופו של דבר לא הגיוני, כי אדם משקיע המון מאמץ כדי שהרצון שלו יהיה חופשי לגמרי, אבל מעט מאוד מאמץ בלפתח את הרצון שלו ולשאול את עצמו מה הוא באמת רוצה.
אבל כשהחילונות משתחררת בהדרגה מהצורך לעסוק בחופשיות של הרצון, כי הרצון באמת כבר חופשי ברמה מאוד גבוהה, וכמעט ואין עליו מגבלות חיצוניות, אז היא מתחילה לשאול את עצמה מה היא באמת רוצה.
וכאן מגיע שלב שני של "וִֽהְיִיתֶם כֵּֽאלֹהִים", שבו האנושות רוצה להתחיל לעסוק בענינים האלוקיים. היא רוצה לקחת אחריות על העולם כולו. היא רוצה להתחיל להשפיע על כל העולם, לבחון שאלות של מוסר בין עמים, או של יחסי האדם וסביבתו. ובזה היא דווקא הולכת ומתקרבת אל הרצון האלוקי[סח].
וכך אומר הרב קוק: "קדושת הפסח מרשימה את עומק הטבעיות של האמונה האלהית מראשיתה, וכל סעיפיה, שהם כל התורה כולה, וכי כל הניגוד והכבדות שכל העולם פוגע בה, איננו כי-אם מפני השאור שבעיסה הראשונה, חטא האדם בכללו. והעולם הולך ושואף לתיקון מוחלט, שאז יוכר מהי הטבעיות המוחלטה של האדם, יוכר העושר שבעוני, יוכר איך כל רשמי החוץ אינם אלא מדלדלים את התוכן הפנימי. והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'. וכשהעושר שבעוני מושרש הוא יפה, אז אין כל עושר מזיקו, כי-אם מוסיף הוא עליו את עושר העוני, את העשירות הפנימית העצמית, שאל זה עורג כל העולם באמת לאמתו, אלא שאיננו מכיר עוד את עצמו, וחושב הוא שישקיט את צמאונו בעושר, ברכוש קנוי והוא לוחם ומתמלא איבה קנאה וזעם, יראה ופחד חיצוני, המרשש את החיים ומאבד את טוב העולם. וכל-זה בא מפני שאין בו כח להכיר את פנימיותו ואת עצמת רצונו בעומק פשטות עושר טבעיותו, שהיא עושר העוני, הכולל בקרבו את כל מיני העשירות שבעולם" (אורות האמונה / האמונה הטבעית / עמוד 115 / ב).
וכן "מה שהוא מישב את הדעת הוא יסוד האושר שבחופש, הצדק החפשי המלא. הטוב המוחלט, החפשי שנוטה בחופשו אל הטוב, הוא מחויב המציאות, וכל יחיד יכול להתעלות בעצם חופשו אל מקור החפץ הטוב, וכשירצה את הטוב המוחלט, ישתאב בגופא דמלכא. ולא תהיה שום הבדלה בינו ובין אלהיו. כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם. חוזרים אנו לפי זה, שההויה האמתית היא האלהות, וכל ההויה הירודה ממעלת אלהים עליון איננה כי אם ירידת הרצון בבחירתו הבלתי שלמה, וזה גורם תוספת של גרעון. וסוף כל סוף שכל הטומאה תכלה, והרצון מתוך חופשו יתעלה אל הטוב המוחלט, ויהיה ה' אחד ושמו אחד. והויה זו של חזרת הכל אל האלהות היא השלמות העליונה בהויה, ואין כח להשיג ערכה" (אורות הקודש / חלק ב / עמוד שצה / האחדות הכוללת האלהית – ד).
- בתהליך ההתפתחות של התורה שבעל פה, הרצון האלוקי הולך ונהיה מובן יותר לרצון האנושי.
נקודה ראשונה היא טעמי מצוות. הנושא של טעמי מצוות הוא נושא עלום יחסית. היהודי הדתי עושה את המצוות לא כי הוא מבין שהן מועילות לו בעולם הזה. מבחינת האדם הדתי, התועלת של המצוות נמדדת קודם כל בעולם הבא. ולכן מצווה לא צריכה להועיל כאן בעולם הזה כדי שהוא יעשה אותה. אבל מבחינת העולם החילוני זה ממש לא המצב.
איחוד הרצונות מכוון אותנו לחבר גם את הרצון האנושי לרצון האלוקי, ואחת הדרכים היא על ידי ההבנה של טעמי המצוות בעולם הזה. כלומר: למרות שעיקר מטרת המצוות היא עליונה ונעלמת, יש להן גם תועלות גשמיות, ובכל אופן מובנות לאדם. כשהעולם לקח את יום המנוחה השבועי, או זהירות בענייני מזון, הוא עשה את זה בגלל ההבנה של טעמי מצוות אנושיים.
ולכן אחד התחומים שצריך להתחיל להתפתח כיום, הוא עיסוק מוגבר בטעמי המצוות[סט].
וכדברי האדמו"ר מסוכטשוב: "ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש (קה"ר פ' י"א) שהתורה שאדם לומד בעולם הזה הבל היא לפני תורתו של משיח. דהנה תורתו של מלך המשיח היינו סוד טעמי המצוות שאתנו היום, שהרי לא יחליף ה' ולא ימיר דתו, וזהו מהעיקרים אשר בידינו כמו שכתב הרמב"ם, אלא הכוונה על סוד טעמי המצוות וכברש"י (שה"ש א' ב') שישראל מובטחים מאתו יתברך שמו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה. וזה בכלל תורה שבעל פה, ולולא שלא נגמר המירוק לעומת תורה שבעל פה היו ישראל זוכין גם לזה מסיני, אבל מאחר שלא יגמר המירוק עד לעתיד, אי אפשר לזכות בהם עד לעתיד. ואפשר עוד לומר שכל מה שנצמחה האפיקורסות בימי בית שני שכפרו בתורה שבעל פה ועדיין הוא מרקד בין פריצי עמנו הכל נמשך מחמת שלא נגמר המירוק כנ"ל. אך לעתיד שיגמר המירוק יזכו ישראל להארת ה"א האחרונה שבשם הויה ברוך הוא, שזה ענין משיח שתתגלה מלכות שמים בעולם אף לעיני בשר כמו שכתבנו, נזכה לתכלית תורה שבעל פה מה שלא זכינו עד אז" (שם משמואל שמות פרשת בשלח).
נקודה שניה היא תורת הסוד. תורת הסוד זוכה להתפתחות גדולה מאוד סביב תחילת תהליכי ההתקדמות של העולם, שמובילים בסופו של דבר לגאולה. לתורת הסוד יש תרומה משמעותית מאוד לאיחוד הרצונות. אם טעמי מצוות מסבירים לאדם מה טוב לו ברצון האלוקי, תורת הסוד מרימה את המבט שלו אל המשמעות שיש לכל העולם במעשים של אדם מישראל.
חיפוש המשמעות, המוסר והמבט הכולל על העולם שהאנושות כבר נמצאת בו, יכול לקבל הרבה תשובות מתורת הסוד[ע].
וכפי שאומר הרב קוק: "באמונה ישנם שני ערכים: האמונה המצטיירת והאמונה המושכלת. אותה המצטיירת ומורגשת יש בה חוקים ויסודות עקרים והלכות, אין שייך בה חופש הדעת, כמו שאין שייך חופש כזה בכל דבר חק ומשפט, אלא ששייך בה חקירה ועמידה על היסודות, למשל: הקבלה והמסורת. למעלה ממנה עומדת האמונה המושכלת. בה יש דוקא חירות עליונה, והיא מתגלה רק לישרים הבאים בסוד ה'. וברית כרותה היא, שכשאדם שומר אמונים בכל תום באמונה המצטיירת, כשהוא נאמן הבית וההיכל של קדושת האמונה, יזכה לאור האמונה המושכלת, ששם הוא העולם המלא חירות, ויכיר וידע איך שכל הדברים מתאימים יחד, ואיך כל הדברים הנחקקים באמונה המצטיירת ומתבטאת גם-כן לפעמים, הם הם הינם הדברים עצמם שהם באמונה הרוממה המושכלת, בסוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם" (אורות האמונה / חופש המחשבה והאמונה / עמוד 55 / א).
וכן "עוד יתגלה בעולם גודל ערך הכח של רצון האדם, ומדרגתו במציאות כמה היא מכרעת, על ידי רזי תורה. וגילוי זה יהיה הכתר של כל המדע כולו, ויבוקש מכל העולם בישראל.
מכירים אנו את הגודל שיש בגרעין של הרצון. רצון האדם, כשמתמלא באש הגבורה, בברק החכמה, בשלהבת הקנאה, בלהט היופי, באור הקדושה, ביפעת החיים, ובכל המילוי של אוצרות אלו, כמה נשא ונשגב הוא, כמה ישות מצויה בו, כמה תהומות, ענג ועדן של טוהר ועז ספונים בקרבו. ובצנור של האורה האלהית הגבורה והטהורה, המשתפכת תמיד בנשמתו, הלא הכל זורם, גדולתה של הוית הרצון לפי הברכה של הקודש היא" (אורות הקודש / חלק ג – מוסר הקודש / עמוד פ / התגלות גדולת הרצון – נה).
אל תורת הסוד עצמה קשה להגיע בצורה נכונה. אבל החסידות, הרב קוק, ותנועות נוספות, מוציאות את תורת הסוד בכלים שאפשר לקבל גם בלי הכשרה מוקדמת ארוכה[עא].
וכדברי הרב קוק: "ביסום העולם בכלל, וביסומה של כנסת ישראל בפרט, הוא גורם, שבא הזמן של חיזוק הרצון בעולם, ועמו התור של חיזוק הגוף למטרות נעלות, והוא שקול כנגד סדרי תעניות וסיגופים בדורות הראשונים.
ואף על פי שעדיין לא יצא מן הכח אל הפועל הביסום הגמור, מכל מקום הדבר הולך ואור. ועל ידי התאחדות גמורה של כל פלוגות האומה בישראל, וחיבור כל המחשבות והרגשות העליונות והנמוכות בהם ובעולם, והופעת אור סתרי תורה ברבים בלבושים מתוקנים, יוכן העולם לאורו העליון של הביסום הגמור של אור הרצון הטוב בתועפות עוזו, עד כדי השליטה העליונה של ותגזר אמר ויקם לך.
לפעמים הרצון חלוש מפני חולשת הגוף, והצד הרוחני אינו מוכשר להתבסס יפה מפני חוסר אחיזה חמרית מבונה, והעזיבה החמרית מוסיפה מכאוב בזה, במקום שהבראת הגוף בסדר היא מעלה את האור הרוחני מחזקתו.
וכלל זה נוהג גם בעם כולו, ובישראל הוא מתגלה ביחוד בעיקבא דמשיחא, בתור תביעה של חיוזק חומרי, שמכל מקום מגמתה הפנימית היא עילוי הנשמה, והארתה המבהקת" (אורות הקודש / חלק ג – מוסר הקודש / עמוד עח / תור חזוק הרצון והגוף – נד).
הנקודה השלישית שבה נוצרת התאמה בין הרצון האנושי לרצון האלוקי היא התאמות שנוצרות עם הזמן בין הרצונות, במקומות שבעבר הם באמת לא היו מתאימים.
- הרצון האלוקי הולך ומותאם לרצון האנושי על ידי הטכנולוגיה. מצוות מסוימות, שבעבר היו מנוגדות לרצון האנושי, הופכות להיות הרבה יותר מתאימות לו בזכות התפתחויות טכנולוגיות.
למשל: בשר בחלב. זו מצווה שלא קל לאדם לקבל, לא רק בגלל שהיא מונעת מהאדם חלק מהטעמים והמתכונים, עם זה אפשר להסתדר בקלות. אלא קודם כל בגלל שהיא מחייבת את האדם להחזיק שתי מערכות כלים נפרדות, לשים לב למוצרים מסוימים שהם לא מתערבים באוכל מהסוג השני, ולהמנע מלאכול מאכלי חלב כמה שעות לאחר אכילת מאכלי בשר.
אבל התפתחויות מהזמן האחרון כמו בשר מתורבת או חלב מתורבת, כשיגיעו לייצור המוני יכולים להפוך את המטבח למטבח פרווה, שאין בו צורך בשתי מערכות כלים. לא יהיה צורך לחכות בין בשר לחלב, ולא יהיה צורך להמנע ממתכונים מסוימים. הבשר והחלב יוכלו להתערבב, כי הם לא יהיו בשר אמיתי ולא חלב אמיתי.
או למשל שנת שמיטה: בעבר זו היתה מצווה קשה מאוד. במשך שנה שלמה רוב מוחלט של העם לא יכל לעבד את האדמה, וממילא היה צריך להסתמך על האוכל שהצליח לאגור בשנה שלפני כן. שנת שמיטה היתה מבחן אמונה משמעותי מאוד. אבל כיום, כשרוב מוחלט של העם אינם חקלאים, והשמיטה לא פוגעת ביכולת שלהם להתפרנס, וכשהטכנולוגיה מאפשרת לייבא פירות וירקות ממדינות אחרות, הבעיות שהשמיטה מציבה מצומצמות הרבה יותר, וניתנות לפתרון בצורה קלה הרבה יותר.
הטכנולוגיה אמנם לא גורמת לרצון האנושי לרצות את הרצון האלוקי, היא רק מקלה עליו להכנע לו. אבל היא סוללת את הדרך לנקודות הקודמות שציינו. ככל שקל יותר לקיים את המצוות, כך יכולים בני האדם לבחון מחדש ולגלות מצוות שדווקא מתאימות לרצון האנושי שלהם, וכך הרצון האנושי יכול למצוא יתרונות במצוות[עב].
וכך אומר הרב קוק: "הרצון יסוד החיים הוא, הוא מוכרח להיות פועם בחיים. המוסר, התורה, כל אור קדוש ועליון צריך הוא לפעול עליו להישירו, אבל לא לטשטש את כחו.
החלשת כח הרצון על ידי מעמסות מטרידות, אפילו כשיהיו נובעות ממקום עליון וקדוש לפי דעת האדם, היא מדלדלת את הצורה העליונה של הוד האדם. אור הקודש בעז הרצון וחופשו, בהודו הרענן הוא מתגלה, ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל.
והמעטת הטרחים היא אחת ממגמות התורה האלהית, הנותנת שביל חיים ומהלך ישר לכל כח הרצון ממבועו האמיץ, ממקור החיים" (אורות הקודש / חלק ג – מוסר הקודש / עמוד עה / הישרת הרצון ועוזו – נא).
- הרצון האנושי הולך ומותאם גם הוא לרצון האלוקי. הרצון האנושי עצמו התפתח מאוד במאות השנים האחרונות, בלי קשר להשתחררות שלו מהרצון האלוקי. עד לפני כמאתיים שנה, לא היה לאדם כמעט יכולת בחירה בתחומים נרחבים של החיים: הוא לא יכל לבחור במה לעבוד: תלוי לאיזה משפחה הוא נולד, ובאיזה אזור בעולם. אם אבא שלו היה חקלאי, גם הוא יהיה חקלאי, ואם אבא שלו היה עגלון, גם הוא יהיה עגלון. הוא כמעט ולא בחר עם מי להתחתן. והיו הרבה דברים שהוא לא יכל לחשוב עליהם כיעד: הוא לא יכל לרצות להיות המלך, ולא להיות עשיר גדול, כי כל אלו עברו בין משפחות מסוימות בלבד.
מאז, הבחירה התרחבה בצורה משמעותית מאוד, ועקרונית היא לא שונה מהותית בין דתיים לחילונים. גם אדם דתי כיום בוחר במה הוא רוצה לעבוד, עם מי להתחתן, באיזה מקום לגור, מה הוא רוצה לאכול, ומה הוא רוצה לעשות בשעות הפנאי שלו. הוא יכול לנסות להיות ראש הממשלה, או להיות האיש הכי עשיר בעולם, או להיות מפורסם. רשמית, הכל פתוח לכולם, והדתיות שלו לא מגבילה אותו ברוב מוחלט של האפשרויות.
אבל יש חלק משמעותי מאפשרויות הבחירה בעולם שלנו שסגור למעשה בפני אנשים דתיים, ובמיוחד בפני אנשים חרדיים, מסיבות צדדיות. יש תחומי עבודה שמתנהלים למעשה בסביבה שלא מתאימה לאדם דתי, או שההכשרה אליהן עוברת במוסדות שקשה לאדם דתי ללמוד בהם. למשל: כדי ללמוד להיות שף ברמה גבוהה, היה צריך עד לא מזמן לטעום אוכל לא כשר. לא כי זה מהותי למקצוע, אלא כי אלו היו האנשים שלימדו אותו ברמה גבוהה. כדי ללמוד להיות רופא יצטרך חרדי להכנס למוסדות שהלימוד בהם מעורב. ברוב אמצעי התקשורת בישראל, אדם עובד במסגרת תרבותית שלא מתאימה לדתיים, למרות שזה לא מהותי לעבודה עצמה[עג].
ככל שעובר הזמן, יותר ויותר תחומי עיסוק "מוכשרים" ונפתחים גם לציבור הדתי. בדרך כלל, בהתחלה, לציבור דתי לאומי "מזרוחניקי" שמוכן יותר לשאת את חוסר ההתאמה, כדי לממש את הרצון האישי שלו. אבל בהדרגה, ככל שיותר דתיים נכנסים לתחומים האלו, נוצרים מסלולים שגם אדם חרדי יוכל לעבור את ההכשרה בהם, ונוצרת תרבות שמאפשרת לו לעבוד בהם.
כך בעשרות השנים האחרונות הדתיים הלאומיים נכנסו בהדרגה לתחומים כמו צבא והתיישבות, ובהמשך להי טק, מוזיקה, תקשורת, פוליטיקה ובידור. גם העולם החרדי נכנס בהדרגה לתחומים כמו הי טק, מוזיקה ותקשורת.
נוצרים יותר ויותר התאמות שמאפשרות לרצון האנושי להתפתח בכל הכוח, בלי להתנגש עם הרצון האלוקי.
וכך אומר הרב קוק: "לְמוּסָר נִמְרָץ וְגָדוֹל צְרִיכִים חַכְמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, תּוֹכֵחָה גְּדוֹלָה אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹכִיחַ אוֹתָם, אֲבָל תּכֶן הַמּוּסָר הַזֶּה הָפְכִּי הוּא מִכָּל מוּסָר נָהוּג שֶׁבָּעוֹלָם. הַמִּדּוֹת הַקָּשׁוֹת, הַמְבִיאוֹת לָאָדָם לְהַעֲמִיד אֶת עֶרְכּוֹ הַפְּרָטִי וּלְהַגְבִּיר אֶת כּחַ פְּעֻלָּתוֹ, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הוּא לָקוּי מֵרִבּוּי הַשְׁפָּעָתָן, עַד שֶׁכָּל אֻמָּה אוֹמֶרֶת "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד", וַחֲפֵצָה לְבַטֵּל אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְלִבְלֹעַ אוֹתוֹ. עַל כֵּן שׁוֹקְדִים חַכְמֵי הַמּוּסָר אֲשֶׁר מֵעוֹלָם בְּיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם לְרַכֵּךְ אֶת קְשִׁי הַלֵּב, לְהַחֲלִישׁ אֶת הָאַבִּירוּת, לְהַכְנִיעַ אֶת הַגַּאֲוָה, וְכָל הַסְּעִיפִים הַיּוֹצְאִים מֵאֵלֶּה הַסּוּגִים. לְעֻמַּת זֶה הִנֵּה הַמּוּסָר הַמִּצְטָרֵךְ אֶל הַמְּעֻלִּים, אֶל הַנִּתְבָּעִים מֵאוֹר נִשְׁמָתָם לִהְיוֹת גְּדוֹלִים וְאַדִּירִים, הוּא הַהֶפֶךְ מִזֶּה. הַנְּדִיבוּת הָעֲדִינָה מַרְחֶבֶת אֶת הַלֵּב כָּל-כָּךְ וּמְעַדֶּנֶת אֶת הָרֶגֶשׁ, עַד אֲשֶׁר אֶת הַכּל הוּא מַרְגִּישׁ, אֶת כָּל הַצַּעַר שֶׁבָּעוֹלָם הוּא חָשׁ, וְחָפֵץ לַעֲזר וּלְהוֹשִׁיעַ, וְרַק עַל עַצְמוֹ הוּא שׁוֹכֵחַ. מַהַלְכֵי הַנְּטִיּוֹת שֶׁל בַּעֲלֵי הַנְּשָׁמָה הָעֲדִינָה, שֶׁהִיא כּוֹלֶלֶת בֶּאֱמֶת עוֹלָם מָלֵא, וּבְאַהֲבָתָהּ אֶת עַצְמָהּ הִיא אוֹהֶבֶת אֶת הַכּל וְהִיא מוּכָנָה לִשְׁכּחַ אֶת עַצְמָהּ כָּלִיל, הוֹלְכִים הֵם הֲפוּכִים מִנְּטִיּוֹתֵיהֶם שֶׁל רב הַבְּרִיּוֹת: הֵם נִזְרָמִים מֵהַכְּלָל אֶל הַפְּרָט. הַשִּׁירַיִם בָּעוֹלָם הִנָּם בְּעֵינֵיהֶם הֵם עַצְמָם, הַלִּקּוּיִים כֻּלָּם שֶׁבְּנַפְשָׁם מִתְגַּלִּים בָּהֶם בְּאַסְפַּקְלַרְיָא צֶחָה, וְהָאוֹר וְהַיִּתְרוֹן כָּבוּשׁ וּמְכֻסֶּה מֵהֶם. אֵלֶּה הִנָּם עַנְוֵי אֶרֶץ, שֶׁאַחַר שֶׁהֵם מִתְרוֹמְמִים בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְדֵעָה, בְּאוֹר וּבִקְדֻשָּׁה, מְמַלְּאִים אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אוֹר וְחַיִּים. מִמִּין זֶה הִנָּם תַּלְמִידֵי-חֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל. כָּל הַצַּעַר הָעוֹלָמִי, וְקַל-וָחֹמֶר כָּל הַצַּעַר הֶעָמק וְהָאָים שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, הִנֶּהוּ מֻטְבָּע בְּעמֶק לְבָבָם, וְחָתוּם עַל נִשְׁמָתָם, עַד שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְהִסְתַּכֵּל בְּתוֹךְ תּוֹכָם שֶׁל עַצְמָם לְהַכִּיר אֶת גְּדֻלָּתָם וְתִפְאַרְתָּם, אֶת זִיו הֶכְשֵׁר חָכְמָתָם וְאֶת עֲדִינוּת רוּחָם וְטָהֳרַת הַרְגָּשָׁתָם. חַיָּבִים הֵם בְּנֵי אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, בְּיִחוּד חֲכָמֶיהָ, לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בְּקִרְבָּם אֶת יִתְרוֹנָם, הַיּוֹנֵק מִטַּל אֶרֶץ חֶמְדָּה. מִכְשׁוֹל הַדִּלְדּוּל הַחִיצוֹנִי, הָענִי וְהַמַּחְסוֹר, שֶׁגַּם הֵם הִנָּם תּוֹצְאוֹת צָרַת הַגָּלוּת וְהַחֻרְבָּן, שֶׁנִּתָּךְ בְּיוֹתֵר עַל אַדְמַת הַקּדֶשׁ, – וְהוּא, בָּרוּךְ הַשֵּׁם, הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת, הוֹלֵךְ וְאוֹבֵד אֶת מַרְאֵהוּ הַמַּמְאִיר וְהַמְמָרֵר, – לֹא יוּכַל לְהַחְשִׁיךְ עַל גּדֶל זִיו הָאוֹרָה, הַמִּתְבַּצְבֶּצֶת וּמִתְפָּרֶצֶת לָצֵאת לְהַרְאוֹת אוֹת חַיִּים וְכחַ עֶלְיוֹן. אָמְנָם זאת הִיא מִדַּת כָּל נְדִיבֵי לֵבָב, כָּל גְּדוֹלֵי עוֹלָם, שֶׁהוֹשִׁיעוּ אֶת כָּל הָעוֹלָמִים בְּהַשְׁפָּעָתָם, לִהְיוֹת שְׁפָלִים וּנְמוֹגִים, וְגַם פַּחְדָנִים וְעַנְוְתָנִים יוֹתֵר מִדַּאי, קדֶם שֶׁמִּתְבָּרֶרֶת לָהֶם חוֹבָתָם, הַמְעַטַּרְתָּם עז וּמְשִׂימָה בְּיָדָם גְּבוּרָה וְקוֹמְמוּת. לְאֵלֶּה הִנְנוּ צְרִיכִים לִקְרא קְרִיאָה גְּדוֹלָה, לְהוֹדִיעָם מֵהַרְרֵי צִיּוֹן עַצְמָם, שֶׁהֵם חַיִּים חַיִּים גְּדוֹלִים וְשֶׁרב עז וְתַעֲצוּמוֹת בְּיָדָם" (אורות התורה / פרק יג- תורת חוץ לארץ ותורת ארץ ישראל / ח).
- אחרי כל אלו צריך להוסיף עקרון, שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם[עד]. המשמעות היא שהתורה היא העיקר, לא העולם, והתורה לא נוצרה כדי לשרת את העולם, אבל בכל זאת יש התאמה גבוהה מאוד ביניהם. העולם החומרי מתאים לרצון האלוקי שברא אותו הרבה מעבר למה שמקובל לחשוב. ההבנה הבסיסית היא שאם נדייק מספיק את הרצון האנושי ונבין לעומקו את הרצון האלוקי, נמצא ביניהם התאמה גבוהה מאוד. וממילא אין סתירה אמיתית ביניהם.
העולם מגלה בהדרגה, שדווקא עקרונות מוסריים ומבט כללי מוסרי, הם גם אלו שמקדמים בצורה הכי טובה את הרצון האישי.
למשל בתחום הכלכלי כבר ברור שחברה שרוצה להצליח, צריכה לדאוג באמת ללקוחות שלה. חברה שמנסה רק להרוויח כמה שיותר כסף מלקוחות, ולתת להם כמה שפחות, לא תחזיק מעמד בעולם הכלכלי של ימינו. דווקא חברה שבאמת מנסה להיטיב כמה שיותר ללקוחות שלה, ואפילו במקומות שלא יהיה לה רווח אישי, היא זו שתרוויח יותר גם ברמה האישית.
הרבה חברות מאוד מצליחות נותנות היום חלק משמעותי מהמוצרים שלהם בחינם לגמרי, ודווקא בגלל זה הם חברות כל כך גדולות ומצליחות.
הרצון האלוקי של ההטבה לכל העולם, ושל התנהלות מוסרית, פוגש כאן, בניגוד להגיון הראשוני האנושי, את הרצון האנושי של רווח אישי גדול. זה עקרון שנלמד מהנסיון, ונוצר כחלק מהעובדה שהעולם כולו מחובר יחד בתחום הכלכלי. כיום כדי להרוויח ממש הרבה, צריך למכור לכמה שיותר אנשים מכל העולם, ולכן צריך לחשוב בצורה שנכונה לגבי כמה שיותר אנשים ולגבי כל העולם. כלומר בנקודת מבט אלוקית במובן מסוים.
וכדברי הרב קוק: "ההתפתחות של רוח האדם מכשרת את שכלו העצמי ואת חפצו הפנימי להיות שואף אל הטוב הגמור שהוא הטוב האלהי, שהוא היסוד של המגמה לכל התגלות אלהות, והשפעת התורה והנבואה בעולם.
בימים הראשונים היה השכל הכללי של האנושיות פחות מפותח, וחפצו היה גם כן יותר ברברי. אז היה החזון האלהי כולו נועד לדחות את השכל הסורר, המשועבד רק להחפצים הבהמים בכללות החברה האנושית, ולדחוק תמיד את החפץ הטבעי, שהיתה התעוררותו יותר מכוונת לקראת הכיעור והחטא. התבסמות העולם על ידי כל המשך הדורות, על ידי ביסום היותר עליון של גילויי השכינה בישראל, ועל ידי נסיונות הזמנים, התגדלות היחש החברותי, והתרחבות המדעים, זיקקה הרבה את רוח האדם, עד שאף על פי שלא נגמרה עדיין טהרתו, מכל מקום חלק גדול מהגיונותיו ושאיפת רצונו הטבעי הנם מכוונים מצד עצמם אל הטוב האלהי.
ונגד אותו החלק שכבר נזדכך מוכרחת היא הליבירליות להתפשט, לתפוס מקום. וכשבאה המסורת והדת אפילו בצורתה היותר טהורה לכבוש תחת ידה את זה החלק המזוקק לא תצליח. אבל צריכה היא לסייע את רוח האדם בנקודת טהרתו, ללכת במסלתו שכבר כבש, ולכוין את מטרתה נגד אותם חלקי הרוח, של הדעת והרצון האנושי, שעדיין לא נתבסמו, והם עומדים עוד במצבם הפראי כימי קדם. ולפי התנועה התסיסית של החלקים המבוסמים, עוד הסכנה בהם יותר גדולה, כשהחלקים הבלתי מבוסמים, השרידים הרבים של הברבריות, הולכים במצבם הטבעי הפרוע, והצד המתוקן שברוח האדם סוכך עליהם באברת דמיונו, להעטיף מעטה של ברק נוצץ על כל תועבה ושקר. זאת היא עבודת הקודש של עובדי ה', עד קץ הימים, עד אשר רוח הטומאה כליל יחלוף, וזיו האדם והעולם יגלה בתפארת עזו, במלכות שדי" (אורות הקודש / חלק ב / עמוד תקמד2).
[א] דעת תבונות גילוי יחוד ה' יסוד הבריאה
אבל אדם הראשון נתפתה בתחלה אחר התאוה והתשוקה שלו, ואז חזר וחשב סברות רעות כדי להקל לעצמו. והרי זה כעין מה שאמרו רז"ל (סנהדרין סג ב): "לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא"; ואמרו רז"ל (סנהדרין לח ב): "אדם הראשון מין היה". והנה, אז הוצרך להראות לו במופת מה שלא רצה להשיג מצד הידיעה, והיינו להראות לו מהו הרע באמת; ואיך, אף על פי שמניחים לו מקום כל כך גדול, סוף סוף צריך לבא הכל לממשלת הטוב היחידית; והוא דרך קושי העוה"ז שנגזר עליו, כדי שסוף סוף יבא לידי האמונה שלא רצה לעמוד בה מתחלה, אלא שיתברר לו במופת בפרט מה שהיה יכול להשיג מתחלה, ולהתברר לו הכל בבת אחת.
[ב] ספר באר הגולה באר השביעי פרק ו
ודע כי בטול הדת על ידי ד' כתות; האחת, כאשר הדת הוא כבד על האדם, ובשביל כך הוא יוצא מן הדת, שהוא רוצה ללכת בשרירות לבו ואחר יצרו הרע. וכמו שאמר הכתוב (דברים כט, יז – יח) "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך". ולכך פורק עול הדת לעבוד אלהי נכר. ואין סבה זאת על ידי שהוא טועה בדעתו, רק שירצה ללכת בשרירות לבו הרע. ודבר זה מחליש הדת, כי אחרים נמשכים אחריו, כי כל פרצה, בקלות שיפרוץ עוד יותר, זהו הראשון. השני, כאשר יש בני אדם טועים במחשבתם, ואומרים על מצות התורה כי אין הדרך של תורה מביא ההצלחה. וכל ענין התורה להעביר מלב בני אדם שלא יעבדו אל זולתו, וזהו יסוד התורה. והם טועים ואומרים כי דבר שהוא עבודת אלהי נכר, היא לאדם הצלחה, יותר ממה שמביא האדם אל הצלחה ההרחקה מן אלהי נכר. ובשביל כך אותם הטועים מפתים בעלי הדת ללכת בדרכם. והכת הזה אינו כמו הראשון, שהוא פורק הדת בשביל הנאת יצרו, ואין חפץ לפתות לאחרים לדבר זה, מאחר שכל כוונתו אינו רק ללכת בשרירות לבו, ולא יהיה עליו עול שמים, למה לו לפתות אחרים. אבל מי שחושב בדעתו כי כך טוב לאדם, הוא מפתה אחרים גם כן, כי חושב כי זהו הצלחתו לפתות אחרים. השלישי, הוא קנאת הדת, במה שהדת עושה חלוק בין האומות, עד שבשביל זה יתחדש קנאה ושנאה לאותה אומה בכללה מצד חילוק הדת. כי כל אומה ואומה נתיחדה בדת שלה, ובדת היא אומה זאת. ולפיכך מה שאמר 'וכל אויבי עמך', כאילו אמר וכל אויבי הדת של ישראל, כי הם עם ישראל מפני הדת, ואם אין הדת אינם ישראל. הנה התנגדות השלישי מצד קנאת הדת.
[ג] שם משמואל במדבר שבועות תרע"ב
והנה התוס' (שבת פ"ח א) הקשו למה כפה עליהם ההר כגיגית הלוא כבר אמרו נעשה ונשמע, ותירצו שמא כשיראו את האש הגדולה יהיו חוזרין בהם. ועדיין אינו מובן, אדרבה מחמת האש הגדולה הי' להם להיות יראים לחזור בהם. ונראה דענין האש הגדולה הי' להם להראותם את חומר הנושא, שבאם ח"ו יעברו על התורה אחר שיקבלו עליהם תאכלם האש הגדולה של גיהנם ויפלו במהמורות בל יוכלו קום, וכענין (יבמות מ"ז א) שאומרים לגר עד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת וכו' ועכשיו אכלת חלב ענוש כרת וכו'. והרצון הי' שיקבלו ישראל גם באופן כזה, שאפי' ליפול בשאול תחתית ע"י קבלת התורה נמי כדאי להם להיות יהודים, וזה ממש ענין רות כנ"ל:
ואפשר לומר שמהאי טעמא זכו לדיבור אנכי (שבת ק"ה א) נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית שאפי' ח"ו ישראל לא יהיו ראויים יתקיים בהם (ויקרא ט"ז) השוכן אתם בתוך טומאותם ואמרו ז"ל (יומא נ"ו סוע"ב) אפי' בשעה שהם טמאים שכינה עמהם, כמו שהם בחרו בקבלת מלכותו ית"ש אף שלא יגיע להם עבור זה אלא גיהנם, לעומת זה בחר בהם הקדוש ברוך הוא אף שלא יגיע ח"ו אליו יתברך מהם רק כמ"ש (תהלים ע"ח מ') ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון, נמי רוצה בהם.
[ד] ספר מורה הנבוכים חלק א פרק ב
הקשה לי איש חכם זה לו שנים קושיא גדולה, צריך להתבונן בקושיא ובתשובותנו בפירוקה. וקודם שאזכור הקושיא ופירוקה, אומר כי כבר ידע כל עברי כי שם אלהים משתתף לשם ולמלאכים ולשופטים מנהיגי המדינות (פרק ז' חלק ב'), וכבר ביאר אונקלוס הגר ע"ה והאמת מה שבארו, כי אמרו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, רוצה בו הענין האחרון, אמר ותהון כרברביא. ואחר הצעת שתוף זה השם, נתחיל בזכרון זאת הקושיא. אמר המקשה, יראה מפשוטו של כתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי חיים שאין שכל לו ולא מחשבה, ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, וכאשר המרה הביא לו מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם, והיא שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו אשר היא הנכבדת מן הענינים הנמצאים בנו, ובו נתעצם. וזה הפלא שיהיה עונשו של מריו תת לו שלמות שלא היו לו והוא השכל, ואין זה אלא כדבר מי שאמר, כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול ולפיכך שינו ברייתו לטוב, והושם כוכב בשמים. זאת היתה כוונת הקושיא וענינה ואף על פי שלא היתה בזה הלשון. ושמע עניני תשובתנו. אמרנו, אתה האיש המעיין בתחלת רעיוניו וזממיו, ומי שיחשוב שיבין ספר שהוא הישרת הראשונים והאחרונים, בעברו עליו בקצת עתות הפנאי מן השתיה והמשגל, כעברו על ספר מספרי דברי הימים או שיר מן השירים, התיישב והסתכל כי אין הדבר כמו שחשבתו בתחלת המחשבה. אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר, וזה כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר (וצוה) בו שהוא בצלם אלהים ובדמותו, ובגללו דבר אתו וצוה אותו כמו שאמר ויצו ה' אלהים ולא תהיה הצואה לבהמות ולא למי שאין לו שכל, ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר, וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו, אמנם המגונה והנאה הוא במפורסמות לא במושכלות, כי לא יאמר השמים כדוריים נאה, ולא הארץ שטוחה מגונה, אבל יאמר אמת ושקר. וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל, אמת ושקר, ועל הנאה והמגונה, טוב ורע. ובשכל ידע האדם האמת מן השקר. וזה יהיה בענינים המושכלים כלם. וכאשר היה על שלמות עניניו ותמותם, והוא עם מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם ותחסרהו מעט מאלהים, לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא להשיגם, עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות, והוא גלוי הערוה לא היה זה מגונה אצלו, ולא השיג גנותו. וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות, כמו שאמר כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים, נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית, ומפני זה מרה במצוה אשר בעבור שכלו צוה בה, והגיע לו השגות המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות, ואז ידע שיעור מה שאבד לו ומה שהופשט ממנו ובאיזה ענין שב. ולזה נאמר והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, ולא אמר יודעי שקר ואמת, או משיגי שקר ואמת, ואין בהכרחי טוב ורע כלל, אבל שקר ואמת. והתבונן אמרו, ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, לא אמר ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי אשר ראו קודם הוא אשר ראו אחרי כן, לא היו שם סנורים על העין שהוסרו, אבל נתחדש בו ענין אחר, שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם. ודע כי זאת המלה ר"ל פקח לא תפול בשום פנים, אלא על ענין גלות ידיעה לא ראות חוש יתחדש, ויפקח אלהים את עיניה, אז תפקחנה עיני עורים, פקוח אזנים ולא ישמע, כאמרו אשר עינים להם לראות ולא ראו. אבל אמרו על אדם משנה פניו ותשלחהו, פירושו וביאורו כאשר שנה מגמת פניו שולח, כי פנים שם נגזר מן פנה, כי האדם בפניו יכוין לדבר אשר ירצה כוונתו, ואמר כאשר שנה פנותו וכיון אל הדבר אשר קדם לו הצווי שלא יכוין אליו, שולח מגן עדן, וזהו העונש הדומה למרי מדה כנגד מדה, הוא הותר לאכול מן הנעימות, וליהנות בנחת ובבטחה, וכאשר גדלה תאוותו ורדף אחר הנאותיו ודמיוניו, כמו שאמרנו, ואכל מה שהוזהר מאכלו, נמנע ממנו הכל והתחייב לאכול הפחות שבמאכל אשר לא היה לו מקודם מזון, ואף גם זאת אחר העמל והטורח, כמו שאמר, וקוץ ודרדר תצמיח לך וגו', בזעת אפיך וגו', ובאר ואמר וישלחהו ה' אלהים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, והשוהו כבהמות במזוניו ורוב עניניו, כמו שאמר ואכלת את עשב השדה. ואמר מבאר לזה הענין אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו, ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכלית כוונתו וחכמתו:
דרשות ר"י אבן שועיב פרשת בראשית
הנה מצינו בו בריאה ויצירה, אבל לא עשייה, כי לא היה בו תכלית המכוון, כי כוונת בריאתו להיות כנבראים העליונים פועלי אמת שאין בפעולותם אהבה ושנאה, ולכן מנע ממנו אכילת עץ הדעת הנותן בלב אוכליו רצון וחפץ בטוב או בהפכו עם שותפות יצר הרע… בעבור כי מצינו שאמר לה הנחש כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלקים. ואם תאמר כחש להם, הנה כתוב הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. וחכמים ז"ל אמרו שלשה אמרו אמת ואבדו מן העולם נחש ודואג ומרגלים, ולכן פירש הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל כי האדם נברא כענין המלאכים וצבא מרום, והיה עושה בטבעו כמו שהם עושים לא ישנו את תפקידם, רוצה לומר, שאין להם בחירה ולכן נמנע מהם הפרי הזה כמו שאמרנו, וכאשר עברו על הצואה ואכלו הפרי הזה הנותן חפץ ורצון, כמו שאמרו דעתו לחזור דעתו לפנות, וכן האדע בין טוב לרע, שאבד ממנו הרצון, לא היה בוחר בדבר ולא קץ בו, ואוכל בלא טעם ושומע בלא הנאה, ועד העת הזאת לא היה בין אדם לאשתו התשמיש אלא בעת התולדה יתחברו ויולידו, ולכן היו האיברים כלם בעיניהם כפנים וכידים וכעינים ולא יתבוששו בהם, ואחרי אכלם היה להם הבחירה להרע או להיטיב בין לו בין לאחרים, וזו מדה אלקית מצד אחד כלומר, החפץ והרצון טוב ורע כשם יתברך, וזהו כאלקים יודע, כי יודע חוזר לאדם ולאשתו. וזהו כאחד ממנו, מיוחד ממנו, כלומר השם לבדו, כי המלאכים אין להם בחירה והנה כח שבהם טוב, אבל היא רעה מצד אחד בהיות לאדם בה יצר ותאוה, וזה לא גלה להם או לא ידע, ולזה אמר קהלת אשר עשה האלקים את האדם ישר, והיושר שיאחוז הדרך האחת הישרה, והמה בקשו חשבונות רבים, שיבקש דרכי הגשמיים, זהו דעת הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל והיא דעת נכונה.
[ה] אורות הקודש / חלק ג – מוסר הקודש / עמוד צב / שלמות הרצון והחכמה – סא
כשנתגלתה החכמה העליונה באדם אין פגם אפשר להמצא ברצונו, ולא במעמקי טבע בשרו. וכד אתחזיא חכמה דנא, אין ערלה כלל, ואדם הראשון נברא מהול.
הרצון נפגם אחרי ההסתרה של החכמה הבהירה, שאז מתגלה שרצון וחכמה הם שני ענינים, מה שהוא גילוי של טעות, שבאמת ענין ומהות אחד הם. וכשם שהחכמה העליונה בהירה באמתתה, כן היא צלולה בטובה, מצד בחינת רצון שבה.
מונע הוא העון את גילוי החכמה, מפני שהוא פוגם את הרצון. ועיקר הופעת החכמה גנוזה היא במעמקי הרצון.
[ו] אורות הקודש / חלק ג – מוסר הקודש / עמוד פא / תקומת הרצון – נו
נפלו העולמות, בנפילת הרצון, האדם נפל בתהום החטא, נתקטן רצונו ונזדהם, הכל נחשך, הכל נתקטן, אומלל וקדר.
הוי, מה הומה הלב לתקן את החטא הגדול, להחזיר העטרה ליושנה, להאיר את העולמות כולם מתוך מחשכיהם.
ולתעודה אין קצית זו קרואים אנו, מסלותיה אנו סוללים, הולכים אנו בדרכי החיים, בעצות מלכו של עולם, להופיע אור על הכל, אור אלהי אמת, אור בלא מחשך. ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר.
והרצון הנעכר אל אורו יושב, כשיבוטא בחזקה ברצון עם עמו, הגוי הגדול אשר לו אלהים קרובים אליו, ירומם בעוזו, יבטא את רצונו באין מעצור, יסגל לו את עצמיותו, יאגור אל תוכו את כל נשמת האדם, כלביא יקום וכארי יתנשא, ישב רוחו, יגלה את הרצון העזיז והקדוש, את רצון אלהים בחיים, בעולם ובעולמות כולם, יבער את הרשעה, את השקר, את הזוהמא, את הפחדים, את החרפה, את המות עצמו מהעולם, יחדש את זיו המאורות, ישיב את אור השמים, אשר לבשו שקים וקדרו, לאיתנם, ועז אלהים זה הנה הוא עומד אחר כתלנו, קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות.
שם משמואל הגדה של פסח
ולפי האמור יש לפרש הא דאמרו ז"ל מצוות בטלות לעת"ל, היינו דלעתיד שיהי' גמר התיקון והרשעה כולה כעשן תכלה, אז יהי' לכל אדם קיום ועמידה נצחית למעלתו ולא יהיו עוד חליפות וצבא עמו, ויתקיים בישראל ואכל מעץ החיים וחי לעולם, ולהט החרב המתהפכת כליל יחלוף, אז שוב יהיו כל ישראל תמימי דרך ולא יהי' נצרכין לציווי אלא שמעצמם יהי' נמשכים לעשות כל מה שהוא לרצון ה' וכמ"ש ולא ילמדו עוד איש את רעהו לאמור דעו נא את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם, ומובן שמאחר שהידיעה תסובב גם את הקטנים, ואפי' בלי לימוד כלל, שוב לא יהיו צריכין לציווי, ואז ישראל יהיו בבחי' בנים למקום שמעצמם נמשכים אחר דעת אביהם, ומעצמם ידעו דעת עליון, וכבר אמרנו שלעתיד יהיו כל ישראל במעלה כמו שהיו האבות כמ"ש והי' הנכשל בהם ביום ההוא כדויד, וידוע שדוד הוא ראש השלישים שפירשו ז"ל ראש לשלשת האבות.
ר' צדוק הכהן מלובלין – תקנת השבין עמוד לד
וכל חשק לאה להרבות שבטים וזה עיקר מעלתה מצד החמדה והחשק, אף על פי שכל חשק היא מצד היצר בעולם הזה שהרי אמרו (יומא ס"ט ב) דבכבישת היצר לא אשתכח ביעתא בת יומא ונמנע ההולדה, מכל מקום כאשר הוא בקדושה אין קדושה למעלה ממנו ונקרא טוב מאוד
[ז] שפת אמת במדבר פרשת בהעלותך תרל"ג
עשה רצונו כרצונך כו'. הוא עצה לתקן הרצון כפי מה שאדם מדבק כל רצונו וחשקו במצוה ומעשה טוב. מתדבק הרצון בקדושת השי"ת ועי"ז אין יכול להתפרד אח"כ אף שיש לו רצונות אחרים ג"כ. כי הקדושה שומרת הרצון שלא יתקלקל ויוכל עי"ז להעלות כל הרצונות להשי"ת. כי צריך אדם להאמין כי כל מה שיש רצונות אחרים בעולם הם לטובה. ושעי"ז יכול להיות רצון אמת לעבודת השי"ת. וכשאדם לומד ק"ו מרצונות אחרים איך לעשות רצונו ית' כראוי עי"ז מעלה כל הרצונות אשר לא טובים המה להשי"ת. ואפשר ז"ש התאוו תאוה שהי' חסר להם התאוה. כי היו רחוקים מתאוות גשמיות. לכך היו חסרים תאוה טובה. ולכן התאוו תאוה. ונחשב לחטא כי השי"ת רצה שיהיו המה באופן אחר. ואנחנו ע"י אמונה צריכין לקרב כל הרצונות להשי"ת שיהי' נעשה רצון אחד להשי"ת מכל אלו הרצונות:
עין איה / ברכות א / פרק חמישי-אין עומדין / מא. ברכות לב/א
ואר"ח בר"ח אלמלא שלשה מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל. חד דכתיב ואשר הרעותי, וחד דכתיב כי הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל, וחד דכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. ר"ה אמר מהכא, ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו. הנה אם הי' חסרון המביא לבחירה הרעה חסרון שבא מהכרח, לא הי' אפשר כלל לקוות שיתוקן הדבר והי' מצב הבחירה ונטייתה לצד הרע במין האנושי נשאר קבוע תמיד. וע"ז אנו מנוחמים במקרא שכתוב "ואשר הרעותי" שיחס השם ית' אליו רעת הבחירה שאינה הוגנת, להורות שמאתו ית' יצאו הדברים ע"פ כונה מיוחדת לתוצאות תכליות טובות א"כ יש תקוה למצב של תיקון. אבל עדיין אפשר שקודם שניתנה הבחירה אז היתה היכולת האלהית מגעת לכוננה לאיזה צד שתרצה. אבל אחר שכבר ניתנה אולי יצאה מרשות היכולת האלהית, ע"פ עצתו ית' עצמה, ואז עדיין אין מקום לתקוה תיקון כל קלקולים. ע"ז מורה מקרא שכתוב "כי הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי" שלעולם נשאר היכולת האלהית במקומה. אמנם עדיין יש מקום לחשוב אם מחייבת החכמה האלהית למלאות זה החסרון, ואולי כך היא מדת חכמתו ית' העליונה שיהי' מצב הבחירה נוהג תמיד עם כל חסרונותיו. ע"ז בא הכתוב השלישי של הבטחה "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" הרי שמחייבת חכמת היושר האלהי לסלק הבחירה הרעה לעת התיקון האמיתי של העולם. אמנם אחר כל אלו המקראות עדיין לא ידענו כ"א שיד היכולת העליונה מגעת על הצידוד הבחירי הכללי, שהוא רמוז בלב האבן לרעה בכלל בהכנה רעה, ולב בשר בכלל בהכנה טובה. אבל להרגיע אותנו ביותר שכ"כ אנו בטוחים בהשלמת התיקון, עד שלא לבד ההכנה הכללית תתוקן כ"א גם המצב הפרטי של המעשים הטובים, ע"כ מביא ממקרא שכתוב "ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו", להורות על פרטיות הבחירה הטובה מצד פרטי המעשים טובים שגם היא ביד ה' היא, ועתידה לבא לעולם בתיקונו בחסדי ה' ורחמיו.
אדר היקר ועקבי הצאן / אדר היקר / עמוד כח
המילוי הגמור והשלם של החיים, החמריים, המוסריים, והשכליים, לכל סעיפיהם, שרק אז יוכל האדם להתנשא אל אותו החופש המוחלט, שנטיותיו הנפשיות ילכו במלא עזם ותקפם, ובפרשן כנפיהם, אל מלא רוחב החיים לכל צדדיהם, לא ימצאו שום מעצור ומכשול.
[ח] מציאות קטן / קמז
והנה, עניין הקדושה המוטבעת באדם הראשון קודם החטא, שמצד זה מצא הנחש מקום לפיתוי שאפשר לעלות במעלה רמה יותר (ע' להלן סי' קצב, קצה), היה מצד שעשהו ית' ישר, והיה נוטה מרצונו לצד הטוב והקדושה. אם כן זה הרצון הוא עלול לגמרי, אלא שבחסד השי"ת יקרא עושה את עצמו, כיון שעל כל פנים בידו לאבד ממנו השלמות, וגם שמעשיו בחיריים על כל פנים. אבל הנחש פיתה, שהקב"ה רצה רק לסלק מהם טורח עבודה רבה, אבל באמת אם ירצו לבוא למעלה יותר רמה, זה אי אפשר רק על ידי אכילת עץ הדעת ויתגבר כח הרע ומפסיד הקדושה המוטבעת, ויהיה לו מקום לקנות קדושה קנויה מצד פעולותיו לגמרי, ויהיה דומה יותר להיות כעילה. וזה הוא שאמר (בראשית ג, ד) 'לא מות תמותון', רק 'והייתם כאלהים' (שם, ה), [הכונה] קרובים להיות מעוללים עצם שלמותכם מצד היותכם יודעים טוב ורע, והיינו דבקים גם ברע, ועם כל זה תבחרו בטוב ותהיה תכלית שלמותכם הגונה יותר. אמנם כונתו היתה לרע, למען לא יוסיף קום אחר נפלו.
ועיקר טענתו היתה, אף על פי שמצד ברירת המעשים החפשית בידו יקרא עושה את עצמו, מכל מקום כיון שהוא עושה מצד רצון המוטבע בו מקדושת הנפש האלקית, עוד לא בא למעלה הרוממה למעלה משלמות המלאכים, עד שגם הרצון לא יסייעהו ובלא הכונה טבועה יתקרב לקדושת השי"ת, אז יקנה לגמרי טובו בעצמו ויהיה יותר קרוב אל השי"ת.
על כל פנים ההסתה היתה, שעל ידי שיהיה הרצון נפרד מהשי"ת עוד יוסיף להתעלות על ידי התקרבו. ובאמת כשיתוקן הכל, יהיה באמת דוקא מזה תכלית ההתרוממות מה שלא ישוער. והיינו אור חדש המחודש מצד פעולת האדם ודמיון הצורה ליוצרה. אבל בלתי אפשר שיהיה הדבר הגדול הזה בתכלית הנשגב, כי אם כשיהיה על ידי הסתה ודבר בחירי לרע לגמרי ונגד הרצון המתגלה מאור ה' ית"ש, שיהיה דומה לחידוש יותר.
[ט] אורות האמונה / האמונה הטבעית / עמוד 108 / א
הטבעיות של האמונה, של עריגת הקודש, של החשק הפנימי של הדבקות האלהית, ואת משך המוסר ודעת הנמשכים עמה, היא מתגברת על-ידי התפילה, אבל הרצון הטבעי אפילו אותו שמתגעגע לתוכני קודש ולענינים אלהיים, יכולים כל סיגי הטבע להתדבק בו. אמת הדבר שביסוד הרצון הטבעי שבקדושה גנוז הוא אור חיים גדול ועצום מאד, כלל גדול הוא הכולל הכל, ועל-כן שקולה היא תפילה מסבה זו ככל התורה כולה. אבל עם כל הכללות עם כל האומץ והיסודיות, שיש באופי הרצוני הטבעי הזה עם כל שיגובו, דינו ככל כח טבעי שיוכלו סיגיו להתערב בו להמשיכם אחריהם לקלקלו ולתעבו. לזאת הכרח הוא לצרף את התורה אל התפילה. התורה והחכמה הם הם המזקקים ומצרפים את הרצון, מעדנים את תוכן הקודש שלו, ומטהרים אותו מכל סיגיו, ומסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה. ועם הקשבתה של תורה עולה התפילה ברום מעלה, דברים העומדים ברומו של עולם.
שם משמואל במדבר שבועות
בש"ס שבת (פ"ח א) אמר ר"א בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמה"ש משתמשים בו. נראה לפרש דהנה בהא דאתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, פירשנו שענין ממלכת כהנים שפירש"י שרים אין הכוונה על זולתנו, שמעולם לא התאוו ישראל להיות מושלים על האומות כמ"ש הרמב"ם (שלהי הלכות מלכים), אלא הפירוש הוא שיהי' כל איש מושל ברוחו כענין שכתוב (משלי ט"ז) ומושל ברוחו מלוכד עיר, והיינו שיהי' לבו ברשותו אל כל אשר יחפוץ יטנו, וגוי קדוש היינו שיהיו נבדלים מכל עניני החומריות שלא יתאוו להם כלל, והוא עוד יותר מיעוד של ממלכת כהנים שפירושו מושל שזה מדת טהרה כמ"ש (איוב י"ז) וטהר ידים יוסיף אומץ שמכריח את מעשיו לטובה כמ"ש הראב"ד בהקדמתו לס' בעלי הנפש וזה מביא שחלק הרע כפוף לטוב, וגוי קדוש הוא מדת קדושה שלא לבד שכפוף אלא שנתהפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא. ולעומת שני יעודים אלו השיבו ישראל נעשה ונשמע, נעשה הוא שלימות הגוף שיהי' מעצמו נמשך לרצון ה' ולא יהי' נזקק שהשכל יכריחו והוא מדת קדושה, ונשמע הוא קבלת דברים היינו שהגוף יהי' נשמע לשכל וכפוף תחתיו והוא מדת טהרה:
והנה סדר היעודים ברישא טהרה והדר קדושה, כאמרם ז"ל (ע"ז כ' ב) טהרה מביאה לידי קדושה, כי כך הוא הסדר באדם שתחילה בימי עלומיו עוד החומר מושך לטבעו וצריך שהשכל יכריחנו ויטנו לטובה ולטהרה, וברבות ימי העבודה ויתרגל בטובה ישתנה טבעו לטובה עד שלא יתאוה כלל לדברים החומריים ויהי' קדוש. אך ישראל שהקדימו נעשה לנשמע שהיא קדימת קדושה לטהרה כנ"ל לכאורה נראה שלא כסדר, ועוד אחר שיזכו למדת קדושה ולא יתאוו כלל לדבר שאינו ראוי, שוב לא שייך ענין טהרה שהוא ענין להכריח טבעו. אך י"ל עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי המדרש (ויק"ר פ' כ"ד) העליונים לפי שאין יצה"ר מצוי בהם קדושה אחת וכו' אבל התחתונים לפי שיצה"ר שולט בהם הלואי בשתי קדושות יעמדו, ופירש שהעליונים שלא שייכת בהם פחיתות ופסולת לא שייכת בהם קדושה שיהיו נבדלים מפחיתות אלא כל אזהרתם היא שלא יתקרבו למעלה ולפנים ממחיצתם, וזוהי קדושה אחת, אבל התחתונים שיצה"ר שולט בהם צריכין שתי קדושות, קדושה אחת שלא יתקרבו לפנים ממחיצתם אלא במה שהרשית התבונן אין לך עסק בנסתרות, ובכלל זה להיות בטל לדעת התורה ולהיות תמים עם ה' אף שלפי מראית שכלו נראה להוסיף או לגרוע, והקדושה השני' שיהיו נבדלים מפחיתות החומר:
והנה מלאכים שמקדימים עשי' לשמיעה, שלדרכנו הפירוש קדושה וטהרה, קדושה הפי' שיבטל את כל מהותו וביטול במציאות לשליחות, כמו שרואין שהמלאכים שאמרו כי משחיתים אנחנו נחשב להם לחטא, וטהרה השייכת אצלם שאף לאחר הביטול וההתמשכות לרצון השי"ת בביטול המציאות מכל מקום יכריחו ויכפפו את רצונם ולא יתקרבו לפנים ממחיצתם, ואצלם תצדק הקדושה קודם הטהרה, שכל כמה שתגדל הקדושה תגדל התשוקה ביותר לגשת לפנים ממחיצתם מ"מ ישימו מעצור לתשוקתם ויכריחו א"ע לעמוד מרחוק:
ובסגנון זה י"ל כוונת ישראל שהקדימו נעשה לנשמע היינו קדושה לטהרה, שאף שיהפכו חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, ומובן שאז תגדל אצלם התשוקה ביתר שאת בכלות הנפש, וכענין נדב ואביהוא בקרבתם לפני ה' וימותו כמו שפירש הרב אוה"ח זצללה"ה, אז ישתמשו במדת הטהרה לשום מעצור לתשוקתם כנ"ל במלאכים. וז"ש הש"י מי גילה לבני רז זה שמלה"ש משתמשין בו:
וממוצא הדברים שכוונת ונשמע שהיא מדת הטהרה והכרחת הטבע איננה נצרכת להם לעניני החומר שבזה א"צ לכפי' אחר מדת הקדושה, אלא לשום מעצור לתשוקתם לאלקות שלא יתקרבו לפנים ממחיצתם:
[י] מדרש תנחומא (ורשא) פרשת עקב
אמר הקדוש ברוך הוא בעה"ז על ידי יצר הרע היו למדין ומשתכחין אבל לעה"ב אני עוקר יצר הרע מכם ואינכם משתכחים שנא' (יחזקאל לו) והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ולא עוד אלא שאינכם צריכים לאדם שילמדם שנאמר (ירמיה לא) ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, וכן יהי רצון ונאמר אמן.
ר' צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק בראשית פרשת וישב
וכתיב (יחזקאל ל"ו, כ"ו) ונתתי לכם לב חדש ולמעלה כתיב (שם י"א, י"ט) ונתתי להם לב אחד, והיינו הלב חדש שאיך יתכן שיתן לב אחד לכל ישראל. אך הפירוש הוא שכל ישראל יהיה להם רק לב אחד לאבינו שבשמים שלא יהיה בלבבם שום מחשבה רק יהיה לבם מלא תשוקה ורצון רק לרצונו יתברך. וגם הלב כסיל יתמלא ברצון לעשות רצונו יתברך ויהיו השני לבבות לב אחד. כמו במתן תורה שהיו ישראל כתכלית מכוון הבריאה כאדם הראשון קודם הקלקול וכתיב (שמות י"ט, ב') ויחן שם ישראל ואיתא במכילתא (יתרו בחודש א') כאן השוו לב אחד וכו'. והיינו מצד שלא היה בלבבם שום רצון אחר זולת לעשות רצונו יתברך שמו וכמו שנאמר (שמות כ"ד, ז') כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע שהקדימו עשיה לשמיעה מצד שהיה לב כל ישראל רק לעשות רצונו יתברך. ואמר בזוה"ק מאי חדש דא חדושא דסיהרא וכו', והוא דכמו שהלבנה מתחדשת תמיד ומקבלת תמיד אור חדש כך מתחדש תמיד בישראל הלב חדש ורוח חדשה שמקבלין תמיד התחדשות אור שמשיגים השגה חדשה בכבוד מלכותו ואלהותו יתברך מצד התגלות עתיקא שהוא אין סוף.
[יא] ר' צדוק הכהן מלובלין – מחשבות חרוץ אות ד
ובאמת עיקר ההגדרה בפועל צריך בין העמים כי אילו היה האדם בשלימותו שנברא בו דהאלקים עשה את האדם ישר לא היה צריך לכל כך הגדרות שלא היה יודע כלל מרע, וכמו שהיה אדם הראשון קודם החטא והיה די לו בהגדרה זו לבד שלא יאכל מעץ הדעת שלא יחפוץ לדעת מטוב ורע דעל ידי זה יוכל להשתקע בדמיון, ועצם ישראל הוא כן וכמו שאמרו (ברכות י"ז א) גלוי וידוע שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד וכו' והכל אחד כי כשיבוטל יצר הרע מן העולם יבוטלו גם כן האומות עכו"ם ויהיו כולם גרים גרורים, דשורש יצר הרע הוא באומות העכו"ם שהם בעצם כן דשורשם מצד הרע, מה שאין כן בישראל דהמשילו (סנהדרין מ"ד ריש ע"א) לאסא דקאי ביני הוצי שהחטאים נמשכים רק על ידי החוחים הסובבים לשושנה.
של"ה פרשת וישב מקץ ויגש תורה אור
לד. וזו הסיבה בעצמו שלעתיד יושלח יוסף לפני משיח, כי יוסף הוא שטנו של עשו שהוא הפוכו… כי לעתיד לא זו שיתרומם מעלת מלך המשיח, אלא גם זו שאויביו ישלימו עמו, כלומר שהקליפה תטהר ויודה על האמת, ויתהפכו כל העמים לדת אמת ו'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' (זכריה יד, ט), וה'נחש' יתהפך ל'חשן', והאדום יתהפך ללבן כלו טהור… כי בכח אחיזה זו ימשיך הכל לקדושה לעתיד, וכל החיצוניים יהיו פנימיים, כי יסיר מהם הקדוש ברוך הוא הרע וישארו קדושים מצד שרשם, והארכתי בענין הזה במקום אחר (ראה ח"ב מסכת תענית אות פז). ורמז גדול יש בענין יהודה ותמר 'וישאל את אנשי מקומה איה הקדשה' וגו' (בראשית לח, כא), והיא דוגמא להמלאכים השואלים 'איה מקום כבודו' (קדושת כתר מוסף שבת ויו"ט). ולעתיד ישאלו את ישראל, כי כל כך יהיה מעלת ישראל לעתיד ברום מעלת הקדושה, שאפילו החיצונים יקדשו, ובעת ההיא ישאלו המלאכים ליעקב ולישראל 'מה פעל אל'.
אורות / ישראל ותחיתו / יט
נִכְבָּד הוּא הָרָצוֹן הַטּוֹב הַפּוֹנֶה לֵאלֹהִים בְּעמֶק שְׁאִיפָתוֹ, אֲבָל מַה יַּעֲשֶׂה הָרָצוֹן לְבַדּוֹ בַּחַיִּים? עַל כֵּן כָּל-זְמַן שֶׁאֵינוֹ מִתְנַשֵּׂא עַד רוֹמְמוּת אוֹר הַדֵּעָה, לְהַקְשִׁיב לְחָכְמָה עֶלְיוֹנָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְפַלֵּס נְתִיבוֹת הַחַיִּים; רַק לְבֵנָה עֲזוּבָה יִשְׁבּר לוֹ, שֶׁלּא תּוּכַל לְהִצְטָרֵף לְבִנְיָן גָּדוֹל. אִם הָרָצוֹן, הַמְשֻׁלָּל מֵאוֹר עֶלְיוֹן יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, מִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיב צְעָדָיו בְּצוּרָה מִתְרַחֶבֶת, עַד שֶׁלּא יַשְׁאִיר מָקוֹם לְאוֹתָהּ הַדְּאָגָה הַמְדַיֶּקֶת כָּל פְּעֻלָּה וְכָל נִתּוּחַ שֶׁל מַחֲשָׁבָה וְהַנְהָגָה בְּאָרְחוֹת הַחַיִּים, אָז יוֹנֵק הוּא זֶה הָרָצוֹן עַצְמוֹ, עִם כָּל נְטִיָּתוֹ שֶׁבָּלְעָה נִיצוֹצִים טוֹבִים, מִצִּנּוֹר בִּלְתִּי-טָהוֹר שֶׁזֻּהֲמַת הַנָּחָשׁ יְכוֹלָה לְהִקָּלֵט בְּתוֹכוֹ. בְּיִחוּד כָּל-זְמַן שֶׁלּא עָלָה הָרָצוֹן הַנְּטִיָּתִי וְלֹא דָּבַק בְּארַח-הַחַיִּים, שֶׁמִּשָּׁם חֻקֵּי הַחַיִּים נֶחְצָבִים, עָלוּל הוּא לְכָל שִׁנּוּיִים. מֵעמֶק טוֹב יָכוֹל הוּא לִהְיוֹת נִדָּח לְעמֶק רַע. כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל אֵשֶׁת-חַיִל הִיא, נֶאֱמָנָה הִיא מֵעמֶק רְצוֹנָהּ לְאוֹתָהּ הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית, שֶׁמִּמֶּנָּה חֻקֵּי הַחַיִּים כֻּלָּם נֶחְצָבִים, וּבְדֶרֶךְ תּוֹרָה תּוֹמֶכֶת הִיא אֲשׁוּרֶיהָ. מְחַזֶּקֶת הִיא אֶת עֶמְדָּתָהּ בִּידִיעָתָהּ הָעֶלְיוֹנָה כִּי דְּבַר ה' בְּרִית עוֹלָמִים לוֹ וְלֹא תַּטֶּה אזֶן לְכָל חוֹלֵם חֲלוֹם, לְכָל מֵסִית וּמַדִּיחַ, גַּם אִם יִתְלַבֵּשׁ בִּלְבוּשִׁים שֶׁל תִּגְבּרֶת הֶמְיַת רָצוֹן לְטוֹב וְלִדְבֵקוּת אֱלֹהִית, אִם רַק יִגַּע בְּדֶרֶךְ ה' הַמְסוּרָה, אִם יִפְגּם בְּאוֹר תּוֹרַת חַיִּים; וְכה הוֹלֶכֶת הִיא בְּדֶרֶךְ נִצְחוֹנָהּ הַפְּנִימִי. אָמְנָם חֵלֶק הָעַמִּים לֹא יוּכַל לִהְיוֹת יוֹתֵר מְרוֹמָם מֵהֶמְיַת רָצוֹן בִּנְטִיָּה אֱלֹהִית, אֲבָל כַּמָּה מִסְתַּבֶּכֶת הִיא הַנְּטִיָּה הַזּאת שָׁם וְכַמָּה מִשְׁתַּנָּה הִיא בַּעֲרָכֶיהָ, כַּמָּה פְּלָגִים עֲכוּרִים שֶׁל שִׁטְפֵי אֱלִילִיּוּת נִשְׁפָּכִים בָּהּ וְכַמָּה חַלָּשׁ כּחָהּ שֶׁל נְטִיָּה חַלָּשָׁה זוֹ, הַנִּשְׁעֶנֶת עַל נְטִיַּת לֵבָב אֱנוֹשׁ אָנוּשׁ, לְמַלֵּא אֶת הַתַּפְקִיד הָעוֹלָמִי הַגָּדוֹל שֶׁל שְׁפִיטַת עַמִּים מִישׁוֹר. אָמְנָם יְצרְפוּ לְאֻמִּים וִיזֻקְּקוּ בְּכוּר ענִי וּבַהֲמוֹן מִלְחָמוֹת וְצָרוֹת, יְכֻתְּתוּ גּוֹי בְּגוֹי וּמַמְלָכָה בְּמַמְלָכָה, וְהַנְּטִיָּה הַקְּטַנָּה שֶׁל עֲלִיַּת הָרָצוֹן אֶל הָעֲרִיגָה הָאֱלֹהִית, הַסְּתָמִית, הַכְּלוּלָה בְּנִשְׁמַת הָאָדָם, תִּזְדַּקֵּק מִסִּיגֶיהָ, וְהָעֵינַיִם יוּאֲרוּ לַחֲזוֹת מַהוּ מְקוֹר יִשְׂרָאֵל, וּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל תִּשָּׂא דֵּעָהּ לְמֵרָחוֹק, תִּרְאֶה לָדַעַת כִּי בְּשָׁמְרָהּ אֶת עֶרְכָּהּ הָעֶלְיוֹן, מִבְּלִי לְהִשָּׁפֵל מַטָּה, הֵבִיאָה טוֹבָה וְאוֹרָה לָעוֹלָם, כִּי בְּעָצְרָהּ אֶת הַזֶּרֶם הֶעָכוּר וְהַנִּשְׁפָּל, שֶׁלּא יִתְפַּשֵּׁט יוֹתֵר מִדַּאי, סָגְרָה בְּעַד אוֹתָה הַזֻּהֲמָא וְהָרֵיקָנִיּוּת שֶׁל הָאֱלִילִיּוּת וְהָרִשְׁעָה הַמִּדּוֹתִית וְכָל עִוּוּתֵי הַחַיִּים, שֶׁלּא יַחְדְּרוּ עָמק בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם הַכְּלָלִי עַד לְאֵין מַרְפֵּא. אָז יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל, כִּי רוּחַ ה' מְרַחֵף עַל עַמּוֹ, וְכִי לַעֲדֵי עַד תָּבִיא יוֹנַת אֵלֶם זוֹ אֶת הָאוֹרָה לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְעֶרְכָּהּ הָעֶלְיוֹן יַעֲמד תָּמִיד לְנֵס עוֹלָמִים. אָז תְּבָרֵר לָהּ הָאֱמוּנָה אֶת עֶרְכָּהּ וְחֻקּוֹת הַחַיִּים יְפַלְּסוּ אֶת דַּרְכֵיהֶם עַל מְלֹא רחַב הָאָרֶץ, יִבָּרְרוּ הַדֵּעוֹת וְהַטּוּב הָאֱלֹהִי הַפְּנִימִי הַמְּקוֹרִי, עִם כָּל עֲנָפָיו הָעֶלְיוֹנִים וְעִם עָמְקֵי שָׁרָשָׁיו, יִהְיֶה לִבְרָכָה לְכָל הָאָדָם, וְהַמְבֻקָּשׁ שֶׁל אוֹר תּוֹרָה וְנֵר מִצְוָה, אֲשֶׁר שָׁמַר אֶת הַצִּבְיוֹן הַיִּשְׂרְאֵלִי בְּתֻמּוֹ, יֵקַר בָּעוֹלָם מִזָּהָב וּמִפְּנִינִים. מֻשְּׂגֵי הַחַיִּים יִתְחַוְּרוּ וְכָל הָעוֹלָם יְחַפֵּשׂ אֶת נְתִיבוֹת הַשָּׁלוֹם הָעֶלְיוֹן לֹא רַק עַל-יְדֵי עֲרִיגָה עִוֶּרֶת כִּי-אִם עַל-יְדֵי הֶאָרָה מְלֵאָה, שֶׁבְּקִרְבָּהּ אוֹר תּוֹרָה זוֹרֵחַ, וּמִשְׁפְּטֵי ה' וּמִשְׁפְּטֵי הָאָדָם יְאֻגְּדוּ לָאֲגֻדָּה אַחַת, אֲשֶׁר יָאִירוּ זֶה בָּזֶה מְלֹא זָהֳרָם, "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".
דעת תבונות גילוי יחוד ה' יסוד הבריאה
ומה שעתה בעבור רוב הסתר הפנים נפסדו הדיעות ונתקלקלו כל המעשים, ומזה נמשך גם כן בבריאות עצמם הקלקול והפחיתות, כענין שאמרו (סוטה מח א): "ניטל טעם הפירות" וכו', וכל שאר הדברים הרעים שספרו לנו רז"ל, ואשר רואים אנחנו בעינינו – הארץ והנה תהו ובהו, וכמאמרם ז"ל (סוטה מט ב): "חוצפא יסגא ויוקר יאמיר" וכו', שכל זה הוא תגבורת הרע הגדול, הנה כאשר יגלה כבוד ה' – ישובו כל הדיעות לדרך הישרה, וכל המעשים יהיו מתוקנים כראוי, ויהיו בני האדם מתדבקים בקונם, כמו שאמר הכתוב (יואל ג, א): "אשפוך את רוחי על כל בשר" וגו'; וכן (ירמיהו לא, לג): "ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' לאמר דעו את ה', כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"; ותהיה התשוקה כללית לכל העולם להתקדש בקדושתו ית', כענין שנאמר (ישעיהו ב, ג): "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' וגו' ויורנו מדרכיו ונלכה באורחתיו" וגו'. ויולד מזה הצלחות הבריות כולם, כענין שנאמר (תהלים עב, טז): "יהי פסת בר בארץ בראש הרים"; (ישעיהו יא, ו): "וגר זאב עם כבש" וגו'.
סוף דבר: תראי שכאשר בחר הרצון העליון ללכת בדרך הזה, נתן מקום לכל מה שנתן שצריך לתחתונים לשלימותם האמיתי. כי בהיותו מסתיר פניו, הנה נותן מקום לחסרונות, ובתתו מקום לחסרונות – נותן מקום לעבודה כדי להשלימם. ולפי שההסתר עשוי רק כדי להגלות, הנה זה נותן מקום לתקן החסרונות ההם בכח הגילוי של השלימות. ובהיות שההסתר עשוי ליגלות על כל פנים אפילו מעצמו, הנה ניתן קץ לימי הבחירה, שסוף כל סוף כל העולם יהיה מתוקן בתיקון שלם, ומשם והלאה יהיה זמן קבלת השכר על העבודה, שקדמה כבר, וכמאמרם ז"ל (עירובין כב א): "היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם".
[יב] מאמרי הראיה / חלק א / המספד בירושלים
כשם שיצר השי"ת באדם הגוף והנשמה, ולעומתם הכוחות הנוטים להחזיק קיום הגוף על מכונו לשכללו ולפתחו, וכן הכחות המחזיקים כח הנשמה הרוחנית ומעדנים ומשכללים אותה, ותכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי, והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת, מושכת אחריה בכחה האדיר את כל כוחות הגוף האמיצים והחזקים, לתכלית השכל הטוב והטהור, חפץ העליון ב"ה בעולמו, כן הכין בישראל ביחוד שני אלה הכחות, הכח המקביל לערך הגוף האנושי, השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי, שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצויינים בהן, להיות עם קדוש לד' אלקי ישראל, ולהיות גוי אחד בארץ לאור גוים, והצד השני עצם הכח לשכלול הרוחניות בעצמה. וההבדל שביניהם, שלהצד הראשון יש דוגמא בין כל עמי הארץ לישראל, כמו שאנו שוים להם בגופניות כאשר האדם שוה בכח החיים שבו לאחד הבע"ח, והצד השני הוא הענין המתיחד לישראל עצמם, שע"ז נאמר "ד' בדד ינחנו, ובגויים לא יתחשב", מצד תורת ד' והקדושה העליונה המיוחדת לישראל עם קדוש.
והנה מתחילה הוכנו ב' הכחות הכלליות בשני השבטים שהוכנו למלוך בישראל, אפרים ויהודה, שהוא כלל יוסף ויהודה… ולולא שגרמו עוונות, וישראל מאסו במלכות בית דוד עד שנחלקה האומה, עשרת השבטים שאפרים שהוא כח יוסף בפני עצמו, ויהודה בפני עצמו, היה הכל מאוחד בכח אחד ע"י עץ יהודה שהיה כולל גם כן כחו של יוסף, "ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה". ועל ידי קיבוץ ב' הכחות יחדיו היו שניהם מתעלים, הכח החמרי היה מתעדן ומתקדש מצד קרבתו אל הקדושה המיוחדת לישראל, והכח הרוחני היה מתחזק ומתאמץ בכח חיים מלא ואדיר כדי לגלות הודו ותפארתו על ישראל, עד שקרני הודו היו מאירים גם כן על העולם כולו…
אמנם, עוונותינו הטו אלה, שנתחלקה מלכות בית דוד וכל אחד מן הכחות השנים, שהיו ראויים להתאחד דוקא, התחיל להתפתח בפני עצמו, כאילו דבר אין לו עם משנהו, ומזה יצא מה שיצא להפסד כללי לשני הענינים בעוה"ר. אפרים, שנוסד על ידי ירבעם, שהופקד מתחלה על סבל בית יוסף, מפני כשרונו המעשי, "וירא שלמה את הנער כי עושה מלאכה הוא ויפקד אותו לכל סבל בית יוסף", פנה לגמרי מהקדושה העליונה המיוחדת לישראל, "ואותי השלכת אחרי גויך". ומזה יצא הסילון הממאיר, חטא עבודה זרה שגרם להתפתחות הנטיה של השווי שיש בישראל לעמים לצד הרע והגרעון, עד מדת "אפרים בעמים הוא יתבולל אפרים היה עוגה בלי הפוכה". ויהודה בחסור לו הצד המעודדו בחומריותו, היה צריך להשלמה רוחנית גדולה ואדירה, שתספיק להמציא גם כן את הצד החסר החמרי, וכיון שלא עלה למעלה זו נתבזבז הכח הרוחני גם כן עד שלא החזיק מעמד ו"כשל גם יהודה עמם", ו"לשונם ומעלליהם אל ד' למרות עיני כבודו".
[יג] ספר נצח ישראל פרק לג
כבר התבאר לך כי העולם הזה אין ראוי שיהיה העולם אחד, עד זמן המלך המשיח, ואז "לא ישא גוי אל גוי חרב" (ישעיה ב, ד), ויהיה העולם אחד, בלא שום חלוק ופירוד. ומפני כך ישראל שהם אומה יחידה, קודם ביאת המשיח היתה מחולקת לשתים; שבט יהודה, ועשרת השבטים לבד, ומלך לכל אחד ואחד. ועם שראוי לאומה היחידה האחדות ולא החלוק, עם כל זה מפני שאין עולם הזה מסוגל לאחדות גמור, היה לישראל חלוק המלכות. ולא היה מלך אחד רק בימי דוד, מפני שדומה היה מלכותו לזמן מלך המשיח.
[יד] ספר נצח ישראל פרק לד
התבאר לך כי בזמן המשיח אז יהיו ישראל אחד, ומלך אחד לכולם. אבל קודם שיבוא המשיח, אין ראוי שיהיה בעולם האחדות, שיהיה העולם אחד לגמרי… ולכך רחל היא מבקשת רחמים, שהרי בה נראה שעולם הזה מסוגל שיהיה בו שניות וצרה בעולם הפירוד, שאינו מסוגל לאחדות. שאם לא היה מסדר העולם להיות בו צרה, לא היה דבר זה לאבות, שהאבות הם עיקר העולם וסדר שלו. וכיון שמצאנו שהיה ענין שלהם להיות להם צרה ושניות, כמו שהיה לרחל, אם כן ענין זה ראוי לעולם הזה.
אורות / ישראל ותחיתו / יח
כּחַ-הַמְדַמֶּה זֶה הֻכְרַח לִהְיוֹת נִדְחֶה וְנִלְקֶה קְצָת עַל-יְדֵי שִׁפְעַת רוּחַ הַדַּעַת הָעֶלְיוֹן שֶׁל רוּחַ הַקּדֶשׁ הַנִּשְׂגָּב שֶׁבִּמְקוֹר יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֻכְרַח לְהַקְדִּים וְלָבוֹא לָעוֹלָם מִפְּנֵי שֶׁלּא יוּכַל הָעוֹלָם לְהִתְקַיֵּם עַד אֶלֶף דּוֹר בְּלֹא אוֹר תּוֹרָה, שֶׁהִיא אוֹצַר כָּל הַדַּעַת. מִכָּל-מָקוֹם יְסוֹדוֹ הַיְסוֹדִי נִשְׁאַר בְּיִשְׂרָאֵל, וְהַקֻּרְטוֹב הַפְּנִימִי שֶׁלּוֹ הוּא בֶּאֱמֶת יְסוֹד כָּל הַיּפִי, וּמִתְגַּלֶּה עַל-יְדֵי חֶזְיוֹן הַנְּבוּאָה, שֶׁאוֹר הַקּדֶשׁ מִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכוֹ, "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה"; וּבְכָל זאת מֻנָּח גַּם בַּנְּבוּאָה יְסוֹד הַצִּמְצוּם שֶׁל הָאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָהּ מְצֻחְצַחַת, וּמִפְּנֵי זֶה קְרוֹבִים אֻמּוֹת-הָעוֹלָם לִקְלֹט קְצָת מִן הֶאָרַת הַנְּבוּאָה וּרְחוֹקוֹת הֵן מִן אוֹר הַתּוֹרָה. אֲבָל לְיִסוּד בִּסּוּסָהּ הַגַּשְׁמִי שֶׁל הָאֻמָּה, הַהִתְקַשְּׁרוּת הָאַרְצִית עִם אֶרֶץ- יִשְׂרָאֵל וְהִתְרַתְּקוּת הָאֻמָּה אֶל עַצְמוּתָהּ וְצִמְצוּם כּחָהּ שֶׁלּא יִתְפַּזֵּר, כָּל זְמַן שֶׁאֵין הָעוֹלָם רָאוּי לְאַגֵּד הַכּל בַּשֵּׂכֶל הָעֶלְיוֹן, מֻכְרַחַת הִיא חָכְמָה תַּתָּאָה לְמַלֵּא אֶת הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר הַמְדַמֶּה הוּא מַלְבִּישָׁהּ הַרְבֵּה וְהִיא מְבַצֶּרֶת מִדַּת- הַדִּין בָּעוֹלָם, עַל-יְדֵי הַהִתְקַשְּׁרוּת אֶל הַקִּנְיָנִים הַזְּמַנִּיִּים בְּחַיֵּי כָּל יָחִיד וְהַהִתְעַנְיְנוּת הָעֲמֻקָּה שֶׁל הַכְּלָל לְחַיֵּי הָרְכוּשׁ וְהַמִּשְׁטָר הַמֶּמְשַׁלְתִּי מִצַּד עַצְמָם. כְּשֶׁלּא הִגִּיעַ עֲדַיִן הַזְּמַן שֶׁל כָּל הַטּהַר לְהוֹפִיעַ אֶל הַמְּרוֹמִים הַמְּגַמָּתִיִּים, נִשְׁלְחוּ מֵאֵת יְהוֹשֻׁעַ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וּבָאוּ לְבֵית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב, וְהַכּל נִקְשַׁר בַּקּדֶשׁ וּבַטּוּב הָעֶלְיוֹן, אֲבָל מִדַּת-הַדִּין מִתְעוֹרֶרֶת וְיִרְאַת-הָענֶשׁ הָאֲמִתִּית נִצְרֶכֶת לְפִי עֵרֶךְ הַשְׁלָטַת כּחַ הַמְדַמֶּה וְהִתְעַמְּקוּתוֹ. אֲבָל בְּעַצְמִיּוּת הַחֵפֶץ הָאֻמָּתִי לֹא נִשְׁלַם אָז עֲדַיִן הַפַּרְצוּף הַדִּמְיוֹנִי, לַאֲחִיזַת הַדַּעַת בְּהַגְלָמָתוֹ מִצַּד אֶחָד וְהַיּפִי בְּכָל תֵּאוּרָיו מִצַּד הַשֵּׁנִי, וְזֶה הֻשְׁלַם בִּימֵי שְׁלֹמה: "אָז תָּבאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זנוֹת" לִפְנֵי מִשְׁפַּט מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַיּוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא ה'. אָמְנָם עַל-יְדֵי הַהִתְעָרְבוּת שֶׁל הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת, עִם חֻלְשַׁת-הַכּחַ לְעַכֵּל דְּבָרִים זָרִים, יָצְאָה הָרִשְׁעָה שֶׁגָּרְמָה לְיִסּוּד כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי, וְסִנּוּנֵי הַיְסוֹדוֹת הֻצְרְכוּ לְהַאֲרִיךְ עִדָּן וְעִדָּנִים, עַד שֶׁנִּתְגָּרֵשׁ כּחַ הַמְדַמֶּה מִשְּׁלִיטָה רְחָבָה בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל, וְיִצְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה נֶעֱצַר "בְּדוּדָא דְּאַבְרָא" "וּנְכִיס יִצְרָא", וּלְעֻמַּת זֶה אֵין עוֹד נָבִיא אִתָּנוּ וְלַהֶבֶת אַהֲבַת הָאֻמָּה וְהָאָרֶץ אֵינֶנָּה מֻרְגֶּשֶׁת בְּאוֹתוֹ הַטַּעַם הֶעָמק שֶׁל יְמֵי הַטּוֹבָה. וְהַדְּבָרִים מְקֻשָּׁרִים עִם צַעַר הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, עַד שֶׁבְּאַחֲרִית הַיָּמִים עִקְּבוֹת כּחַ הַמְדַמֶּה מִתְגַּלִּים וְאַהֲבַת הָאָרֶץ מִתְעוֹרֶרֶת. מִתְרָאֶה הַדָּבָר בִּשְׁמָרָיו, אֲבָל עוֹמֵד הוּא לְהִזְדַּכֵּךְ. "הַקָּטן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם, אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה".
[טו] אורות האמונה / האמונה הטבעית / עמוד 106 / ב
משובחים הם כל המחשבות והרעיונות של יראת שמים, שנאמרים מטוהר לב על-פי ההכרה וההרגשה התמה. אמנם באותן החלקים שההתפשטות הבאה לא מתוך גדולת הכרה, היא מצמצמת את החיים, ממעטת את המרץ ומקפחת את הכחות החמריים ואת הכשרונות הרוחניים. שם מונח הרפיון ועל-זה באה סגולת הניגוד המתפשטת על-ידי ספרים ועתונים והשפעות חפשיות, ושם ההריסה והגסות גדולה מאוד, עד שאין אדם יכול לעמוד בפני ריחם הרע. ומכל-מקום נלקח מזה תמצית של עזוז וחיל וגבורת הרצון, ובא בסגולה לאמץ את עז החיים המתדלדל על-ידי ההשפעה התמימה של יראת שמים, שלא נסתגלה להכרה ברורה. ומשני הכחות יחד יבנה עולם ויבנה עם, ותבא גאולה וישועת עולמים לבית ישראל ולעולם כולו, וכבוד ה' עליון, וכבוד שם אל אלהי ישראל אלהי עולם, וכבוד כבוד תפארת עזו, יתיחדו כולם לחטיבה אחת רוממה, וישראל יעשה חיל, ואור אמת יבקע בעוזו, ושקר ועול כליל יחלוף, וכל חולשה ורקבון תכלה, וכל גבורה ואומץ טוהר וקודש יתרומם, ויספו ענוים בה' שמחה, ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו.
[טז] ר' צדוק הכהן מלובלין – רסיסי לילה אות לג
וזהו כל חטאי ישראל דוגמת דם נדות באשה שהוא מתולדה וטבע הבריאה שיהיה כן. ואמרו ז"ל בנדה (לא ב) שהוא כדי לחבבה על בעלה וכך בכנסת ישראל כל החטאים וימי הריחוק. וזה שאמרו בשבת (פט ב) כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כי הם מסודר בסדר הבריאה שיהיה כך:
והתחלת הזוהר הוא מפסוק זה על פסוק בראשית ברא וגו' יעוין שם. כי התחלת הבריאה היה על ענין זה כי להיות רק צדיקים עושי רצונו הרי כבר יש מלאכי השרת ותכלית הבריאה היה האדם המוכן לחטא רק המכוון הוא כנסת ישראל שהם בחטאים גם כן כשושנה שהוא עשב גדל בין החוחים אלא שהוא נאה ובעל ריח טוב. וכך בישראל (בראשית כז, כז) וירח ריח בגדיו ריח בוגדיו (סנהדרין לז א) שיש להם ריח טוב. ואמר (שם בבראשית) ראה ריח בני כריח שדה וגו' ואמרו ז"ל (תענית כט ב) שדה של תפוחים וחקל תפוחין קדישין.
[יז] מציאות קטן / רלט
'עם נבל ולא חכם' (דברים לב, ו) מתרגמינן 'דקבילו אורייתא ולא חכימו'. וי"ל בביאורו על פי מה שכתבתי במקום אחר (סי' צחר) מענין כוחות הנגבלות ושאינם נגבלות שבנפש, שכוחות הרוחניות אינם בעלי גבול, והגופניות יש להם בטבעם מדה וצמצום, אלא שמפני קרבות הכוחות במשכנם זה לזה, לפעמים ישנו קצת טבעם. והיינו שאפשר בבחירה שהכוחות הגופניות גם כן יקנו להם תשוקה בלתי מוגבלת, והוא מצד הרע, או שהרוחניות יאבו להגבל, והוא גם כן פחיתות וקלקול. ועל פי רוב, החכם שנבנה כל סדרו לקבל חכמה ולהחכים זולתו, נבנו כוחותיו יותר נוטים לבלי גבול, כי רוב כוחותיו צריך שיהיה משתמש בהם בענין הרוחניות שאינם בגבול וצמצום. ומי שנבנה לעבודה ולהיות מונהג מזולתו, יהיו רובי כוחותיו מוגבלות. על כן צריך החכם שמירה, שלא יטו כוחותיו הגופניות לצאת מהגבול, וזהו (סוכה נב, א) הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.
והנה הנבל יקרא מי שעושה הנאותיו בכוחות הגופניות שלא בגבול, כמו שהוא שטוף באכילה ושתיה יתירה, ויתר תענוגי החושים, שלא נעשו כי אם כדי לקיים הגוף ולעשות בהם כפי הצריך לקיומו, והוא מתנהג בהם יותר מהגבול. וכמו שכתב הרמב"ן (ויקרא יט, ב) בענין 'קדושים תהיו', שלא יהיה נבל ע"ד התורה. ולפי זה העומד בשפל מצב בכלל כוחותיו, הוא מוכשר יותר, שהקלקול שיהיה בו הוא שכוחותיו הנפשיות יקמטו ויוגבלו, אבל רחוק שיצא מהגבול בכוחותיו החומריות, אחרי שלא נמצא בקרבו ענין יציאה מהגבול למכביר. אבל העומד לגדולות צריך שמירה שלא יצאו כוחותיו החומריות מגבולם, כיון שהוא מוכשר לזה.
והנה ישראל כשקיבלו התורה נתוסף להם כח גדול בנפשם, שנבחרו מכל העמים להיות ראויים לקבל חכמת אמת. ונעשה שכלם מצד המוח מוכשר להשכיל בקדושת חכמת אלקים, ולבבם מפולש להתנהג בדרכי השי"ת הישרים, והמה שני הכתרים (שבת פח, א). אבל רק כוחות נתנו להם, ולא מניעה מבחירה, בודאי. ונמצא שאם לא יאבו להתחכם ולהתעסק בהכוחות שנתנו להם, והם מטבעם בלתי גבוליים, שתהיה גם כן תשמישם בענינים שמניעת הגבול בהם הוא תיקון ושלמות, כמו כל דרכי התורה והיראה ומכשיריהם, ממילא הכוחות יעשו את שלהם ויאבו לפעול בלא גבול, ויפלו ח"ו במה שהם עסוקים, דהיינו עניני הגוף שיעשו אותם בלא גבול כפי טבע כוחותיהם.
וזהו 'הלה' תגמלו זאת' (דברים לב, ו), שנתן לכם תורה הקדושה שהיא הרחיבה את כוחות נפשכם, שתהיה פניתם בלי מצרים וגבולים. על כן ראוי לכם שתתעסקו בענינים שימצאו הכוחות שלכם מקום לעסוק בלא גבול, לצד תיקון ושלמות. אבל כיון שאתם לא הטיתם אוזן לחכמה, עד שראוי לאמר עליכם 'לא חכם' (שם), איכה יעשו כוחותיכם, הלא המה פשוטים ומפולשים לקבל ולעשות בכל מה שניתן להם. אם כן כיון שאינם מוצאים בקרבכם חכמה שיהיו מתפשטים עליו בלא גבול, ומוצאים רק ציורים של בקשת ההנאות, יתפשטו עליהם בלא גבול. וזהו 'עם נבל'. על ידי מה, על ידי מה ש'לא חכם'.
[יח] מציאות קטן / קמז
ולע"ד על פי דברי הרמב"ם (מו"נ ג, י), ההכרח לומר שהפעולות הרעות הכוללות הנמצאות בעולם הם מחוייבות, כי השי"ת קראו הנביא ע"ה (ישעיה מה, ז) 'בורא רע' גם כן. וכמו שכתוב (משלי טז, ד) 'כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה'. הדבר מוכרח שלענין שלמות הכללי גם הרשעים משלימים. וכך ראוי להיות בכלל, כי אם לא היה ראוי כלל להמצא הרע, לא היה הבורא יתעלה נותן לו מקום במציאות. אלא שפרטי בני אדם כל אחד רשות בידו לבחור בדרך צדיקים. וי"ל שמשקל הרע והטוב וערכם, גם כן תלוי בבחירה גמורה, אפילו בכלל הבריאה. אבל שלא יהיה רע בעולם כלל, כיון שאנו רואים שישנו, ודאי הוא מוכרח להיות ולדעת ענין הגמול והעונש רק לנו שאנו יודעים ומשיגים ברור שהבחירה הפרטית ביד האדם היא. וכיון שהוא מוכרח, ודאי הוא מסודר מהבורא ית'. וכן אמרו חז"ל שהראה הקב"ה גם כן דור דור וליצניו כ"ה בילקוט (ע' ילקו"ש חקת רמז תשסג). אם כן לקח קבע הקב"ה מראש הליקוים בעולם באלו הזמנים שיהיו מוכרחים, מצד כי הרע מוכרח להיות באלו הזמנים להיות באופן זה בכללות העולם. אלא שאלה אשר בחרו באות נפשם להתדבק אל הרע ופנו עורף מהטוב, המה לנפשם גמלו רע.
[יט] ר' צדוק הכהן מלובלין – פוקד עקרים אות ד
ועל כן עיקר תולדותיו מצידו נחשב רק יוסף זרעא דרחל כי הוא כל כונתו היה להוליד נפש יקרה דצדיק יסוד עולם להביאה לפועל בעולם הזה שבזה יתייסד העולם על בסיסו, ומצידו דהיינו מצד השתדלות האדם אין נקרא צדיק אלא מי שלא חטא מעולם שזהו הנקרא צדיק גמור:
וזהו דרגא דיוסף וזרעא דרחל מה שאין כן זרעא דלאה הראשון שבהם ראובן פתח בתשובה תחילה והגדול שבכולם יהודה זכה ויצא ממנו דוד המלך ע"ה הגבר שהוקם עולה של תשובה (מועד קטן ט"ז ב), ועיקר כנסת ישראל נקרא על שם יהודה (בראשית רבה צ"ח, ו') כי הוא המברר דעמך כולם צדיקים דאפילו ערלי ישראל נקראים מולים מצד ההתחלה והשורש וכן מצד היציאה לפועל אפילו כשאינו כן בפועל…
ויהודה הוא המברר דבר זה דאף על פי שחטא ישראל הוא וכמו שדרשוהו בסנהדרין (מ"ד א) מקרא דחטא ישראל במעשה דעכן שהיה משבט יהודה, וזהו החטא הראשון שהיה מביאתם לנחול הארץ הראויה לצדיקים ושם הפליגו חז"ל בחטא עכן עד למעלה ועם כל זה אמרו (שם עמוד ב') היום הזה אתה עכור ולא לעולם הבא כי אפילו נשתקע למקום שנשתקע שורש היהדות אינו ניתק כי יהודה נקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא כמו שאמרו בסוטה (ל"ו ב) והיינו כי חלק ה' עמו ואי אפשר להיות ניתק מזה כלל, וה' אחרונה דשם מורה על מדריגה האחרונה שרגליה יורדת מות בעולם העשיה הגופני בעולם הזה הנקרא עלמא דשיקרא ובה' נברא עולם הזה כמו שאמרו במנחות (כ"ט ב) ובה הפתח לתשובה דליעול בהך:
וביוסף יש רק שלושה אותיות ראשונות דשם שהוי"ו הוא אות אמת (זוה"ק ריש ויקרא ב' א) דרגא דיעקב והיינו הדבוק באמת שאינו חוטא כלל והם צדיקים גמורים שהם מועטים מאוד בכל דור, אבל הקדוש ברוך הוא בחר בכל זרע יעקב להיות לו לעם ולגוי אחד בארץ ולא ידח ממנו נדח ומצד השם יתברך לאה היא עקרת הבית שרובן של ישראל מצאצאיה, וכל ישראל נקראים אצל השם יתברך גם כן בשם יהודים שהרי כל הכופר בעבודה זרה נקרא כן כמו שאמרו במגילה (י"ג א)…
וגם אמרו הלשון קרקפתא דלא וכו' ולא אמרו מי שאינו מניח דעדיין אפשר שיהיה לו שום הרהור של חרטה עובר דרך הלב איזה פעם בימי חייו כי השם יתברך לבן של ישראל ואפילו פושעי ישראל במעמקי לבן הנעלם יש להם דבקות ורצון להשם יתברך אבל קרקפתא דלא וכו' היינו שהראש מצד עצמו אין לו שום שייכות לקדושת התפילין, והיינו כשעבר כל עשרה מדריגות הרע עד השורש וכתר דמסאבותא עד שהמוח שבראש כולו משוקע לגמרי ברע ואין לו שום הרהור טוב מעולם ומכל מקום גם הוא אכתי שם ישראל עליו דנקרא פושעי ישראל:
ואף כל אותן שאין להם חלק לעולם הבא שנמנו בפרק חלק (סנהדרין צ' א) לא יצאו מכלל ישראל ועל כן דורשי רשומות אמרו דכולן יש להם חלק חוץ מבלעם דהיה מאומות העולם אבל אותם שמזרע ישראל על ידי שנתקו לגמרי ולא היה להם חלק בתשובה דלבבו יבין ושב שזהו שורש העלמא דאתי כנודע שהיא ה' ראשונה דשם שאחר ששבו נעשה מה' אחרונה ה' ראשונה שהוא המקום שבעלי תשובה עומדין והי' שבו נברא עולם הבא הוא המקום שצדיקים גמורים עומדין שהם מועטין ויש מעמקים עוד יותר והיא קוצה של י' שהיא הנעלמת לגמרי רק הרשימו ממנה ניכר לדורשי רשימות כרבי עקיבא שהיה דורש כתרי אותיות שמשיגים הנעלם שלמעלה מהשגת אדם בעולם הזה ככתר העומד למעלה על גבי הראש, וזהו המקום שישראל עלו במחשבה שם יש תיקון לכל זרע ישראל כל אשר נקרא בשם ישראל דלכולם יש חלק שם…
יהודה נתברך בעורף כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה צ"ח, ו') על פסוק (בראשית מ"ט, ח') ידך בעורף ועל פסוק (שמואל – ב כ"ב, מ"א) תתה לי עורף שלא זכה לזה יהושע כי הוא מזרעא דיוסף ששבחו רק להיות צדיק גמור ואם חוטאים חס ושלום מיד הופכים עורף כי העורף רומז על סילוק ההשגחה כדרך שאמרו בחגיגה (ה' ב) עמא דאהדרינהו לאפא מיניה, ונאמר במשה רבינו ע"ה (דברים ל"ד, י') אשר ידעו ה' פנים אל פנים ונאמר (שם ה', ד') פנים בפנים דיבר ה' עמכם וזהו הדביקות הגמור, ועל ידי סילוק הדביקות, בא חזרת הפנים לאט לאט עד שהופך עורף:
וזהו הקשר של תפילין שהוא בעורף כי ישראל יש להם התקשרות בהשם יתברך אפילו כשאינו בהתגלות פנים אל פנים והיינו אפילו למראית העין הוא חוטא והופך עורף הוא רק מצד עולם הזה עלמא דשיקרא המראה היפך האמת לאדם הרואה לעינים אבל ה' אשר יראה ללבב רואה מעמקי הלב דבוקים בו יתברך אפילו בהיותם בהסתרת פנים והפיכת עורף ועל ידי זה זוכה לניצוח אויבים דאומות העולם שהם מוכרחים להפוך עורף דאצלם אם אינם פנים בפנים אין להם עוד שייכות להשם יתברך כלל, ויהודה שהוא רישא דאריה על כן אחיזת ניצוחו בעורף שהוא בראש אבל דן הוא זנבא דאריה ובמדריגות התחתונות היורדות מות לגמרי דעל כן איתא בספרי על פסוק (דברים כ"ט, י"ז) פן יש וגו' או שבט וגו' זה שבטו של דן שבו יש מקום לשורש פורה ראש שפולטם הענן כמו שאמרו בתנא דבי אליהו רבה (פרק כ"ו) מיכה בעט באנכי שזהו שורש היהדות שלא נאמר בלשון ציווי כלל כי שורש ישראל מאמינים בני מאמינים, ואמנם כח הבחירה שרצה השם יתברך שיהיה בעולם הוא מתפשט עד השורש ואפשר לקלקל גם בשורש האמונה התקועה בלב ולבעוט גם באנכי:
ר' צדוק הכהן מלובלין – תקנת השבין עמוד כט
ואף דהכל בבחירה מכל מקום אמרו גם כן בבבא בתרא (ט"ז א) בראת צדיקים בראת רשעים, וכן בברכת ר' נחוניא בן הקנה על ששמת חלקי מיושבי בית המדרש (ברכות כ"ח ב) דעל האמת הכל מה' יתברך, וכידוע מסוד הידיעה והבחירה שנתקשה בו הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ה' הלכה ה') וגילה שם תכלית ידיעתו במה שאמר שלא ידע תירוץ על זה כי אין ידיעתינו כידיעתו והוא התירוץ האמיתי על קושיא זו ולא כהראב"ד שכתב שהניחה בקושיא, וסודו ידוע בתיקוני זוהר חדש ובספר ארבע מאות שקל כסף (דף ע"ט ב) מהאר"י ז"ל:
ותורף הענין דבמקום הידיעה אין בחירה ובמקום הבחירה אין השגה לידיעתו יתברך, והיינו דהבחירה הוא רק מצד העולם הזה וכל זמן שעדיין דבוק בחומריות ואינו דבוק לגמרי בו יתברך ואז אינו בתכלית שלימות הבחירה עדיין שהוא לידבק באלקים חיים לגמרי דאז כשיגיע למדריגה זו משיג האמת שאין בחירה ואינו בצדקתו וביושר לבבו, והגיאות הוא מצד השפלות והחומר שבו ואז גם ה' יתברך מרומם ממנו שאילו היה מכיר שה' יתברך עמו ושהכל ממנו אין מקום לגיאות, דאז הוא במקום גדולתו ושם ענותנותו ונמצא הענוה הוא הגדלות דאדם כאשר נפשו דבוקה במקורה, והגיאות הוא מצד הגוף המרוחק מה' יתברך שמצידו הבחירה ועל ידי זה בא הגיאות כאילו הוא המשתדל ובוחר בטוב…
ועיקר גלגולו לבית לבן היה בשביל רחל שהיא עקרת הבית בית ישראל כי היא יפת תואר ויפת מראה ההיפך מאדם מכוער דהיינו ביופי הנפש דהאומן עשאה ביופי וכן זרעה צדיקים גמורים, וזהו עלמא דאתגליא שהם בהתגלות בעולם הזה נאים במעשיהם בכל מיני יופי כטעם יוסף יפה תואר ויפה מראה, וזהו שאחזה פלך השתיקה היינו ההגדרה שהוא מצד הגוף כטעם לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה (אבות א', י"ז) היינו שב ואל תעשה בלא התפשטות שהוא הדיבור כי ברוב דברים לא יחדל וגו' (משלי י', י"ט), וזהו עיקר המכוון דבית ישראל דעמך כולם צדיקים שיהיו כן בפועל גלוי לכל ועל זה כל אזהרות התורה:
וזה כל חפץ יעקב להעמיד תולדות צדיקים המקיימים דרך ה' שזה כל ענין האבות להעמיד אומה שלימה עושי רצון ה' יתברך ולא רצה שיהיה במטתו פסולת כלל ועל כן אהב את רחל רצה לומר חשק בהולדה כזו דצדיקים גמורים, ולאה היתה בהיפך כי היא סוד עלמא דאתכסיא היינו דטוביה שהוא מדת צדיק אמרו צדיק כי טוב גניז בגויה וההתגלות לא כן וזהו מדת הבינה דלבבו יבין ושב דרגא דבעל תשובה שהוא למעלה מצדיקים גמורים, והיא וכל זרעה תפסו פלך ההודאה דזהו עיקר התשובה דמודה ועוזב ירוחם, וראובן בכורה פתח בתשובה תחילה וכן הושע מזרעו כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פ"ד, י"ט):
[כ] ספר נצח ישראל פרק לד
ואמר כי שלש גליות נעשו בהם. כלומר כי באלו שלש נעשו הפירוד; האחד – הריחוק, כאשר הם גולים למרחוק. וכנגד זה אמר כי אחד גלתה לסמבטיון, שהיא רחוק. השני – לא הריחוק בלבד, רק שיש דברים המפסיקים בינם ולמקום שגלו משם. השלישי – שגלו בין האומות ונבלעו ביניהם, עד שלא נודע בהם שהם עשרת השבטים. וזה נקרא שנבלעו לשם, כי הבליעה היא בתוך אחר. כנגד הריחוק אמר שגלו עד סמבטיון, שהוא רחוק ביותר. וכנגד שיש דבר המפסיק בין ישראל וביניהם, אמר שגלו לפנים מנהר סמביטון. וכנגד אותם שנבלעו בין האומות, אמר שנבלעו בריבלתא.
ומפני כי יהודה ובנימין היו יושבים קרוב לירושלים, שהיא עיקר ארץ ישראל, לכך נחשבו יהודה ובנימין עיקר, ועשרת השבטים הם תוספות. ולכך כאשר גלו, אותם שהם עיקר נשארים היו כך, אבל אותם שהם תוספות, כאשר גלו, נתרחקו לגמרי ונבדלו מהם. ופליגי, למאן דאמר אין עתידים לחזור, שלא יחזרו לחשיבותן הראשונה. ולמאן דאמר שעתידין לחזור, שיהיו חוזרין למעלתן ולחשיבותן כראשונה, כאשר היו בתחלה – יחזרו. אף שהגיעו למקום רחוק, או שיש דבר המפסיק כמו שהתבאר, או שנבלעו:
[כא] ר' צדוק הכהן מלובלין – מחשבות חרוץ אות ד
והעסק במלאכת המקדש והמשכן היינו קביעות המקום לשכינה בתחתונים זהו שורש התדבקות כנסת ישראל לאביהם שבשמים ככרובים המעורים זה בזה בקודש הקדשים זה היה בחלקו של יהודה ובנימין, קדושה ראשונה דקידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא להיות קדושה קבועה וקיימא שלא ימוט לעולם ואפילו יגדילו חטאים זה על גב זה ברית האהבה אין ניתקת כמו שנאמר (ישעיה נ"ד, י') כי ההרים ימושו וגו' וחסדי מאתך וגו' ומעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה ב', ב'), ומאס באהל יוסף ובשבט וגו' היינו משכן שילה שהיה רק לשעה וכמו מלכותו במצרים וזרעו בית ירבעם ואחאב ויהוא הכל מלכות שעה, כי כל תוקף מדריגתו הוא רק מצד העולם הזה דצריך להגדרות וכל העולם הזה הוא רק לשעה, אבל מלוכה הנצחיות היינו מצד מדת מלכות שמים שחלק מכבודו ליראיו בשורש כנסת ישראל הוא רק ביהודה, ובנימין נלוה עמהם תמיד כי גם מדריגת בנימין הצדיק הוא מילוי מקום דרגא דצדיק כשנאבד יוסף היינו דרגא דכל מעשיו לשם שמים:
[כב] ספר נצח ישראל פרק לד
ויראה שבשביל כך היה נבדל יוסף, שממנו שבט אפרים (בראשית מח, ה), שהוא עיקר עשרת השבטים וכל מקומם. והיה נבדל מאחיו, ולא היו יודעים מקומו כלל. והיה זה גזירה מאת השם יתברך שלא יהיה נודע להם. וכל ענין זה סימן לעתיד, שיהיו עשרת השבטים בארץ אחרת נבדלים מישראל אחיהם, עד עלות הרצון לחבר אותם ביחד. וכך יש במדרש (ב"ר צג, יב) "ויתן את קולו בבכי" (בראשית מה, ב), כשם שלא פייס יוסף את אחיו רק בבכי, כך אין הקדוש ברוך הוא גואל את ישראל אלא בבכי, שנאמר (ירמיה לא, ח) "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם". ופסוק זה נאמר על עשרת השבטים. והיה מה שנודע יוסף לאחיו דרך בכי ותחנונים, רמז לעתיד שכך יתוועדו עשרת השבטים לישראל. כי לעולם אותו שנאבד הוא בוכה, כמו שהיה יוסף נאבד מן אחיו, וכשהיה חוזר לאחיו היה בוכה. לכך עשרת שבטים, שהם נאבדים מישראל, כשיחזרו נאמר עליהם "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם". ולא היה יוסף רחוק כל כך מאביו ומאחיו עד שלא יהיו יודעין השבטים היכן הוא, רק שהיה גזירת השם יתברך על זה שיהיה נבדל מאחיו. וזה בעצמו גם כן שהגזירה מן השם יתברך שלא יהיו נודעים עשרת השבטים.
אמנם קצת מוכח ממדרש דלעיל שיש למדרש דבר פנימי. שאמר שאותן שגלו עושה הקדוש ברוך הוא להם מחילות תחת הקרקע, ודבר זה אי אפשר לפרש כמשמעו. ואין ספק שדבר זה פירושו, שעשרת השבטים הכח שיש להם נסתר ונעלם ולא נגלה, כאילו אינם כלל, והם בכח לא בפעל, עד לעתיד יתגלה כח שלהם. ואינו דומה לשבט יהודה, אף על גב שאינו בממשלתו, מכל מקום אין כח שלהם נסתר וכאילו אינו נמצא לגמרי, רק שהם משועבדים תחת המלכיות. ומכל מקום כתיב (בראשית מט, י) "לא יסור שבט מיהודה", אלו ראשי גליות (סנהדרין ה א). ולפיכך, אינו מדבר בעשרת השבטים הפרטים, אלא בכח שלהם, שהוא נסתר ונעלם ובלתי נמצא עד לעתיד. ואז יתגלה כח עשרת השבטים, ויהיה נמצא מה שלא היה נמצא קודם, ויהיו ישראל הכל אחד, ומלך אחד יהיה לכלם. כי עתה כח שלהם נסתר ונעלם, כאילו אין עשרת השבטים במציאות, עד שלעתיד יתגלה כחם. ולכך יעשה להם מחילות תחת הקרקע, כי הדבר שהוא נסתר – הוא נסתר בארץ. ועוד יתבאר בסמוך למה אמר דוקא עשרת השבטים. והבן הדברים האלו מאוד, כי הם דברים ברורים. לכך אמר שבאים מתחת הקרקע עד הר הזתים, והקב"ה עומד עליו והוא נבקע. ודבר זה, כי הקדוש ברוך הוא מוציא הכל אל הפועל. ודבר זה מוכן לו הארץ, שהיא מוכן לזה בפרט להוציא אל הפעל, הן פירות הן שאר דבר. והר הזתים מיוחד גם כן לדבר זה. ולכך אמר שהם באים עד הר הזתים, ושם נבקע הר הזתים, והם יוצאים אל הפעל לגמרי.
[כג] אורות / המלחמה / ג
עָזַבְנוּ אֶת הַפּוֹלִיטִיקָה הָעוֹלָמִית מֵאנֶס שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רָצוֹן פְּנִימִי, עַד אֲשֶׁר תָּבוֹא עֵת מְאֻשָּׁרָה, שֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לְנַהֵל מַמְלָכָה בְּלֹא רִשְׁעָה וּבַרְבָּרִיּוּת; זֶהוּ הַזְּמַן שֶׁאָנוּ מְקַוִּים. מוּבָן הַדָּבָר, שֶׁכְּדֵי לְהַגְשִׁימוֹ אָנוּ צְרִיכִים לְהִתְעוֹרֵר בְּכחוֹתֵינוּ כֻּלָּם, לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל הָאֶמְצָעִים שֶׁהַזְּמַן מֵבִיא, הַכּל יַד אֵל בּוֹרֵא כָּל עוֹלָמִים מְנַהֶלֶת. אֲבָל הָאִחוּר הוּא אִחוּר מֻכְרָח, בָּחֲלָה נַפְשֵׁנוּ בַּחֲטָאִים הָאֲיֻמִּים שֶׁל הַנְהָגַת מַמְלָכָה בְּעֵת רָעָה. וְהִנֵּה הִגִּיעַ הַזְּמַן, קָרוֹב מְאד, הָעוֹלָם יִתְבַּסֵּם וְאָנוּ נוּכַל כְּבָר לְהָכִין עַצְמֵנוּ, כִּי לָנוּ כְּבָר אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְנַהֵל מַמְלַכְתֵּנוּ עַל יְסוֹדוֹת הַטּוֹב, הַחָכְמָה, הַיּשֶׁר וְהַהֶאָרָה הָאֱלֹהִית הַבְּרוּרָה. "יַעֲקב שָׁלַח לְעֵשָׂו אֶת הַפּוּרְפִירָא": "יַעֲבָר נָא אֲדנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ", אֵין הַדָּבָר כְּדַאי לְיַעֲקב לַעֲסֹק בַּמַּמְלָכָה, בְּעֵת שֶׁהִיא צְרִיכָה לִהְיוֹת דָּמִים מָלֵאָה, בְּעֵת שֶׁתּוֹבַעַת כִּשְׁרוֹן שֶׁל רִשְׁעָה. אָנוּ קִבַּלְנוּ רַק אֶת הַיְסוֹד כְּפִי הַהֶכְרֵחַ לְיַסֵּד אֻמָּה, וְכֵיוָן שֶׁנִּגְמַל הַגֶּזַע הֻדַּחְנוּ מִמְּלֹךְ, בַּגּוֹיִים נִתְפַּזַּרְנוּ, נִזְרַעְנוּ בְּמַעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה, עַד אֲשֶׁר עֵת הַזָּמִיר תַּגִּיע וְקוֹל הַתּוֹר יִשָּׁמַע בְּאַרְצֵנוּ.
[כד] מאמרי הראיה / חלק א / המספד בירושלים
על כן עומד בכל משך זמן הגלות המצב הכללי של האומה בדרך ניגודי של אלה שני הכוחות, שלפעמים מתגלה נטיה לחוזק הלאומי החמרי ויתר הצרכים האנושים הכוללים, שנובע בעיקרו מיסוד הנטיה המיוחדת ליוסף ואפרים, ולפעמים מתנערת הנטיה הרוחנית לקיומה של תורה והפרחת הצד הרוחני המיוחד לישראל, להרים קרן ביראת ה', באהבתו, ובאהבתה של תורה ודרכיה. ובאשר ש"כמו פולח ובוקע בארץ נפזרו עצמינו לפי שאול", והכח המאחד המקיף את פועלי הנטיות ליסוד אחד, להיות משפיעים ומושפעים ביחד כל אחד לפי ערכו, ולאחד ההנהגה בהגברת הצד הרוחני, באופן שהוא יהיה המחזק והנותן חיים לכל יתר החלקים, ככוח חיי הנשמה המחיה את הגוף לכל חלקיו, ובאשר אי אפשר לאומתנו שתבוא לתעודתה הרוממה לשא בגאון עז שם ה' הנקרא עליה כי אם בהשתלמה בתכלית ההכשר בשני חלקיה, הכללי, חלק יוסף, והפרטי, חלק יהודה, מלכות בית דוד, שמחוזק כחו הפרטי כולל הוא גם כן את הצד הכללי, "אדמוני עם יפה עינים", הנה מתנערים באומה כחות לכל צד, וכמו שהכחות המגבירים את הרוחניות הם מכשירים למדת משיח בן דוד, שהתעודה התכליתית היא עיקרו ויסודו, כי באמת מרכז החיים הוא ההתעלות הרוחנית, אלא שאי אפשר שתהיה הרוחניות מפותחת כראוי אם לא יהיו שלמים עמה כל הקנינים החמריים הנדרשים לאומה שלמה ומשוכללת, כן ההתנערות לבקש חוזק לאומי, חמרי, ויתר מכשירי החיים הכלליים הם הכשרת משיח בן יוסף. וכשהם משמשים בערבוביא מצרת הגלות ומקוצר הדעות ופיזור הכוחות, הם חבלי משיח, הכוללים חבלי שני משיחים, "אשר חרפו אויביך ה', אשר חרפו עקבות משיחיך", שתי העקבות של תרין משיחין.
[כה] שם משמואל שמות פרשת בא
ונראה שזו המדה מהלכת בכל הגליות, שהחוצפה היתירה של האומות שמחרפין ומגדפין באמרם כל היום אי' אלקיך זה מושך את לב בנ"י נמי לבלתי היות נכנעים לדעת התורה. וכמו במצרים שסמוך לעת הגאולה התגברה העזות והחוצפה של פרעה ביותר, וממנו באו דתן ואבירם לעזות, כי לפני האור התגבר כח החושך, ובלשון הזוה"ק הוא קדרותא דצפרא. וכן בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא בין האומות המחרפין ומבזים את התורה, כידוע בזמנינו אלה. ולדעתי בזמננו ענין זה היא מלחמת גוג ומגוג שהיא קליפת המרידה כאמרם ז"ל (ברכות י' א) כלום יש עבד שמורד ברבו, וממנה מסתעפת גם העזות והחוצפה בלב פריצי עמנו, וזה שאמרו ז"ל (סוטה מ"ט ב) בת קמה באמה כלה בחמותה, וכל מה שנמצא מענין זה בקצת פריצי עמנו לא מינייהו הוא, אלא כמו דתן ואבירם מחמתו של פרעה. והשם הטוב יכפר בעדם ושבו בנים לגבולם והכל יהיו נכנעים ובטלים לדעת התורה, ויתקיים בנו (חבקוק ב') וצדיק באמונתו יחי':
[כו] אורות ישראל / פרק ו / ד
מִפְּנֵי הַנְּטִיָּה הַחָמְרִית הַיְתֵרָה, שֶׁאִבְּדָה אֶת שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל לְעֻמַּת הַנְּטִיָּה הָרוּחָנִית, הוֹלְכִים עַמִּים וְכָלִים. בְּיִשְׂרָאֵל שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל חָקוּק בְּעֶצֶם טִבְעוֹ. אָמְנָם זֶהוּ רַק לְעִנְיָן שֶׁלּא תִּשָּׁאֵר מַחֲלַת הַנְּטִיָּה הַיְתֵרָה קְבוּעָה בְּאפֶן שֶׁאֵין לָהּ רְפוּאָה, אֲבָל פְּגִיעָה מִפְּנֵי הַנְּטִיָּה הַיְתֵרָה פּוֹגַעַת בְּיִשְׂרָאֵל, וְעוֹד בְּיוֹתֵר מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת, מִפְּנֵי חֲרִיפוּת הָאפִי שֶׁלּוֹ. הָאֱלִילִיּוּת, שֶׁפָּגְעָה בָּנוּ כָּל יְמֵי הַתְּקוּפָה הָאֲרֻכָּה שֶׁעַד חֻרְבַּן הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן, הָיְתָה תּוֹלָדָה מִנְּטִיָּה חָמְרִית יְתֵרָה, וְהִיא קָבְעָה גַּם-כֵּן אֶת תּוֹלְדוֹתֶיהָ בָּאֻמָּה בְּאפֶן הַמְחוֹלֵל מִדּוֹת נִשְׁחָתוֹת רַבּוֹת. בִּזְמַן הַבַּיִת הַשֵּׁנִי, שֶׁהָאֱלִילִיּוּת נֶחְלְשָׁה, יָצְאָה הַפְּגִיעָה הַזּאת לְהִגָּלוֹת בְּצוּרָתָהּ שֶׁל שִׂנְאַת חִנָּם, שֶׁלּא הָיְתָה שׁוּם תְּרוּפָה לַמַּחֲלָה כִּי-אִם עַל-יְדֵי שְׁבִירַת הָאֻמָּה, בְּאפֶן שֶׁלּא יִהְיֶה לָהּ יָמִים רַבִּים מַה לַּעֲשׂוֹת בְּעִנְיָנִים חָמְרִיִּים בִּכְלָלוּתָהּ, וְנִשְׁאֲרָה פְּנִיַּת הָאֻמָּה כֻּלָּהּ, בְּכָל יְמֵי הַגּוֹלָה הָאֲרֻכָּה, רַק לִדְבָרִים נִשְׂגָּבִים וְנֶאֱצָלִים. אָמְנָם הַנְּטִיָּה הַיְתֵרָה הַיּוֹצֵאת-מֵהַשִּׁוּוּי אֶל הָרוּחָנִיּוּת גַּם-כֵּן מַזִּיקָה הַרְבֵּה, עַד שֶׁהִיא מְאַבֶּדֶת אֶת הַהוֹד הָאֲמִתִּי מֵהָרוּחָנִיּוּת עַצְמָהּ, וּמִכָּל-מָקוֹם בְּתוֹר רְפוּאָה לִנְטִיָּה חָמְרִית מֻפְלֶגֶת מְשַׁמֶּשֶׁת הִיא בְּכָל אפֶן. עַל-כֵּן אַף-עַל-פִּי שֶׁהַיְחִידִים נָטוּ לְחָמְרִיּוּתָם, כְּפִי מִדַּת הֶכְרַח הַחַיִּים וְתַאֲווֹתֵיהֶם, מִכָּל-מָקוֹם הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ לֹא הָיָה לָהּ שׁוּם עֵסֶק חָמְרִי מֵאָז גָּלוּתָהּ. וְהִנֵּה עַתָּה בְּעֵת הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל הַתְּחִיָּה הַלְּאֻמִּית הִיא לָנוּ הָאוֹת שֶׁכְּבָר נִתְרַפְּאָה הַמַּחֲלָה הַכְּלָלִית, בְּאפֶן שֶׁכְּבָר נִתְּנָה רְשׁוּת לָאֻמָּה לִהְיוֹת לָהּ שִׂיחַ בְּעִנְיָנִים חָמְרִיִּים בִּכְלָלוּתָהּ. הַנְּטִיָּה הָרִאשׁוֹנָה מֵהַהַפְלָגָה הָרוּחָנִית אֶל הַחָמְרִית מֻכְרַחַת לִהְיוֹת בְּהַפְרָזָה קְצָת לַצַּד הָאַחֲרוֹן, וְזֶהוּ מְקוֹר חֻצְפָּא שֶׁל עִקְבָא דִּמְשִׁיחָא. מִכָּל-מָקוֹם לֹא יֶאֱרַךְ הַזְּמַן שֶׁל הַנְּטִיָּה הַקִּיצוֹנִית הַזּאת, כֵּיוָן שֶׁבִּיסוֹד הָאֻמָּה מֻנָּח שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל. עַל-כֵּן אַךְ יָנוּחַ הַסַּעַר וְיֵלְכוּ הָעִנְיָנִים לְצַד מַעְלָה וְהַמִּשְׁקָל הָרָאוּי. בַּעֲלֵי הַהַשְׁפָּעָה צְרִיכִים לִמְצא אֶת הָאוֹרָה הָרוּחָנִית, שֶׁיֵּשׁ בַּנְּטִיָּה הַחָמְרִית, וְאֶת מַטְּרָתָהּ הַפְּנִימִית, וּכְפִי מַה שֶּׁיְּגַלּוּ זֶה בָּרַבִּים כֵּן תִּתְרַפֵּא מַחֲלַת הַחֻצְפָּא וּתְאַבֵּד אֶת סִימָנֶיהָ הָרָעִים, וְתִתְעוֹרֵר הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ לִמְצִיאוּתָהּ הַטִּבְעִית, וְיִגָּלֶה עָלֶיהָ הֲדַר נִשְׁמָתָהּ.
[כז] ספר נצח ישראל פרק מב
ובפרק אלו טרפות (חולין סג א), "רחם" (ויקרא יא, יח) זה שרקרק, ולמה נקרא שמו "רחם", אמר רבי יוחנן כיון שבאה רחם – בא רחמים לעולם. אמר רב ביבי בר אביי, והוא דיתיב אמידי ועביד שרקרק. וגמירי, דאי יתיב על ארעא ושריק, אתי משיח, שנאמר (זכריה י, ח) "אשרקה להם ואקבצם"… וזהו דוקא כאשר יתיב על מידי, לא כאשר הוא פורח מלמעלה באויר. שאין כאן חבור רק כאשר הרחמים למטה, לא כאשר החבור הוא למעלה באויר, שאין כאן חבור למטה. וכאשר יתיב על ארעא ועביד שרקרק, נעשו עליונים חבור לתחתונים חבור אחד לגמרי, והרחמים הם בארץ, כאשר יש כאן חבור מן העליונים בתחתונים, ולפיכך אתי משיח. אבל כאשר לא יתיב אארעא, רק דיתיב על מידי, אף על גב שהרחמים באים לעולם, אינם בארץ לגמרי. ולכך לא יתיב אארעא ועביד שרק. אבל כאשר יתיב אארעא, אז הרחמים בארץ, והדיבוק והחיבור נמצא בארץ לגמרי, והבן זה.
[כח] פנקסי הראי"ה – חלק ראשון / תקופת יפו (תרס"ד-תרע"ד) / פנקס ד – פנקס יג: ראשון ליפו / סא
ובמקום ההשגה הטבעית שהיתה מבוססת בעומק הנפש בטבע, היתה צריכה דעת אלהים להתפשט ע"פ הכרה שהיא חוץ מטבע הנפש הפשוטה, כ"א ע"פ הקישי דרישת אמת, פתקא מן שמיא המתאים לחותמו של הקב"ה שהוא אמת. אבל האמת הבאה בפתקא מן שמיא, אינה כ"כ קבועה בלב וחזקה, עד שיש בטחון שריבוי האמצעיים לא יטשטשוה. ע"כ ההתרחבות של כל צדדי החיים היתה מוכרחת להצטמצם. הדברים שע"פ היקף השפיטה הם חוץ ממטרת דרישת קרבת אלהים יצאו אז ממחיצת החיים התכליתיים, וכיון שהתחילו החיים להתחלק למערכות, אז כבר אין קצב להמון המשערים השונים הקובעים תחומים מתחומים שונים, עד היכן גבול החיים הקדושים מגיע, והיכן מתחיל כבר חיי חול שאין טוב כ"א לצמצמם, בין בעינוגיהם בין בידיעותיהם. וזאת המדה גרמה לשנאת חנם שתשתרש בבית שני.
[כט] אורות / ישראל ותחיתו / לא
טָעוּת גְּדוֹלָה הִיא בְּיַד אוֹתָם שֶׁאֵינָם מַרְגִּישִׁים אֶת הָאַחְדוּת הַסְּגֻלִּית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, וַחֲפֵצִים הֵם בְּדִמְיוֹנָם לְהַשְׁווֹת אֶת הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַזֶּה, הַמְיֻחָד בָּאפִי הַיִּשְׂרְאֵלִי, לְעִנְיַן כָּל תּכֶן שֶׁל עַם וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר בְּכָל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, וּמִזֶּה בָּא הָרָצוֹן לְפַלֵּג אֶת הָעִנְיָן הַלְּאֻמִּי וְאֶת הָעִנְיָן הַדָּתִי לִשְׁתֵּי פְּלֻגּוֹת, וּשְׁתֵּיהֶן יַחַד נָחֲלוּ בָּזֶה שֶׁקֶר, כִּי כָּל עִנְיְנֵי הַמַּחֲשָׁבָה, הַהַרְגָּשָׁה וְהָאִידֵאָלִיּוּת, שֶׁהִנְנוּ מוֹצְאִים בָּאֻמָּה הַיִּשְׂרְאֵלִית, חֲטִיבָה אַחַת בִּלְתִּי מְחֻלָּקָה הִיא, וְהַכּל בְּיַחַד עוֹשֶׂה הוּא אֶת צוּרָתוֹ הַמְיֻחָדָה. אָמְנָם כְּשֵׁם שֶׁטּוֹעִים הַמִּתְאַמְּצִים לְהַפְרִיד אֶת הַחֲלָקִים הַבִּלְתִּי מִתְחַלְּקִים הַלָּלוּ, כָּכָה יוֹתֵר הֵם טוֹעִים אוֹתָם שֶׁהֵם סְבוּרִים שֶׁאֶפְשָׁר הַדָּבָר שֶׁהַחִלּוּק וְהַפֵּרוּד יַעֲלֶה בְּיָדָם שֶׁל כָּל הַמִּתְאַמְּצִים לְהַפְרִיד אֶת הַתְּימֶת, וּמִזֶּה בָּא שֶׁהֵם לוֹחֲמִים נֶגֶד מַחֲזִיקֵי חֵלֶק אֶחָד מֵהַחֲטִיבָה הַיִּשְׂרְאֵלִית בְּחֵמָה שְׁפוּכָה, עַל הַפְרָדָתָם הַמְהַבֶּלֶת, מִבְּלִי לָשִׂים לֵב אֵיךְ צְרִיכָה הַמִּלְחָמָה הַזּאת לְהִתְכּוֹנֵן. אִם הָיָה אֶפְשָׁר לְהַפְרִיד בֶּאֱמֶת אֶת הַתְּכָנִים הָרוּחָנִיִּים שֶׁבִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא שֶׁהַדָּבָר מָנוּעַ מִפְּנֵי אֵיזֶה חֹק תּוֹרִי, אָז הָיְתָה צְרִיכָה הַמִּלְחָמָה לִהְיוֹת מְכֻוֶּנֶת נֶגֶד הַמַּחֲזִיקִים בְּחֵלֶק נִפְרָד מְיֻחָד, לְבַלֵּעַ וּלְכַלּוֹת אֶת צִבְיוֹנָם מֵעַל שְׁמֵי הָאֻמָּה. אֲבָל כֵּיוָן שֶׁמְּנִיעַת הַפֵּרוּד הִיא מְנִיעָה מֻחְלֶטֶת, בְּטוּחִים אֲנַחְנוּ שֶׁהַמַּפְרִידִים, מַחֲזִיקֵי הַחֲלָקִים הַבּוֹדְדִים, אֵינָם טוֹעִים כִּי אִם בְּצִיּוּר דִּמְיוֹנָם וְלֹא בְּפעַל הֲוָיָתָם, כִּי בֶּאֱמֶת בְּזֶה הַחֵלֶק הַפְּרָטִי, כֵּיוָן שֶׁיְּסוֹדוֹ בְּחַיֵּי הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ, הֲרֵי הַכּל כְּבָר נִמְצָא בּוֹ, וּצְרִיכָה הַמִּלְחָמָה לִהְיוֹת מְיֻחֶדֶת רַק לְגַלּוֹת לָהֶם אֶת טָעוּתָם וּלְבָרֵר לָהֶם, שֶׁכָּל מַאֲמַצֵּי חֵילָם לְהַפְרִיד אֶת הָאַחְדוּת הַיִּשְׂרְאֵלִית הָעֶלְיוֹנָה לֹא יַעֲלוּ בְּיָדָם. וְהַהִסְתַּגְּלוּת שֶׁל שְׁלֵמֵי הַמַּחֲשָׁבָה וְהָרָצוֹן הַיִּשְׂרְאֵלִי, בְּכָל עמֶק טִבְעִיּוּתוֹ, צְרִיכָה רַק לִהְיוֹת לְבַקֵּר אֶת הַחִזָּיוֹן הַחֶלְקִי מִכָּל עֲבָרָיו, וּלְהַרְאוֹת בּוֹ בְּעַצְמוֹ אֶת כָּל סִימָנֵי תַּמּוּתוֹ וּכְלִילִיּוּתוֹ מִכָּל הַנּוֹשְׂאִים כֻּלָּם, גַּם מֵאוֹתָם הָרַעְיוֹנוֹת שֶׁבַּעֲלֵי הָרוּחַ רָצוּ כְּבָר לְהַסִּיחַ מֵהֶם אֶת דַּעְתָּם וּלְעָקְרָם מִנַּפְשׁוֹתֵיהֶם. עַל-יְדֵי בֵּרוּר עִנְיָן אֲמִתִּי זֶה יַעַמְדוּ סוֹף סוֹף כָּל בַּעֲלֵי הִתְפָּרְדוּת עַל הַהַכָּרָה, שֶׁדַּי לָהֶם לְכַלּוֹת לַשָּׁוְא אֶת כּחָם, וְתַחַת לְהַחֲזִיק בְּחֵלֶק נִפְרָד מְדֻמֶּה, שֶׁכָּל הַשְּׁאִיפוֹת וְהַתְּכָנִים הַכְּלָלִיִּים שֶׁל כָּל הָאֻמָּה כֻּלָּהּ, בְּכָל עֲרָכֶיהָ, כְּלוּלִים בּוֹ, אֶלָּא שֶׁהֵם כֵּהִים וּמְטֻשְׁטָשִׁים, וּמִתּוֹךְ כָּךְ מוֹנְעִים הֵם מֵהַנְּפָשׁוֹת הַמַּחֲזִיקוֹת בּוֹ אֶת שָׂבְעָם הָרוּחָנִי, מְצַמְצְמִים אֶת מֶרְחַב רוּחָם וּמַדְרִיכִים אוֹתָם בִּנְתִיבוֹת מְלֵאֵי חַתְחַתִּים, – יוֹתֵר נוֹחַ יִהְיֶה לָהֶם לְהַכִּיר בֶּאֱמֶת אֶת הָאֱמֶת הַמְּצִיאוּתִית וּלְהַחְזִיק בְּכָל הַתּכֶן הַחַי הַקּדֶשׁ שֶׁל אוֹר יִשְׂרָאֵל הַשָּׁלֵם בְּכָל הוֹפָעוֹתָיו בְּגָלוּי. בָּזֶה יוֹשִׁיעוּ אֶת נַפְשָׁם מִכָּל צָרָה וּמַחֲשַׁכִּים, וְיַבִּיטוּ וְיִנְהֲרוּ אֶל ד' וְאֶל טוּבוֹ, וְלֹא יִצְטָרְכוּ עוֹד לְעַנּוֹת אֶת נַפְשָׁם בְּשִׁבְרֵי רַעְיוֹנוֹת כֵּהִים וּמְטֻשְׁטָשִׁים, אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ מֵעֵבֶר מִזֶּה לְהִפָּטֵר מֵהֶם לָנֶצַח, וּמֵעֵבֶר אַחֵר לִמְצא לָהֶם בֵּרוּר וְהֶאָרַת רוּחַ, כִּי הֵם תְּכָנִים אֲשֶׁר טוּבָם וּלְשַׁד חַיֵּיהֶם הַנִּלְהָב וְהֶעָצוּם לֹא יִתְגַּלֶּה כִּי-אִם עַל הַכִּכָּר הָרָחָב וְהַשָּׁלֵם שֶׁכָּל הַחַיִּים הַיִּשְׂרְאֵלִיִּים, בְּמַהוּתָם הַכְּלָלִית וְהַשְּׁלֵמָה, מִתְרָאִים בּוֹ בְּכָל מְלֹא עַזִּיזוּתָם.
[ל] מאמרי הראיה / חלק ב / מחאה נגד חלול שבת וחג
לא בפעם הראשונה פוגשים אנו בדברי ימינו מצב איום ומדולדל במובנו החמרי, וביחוד במובן הרוחני; מצב שהיה צריך להביא לידי התמרמרות של יאוש. אבל אנו איננו נפחדים, איננו נואשים מכל ירידה. בטוחים אנו כי ״נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם״ ומאופל וממחשך אור ישועה יזרח. כשאנו באים לתקופת השופטים, ביחוד לתקופתו של אבימלך בן ירובעל, זבול ובעל, ואנשי שכם, ואנו מרגישים את הדלדול החמרי והרוחני של האומה אז, תגרות והריגות ושערוריות, ״בוצרים כרמים ועושים הלולים בבתי אליליהם״ – תחשכנה עינינו. אבל כשאנו מעיפים עין מזה והלאה, והנה אור נוגה; שמואל, דוד ושלמה, בנין המקדש, ממלכה אדירה, תורה, חכמה, נבואה ורוח־הקודש, ממשלה, משפט וצדק – רוח ה׳ נשב, העננים פוזרו, ושמש צדקה זורח, שמשו של ישראל שולח קרנים מלאי יפעה.
גם אנו היום, אסירי התקוה, שבי הגולה, העוזרים בפועל בבנין עמנו וארצנו – אל ימס לבנו מכל מצב מחריד, מכל שקוע ומחשכים, בין שהם חמריים, ואפילו כשהם רוחניים. בטוחים אנו בצור ישראל ״האומר לירושלים תושב, וחרבותיה אקומם״, כי דברו הטוב אשר החל יקום ויהיה, ושיבת ציון אשר התחילה להאיר מחשכי נאות יעקב תוסיף אורה לימים יוצרו, ותנצח את כל המכשולים.
אף כי בלב דוי, אבל לא בלב נואש, אנו מביטים על הדלדול הנורא הרוחני העומד לעיננו בתור איזו כחות המשתתפים עמנו בבנין החמרי של העם והארץ. אבל מפני זה ודוקא מפני זה אנו מוצאים בעצמנו כח וחובה, לעמוד נגד הפרצות, ולמחות בכל עוז נגד ההריסות הנותנות אותנו לחרפה ושממון, והמבלעות את כל מעשינו.
אמנם, גם הקלקלה הרוחנית היותר איומה לא תוכל להחריב כליל את משאת נפשנו. גם על פשעה של עבודה זרה, שנינו ממדרש חכמים ז״ל: ״למה נקרא שמם אלהים אחרים? מפני שהם מאחרין הטובה מלבוא לעולם״. דוקא לאחר את הטובה יש בכחם של מקלקלים ומהרסים בישראל, ולא לאבד את הטובה. אבל איחור הטובה כמה נורא ואיום הוא! כמה נפשות של דורות נשקעות באיחור של טובה כללית, שאנו צריכים לעמול בכל מסירות נפשנו להקדימה. אבל מפני שלא כנואשים אנו נלחמים, כי אם כגבורים בטוחים במטרתם, על־כן צריכה מלחמתנו להיות תמיד מלאה זהירות, של יושר ושל דעת.
[לא] שם משמואל במדבר שבועות
והנה במתן תורה כתיב ויחן שם ישראל, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בשם הרה"ק מהר"י מווארקא זצללה"ה שלשון ויחן הוא לשון חן שדרכו של חברו מצא חן בעיניו, וזה הי' עוד בר"ח. אך יש לומר דאף דלכאורה דבר גדול הוא מאד שדרכו של חברו ישא חן בעיניו כי אין דעותיהם של בני אדם שוות, מ"מ בהעמיק על הדבר עוד יש מעלה גדולה מזו, והיינו לאהוב לכל איש ישראל אף כשדרכו לא מצא חן בעיניו אחרי שיודע מטרת כוונתו שהיא לטוב אף שתועה מדרך השכל, שבאם דרכו מצא חן בעיניו אין כ"כ רבותא, ופן בשום פעם לא יכשר דרכו בעיניו תיפסק ההתאחדות, אבל כשמתאחד עמו בשביל מטרת כוונתו הוא קשר של קיימא. ובאמת שזהו דרך לבוא לאהוב את כל איש ישראל כי הכל חפצים ליראה את שמך אלא ששאור שבעיסה מעכב, וכשיתקיים (יואל ב') והדחתיו אל ארץ צי' ושממה ישובו כולם לתחת כנפיו יתברך, וכולם יתתקנו, מאחר שכל ישראל בפנימיותם טובים:
שם משמואל דברים פרשת ואתחנן
בהפטרה דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה וגו'. יש לפרש היות רמ"ח האברים ושס"ה הגידים שבאדם אינם נשלמים אלא ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, ובהחסר אחת מהן הרי הוא נחשב בעל מום או מחוסר אבר, ואין הויה שורה במקום הפגום, וידוע שלעומתו מתאוים כחות החיצונים לדבוק בו. ואם כן יש להבין איך אפשר לאיש להתקדש בעוד שלא נשלם ברמ"ח ושס"ה, ועוד הרי יש כמה מצוות שאינן נוהגות בכל אדם ובכל זמן, ואם כן בהכרח הרי הוא פגום. והתירוץ לזה כי כל ישראל הם כאיש אחד, וכאשר נשלם הרמ"ח ושס"ה בין כולם, ואפילו בין אותם שהלכו לעולמם ובין שאתנו חיים הם, שוב שורה עליהם שם ה'. אך כל זה בעוד שיש התאחדות ביניהם וכמו שנאמר (דברים ל"ג) ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, אבל על ידי פירוד הלבבות ושנאת חנם שהם ההיפוך מהתאספות ותצטרך לחשוב כל אחד בפני עצמו ובהכרח הוא פגום על ידי חיסור המצוות כנ"ל, ושוב אין השי"ת שורה עליו, ולעומתו מתפשטים כחות החיצונים חס ושלום:
וזה היה הענין של חורבן בית ראשון ושני, דבדברי רבותינו ז"ל דבבית ראשון היה שנאה ופירוד לבבות בנשיאי ישראל, ועל כן מובן שעם כל גדולתם באו לידי ג' העבירות, שכחות החיצונים שנדבקו בהם הביאום לכל אלה, ובבית שני התפשטה שנאת חנם בכל ישראל, ובשביל זה נחרב. ואפשר שזה נרמז בכתוב ויהי בישורון מלך "בהתאסף ראשי עם" זהו היפוך מה שהיה בימי בית ראשון, "יחד שבטי ישראל" זהו היפוך מה שהיה בימי בית שני, ובספרי (דברים ל"ג) רבי שמעון בן יוחאי אומר משל לאדם שהביא שתי ספינות וקשרם בהוגנים ובעשתות ובנה עליהם פלטורין, כל זמן שהספינות קשורות פלטורים קיימים וכו'. ונראה ששני בתי המקדש המשיל בפלטורים, ובעוונותינו הרבים היא מכה המהלכת בכל עת הגלות:
ונראה לומר שזה עצמו תהיה התחלת הגאולה שיתאחדו לבבות ישראל וכמו שכתוב (מלאכי ג' כ"ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ומכלל שעד אז הם פרודים, וכן מפורש ביחזקאל (ל"ז כ"ב) ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ, ואז תחת שהיו נחשבים פגומים ישובו להיות שלמים בכל אבריהם וגידיהם, והיינו משום שיפתח להם היכל אהבה ותתהוה אהבה גדולה בלבבות ישראל למעלה מן הטעם ולמעלה מן החשבון.
שם משמואל בראשית חנוכה ר"ח טבת
מזבח חדש בציון תכין ועולת ר"ח נעלה עליו ושעירי עזים נעשה ברצון. יש לדקדק בלשון מזבח חדש שידוע שאין לנו כעת לא מקדש ולא מזבח, וכל מה שיהי' לנו יהי' חדש ולא מן הישן. ויש לפרש דהנה כתיב (יחזקאל ל"ו) ונתתי לכם לב חדש, ונראה פירושו, דהנה ידוע ששני חללים יש בלב, חלל הימני משכן נפש הקדושה (קהלת י') לב חכם לימינו, ובחלל השמאלי משכן היצה"ר לב כסיל לשמאלו, ועבודת האדם להפוך חשוכא לנהורא ולעשות מיצה"ר יצה"ט, וע"כ לעתיד שיהי' התיקון בשלימות ושהיצר הרע יתבטל מהיות עוד רע ויהי' הכל טוב, א"כ יהי' חידוש דברים שהלב ישתנה ממהותו ולא יהי' עוד בגוונא שהוא היום, זה נקרא לב חדש. ובדוגמא זו נאמר במזבח. דהנה כבר אמרנו שענין המזבח הוא התאחדות והתכללות כל ישראל, כמ"ש באליהו בהר הכרמל (מלכים א' י"ח) ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב וגו', ובכח התכללות כל כנסת ישראל נעשה דוגמתם מזבח אחד מקובץ מאבנים הרבה, ואבן אחת נקראת מצבה שאף שהיתה אהובה בימי האבות שהם היו יחידים ומ"מ כל אחד הי' כלל כולו, אבל עכשו שנאה מפני שנעשה חק לכנענים שהם ענפין מתפרדין, וישראל הם גוי אחד דוגמת חלוקי אבנים רבים מתאחדים ומהם נעשה מזבח אחד. והנה כמו שרוצין לחבר שתי חתיכות של מתכת וכדומה לעשותם לאחדים צריכין להעביר מקודם החלודה שביניהן, כן הענין בכנסת ישראל שצריכין להעביר את כח הנחש המפריד בין הדבקים. וכן בכל חודש שהוא התחדשות כנסת ישראל כנודע צריכין להסיר את החלודה היא חלק הנחש, וזהו ע"י שעיר החטאת, דאיתא בזוה"ק שהוא כעין שעיר המשתלח, אלא ששעיר המשתלח מעביר עוונות ממש ע"כ נשתלח לעזאזל המדברה, וזה אינו מעביר רק החלודה שהיא התישנות היפוך חיות חדשה בעבודת ה', ומזה באה טינא בלב איש על חבירו להפריד בין הדבקים, דכשהעבודה היא בחיות אין כאן לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא הכל בטלין להשי"ת כמו שהענין במיכאל וגבריאל שזה שר של מים וזה שר של אש ואין מכבין זה את זה מפני שהן בטלין להשי"ת, ומ"מ באשר אינם עוונות גמורים אינם נדחין לחוץ ונקרב בפנים:
אך לעתיד דכתיב (ישעי' י"א) אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים, מפני שאז יהיו באמת כל ישראל כאיש אחד ממש כמ"ש (יחזקאל ל"ז) קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה וגו' ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וגו' ועשיתים לעץ אחד וגו', ולא יהיו צריכין להתחבר ולהתאחד, שוב לא יהי' נצרך לשעיר חטאת לכפר דוגמת עזאזל אלא יהי' נעשה ברצון כמו עולה, וזהו ושעירי עזים נעשה ברצון. ע"כ שפיר נקרא מזבח חדש, שהרי יהי' במהות אחרת ממה שהיו חלוקי אבנים מתדבקים ואז יהי' כאילו הוא מאבן אחת ממש, וכמו לב שנקרא חדש באשר תשתנה מהותו:
שם משמואל בראשית פרשת נח
כתיב (ירמי' ב') קודש ישראל לה' וגו', וידוע דקודש הוא מקור הקדושה וקדוש הוא המשכה מקודש כדאיתא בזוהר, ואף דאיש פרטי לא הגיעה זכותו להקרא רק קדוש, ואפי' לעתיד יהי' הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, מ"מ כנסת ישראל נקראת קודש שהוא מלה בגרמי', וכל יחיד ויחיד מושך קדושה מכנסת ישראל וע"כ נקרא רק קדוש וכנסת ישראל נקראת קודש. והנה כנסת ישראל היא כשישראל באחדות אחת, אבל כשיש פירוד לבבות ביניהם שוב אינם נקראים קודש, ושבו להיות כיחידים והצדיקים אינם נקראים רק קדוש, והנה ידוע דבהסתלקות דבר קדושה שורה לעומתו דבר שהוא בסט"א וכענין טומאת המת, וע"כ בהסתלק ח"ו שם קודש מכנס"י מצד פירוד לבבות שורה לעומתו מקור הטומאה שהוא ג"כ מלה בגרמי' כי זלע"ז עשה אלקים. וזהו שנקרא בזוה"ק חויא דסאיב מקדשא, והיינו דכח רע זה מושך לטומאת מקדש וקדשיו בפועל. ובאשר הכח הזה לעומתו בקדושה נקרא קודש מלה בגרמי', לכן מושך טומאה בפועל טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף חטא שאין מכיר בו אלא השי"ת, וע"ז בא שעיר החטאת להרחיק את הכח הרע הזה מן המקדש ומכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה וכו'. והנה זה מתמיד עד לעתיד דכתיב (ישעי' י"א) וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים, אז תהי' מעלת כנסת ישראל בשלימות, ויתקיים בישראל (שם נ"ב) לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא, וע"כ לא יהי' צורך עוד בשעיר החטאת לענין זה אלא לתוספת התאחדות כל רצונות ישראל שמצד מעלתם שכל איש ואיש בפ"ע הוא עולם מלא וכשם שאין פרצופיהן שוים כך אין דעתיהן שוות, ואז ע"י השעיר יתאחדו כל הרצונות בתוספת יחוד. וזהו מזבח חדש בציון, שמזבח הוא התאחדות כנסת ישראל בדכתיב (מלכים א' י"ח) ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב וכמ"ש בזוה"ק (ס"ו א), ואז תבוא התאחדות חדשה חזקה מאוד אשר לא תמוט לעולם, ושעיר עזים נעשה ברצון גם להתאחדות הרצון.
חידושי אגדות למהר"ל עדויות
שאין אליה וכו'. פי' אליהו הוא שליח לתקן את ישראל עד שיהיו מתוקנים אל הש"י ויהיה הש"י מלך עליהם, וכמו שבארנו זה במקום אחר, כי א"א שיבא המשיח שיגלה במהרה בימינו רק עם אליהו ז"ל שהוא יבא לקשר ולאחד את ישראל שיהיו אחד [אחר] כך ראוים ישראל להגאל.
ואמר שלא יבא אליהו ז"ל לומר שזה טמא, כלומר זה שהיו נוהגים בו היתר הוא אסור לבא בקהל, וזה שאומרים עליו שהוא טמא ואסור לבא בקהל הוא טהור. שדבר זה לא יעשה, כי אליהו בא לאחד ולקשר ישראל, ומי שהוא טהור ומוחזק בטמא אינו תולה בישראל, ואין אליהו בא רק לקשר ולאחד ישראל. אבל מי שמקורב בזרוע ובכח, וכן זה שמרוחק בכח ובזרוע ודבר זה בא מכח חלוק ישראל, ואליהו ז"ל שבא לאחד ולקשר ולהשוות אותם יתקן דבר זה, ויסלק כל הדברים שנעשו בזרוע. שאם יהיה הדבר בזרוע שנתקרבו בזרוע, לא נחשב עם ישראל עם אחד כלל שהרי בזרוע הוא עם ישראל. וכן אם יש מרוחקים בזרוע אין נחשב זה עם אחד כלל. אבל דבר שנעשה מעצמו קרוב או רחוק אין אליהו בה /בא/ לזה.
ורבי יהודא סבר שאין אליהו בא רק לקרב ולא לרחק, כיון שכבר נעשה ונתקרב [ור"ש אומר להשוות את המחלוקת]. (וכן) [כי] מי שמרוחק (ד)סוף סוף עתה הם אחד ואין צריכין תקון כלל. ואם ירחיק המקורבים דבר זה נקרא חלוק, וכן אם יהיה מקרב מי (שנתקרב) [שנתרחק] בזרוע אין זה קשור וחבור עתה, ואין אליהו בא רק [לתקן] החסרון שנמצא בזמן ביאתו, ולכך עיקר אליהו ז"ל בא להשוות המחלוקת שדבר זה בודאי אחדות וקשור ישראל כאחד, עד שיהיו ראויים לצאת מן הגלות. שאין ישראל יוצאים מן הגלות עד שהם אחד לגמרי, וכמו שאמרו במדרש שאין ישראל נגאלים עד שהם אחד שנאמר יבא בית יהודה על בית ישראל יחדיו ודבר זה מבואר.
שו"ת משיב דבר חלק א סימן מד
והנה המעריך הורו והוגו עצה להיות נשמר מדור זה להפרד זה מזה לגמרי כמו שנפרד אברהם מלוט, במטותא מן המעריך עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה, הן בשעה שהיינו באה"ק וברשותנו כמעט בבית שני נעתם ארץ וחרב הבית וגלה ישראל בסבת מחלוקת הפרושים עם הצדוקים וגם הסב מחמת שנאת חנם הרבה ש"ד מה שאינו מן הדין היינו בשעה שראה פרוש שאחד מיקל באיזה דבר אף על גב שלא היה צדוקי כלל אלא עשה עבירה, מ"מ מחמת ש"ח היה שופטו לצדוקי שמורידין אותו, ומזה נתרבה ש"ד בהיתר ולשם מצוה בטעות וכבר רמז ע"ז בתורה (ס' במדבר סי' לו מקרא ל"ד) כמבואר בהע"ד והר"ד, וכ"ז אינו רחוק מן הדעת להגיע ח"ו בעת כזאת ג"כ אשר עפ"י ראות עיני א' ממחזיקי הדת ידמה שפלוני אינו מתנהג עפ"י דרכו בעבודת ה' וישפטנו למינות ויתרחק ממנו ויהיו רודפים זא"ז בהיתר בדמיון כוזב ח"ו, ושחת כל עם ה' חלילה זהו אפילו אם היינו בארצנו וברשותנו:
ומכש"כ בשעה שאנו כבושים בגולה ושה פזורה ישראל בין אוה"ע, ואנו נמשלים בגולה כעפר הארץ וכמו שאמר הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו והיה זרעך כעפר הארץ ואוה"ע נמשלו למים רבים שוטפים כדכתיב בס' ישעיה הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון ואין תקנה לגוש עפר בשטף מים רבים אם לא שנעשה מן העפר אבן מוצק אז אפי' נהר שוטף עליו אינו מגלגלו אלא ממקום למקום אבל אינו מאבדו לגמרי כך ישראל בעמים אין להם תקנה אלא להיות אבן ישראל, היינו שיהיו מחוברים באגודה אחת אז אין אומה ולשון יכולים לאבדם, והאיך נאמר להפרד איש מרעהו ויבאו אוה"ע ושטפונו מעט מעט ח"ו:
שם משמואל ויקרא פרשת שמיני
ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת. ובת"כ שבא לכפר על חטא מכירת יוסף שנאמר וישחטו שעיר עזים. ויש להבין מה ענין מכירת יוסף לכאן. ונראה דהנה אמרו ז"ל (שמו"ר סו"פ נ"א) יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. ונראה הפירוש דהנה חטא העגל הי' מחמת שהשטן הטעה אותם, ויש להבין מאין נטל הרשות לשלוט בישראל להטעותם, אחר שישראל היו נרצים מאד להש"י מחמת קבלת התורה. ונראה דהנה במדרש (ויק"ר פ' ט') כיון שבאו ישראל לסיני ונעשו כאיש אחד אמר הקדוש ברוך הוא הרי הגיעה השעה ליתן תורה לבני. ויש להתבונן למה נתלה נתינת התורה בהתאחדות ישראל. ויש לומר דהנה מחמת חטא אדה"ר נתערב טו"ר וניתנה שליטה לכחות חיצונים שבכל מעשה ויבוא גם השטן בתוכם, והעצה לזה היא התאחדות ישראל, כי כשישראל מתאחדים זה בזה הם כמחיצה של בני אדם שאינם מניחין לזר להיכנס לבין השורות, ואך כאשר יש פירוד ביניהם נכנסין דרך הביקוע. ובזה יש לפרש לשון הכתוב (שיה"ש ח') אני חומה וגו' כידוע לשון אני הוא כנס"י שהיא מצד עצמה היא חומה. ועפ"י הדברים האלה יש לפרש הא דכלי המיוחד למשקין דשיעורו להתבטל מתורת כלי ע"י שניקב בכונס משקה (כבשבת צה ב), ומעולם לא הבנתי למה לא שיערו במוציא משקה, שמאחר שמוציא משקה הרי אינו ראוי להשתמש בו למשקין שהרי יטפטפו המשקין ממנו. אך יש לומר דרמז יש בדבר, דכלי רומז לכנסת ישראל כנישו דכל נהורין, כמו כלי שמכיל מה שבתוכו, ואם ניקב כמוציא משקה מ"מ אין הנשאר מתקלקל ועדיין הוא ראוי לשמור את הנשאר, אך כשניקב ככונס משקה זה רומז שכחות חיצונים נכנסים דרך הביקוע והנקב, שוב מתקלקל אף הנשאר בכלי, וע"כ אין עליו תורת כלי עוד:
והנה י"ב שבטים שהם נגד י"ב גבולי אלכסון הם שמירה לכנסת ישראל לבל יבוא בה ערל וטמא שהם כחות חיצונים מחמת עירוב טו"ר. אך בחטא מכירת יוסף נעשה פירוד בין הדבקים ונכנסו דרך הביקוע והתחילה הגלות, ועל כן כל עוד שלא נתחברו להיות כאיש אחד לא הגיעה העת ליתן התורה שצריכה שמירה מפני עירוב טו"ר, וכבמדרש (שמו"ר פ' ל') משל למטרונה שהיתה מהלכת הזיין מכאן והזיין מכאן והיא באמצע, הרי שצריכה לשמירה, ואין לך שמירה מעולה אלא התאחדות ישראל כנ"ל, וע"כ כשנעשו כאיש אחד בלב אחד נגמרה השמירה אמר הקדוש ברוך הוא הרי הגיעה העת ליתן את התורה:
והנה כבר אמרנו במק"א דלהיות כאיש אחד בלב אחד א"א אלא כשכולם מתכוונים לתכלית אחת דהיינו צורך גבוה, דאם מתכוונים כל אחד לטובת עצמו אפי' להשיג קרבת אלקים א"א שיהיו כולם כאיש אחד בלב אחד, שכל אחד חושש לנפשו יותר, וחטא מכירת יוסף מושך לפירוד לגמרי, אבל במ"ת היתה כוונת כולם צורך גבוה כמ"ש במק"א, אך כאשר אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות, הרי חזרו לחשוש על נפשם, דהעושה הכל צורך גבוה לא שייך לחוש פן נמות, דאם כה יהי' רצון הש"י שימות הרי בזה יעשה צורך גבוה וצריך שגם רצונם יסכים לזה, ובהכרח שנפלו ממדרגתם וחששו לטובת עצמם, ושוב התגבר חטא מכירת יוסף ונעשה פירוד לגמרי, וככלי שניקב בכונס משקה ונסתלקה השמירה, ע"כ דחק השטן ונכנס דרך הביקוע, עד שחזר ונתערב טו"ר ומחמת זה הי' לו כח להטעותם כנ"ל:
וממוצא הדברים שכל חטא העגל נמשך מחטא מכירת יוסף ומפירוד לבבות, וזהו שאמרו ז"ל (ע"ז נ"ג ב) שאיוו אלוהות הרבה, מורה שהי' פירוד ביניהם וסילוק האחדות:
והנה משרע"ה אמר לאהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה ויאמר אהרן אל יחר אף אדוני וגו' ויאמרו לי עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו וגו' ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, ופירש"י ולא ידעתי שיצא העגל הזה, ואינה מובנת התנצלות אהרן דמ"מ למה אמר להם למי זהב, ואם לא היתה כוונתו לעשות העגל למה לו הזהב. אך להנ"ל יש לומר דאהרן ירד לסוף הענין ושורש החטא ומצא שהכל נצמח מפאת הפירוד כנ"ל, וכמו רופא מומחא הבא לרפאות מרפא תחילה שורש ומקור מוצא המחלה ואז המחלה מאלי' בטלה והולכת לה, כן היתה עצת אהרן לאגד ולאחד את כל ישראל, וע"כ לפועל דמיוני רצה לקבץ מהם זהב, היינו שיתנו כל אחד ואחד נדבתו ומכולם יעשה ע"י התכה גוש אחד, וזה יהי' לפועל דמיוני לאחד ולאגד את כל ישראל, ואז ממילא יסתלקו מהם כחות החיצונים והטעאתם, וישובו ישראל כאיש אחד לה'. ובודאי היתה זו עצה טובה ראוי' לממציאה. אך איתא בזוה"ק ששגג במה שלקח אותו מיד המכשפים ואם הי' מצוה להם להניח על הארץ והוא לקח הזהב מן הארץ לא היו מועילים כלום בכשפיהם, ושוב היתה נעשית מחשבתו לטובה הנ"ל, אבל שגג בזה, ומעתה מובנת התנצלות אהרן. וכבר דברנו מזה:
ולפי האמור יובן מאמרם ז"ל יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל, שעצת אהרן נתקיימה בנדבת המשכן שנעשה מכל הנדבות משכן אחד, ולא היו הנדבות מיוחדות שיהי' נקרא שם המתנדב על דבר אחד אלא נתערב הכל, וזה הי' לפועל דמיוני להתאחדות ישראל. וכבר אמרנו שלכן נקרא אוהל מועד מלשון התועדות והתאחדות ישראל זה בזה, ושוב מתועדים ומתאחדים עליונים בתחתונים כמ"ש ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, כשישראל מתאספין ומתאחדין אז הקדוש ברוך הוא נקרא מלך ישראל, ואז האוהל מועד הוא היכל מלך:
ולפי האמור יש ליתן טעם הא דאין משכן דוחה שבת, כי שבת הוא רזא דאחד וכמו שאנו אומרים צרורא דלעילא דבי' חיי כולא, אין צורך לבנין המשכן להתאחדות כנ"ל:
ולפי האמור יובן למה הוצרכו אז לכפרה על חטא מכירת יוסף, שזה יתד שהכל תלוי בו כנ"ל. ואפשר נמי דחטא נדב ואביהוא נמשך מזה, שחשבו שאחר הכפרה על חטא מכירת יוסף שוב כל ישראל כחומה בצורה ואין עוד לחוש שיבקיעו כחות החיצונים למחנה ישראל, ושוב אין לירא מאש זרה שידוע שהכוונה לכחות חיצונים:
[לב] שם משמואל במדבר פרשת במדבר
ענין הדגלים נראה דכמו בגשמיות הדגל הוא לתועלת שידעו המתפרדים לחזור ולמצוא את המרכז ולא יסתפחו למחנה האחר, כן הוא ברוחניות שימשך לבו אחר שורש נשמתו, ובכלל זה שיעשה מה שעבורו בא לזה העולם לתקן. וכן הוא ענין דגלי המלאכים. מחנה מיכאל באהבה, מחנה גבריאל ביראה, והמלאכים שאינם בעלי בחירה מעצמם הם נמשכים כל אחד לכל מה ששייך לו, ואין לו ענין כלל במה ששייך לחברו, וע"כ אין ביניהם לא קנאה ולא תחרות. וכן יהיו ישראל לעתיד, כשיהיו ברום המעלה כתיב (ישעי' י"א) אפרים לא יקנא את יהודה וגו' וכאמרם ז"ל (ב"ר ס"פ ל"ד) ונתתי לכם לב בשר לב בוסר בחלקו של חברו, כי באשר יהי' כל אחד דבוק בשורש נשמתו ימשך לבו רק למה ששייך אליו הן ברוחניות הן בגשמיות. וזהו מה שכתוב וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם, היינו שיהי' לכל אחד נייחא על מחנהו ועל דגלו:
[לג] שמונה קבצים / קובץ ח / רנט.
עולם תוהו עומד הוא לפנינו, כל זמן שאין אנחנו מגיעים לידי התיקון העליון של אחדותם של כל זרמי החיים וכל הנטיות השונות אשר להם. כל זמן שכל אחד מתנשא לומר, אני אמלך ואני ואפסי עוד, אין שלום בעצמנו, ואין שם ה' מופיע עלינו, שמא גופיה דאקריה שלום, אשר אור האמת רק ממנו ועל ידו מופיע. כל עמל החיים, ביחוד העמל הרוחני של כל המחשבה, מוכרח להיות פונה רק כדי לגלות את אור השלום הכללי העליון, היוצא לא מתוך דחיה של איזה כח, של איזה רעיון, של איזה זרם, של איזה נטיה, אלא מתוך הכנסתו של כל אחד מאלה לתוך הים הגדול של אור אין סוף, ששם הכל מתאחד, הכל מתעלה, הכל מתרומם, והכל מתקדש. חביבים הם היסורים הרוחניים, שכל עובד אמיתי. עובד אלהים אמת באהבה גמורה, סובל על ידי השאיפה הקדושה הטהורה והנאצלת הזאת, אבל דוקא היסורים הללו הם הם הממרקים את הנשמה, ומביאים אותה, ועל ידה את העולם כולו, לידי האושר המרומם, לידי שאיבת רוח הקודש, לידי הגלותה של השכינה העליונה, ולידי הדבקות האמיתית באור חיי כל החיים. ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום.
[לד] עין איה / שבת ב / פרק חמישי / מו.
ההוה והעתיד המה שני העמודים שעל פיהם יבנה אושר הכלל והפרט, אושר הבית והאומה. כשההנהגה היא מושלמת ומוצלת מכל חתחתים שבדרכים, אז יגלה ההוה בכל אורו, ויהיה גם הוא מדריך נאה אל העתיד הנשגב ונשא ממנו. דרכי ההוה הנאים והטובים, הממולאים ברכה ויושר, הם הם ראויים הנם לנשאות אותנו אל העתיד הטוב והמרומם. רק ע"י מכשולים ופרעות יהרס היחש שבין ההוה והעתיד, והפרט וכן הכלל יהיו צריכים לדלג על רגשי ההוה מאין פנות להגיע על ידם לאורח חיים הסלול של העתיד.
הרוח האצור בראש מקור בית יעקב נתן לנו אלה שני הדרכים הכלליים, אמנם לא נבצר גם מהם איזו האפלה, ככל עניני עולמנו שעדיין אינם שלמים במילואם. בנין עדי עד, בנין בית לעולם, לדורות ולאומה, הוא נכון ג"כ להיות מאושש, עם כל מרחק חזיונו, על יסוד המאיר של ההוה, הרואה לפניו את ישרו וטובו ג"כ בגלוי, בלא חשבונות רבים, בטהר הטבע, ועצם [ה]הרגשות הישרות הנובעות מנפש חיה קדושה ושלמה. ברחל נתגלמה התעודה הזאת, אותה מצא אבינו יעקב ראשונה, ואהבה ע"פ האוצר הצפון שלפניו נגלה מנפשה. זה העולם הגלוי, היה לפי דעו ג"כ הנושא של העולם הכמוס והמכוסה של העתיד הרחוק. אם כך היה מצב העולם, אם כך היינו גם אנו ראויים שהאושר המכוסה והרחוק יהיה בדרך ישרה, באין מעיק וצרה, מופיע מהאושר הקרוב והגלוי, אולי היה הענין נשאר כך. אבל לא כך היתה עצת ה' הנפלאה והרוממה, בכמות היה העולם המכוסה הרחוק התעודה של הקמת בית עולמים לעם ה' ונחלתו מעותדה ללאה, ובאופן נעלם ומופלא, באורח אשר ההוה שלו לגמרי נסתר ונעלם היה מיעקב, בא הדבר לתעודתו. כן הוחק ג"כ ביסוד בנין הישראלי לשא עין למרחוק, ולפעמים רבות ג"כ בדליגת ההוה, או בעשיית צרה לו, למען העתיד המכוסה הרומם והנעלה.
מ"מ בעולם ההוה לא הושלך מיסודו הכלל הגדול שהשאיפה ראויה להיות לעדי עד, שיהיה ההוה מאיר ומזהיר גם הוא, וממנו מאורו וישרו יקח לו העתיד את גדלו וזרחו. רחל היתה עקרת הבית, וגם בניה של לאה מודים בדבר, "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל", הקדימו רחל ללאה. מצד היושר העליון שהופיע באורו של יעקב, כך היה הדבר נכון. כל מה שההוה הוא יותר מזוקק מצד רוממות מעלתו של האדם, כך הוא יותר ראוי שהוא בעצמו יהיה הבסיס של העתיד. ולא די יסוד העיקרי של ההוה, כ"א ג"כ כל הרחבותיו, כל הנצרך לו ונלוה אליו, הכל יכון להיות מוסד בנין עדי עד, בלא העקה ולא דחיית הפסד והקטנת ערך העתיד העומד להיות הולך וגדול, הולך וקדוש לעד.
[לה] ר' צדוק הכהן מלובלין – מחשבות חרוץ אות ד
ומכירת יוסף היינו דמצד יוסף שהוא ההגדרה בפועל היה נמשך דיבה על השבטים שהם לא היו כן, ובאמת גם הם שבטי יה שהקב"ה מעיד עליהם, וזה גרם שיכלו לשלוט בו ולמכרו עד שהיה נדמה כאילו נטמע בין העמים חס ושלום ונאבד מכלל שבטי יעקב, כי הם חשבו ענין הגדרותיו על דרך פשיטת טלפיים דעשו שהעיקר הוא להיות הלב תמיד שלם ונמשך אחר ה' יתברך, אבל להראות עצמו מוגדר לעין כל אדם חשבו דהוא מפסולת הגבורה ויראת שמים דיצחק אבינו ע"ה שיצא ממנו עשו, כי אמיתות היראה הוא גם כן בלב וכמו שאמרו ביומא (ע"ב ב) על פסוק (משלי י"ז, ט"ז) ולב אין, ובאמת עיקר ההגדרה בפועל צריך בין העמים כי אילו היה האדם בשלימותו שנברא בו דהאלקים עשה את האדם ישר לא היה צריך לכל כך הגדרות שלא היה יודע כלל מרע, וכמו שהיה אדם הראשון קודם החטא והיה די לו בהגדרה זו לבד שלא יאכל מעץ הדעת שלא יחפוץ לדעת מטוב ורע דעל ידי זה יוכל להשתקע בדמיון, ועצם ישראל הוא כן וכמו שאמרו (ברכות י"ז א) גלוי וידוע שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד וכו' והכל אחד כי כשיבוטל יצר הרע מן העולם יבוטלו גם כן האומות עכו"ם ויהיו כולם גרים גרורים, דשורש יצר הרע הוא באומות העכו"ם שהם בעצם כן דשורשם מצד הרע, מה שאין כן בישראל דהמשילו (סנהדרין מ"ד ריש ע"א) לאסא דקאי ביני הוצי שהחטאים נמשכים רק על ידי החוחים הסובבים לשושנה, ומצרים הוא ערות הארץ דשם תוקף כח ההשתקעות בזימה וכל מיני תאוה כמעשה ארץ מצרים, ושם לעבד נמכר יוסף שהוא תכלית השיקוע שהעבד אין לו שום כח ורשות בפני עצמו כלל דעול רבו מקיפו מכל צד, ועם כל זה הוא נתגבר שם להיות חרות מיצר הרע עד שמבית האסורים יצא למלוך שכבש כל כוחות הזימה תחתיו והיו כפופים לו:
וכשנתגלה לאחיו ונתברר להם צדקותו אז ראו דכח ההגדרה בפועל הוא גם כן מצד הקדושה צריך מאוד בעולם הזה שמלא רע הנמשך מצד האומות. ואף על פי שהוא זכה למלוכה על מצרים מכל מקום על ידם נגרם הגלות דמצרים לכל ישראל, כי הם היו עדיין צריכים לבירורים בזה עד שנגאלו ושמו יתברך העיד עליהם שהיו גן נעול מעין חתום שם.
ר' צדוק הכהן מלובלין – ליקוטי מאמרים עמוד קצה
וידוע דיש שני מיני עבדות לאכפייא ולאהפכא, והראשון דרגא דיוסף הצדיק והשני הוא מקום שבעלי תשובה עומדים שנתהפך המר למתוק ואין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם כי אין בכוחם להפך ונכשלים בו, כי מקום שבעלי תשובה עומדים היינו מקום החטא עצמו שנהפך לזכות ואצל הצדיקים גמורים הוא חטא וחסרון, ויפה כתב בספר הישר לרבינו תם שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד מפני שהוא רע עיין שם ובאמת בגמרא מפורש דהוא למעלתם. אבל שניהם אמת כי באמת הצדיקים גמורים אין יכולים לעמוד בו מפני שהוא רע אצלם ומעלת הבעלי תשובה גדולה שנהפך המר למתוק:
[לו] ר' צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק בראשית פרשת ויגש
יהודה ויוסף זה ארי וזה שור וכו'. והיינו כי יוסף הוא בחינת אש של היראה ופחד ה' לנגד עיניו לבל יעבור שום נדנוד נגד רצונו יתברך כמו שנאמר בו את האלהים אני ירא. ובזה נשמר מהחטא בהנסיון מבחינת גבורה הכובש את יצרו. והוא נגד חלל הלב הימין דכתיב (קהלת י', ב') לב חכם לימינו וכתיב (תהלים קי"א, י') ראשית חכמה יראת ה'. ועל זה מרמז פחד זה גבריאל של אש. ובחינת יהודה נקרא המשל והוא בחינת דוד המלך ע"ה שנאמר בו (שמואל – ב כ"ג, א') הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה (מועד קטן ט"ז ב) כדי להורות תשובה לדורות. כי בחינת יוסף להיות נשמר מכל רע אין בזה בירור לדורות לכל נפשות ישראל להיותם נתבררים בשלימות להיות ועמך כולם צדיקים, כי אדם אין צדיק בארץ וגו'. אמנם כאשר יזדווג בזה גם בחינת יהודה אזי יתברר הכל בשלימות להיות נתקן על ידי זה גם כל פרטי נפשות שאירע להם איזה פגם וקלקול. ועל זה הועמד יהודה נגד הלב כסיל לשמאלו שגם אם אירע איזה פגם מסיבתו שיוכל גם כן להיות נתקן. ועל זה מרמז בזוה"ק דכד מתחברן כחדא וכו' כל חובין אתעברו.
ר' צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק שמות פרשת בא
והיינו דכל ישראל נקראו על שם יהודה יהודי אנא (בראשית רבה צ"ח, ו') דאף שכל ישראל נקראו על שם יוסף שארית יוסף (שם ע"א, ב') אבל מדת יוסף גבור הכובש את יצרו ולא קלקל כלל ויש בישראל מי שקלקל ועל זה יברר יהודה דועמך כולם צדיקים דביהודה התחיל הקלקול בער ואונן ואף דאיתא במדרש (שם פ"ד, י"ט) בראובן ואתה פתחת בתשובה תחילה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה וכו' מכל מקום איתא (בבא קמא צ"ב א) מי גרם לראובן שיודה יהודה וכו' וזה היה במעשה תמר שאז נתקנו נשמות ער ואונן בגלגול פרץ וזרח ומפרץ יצא דוד שהקים עולה של תשובה (מועד קטן ט"ז ב) וממנו יצא משיח שיברר שכל ישראל כולם צדיקים וזהו היתה יהודה לקודשו שכל ישראל קדושים הם. ואף מי שיש לו ואינו רוצה איקרו ישראל קדושים (חולין ז' ב) והוא מטעם שבאמת רצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה
אגדת בראשית (בובר) פרק סד
בכל מקום את מוצא שני השבטי' הללו שונאין זה לזה, ואנטידי"קין (פי' מנגדים) זה לזה, יהודה ויוסף כך את מוצא, וישאלו (באלהי' ויאמרו) בני ישראל [בה' לאמר] מי יעלה לנו [אל הכנעני] בתחלה [להלחם בו] ויאמר ה' יהודה יעלה (שופטים א, א וב), ומה כתיב ויעלו בית יוסף גם הם בית אל וגו' (שם שם /שופטים א'/ כב), וכן כתיב ואפרים עגלה מלומדה וגומר. ארכיב אפרים יחרוש יהודה וגו' (הושע י יא). תאמר שאף משוח מלחמה העומד מיוסף, ומשיח העומד מיהודה, אף הן אנטדי"קין זה לזה, חס ושלום אין ביניהן קנאה, שנאמר וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה וגו' (ישעי' יא יג). אבל בעולם הזה מפני שאין מתחברים זה עם זה, מקנאין זה בזה, וכל זמן שהן כך נתונין בירידה, אבל לעתיד לבא כשיתחברו זה עם זה מתעלין, שנאמר ונקבצו בני יהודה וגו' (הושע ב ב), אותה שעה ועלו מן הארץ (שם שם /הושע ב'/). אמר הב"ה /הקדוש ברוך הוא/ עכשיו שנתחברתם עליתם, אף אני עמכם מתעלה, וכן דוד אומר נדיבי עמים נאספו וגו' מאד נעלה (תהלים מז י), לכך נאמר ויהודה עוד רד עם אל.
[לז] מדבר שור / הדרוש השלשה ועשרים
וזהו דבר הנבואה ביחזקאל (הפטרת ויגש): "הנה אני לֹקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים וגו' ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתִם לעץ אחד והיו אחד בידי", שלא יהי' מקום לחילוק ופירוד אלה המעלות. וזהו ענין תרין משיחין, כי להגין על ישראל כ"ז שהרעות שולטות ולכלות כח הרע, צריך משיח בן יוסף ע"י כח התורה כ"ז שהיא עדיין מופרדת לעץ אחר, חוץ מעץ יהודה שהוא מצד עצם הקדושה של ישראל כמש"כ: "היתה יהודה לקדשו", ואח"כ יהי' משיח בן דוד, שהוא יהי' הרועה את ישראל ע"פ מעלתם בהתאחד עץ יוסף לעץ יהודה, והנהגת הנבואה גם הנהגת התורה יחד יבאו בשלום. נמצינו למדין כי כח התורה, והחכמה שעל פי התורה במשפטיה, שזהו חלקו של יוסף אשר רוח אלהים בו מצד שכלו האנושי, הי' תכליתו של יעקב, כי באמת אח"כ יתגלה שזהו עצם קדושתן של ישראל ואמתת הנבואה. אלא שאי אפשר להגיע לזו השלמות כ"א ע"י ההדרכה ע"פ התורה בדרך הפשוט כ"ז שלא נדע על נכון טעמי מצות, וא"א להשלים יחד בממשלה בלתי מוגבלת התורה עם הנבואה. ע"כ א"א כלל שתצא לפועל קדושתם של ישראל, כ"א ע"י כחו של יוסף שהוא העומד נגד המפריעים את ישראל מקדושתם ע"י אור התורה. ע"כ כל ישראל נקרא ג"כ על שמו של יוסף, והוא הי' הבכור במחשבה, שא"א כלל לכח קדושתם של ישראל להביא לכלל תכלית המכוון להם כ"א ע"פ דרכו בהיותו בר חכים. ומ"מ אח"כ יתגלה שתכלית קדושתם של ישראל מתאחדת עם אור התורה, ואור הנבואה הוא הוא עצמו אורה של תורה. ע"כ כ"ז שהדברים צריכים הכנה, מי הוא המכין, יוסף, שכחו עומד בכל עת צרה שאז ענינו נפרד מענין כח יהודה והשבטים כולם, רק אח"כ יהיו לעץ אחד. ע"כ "הים לא נקרע אלא בזכותו של יוסף", שלא היו אז כלל בתכלית המעלה, והי' הקטרוג גדול "הללו עובדי עבודה זרה וכו'" ולא היתה הסגולה מתגלה כלל רק ע"י כח התורה שהיא הפקר וראויה לכל. אע"פ שמצד גסות ההטבעה בטומאת מצרים לא היו עדיין ראויים לאור הנבואה כלל, מ"מ גאלם השי"ת בזרע בכח ועז של התורה, שאינה משקפת על השלמות של האדם מצד הכנתו כי היא מכשירתו למעלה יותר עליונה. ע"כ אמר הכ': "גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה". ויקיים בנו השי"ת ברחמיו מה שכ': "וכרתי להם ברית שלום ברית עולם… ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם", ועינינו תראינה כי גדול כבוד ה' על ישראל, אמן.
[לח] ספר נצח ישראל פרק כב
ובמדרש אמר שלכך מכסין רגליהם, כדי שלא יהא נזכר עון העגל, שנאמר (ר' יחזקאל א, ז) "ורגליהם רגל עגל". ופירוש זה, כי כאשר עשו ישראל את העגל, ובחרו בדמות שור, [משום] שכל רצונם היה להיות להם אלהים אחרים, ולכך בחרו בדמות שור, שהשור מפני שהוא מן השמאל מן המרכבה, שנאמר (ר' יחזקאל א, י) "ופני השור מהשמאל", ובשמאל השניות, שהרי הימין היא אחת. ואמרו כי השור, שהוא בשמאל, אינו דבק באחדות השם יתברך כמו שאר החיות שבמרכבה, מפני שהשור הוא בשמאל. ולכך היו אומרים כי צורה זאת יכולים להשמט מן המרכבה, ולעבוד אותו. ולפיכך החיות – ארבעת רגליהם רגל עגל. כי הרגל נבדלים בו מן העלה, כמו שבארנו לפני זה, וכל אשר נבדל מן העלה נוטה לשניות. לכך רגליהם בפרט רגל עגל, כי העגל הוא השור מן המרכבה, שהיא בשמאל, אשר השמאל נבדל במה מן העלה. ומפני כי נמצא בהם בשביל זה דבר שאינם דביקים באחדותו יתברך, (ו)דבר זה הם מכסים, שלא נמצא בפעל הנגלה. והיינו כמו שאמר בגמרא (חגיגה יג ב) כי כסוי הרגל הוא מה שיש בהם מן החסרון מה שהם נבדלים מן העלה. ולפיכך אמר גם כן כי מכסים רגליהם שלא יהא נזכר עון העגל, פירוש, כי אילו היה נמצא דבר זה בפעל הנגלה, היה נגלה החטא בפעל הנגלה. אבל אחר שמכסים רגליהם, היינו מה שהם נבדלים מן העלה, לכך לא נמצא גם כן בפעל החטא של ישראל. והבן הדברים האלו, כי דברים ברורים הם.
[לט] ר' צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק בראשית פרשת ויגש
אמנם כי בזה גילה המדרש שעיקר שלימות הישועה נגמר דייקא על ידי שנתאחד יהודה עם יוסף ולא על ידי שום שבט אחר. ובזה דייקא נגמר כלל קדושת ישראל שהם נקראים על שם יוסף שארית יוסף (בראשית רבה ע"א, ב') ועל שם יהודה יהודי אנא (שם צ"ח, ו'), כי על ידי שניהם ביחד נשלם קדושת ישראל לקיום עולם. כי בחינת יוסף להיות יראת ה' על פניו תמיד שיהיה נשמר מכל נדנוד דבר רע חס ושלום כמו שנאמר בו (בראשית מ"ב, י"ח) את האלהים אני ירא וזהו בחינת צדיק. אבל אין בזה קיום להכלל מפני שאין רוב צבור יכולים לעמוד בו זולת כשיצטרף לזה בחינת יהודה שאמרו (סוטה ל"ו ב) שנקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא. והיינו שנמצא בו כל שם הוי"ה וגם אות דל"ת שעל ידה נשלם ה' אחרונה בחינת התגלות מלכות שמים. כמו שמובא בזוה"ק (ח"ב קע"ח ב) ה' דל"ת הוית, דהיינו על ידי שהאדם בדלות ושפלות להכיר דלית ליה מגרמיה כלום. כי כל מעשיו גם היראת שמים שלו הוא רק מכח ה' יתברך על ידי זה נשלם בחינת התגלות מלכות שמים. וזהו שנקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא, היינו שכל עניניו הוא מוסר לה' יתברך. ועל ידי שתי הבחינות של יהודה ויוסף נשלם כל העבודה בשלימות. כי ראשית הכל היראה בחינת יוסף כמו שנאמר (תהלים קי"א, י') ראשית חכמה יראת ה' והיראה מצד האדם וזה מדריגת יוסף. ובחינת יהודה היא על דרך מה שנאמר (איוב כ"ח, כ"ח) הן יראת אדני היא חכמה, היינו שגם היראה היא בידי שמים.
שם משמואל שמות פרשת משפטים
ולפי דרכנו יתפרש לנו ענין חטא העגל, שיש להבין מדוע הביא ה' את ישראל בנסיון זה, ולא עוד אלא שניתן רשות לשטן להחשיך את העולם כדי להטעות את ישראל לומר מת משה ולצייר לפניהם שקר מוחלט שמשה מת ומוטל במטה ומלאה"ש נושאים אותו, מה חטאו ישראל להביאם לידי כך אחרי שהיו כבר מקודם ברום המעלה במעמד הר סיני:
ונראה דהנה בחטא העגל הסכימו כל הראשונים ז"ל שלא היתה כוונתם ח"ו לצאת מתחת רשות השי"ת, אלא היו חושבין את העגל ששורה עליו ענין אלקי ובאמצעותו יתקרבו אל השי"ת, והכוזרי משלו משל לרואה בית ע"ז וכסבור בהכ"נ הוא והשתחוה לו. ויש להבין מדוע מהרו כ"כ תיכף אחר שבאו שש שעות ולא בא משה תיכף הקהילו על אהרן, והרי אהרן הי' מוחזק להם לנביא מאז וחור והזקנים ונדב ואביהוא כולם היו שם ומשה הניחם במחנה לומר מי בעל דברים יגש אליהם, ובכלל זה כל הצטרכות לא דינים לבד שהרי לא הי' שם משא ומתן, ומ"מ לא נגשו לפניהם ולא חכו לעצתם, וחור שהי' עומד כנגדם הרגוהו, ובודאי כולם היו אומרים להמתין כמו שאמר אהרן חג לה' מחר, ולמה לא המתינו עד למחר, אולי יבוא דבר ה' על ידי אהרן או שאר נביאים כדת מה לעשות. ונראה שזה הי' כעין החטא הראשון של מכירת יוסף שברצונם עקרו שור עפ"י פירושנו הנ"ל, שמחמת גודל רצונם להיות בעלי ברית לאלקים קיימו בעצמם באהבתה תשגה תמיד ושגו ברואה לעוות משפט, כן הי' נמי בענין העגל שמחמת שהיו להוטים מאד אחרי הענין האלקי ובלעדיו לא עצרו כח לעמוד כרגע, והשטן הראה להם שמשה מת ואין להם עוד מי שיסמכו עליו להיות עומד בין ה' ובינם, ע"כ קיימו בעצמם באהבתה תשגה תמיד ושגו ברואה להאמין שבאמצעות העגל ישיגו את הענין האלקי שאותו היו מבקשים בכל לבבם ובכל נפשם. וזהו שאמרנו בריש דברינו שחטא מכירת יוסף וחטא העגל בני בקתא חדא נינהו, ובודאי מחמת הפגם של דעת ורצון שנמשך מחטא מכירת יוסף שלא נתמרק במצרים כנ"ל, זה עצמו הוא שמשך לחטא העגל שנצמח מפאת גודל הרצון מבלי ישוב הדעת:
ולפי האמור יתבאר מדוע ניתנה רשות להשטן והביאם ה' בנסיון הגדול הזה, דמאחר שחלק זה מחטא מכירת יוסף לא נתמרק במצרים, ניתן לפניהם נסיון ענין העגל שאם היו עומדין בנסיונם והי' ישוב דעתם עוצר בעד הרצון, הי' זה תיקון לחטא מכירת יוסף, וע"כ הי' אז גמר התיקון כמו לעתיד, וכך היתה הכוונה שיהי' אז אחר מ"ת גמר התיקון, אבל באשר הבחירה לעולם חפשית ולא עמדו בנסיון ע"כ נתקלקל הענין וניטל מהם את עדים מהר חורב שנאמר אז עליהם (תהלים פ"ב) אני אמרתי אלקים אתם וגו', ונשתהה התיקון עד לעתיד שיהי' גמר התיקון, ובכל אורך הזמן נזקקין לתיקונים מתיקונים שונים להתתקן עכ"פ מעט מעט לתת לנו מחי' לעומת כחות החיצונים המשתוקקים לאכול את ישראל בכל פה, להתקיים בנו (שם קי"ט קכ"ב) ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים:
קיצור הדברים מחמת חטא מכירת יוסף נמשך חטא העגל, ועדיין צריכין להתתקן בבחי' המוח שבו הדעת והרצון ובבחי' הלב שבו נטוע כח התאוה שמושך לפגם ברית ח"ו ויתר החטאים המתיחסים לבחי' הלב.
ויש לומר שמצות שקלים בכל שנה שהם ענין חידוש קיבוץ כל הכחות לעבודה והכנה על ניסן, כאמרם ז"ל (ר"ה ז' א) חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, במתינות ובישוב הדעת הוא תיקון על החטאים הנ"ל, לעומת פגם ברית וחטא התאוה המתיחסת ללב, שהוא קיבוץ ההרגש כאמרם ז"ל (נדה מ"ג א) כל שאין כל גופו מרגיש בה וכו' שהי' הפגם בצדיק יס"ע ובכנס"י, התיקון הוא הרגש וחידוש כל הכחות יחדיו לעבודה בחיות נמרצת. וזוהי מדתו של יוסף שנקרא חי כמ"ש עוד יוסף חי, רב עוד יוסף בני חי כמו שדברנו בזה במקומו, וכל שהעבודה היא בחיות הוא מוסיף כח בכל עת, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצלל"ה שעל זה מורה שם יוסף יוסף ה' לי בן אחר, וכשמו כן הי' תמיד מוסיף כח בעבודה, עכ"ד. וכבר אמרנו שזהו ענין מטבע של אש הראה לו, היינו שכסף מורה על תשוקה כמ"ש כי נכסוף נכספת, והוא של אש ע"ש רשפי' רשפי אש, ומכל אלה נתקבץ אסיפה ונעשה מהם קרבן ציבור היינו כל הציבור כאיש אחד, והנה זהו תיקון על החטא השני ממכירת יוסף שגרם פגם בצדיק יס"ע ובכנס"י, ונמשכו מזה כחות רעים המושכין לתאוה ופגם ברית כנ"ל, וע"כ ענין השקלים שהוא תאוות צדיקים בחיות וחידוש העבודה מדתו של יוסף הצדיק והתאחדות הציבור הוא תיקון לזה:
וכן יש לומר שמספר עשר גרה שהוא לעומת עשרה כחות הנפש כמ"ש גור ארי' (ריש פ' תרומה) הוא תיקון על החטא הראשון ממכירת יוסף שנסתעף ממנו חטא העגל כנ"ל. כי ידוע שמספר שש או שבע מתיחס ללב כענין שש קצוות או שבע מדות, ומספר עשר מתיחס לכל כחות הנפש שנכללו בהם נמי כחות הדעת והרצון. וידוע עוד שכל עשרה הכחות נמצאים גם בראש לבדו, שתי עינים, שתי אזנים, שני נקבי החוטם והפה, ותלתא חללים דגלגלתא, מורה שגם הדעת והרצון נמסרו לעבודת ה'. והנה בתנחומא ולמה מתחילין באדר ותורמין בניסן שלא לדחוק על ישראל וכו' ואורח ישרים סלולה כבושה לפני ישראל משמיעין באחד באדר (ונגבית נראה דצ"ל) ונתרמית בראשון של ניסן, עכ"ל, נראה לפי דרכנו שאיננו דרך מהירות אלא במתינות מאדר עד ניסן, והיינו שהרצון והתשוקה לעבודה יהיו במתינות ובישוב הדעת, היפוך החטא וברצונם עקרו שור או המהירות לעשות העגל כנ"ל, א"כ הוא תיקון על החטא הראשון של מכירת יוסף במה שהי' במהירות ושמזה נסתעפה גם מהירות מעשה העגל, ומספר עשר גרה המורה על התכללות הדעת והשכל נעשה במתינות ובישוב הדעת:
ומעתה נתבארו דברי הירושלמי דאיכא מ"ד דשקלים באין מחמת חטא מכירת יוסף ואיכא מ"ד מחמת חטא העגל לא פליגי דכולהו לחדא מילתא מתכווני:
[מ] מאמרי הראיה / חלק א / המספד בירושלים
וצריך להבין בכלל למה אנו צריכים לשני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והרי התכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם, ודוד עבדי נשיא להם לעולם. אמנם כשם שיצר השי"ת באדם הגוף והנשמה, ולעומתם הכוחות הנוטים להחזיק קיום הגוף על מכונו לשכללו ולפתחו, וכן הכחות המחזיקים כח הנשמה הרוחנית ומעדנים ומשכללים אותה, ותכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי, והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת, מושכת אחריה בכחה האדיר את כל כוחות הגוף האמיצים והחזקים, לתכלית השכל הטוב והטהור, חפץ העליון ב"ה בעולמו, כן הכין בישראל ביחוד שני אלה הכחות, הכח המקביל לערך הגוף האנושי, השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי, שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצויינים בהן, להיות עם קדוש לה' אלקי ישראל, ולהיות גוי אחד בארץ לאור גוים, והצד השני עצם הכח לשכלול הרוחניות בעצמה. וההבדל שביניהם, שלהצד הראשון יש דוגמא בין כל עמי הארץ לישראל, כמו שאנו שוים להם בגופניות כאשר האדם שוה בכח החיים שבו לאחד הבע"ח, והצד השני הוא הענין המתיחד לישראל עצמם, שע"ז נאמר "ה' בדד ינחנו, ובגויים לא יתחשב", מצד תורת ה' והקדושה העליונה המיוחדת לישראל עם קדוש.
והנה מתחילה הוכנו ב' הכחות הכלליות בשני השבטים שהוכנו למלוך בישראל, אפרים ויהודה, שהוא כלל יוסף ויהודה. וכמו בתחילה מעשי אבות סימן לבנים, יוסף היה המשביר, ששלח אותו אלקים לפליטה גדולה להחיות עם רב, והחיה את יעקב ובניו בחיי החומר לחם לפי הטף בעת שגם כן כל הארץ באו למצרים לשבור, והיה נבלע בין האומות, וידע שבעים לשון, שהוא מורה על הצדדים שיש יחש שיווי בין ישראל לעמים כולם, ומכל מקום ידע כח קדושתו, ודוקא על ידי זה היתרון אין עשו נופל כי אם ביד בניה של רחל, כענין מיניה ובי' אבא ניזיל ביה נרגא. ויהודה מיוחד לכח ישראל המיוחד, "היתה יהודה לקדשו", ועל אהל יוסף נאמר "אהל שיכן באדם".
[מא] של"ה פרשת וישב מקץ ויגש תורה אור
ולא יתוקן עד לעתיד, ואז יחזור ויקדים מלכות בית יוסף למלכות בית דוד, כי מתחלה יבא משיח בן יוסף, ואחר כך משיח בן דוד. ואז יתוקן בית יוסף מה שקלקלו בהתחלקות מלכות בית דוד, כי לא יבא משיח בן יוסף לצורך עצמו, רק יבא בשביל משיח בן דוד, כי הוא ימסור נפשו והערה נפשו למות, ודמו יכפר על עם ה', באופן שיהיה אחר כך מלכות בית דוד בעם ישראל נצחיית. ואז יהיו מקוימים שני החלומות של יוסף, דהיינו הקדמות המלוכה שלו במצרים, ואחר כך לעתיד הקדמות מלוכה שלו למשיח בן דוד. ובשני המלוכות אלו כוונתו בשביל מלכות יהודה, ושניהם שווין לטובה. ואז יוגמר התיקון להיות כראשית הבריאה, השלמות בגוף ונפש.
ר' צדוק הכהן מלובלין – ישראל קדושים אות ז
אף על פי שזרע יעקב שנים עשר שבטים בכלל, חלוקים לשנים, יהודה ויוסף, שכל ישראל נקראים על שמם ומהם תרין משיחין. משיח בן יוסף הוא הנלחם עם האומות ומוחה זרע עמלק כי כל כוחו בהשתדלות המעשים בקדושה נגד כח האומות ומברר הקדושה דעלמא דאתגליא בהתגלות המעשים דבני ישראל:
ומשיח בן דוד הוא המגלה כל רזי התורה הנעלמים והקדושה שבפנימיות זרע ישראל. כי צור לבבם וחלקם אלהים לעולם ואז ה' בדד ינחנו כי יבולע המות ושורש הרע מן העולם. ושני שבטים אלו הם שורש כל השנים עשרה.
ר' צדוק הכהן מלובלין – ליקוטי מאמרים עמוד קז
ויהודה שממנו הנבחר מזרעא דלאה משיח בן דוד הוא יהיה היחיד ששב שמוחלין לו ולכל העולם כולו (יומא פ"ו ב) עד שיבוקש עוון ישראל ואת חטאת יהודה ולא וגו', כי יתלבן יצרא דתאוה כמו שנתבאר למעלה דלא יתבטל רק שיהיה גם הוא קדוש לאלקינו, ועל זה אמר ביום ההוא יהיו כל מצילות הסוס קודש וגו' (זכריה י"ד).
שם משמואל בראשית פרשת וישלח
אך יובן בהקדם ענין שני המשיחים שיהיו לישראל ב"ב, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. כי משיח ב"י על ידו ימחה זרעו של עמלק והמלחמה עם זרע עשו כי אין עשו נופל אלא ביד בני' של רחל, כדאיתא במד"ר (פ' ע"ה). וכמו בחיצוניות כן ברוחניות שיסיר את המסך המבדיל בעד לב בני ישראל ויקרע את סגור לבם וירכך את לב האבן עד שאח"כ יבוא משיח ב"ד וימצא לב בשר מוכן וראוי לקבל את האור כי טוב שימשוך מלמעלה. ובזוה"ק (ח"ג קנ"ג ב) על משיח ב"ד לאהדרא לצדיקיא בתיובתא, ולכאורה יותר יצדק לומר לאהדרא רשיעיא. אך נראה שזה יעשה ע"י משיח ב"י שיתבער הרע על ידו, ובמדרש בטל יצה"ר מן העולם הכל באין תחת כנפיו של הקדוש ברוך הוא, וידוע ששורש היצה"ר הוא הנחש הקדמוני שרו של עשו, וכאשר משיח ב"י יכלה את זרעו של עשו למטה בהכרח שנפל כבר שרו למעלה כמאה"כ (ישעי' כ"ד) יפקוד ה' על צבא המרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה באדמה (כבשיה"ש רבה סוף פ"ח), וא"כ כל הרשעים יעשו תשובה. אך אחר ביעור החמץ ימשוך משיח ב"ד אורות גדולים מאד ויאיר את עיני ישראל ויטע בלבבם אהבה יתירה להדבק בשם ה', עד אשר אפילו הצדיקים ימצאו עצמם אשמים על קוצר עבודה, וזהו לאהדרא צדיקיא בתיובתא. ויש לומר עוד שאחרי התשובה ע"י משיח ב"י ישובו הכל להיות צדיקים, וכולם יהי' נכללים בלאהדרא צדיקיא בתיובתא, ולפי"ז יהי' ענין משיח ב"י כדמיון חורש לרפויי ארעא כדי לקבל את הזריעה שע"י משיח ב"ד, וכענין שאמר הכתוב (מלאכי ג') הנני שולח לכם מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים וגו':
ר' צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק בראשית לחנוכה
ואיתא (שיר השירים רבה ז', י"ב) על פסוק ראשך עליך ככרמל הרשים שבך חביבים עלי כאליהו שעלה להר הכרמל. ויש להבין למה דימה הרשים לאליהו דייקא. גם למה נקרא אליהו בכאן בשם כרמל דייקא. רק המכוון דכמו שאליהו בהר הכרמל הקריב בשעת איסור הבמות רק שהיה לצורך שעה ולא די שלא נחשב לחטא רק היה עוד לרצון לפני ה' יתברך. וכן הרשים שבך אם יזכו לעשות תשובה מאהבה אז יברר ה' יתברך כמו שאמרו (שבת פ"ט ב) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו. והיינו שכן היה מסודר ממאמר בראשית בראשית המחשבה על דרך מה שיצאה בת קול ביהודה ממני יצאו הדברים כבושין (מכות כ"ג ב) ואז כשלג ילבינו, והיינו שלא רק שיתכפרו על דרך (מיכה ז', י"ט) ותשליך במצולות ים כל חטאותם. רק ילבינו כשלג שיהיו כזכויות וזה על ידי כח תשובה מאהבה שזדונות נעשות לו כזכויות (יומא פ"ו: ונתבאר כמה פעמים) ותלה זה באליהו שזה הכח על ידו הוא וכמו שאמרו בפסיקתא (להלן) ובנביא העלה וגו' זה משה ובנביא נשמר זה אליהו אתה מוצא שני נביאים עמדו להם לישראל משבטו של לוי משה ראשון ואליהו אחרון גואלן לישראל וכו', ואף שהגואל האחרון יהיה משיח בן דוד. אך הגאולה יהיה בכח אליהו דכתיב (מלאכי ג', כ"ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים וגו', והיינו שיחזיר את ישראל בתשובה ומכניס בלבם תשובה שלימה שיהיה הכל נעשית כזכויות וזה יהיה ההכנה לגאולה אחרונה.
וזה נרמז במה שאמרו (עדיות פרק ח' משנה ז') שאליהו בא לעשות שלום בעולם. והיינו השלום מעיקר המלחמה הפנימית כנגד היצר הרע.
חידושי אגדות למהר"ל סנהדרין דף צח עמוד ב
וכך יהיה המשיח שעם מעלתו וחשיבותו יהיה נחמד ומקובל על הבריות. שאם היה נבדל ופרוש לא נקרא חמודות שהוא מקובל על הבריות. שאין אדם כמו זה מקובל על הבריות. והטעם שצריך שיהיה למשיח דבר זה מפני כי לעתיד [יהיו] ישראל לעם אחד לגמרי, לא כמו שהיו ישראל מחולקים לשנים מלך יהודה ומלך ישראל, ולעתיד מלך אחד לכולם וע"י המלך הם אחד לגמרי.
[מב] מלבי"ם מיכה פרק ה
(א) ואתה בית לחם. כבר התבאר בס' יחזקאל סי' ל"ז, שבעת קץ יתעוררו תחלה עשרת השבטים ועליהם מלך משיח בן יוסף והם יעשו חיל, ושבט יהודה שהם מפוזרים בין העמים חלשים ומועטים ילוו אליהם ויהיו טפלים להם תחת מלכות משיח בן יוסף, עד אח"כ שיקום משיח בן דוד בעז ה', ואז יקבלו כולם עליהם מלכות בית דוד, ואז יחדלו המלחמות, כי אליו גוים ידרשו והיתה מנוחתו כבוד, ואלה הדברים באר לנו נביאנו החוזה, ואמר, ואתה בית לחם אפרתה, אשר משם יצא דוד בן ישי בית הלחמי וצמח מלכות בית דוד, צעיר להיות באלפי יהודה ממך לי יצא להיות מושל בישראל, ר"ל עתה אתה עדיין צעיר וקטן משתהיה עם אלפי יהודה הנלוים אליך במדרגה זו שיצא ממך איש המיוחד לי להיות מושל בישראל, אתה עדיין קטן וחלוש שתגבר עם אלפי יהודה אשר עמך על אופן זה עד שאתה תמשול ממשל רב ומלך המשיח היוצא ממך שהוא משיח בן דוד יגבר חיל להיות מושל בישראל ושיהיה מוצאותיו מקדם מימי עולם, והיינו שיתגבר במלכות חזקה כפי מוצאותיו מקדם בימי דוד ושלמה שמלכו מלכות רב ועצום, הנך צעיר לזה חלוש וחסר כח אתה עם אלפי יהודה אשר עמך:
(ב) לכן. שיעור הכתוב לכן עד עת יולדה ילדה (ועד עת אשר) יתר אחיו ישובון יתנם על בית ישראל, לכן כל משך הזמן טרם יגמר קיבוץ הגליות שזה נמשל ללידת היולדה, כמ"ש (ישעיה סי' סח) כי חלה גם ילדה ציון את בניה, ועד עת שיתר אחיו של יהודה ישובון לארצם, עד העת ההיא יתנם (לאלפי יהודה) על בית ישראל, ר"ל לכן כל עת שלא יגמר קיבוץ הכללי ולא היה עדיין כל גלות יהודה מאוספים בא"י, כל העת ההיא יהיו בית ישראל (שהם עשרת השבטים ומשיח בן יוסף שהוא מהם) העקר, הם יהיו הלוחמים והמושלים ובית יהודה יהיו טפלים להם (כמ"ש ביחזקאל שם, הנני לוקח את עץ יוסף וכו' ונתתי אותם עליו את עץ יהודה כמש"פ שם):
(ג) ועמד. אבל אח"כ יעמוד המשיח מבית לחם אפרתה, היינו שיעמוד ויתגבר על האומות, ורעה את ישראל, ומפרש, ועמד בעז ה' שיעמוד נגד האומות בכח ה', ורעה בגאון שם ה' אלהיו בקדושת שם ה' ירעה את ישראל (כמ"ש (ישעיה סי' יא) והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט) וישבו, ר"ל מאז לא לחמו עוד, רק ישבו במנוחות שאננות, וכמ"ש והיתה מנוחתו כבוד, כי עתה וכו':
[מג] שו"ת משיב דבר חלק א סימן מד
ומראש יש לדעת שלא כדברי המעריך אשר מאז היתה יהודה לקדשו ישראל לגוי לא היה דור פרוץ כעת הזה ח"ו, לא כן האמת, כי גם בעת בואנו לאה"ק והרבה דורות אחרי כן אחרי שהיה יצרא דע"ג שולט ובוער כתנור וכדאיתא (בסנהדרין דף קב:) ממילא לא היה איש בטוח בעצמו שלא יגיע לידי ע"ז אם לא שהתנהג בדרך חסידות להטות מחשבותיו תמיד שיהא נוכח ה' דרכו. ודבר זה למדנו מדברי יהושע לישראל (בס' יהושע כד), אחרי אשר הציע לפניהם עבודת ה' ועבודת אלהי האמורי וגם הזהיר את העם ואמר לא תוכלו לעבוד את ה' כי אלהים קדושים הוא וגו' והמה ענו כשורה לא כי את ה' נעבוד, והוסיף יהושע לאמר עדים אתם בכם כי אתם בחרתם לכם את ה' לעבוד אותו ויאמרו עדים, הוסיף עוד ועתה הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם והטו את לבבכם אל ה' אלהי ישראל ויאמרו העם אל יהושע את ה' אלהינו נעבוד ובקולו נשמע, ולא נתבאר מה זה הוסיף יהושע באחרונה להזהיר ומה ענו אותו העם, אלא הענין שידע יהושע יצרא דע"ז ישלוט באה"ק וכדאיתא במדרש שה"ש עה"פ רחצתי את רגלי איככה אטנפם, שאמרו ישראל בדורו של עזרא שאינם רוצים לשוב לאה"ק משום שרחצתי את רגלי מיצרא דע"ז איככה אטנפם, שאותו מקום משיאנו לע"ז, ע"כ הזהיר יהושע אותם שלא תהיו בטוחים על רצונכם היום לעבוד את ה', ע"כ אם באמת אתם מקבלים עליכם שלא לעבוד ע"ז, בע"כ תסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם, היינו אפי' מה שהכנענים עובדים ע"ז בקרבכם, תסירו בע"כ, כדי שלא תהיו נמשכים אחריהם, וגם הטו את לבבכם אל ה', פי' שלא תסמכו אשר גם מבלי משים לב אל ה' לא תגיעו לידי ע"ז, אלא תטו את לבבכם אל ה', לשוות את ה' נגד לבבכם תמיד, זאת היה אזהרת יהושע אשר ידע בנבואה יצרא דע"ז באה"ק, אבל ישראל לא ידע עם ה' לא התבונן באזהרת יהושע, ויענו גם בפעם הזה את ה' אלהינו נעבוד ובקולו נשמע, פי' אין לנו לירא כ"כ, אלא גם בלי הטית הלב תמיד שהוא דרך חסידות, לא נעבוד ע"ז אלא את ה' אלהינו, והנה מה עלה בדורות הללו עברו על אזהרת יהושע ונכשלו כמה דורות עד שבא שמואל הנביא וחזר להזהיר ע"ז כמבואר (בס' שמואל א' ז'), ויאמר שמואל אל כל בית ישראל אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה' הסירו את אלהי הנכר וגו' והכינו לבבכם אל ה' ועבדוהו לבדו וכתיב שם דאז עשו כן ויסירו ב"י את הבעלים ואת העשתרות ויעבדו את ה' לבדו, ומשמעות לבדו, לא את עצמו וביתו כי אם את ה' והיינו אזהרת והכינו לבבכם וגו', שהוא מדה גבוהה למעלה מטבע האנושית והוא דרך החסידות ומש"ה נתקיים בידם הרבה דורות עד שהגיעו למלכי ישראל ויהודה החוטאים ומחטיאים ועוד סיבה אשר יבואר לפנינו וחזרו ליצרא דע"ז עד שגלו, ובביאורנו על התורה הנקרא העמק דבר בארנו שגם התורה הזהירה ע"ז ע"י משה רבינו ומוסרו בס"פ נצבים ראה נתתי לפניך היום וגו' ואין כאן מקום להאריך ולבאר יותר, אבל כ"ז היה בדור שהיה יצרא דע"ז בוער בישראל, ולא היה בכח האדם לעמוד בנסיון אם לא בדרך החסידות משא"כ מאז שהתפללו אנשי כנה"ג על יצרא דע"ז כדאיתא ביומא (דף סט:), שוב אף על גב שהי' בכל דור הרבה פורצי דרך התורה מ"מ לא הי' אלא בהתגברות התאוה או שארי מדות רעות ומי שאין בו טבע אותם המדות לא היה נמשך אחרי בעלי עבירה הללו, ולא היו הבינונים מסוכנים שלא יכשלו ברשת בעלי עבירה, אבל בדור החי שרבו אפיקורסות ושבושי דעות באמונת התלמוד וכדומה, וכבר אמרו חז"ל (במ' ע"ג /ע"ז/ דף כז:) לא ישא ויתן אדם עם המינין כו' ומפרש בגמ' מינות דמשכא דאתי לממשך בתרייהו, מש"ה מי שאינו משים אל לבו להזהר הרבה הרי הוא בחזקת סכנה שיהיה נגרר גם הוא במשך איזה זמן:
[מד] עין איה / ברכות א / פרק ראשון-מאימתי / הקדמה
והנה במשנה תורה נאמר "הואיל משה באר את התורה הזאת', ובעזרא נאמר "ויקראו בספר תורת אלהים מפורש ושום שכל". השינוי הזה הוא שינוי מכוון, ע"פ הדברים העקריים שהיתה השעה צריכה להם בימי משה ובימי עזרא. כבר אמרו חכמים ז'ל, "ראוי היה עזרא שתנתן על ידו תורה לישראל כו' ואע"פ שלא נתנה תורה ע"י נשתנה על ידו הכתב". שינוי הכתב הי' דבר מסתעף מעבודת התורה, בהצורה שהיתה צפויה לראשי אלפי ישראל, שמהם היו נביאים ובעלי הפעה אלהית ברוה"ק, את אשר יפעל ישראל בימי מנוחתו השניה, ימי בית שני, שהיו באמת רק ימים של כניסת כח כדי להתאזר לקראת משא הגלות הגדול והארוך, שהיה צריך לבא אח"כ. פעולת ישראל ע"י התורה ביחש העמים לא היתה ניכרת בכל ימי הבית הראשון, כל כבוד התורה היה פנימה, בבית ישראל. הכתב הקשה והמלופף העברי, לא היה אפשר לו לשמור את התורה בטהרתה. רק בהיות ישראל עם שוכן בטח בארצו, ולא הורק מכלי אל כלי, אז היו יכולים בחירי הכהנים והלויים לעמוד על המשמר, לכתב התורה ולהגיהה ולשמרה מכל טעות, אותה השמירה הטבעית משיבושים שבאים על כתב, מדימוי אות לאות אחרת, שהוא אב להרבה טעיות שיוכלו בהמשך הזמן לאבד חלילה כל הונה של תורה, לא היה עם הכתב העברי. והי' דבר זה להורות שהתורה ע"פ דרך שמירתה אז בבית ראשון, טרם שבאו אנשי כנה"ג וחכמי הדורות ועשו סייג ואזנים לתורה, היתה ראויה להשמר רק בעם יושב בארצו, שלא הוטל עליו טלטול גלות ופיזור נורא. כאשר יעיד ע"ז הכתב, שהוא כתב שעלול להשתנות, ולוא היה זה הכתב נוהג בישראל גם בגלות האיום הזה, אז כבר עלו חלילה קמשונים רבים וכיסו את פני התורה כולה, ע"י החילופים של האותיות בצורתם מסופרים שונים, עד שבאו הדברים למעמד משונה ומסופק מאד. ע"כ בראשית ימי בית שני, שידעו גדולי עמנו שלא היתה גאולה שאין אחריה גלות, החלו לבצר עמדת האומה הרוחנית ע"י מעמד תורת ה', שתהיה יכולה להשמר גם בגלות המבהילה העומדת אז אחר כתלנו, ותהי ראשית המעשה של השמירה לתורה גם באבדן כל מרכז לאומה, בשינוי מכתב עברי המלופף לכתב אשורי המאושר ומבורר באותיותיו הברורות, שבו תהיה השמירה נכונה משיבושים של אותיות דומות, גם באפס המרכז של הכהנים והלויים שומרי התורה, עם עז מלכות. בכתב האשורי היתה התורה נכונה לצאת גם היא בנודה בגלות עם ישראל. והכנת הגלות החלה, כמו בערך הכתב גם בערך דרכי התורה, בשמירתה. לצורך שמירת התורה בגלות העתיד, באו הסייגים התקנות והגזירות, שהם הם שעמדו לישראל להיות לעם עולם לה' אלהי ישראל, אשר קבלה עליה האומה באהבה רבה, "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך".
אורות / זרעונים / ב. "חכם עדיף מנביא"
בְּנהַג שֶׁבָּעוֹלָם, הַמְשׁוֹרְרִים וְהַמְלִיצִים מְתָאֲרִים יָפֶה אֶת הַדְרַת הַחַיִּים בִּכְלָל, אֶת כָּל פִּנּוֹתֵיהֶם הַיָּפוֹת בְּיִחוּד הַכּוֹלְלוֹת זֶרֶם רַב וְטַל-חַיִּים מְרֻבֶּה, הֵם יוֹדְעִים גַּם לְהַצִּיג לְרַאֲוָה אֶת הַכִּעוּר הַכְּלָלִי שֶׁל הַקִּלְקוּלִים שֶׁבַּחַיִּים וְלִמְחוֹת נֶגְדָּם בְּכָל תּקֶף. אֲבָל לַחְדּר לְתוֹךְ-תּוֹכָם שֶׁל כָּל הַגּוֹרְמִים הַפְּרָטִיִּים, אֵיךְ מַכְשִׁירִים אֶת הַחַיִּים וּמַעֲמִידִים אוֹתָם עַל הַבָּסִיס הַטּוֹב וְאֵיךְ מְשַׁמְּרִים אוֹתָם מִכָּל קַלְקָלָה גַּם קְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, שֶׁסּוֹפָהּ לְהַעֲלוֹת שִׂרְטוֹן גָּדוֹל וְלַהֲרס הַרְבֵּה מְאד, דָּבָר זֶה אֵין לוֹ עֵסֶק עִם כּחַ-הַמְדַמֶּה הַחַם וְהָעַז, כִּי-אִם עִם הַחָכְמָה הַמְדַיֶּקֶת. כָּאן תָּחֵל עֲבוֹדַת הָרוֹפְאִים, הַחַסְכָנִים, הַמּוֹדְדִים, הַשּׁוֹפְטִים, וְכָל הַחֲכָמִים הַמַּעֲשִׂיִּים.
לְמַעְלָה מִזֶּה, הַנְּבוּאָה רָאֲתָה אֶת זֶרֶם הַקַּלְקָלָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל עֲבוֹדָה-זָרָה בְּיִשְׂרָאֵל וּמָחֲתָה נֶגְדּוֹ בְּכָל עז, אֶת הַדְרַת נעַם ה' אֶחָד אֱלֹהָיו וַתְּתָאֲרֵהוּ בְּכָל יפִי וָזהַר, אֶת הַהַשְׁחָתָה שֶׁל כָּל הַפְּרָעוֹת הַמּוּסָרִיּוֹת, רִצּוּץ דַּלִּים, עשֶׁק אֶבְיוֹנִים, רֶצַח וְנִאוּף, חָמָס וָשׁד, וַתִּמָּלֵא רוּחַ אֱלֹהִים לְהוֹשִׁיעַ וְלִגְדּר בְּרוּם שִׂיחַ קדֶשׁ.
הַשְּׂעָרוֹת הַדַּקּוֹת, שֶׁמֵּהֶן מִצְטָרְפוֹת עֲבוֹת-הָעֲגָלָה שֶׁל הַחַטָּאת, גִּידֵי- הַחַיִּים הַדַּקִּים, שֶׁמֵּהֶם יְשׂרְגוּ מִזְרְקֵי-הַדָּם הַגְּדוֹלִים, אֵלֶּה הֵמָּה הַמִּסְתָּרִים הַצְּפוּנִים מֵעֵין כָּל נָבִיא וְחוֹזֶה. הַמִּצְווֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת כֻּלָּן וּפְרָטֵי הִלְכוֹתֵיהֶן, בְּכָל דִּיּוּקָם הַנִּמְרָץ, אֵיךְ בְּהֶמְשֵׁךְ-הַזְּמַן עַל-יְדֵי קִיּוּמָם וְתַלְמוּדָם, הֶרְגֵּלָם וְחִבָּתָם, יֵצֵא הַנּעַם הַפְּנִימִי הֶחָבוּי בָּהֶם, וְזֶרֶם- הַחַיִּים הָאֱלֹהִי הַטָּהוֹר יְגָרֵשׁ בְּעֻזּוֹ אֶת חֶשְׁכַת עֲבוֹדַת-אֱלִילִים מִבְּלִי תּוּכַל עוֹד קוּם, וְאֵיךְ הָעֲזִיבָה הָאִטִּית הַמְזַלְזֶלֶת בְּמַעֲשִׂים, בַּעֲנָפִים וְדִיּוּקִים, מְפַתַּחַת דֶּרֶךְ שֶׁל הֶרֶס, מְאַבֶּדֶת אֶת הַכֵּלִים שֶׁבָּם יִקָּלֵט הָרוּחַ הָעֶלְיוֹן, וּמִמֵּילָא יֵצֶר לֵב הָאָדָם, הַדִּמְיוֹן הַמַּתְעֶה הַמָּלֵא צִיצֵי זהַר מִבַּחוּץ וַאֲבַק רַעַל מִבִּפְנִים, הוּא הוֹלֵךְ וְעוֹלֶה מֵאֵלָיו, – דָּבָר זֶה לֹא נִתַּן לַנְּבוּאָה בִּכְלָל, לַנְּבוּאָה שֶׁל אַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה. אָמְנָם נִתַּן לִנְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה, אוֹתָהּ הַנְּבוּאָה שֶׁל פֶּה אֶל פֶּה, שֶׁל אַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה, שֶׁרַק הִיא יְכוֹלָה לִרְאוֹת עֻזָּם שֶׁל הַכְּלָלִים וְדַיְּקָנוּתָם שֶׁל הַפְּרָטִים כְּאֶחָד. אֲבָל לֹא קָם כָּמוֹהוּ "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים". וְהֻצְרְכָה עֲבוֹדַת הַכְּלָלִים לְהִמָּסֵר לַנְּבִיאִים וַעֲבוֹדַת הַפְּרָטִים לַחֲכָמִים. וְחָכָם עָדִיף מִנָּבִיא, מַה שֶּׁלּא עָשְׂתָה הַנְּבוּאָה, בִּכְלֵי מִלְחַמְתָּהּ הַחוֹצְבִים לַהֲבוֹת אֵשׁ לְבַעֵר מִיִּשְׂרָאֵל עֲבוֹדַת אֱלִילִים וּלְשָׁרֵשׁ אַחֲרֵי עִקְּרֵי הַהַשְׁפָּלוֹת הַיּוֹתֵר גְּרוּעוֹת שֶׁל עשֶׁק וְחָמָס, שֶׁל רֶצַח וְזִמָּה, רְדִיפַת שׁחַד וְשַׁלְמוֹנִים, עָשׂוּ הַחֲכָמִים בְּהַרְחָבַת הַתּוֹרָה, בְּהַעֲמָדַת תַּלְמִידִים הַרְבֵּה וּבְשִׁנּוּן הַחֻקִּים הַפְּרָטִיִּים וְתוֹלְדוֹתֵיהֶם. "הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ, אַל תִּקְרֵי הֲלִיכוֹת אֶלָּא הֲלָכוֹת".
בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן הָרַב נִתְגַּבֵּר עֵסֶק הַחֲכָמִים עַל עֵסֶק הַנְּבִיאִים וְהַנְּבוּאָה נִסְתַּלְּקָה, אָרְכוּ הַיָּמִים וְהַכְּלָלִים הֵחֵלּוּ לְהִתְרוֹפֵף, נִבְלְעוּ בְּהַפְּרָטִים וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה. עַל כֵּן בְּאַחֲרִית הַיָּמִים שֶׁצְּמִיחַת מַהֲלַךְ שִׁיבַת אוֹר הַנְּבוּאָה תַּתְחִיל לְהוֹפִיעַ, "אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר", אָז שִׂנְאַת הַפְּרָטִים תִּתְגַּבֵּר, "חָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְאַנְשֵׁי-הַגְּבוּל, אֵלּוּ תַּלְמִידֵי-חֲכָמִים שֶׁמְּשִׂימִים גְּבוּל לְדִבְרֵיהֶם, יֵלְכוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָנוּ", – עַד אֲשֶׁר לֹא כִּפְרִי-בּסֶר כִּי-אִם כְּבִכּוּרִים מְלֵאִים טַל וְחַיִּים יֵצְאוּ הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁל הַתְחָלַת אוֹר הַנְּבוּאָה מִנַּרְתִּיקָם, וְזוֹ תַּכִּיר בִּכְלָלָהּ אֶת גּדֶל פְּעֻלַּת הַחָכְמָה וּבְעַנְוַת צֶדֶק תִּקְרָא: "חָכָם עָדִיף מִנָּבִיא", "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ, אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף, גַּם ה' יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ". וְנִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה תָּשׁוּב לְהוֹפִיעַ בָּעוֹלָם.
אלשיך דברים פרק לא
(יט) לכן עתה כתבו לכם את השירה כו' ולמדה כו', הוא כאשר נכתוב בס"ד כי בה נרמזו כל פרטי הגליות כסדרן. ושימה בפיהם ללמדה לבניהם כי אביאנו כו' ואכל ושבע ודשן הוא ענין וישמן ישורון כו' האמור בה. ומה תהיה – לי לעד ולא להם, הוא בחרבן ראשון שנשתכחה תורה מהמון העם, כי בא להם לחידוש ענין מצות סוכה בסוף שבעים שנה, וכאשר דרשו ז"ל כן באיכה רבתי (פתיחתא כא) על וטמא טמא יקרא. אבל והיה כי תמצאן אותו רעות כו' שהוא בגלות רביעית כמפורש, אז וענתה השירה הזאת לפניו לעד גם לפני ישראל. והטעם כי אז לא תשכח מפי זרעו כאשר בחרבן ראשון מההמון. והוא כי בחרבן שני כלם יודעים את התורה בין רב למעט בכל משך הגלות. ואחר אומרו יתברך את אשר ירשיעו, אמר לא שיחוייבו על ידיעתי כי תהיה מכרחת כי אם שאני מגיד, כי ידעתי את יצרו המוכן להחטיא, אך לא יבצר מהם הכניעו. ואמר אשר הוא עושה היום, כי היום יצרו הוא עושה והוא גם כן יעשה להם, ועם כל זה יש תקוה בטוחה לשוב על ידי התורה שלא תשכח כי התורה תחזירם למוטב:
[מה] חפץ חיים – דבר בעיתו פרק יא
כן הוא בסוף הגלות באשר שהוא סמוך לעת הגמול לשלם לאיש כמפעלו רוצה הקדוש ברוך הוא לזקק ולצרף את בניו ולהודיע לכל מי ומי שהוא לה' באמת ובתמים. ומי שהוא מחזיק עם ה' רק לפנים ובסתר הוא עושה כרצון רוע לבו וע"כ הוא מוכרח להתנהג עמנו באופן זה. ונבאר דברינו כי בימים הראשונים כשהיו כל ישראל מקובצים במקום אחד ולא נמצא שום אדם שיעבור על התורה בפירסום לא היה ניכר לכל בין עובד ה' באמת ללא עבדו. כי אפילו מי שיש לו לב נשחת ולבו סר מדרך ה' היה מתבייש להעיז פניו בפרהסיא להוציא עצמו מכלל ישראל ולאכול מאכלות אסורות וכן לחלל שבת ושאר איסורי תורה וגם היה מתיירא שלא ירדפוהו העם עד חרמה ואף שבסתר לבו היה חושב תועה על ה'. ויען שחפץ הקדוש ברוך הוא שיתגלה לכל מחשבות לבב האדם אם הוא שלם עמו או לא כדי שיתברר לכל כי צדק משפטו [דהיינו כדי שלא יפלא בעיני העולם בעת יום הדין כשיברר ויבדיל הפושעים והמורדים להרחיקם מנחלת ה' על מה עשה ה' ככה כי הם לא ידעו מחשבות לבו ומעשיו בסתר] לכן הסתיר הקדוש ברוך הוא מעט את השגחתו וממילא מתגבר קושי הזמן ובני ישראל נפוצים עי"ז בקצה הארץ בין העמים במקום שאין מצויין שם קרוביו ומכיריו מאנשי מקומו שיתבייש מהם והוא יכול להוציא כל חפץ לבו באין מוחה ויראו הכל לעתיד כי צדיק ה' וישר משפטו. ולהפך מי שמתחזק אז מפני יראת ה' הטמונה בלבו שלא לזוז מתורת ה' ועומד על נפשו וסובל תלאות רבות עבור כבוד ה' ושמירת מצותיו זהו האדם השלם המקודש בקדושתו ית' והוא מאוהבי ה' אשר יאיר פניו לעתיד כצאת השמש בגבורתו וכמה דכתיב ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. וזהו הבחינה האמיתית שיתבונן האדם ויצורף אם לבו שלם עם ה'. ועל זה אמר הכתוב ובחנתים כבחון את הזהב ועל זו העת שהוא עת קץ ראה דניאל בחזיון ואמר יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים [ר"ל שאותם שהם רשעים עתה יתחזקו יותר ברשעם כשיראו שאפס עצור ועזוב לישראל] ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו [ר"ל שהם יבינו שכל הצרות הוא רק למבחן וצירוף כי באמת לא קצרה יד ה' מהושיע אבל הרשעים לא יבינו ויחשבו שעזב ה' את הארץ וכל איש יוכל לילך בשרירות לבו].
[מו] ר' צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק דברים חג הסוכות
ושם בבבל התחיל התפשטות הדברי תורה שבעל פה ואמרו חז"ל (שיר השירים רבה ד', י"ב) הרבה צדיקים העמדתי בחורבנה יותר מישובה והרבה גזירות גזרתי עלי וקיימתים יותר ממה שגזרת עלי. והכל היה מאנשי כנסת הגדולה שהיו בבבל. כי כל הגזירות והסייגים שלא נאמר מי עשאם כולם הם מאנשי כנסת הגדולה שתיקנו לישראל לצורך קדושת ישראל ביתר שאת ויתר עוז. ומצינו במשנה (אבות א', א') שמעון הצדיק היה משיירי אנשי כנסת הגדולה ואמר והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה שמסרו נפשם להעמיד תלמידים הרבה להרביץ תורה בישראל ומצינו בימי אחשורוש שהיו בגלות וקיבלו עליהם התורה שבעל פה מרצונם מצד אהבת הקדוש ברוך הוא כי כפיית ההר בסיני היה על תורה שבעל פה (כדאיתא בתנחומא פרשת נח ג') שלא רצו לקבל מרצונם כי צריכה יגיעה ולמאס תענוג עולם הזה. ואמנם בגלות קיבלו עליהם התורה שבעל פה באהבה ובשמחה. ומצינו אחר כך שכל התורה שבעל פה נתגלה להם בגלות בבל ורב יהודה אסר לגמרי לצאת מבבל לארץ ישראל (כתובות ק"י ב). והגלות בעצמו גרם לישראל להתפשטות התורה הקדושה כדכתיב (קהלת א', י"ח) כי ברוב חכמה רוב כעס שהרוב הכעס גורם להתגלות רוב החכמה כי ברוב חכמה נתקן רוב הכעס וזה שמביא הפסוק משם יגאלך ה' מכף כל אויביך היינו היצר הרע (כמו שאמרו בסוכה נ"ב ב) שהוא עיקר האויב לישראל ועל ידי הדברי תורה נתקן גם הלב כסיל ונעשים לב אחד להקב"ה. וכמו כן מצות סוכה תיכף אחר יום הכפורים שנמחלו העוונות לישראל נעשים בריה חדשה להתקרב להקב"ה מרמז לנו שהגלות הוא להרבות קדושתינו ותיכף אנחנו נכנסים למצוה ולקדושה וסוכה גם כן מגנת עלינו כי היא הפריסת סוכת שלום ואנחנו יושבים בסתר עליון ומצלת אותנו שלא יוכלו האורבים לגשת אלינו:
[מז] מאמרי הראיה / חלק א / המספד בירושלים
והנה גם אחרי הפירוד, אם היו על כל פנים מתאחדים לדעת שכל אחד יסגל לו את נטייתו הפרטית, אבל באופן שיקבלו זה מזה את הצדדים הטובים, ויהודה יקבל מאפרים את הדרכים והנטיות המוכשרות בו לשכלול האומה בתוקף חומריותה ואנושיותה הכללית, ואפרים יקבל מיהודה את הכח העליון המיוחד לישראל בדרכי קדושה, מתורה ומדות קדושות והכשרה לנבואה ורוה"ק למיוחדים לזה, היה המחץ הולך ומתרפא.
אלא שכיון שנחלקו חלוק ממלכה, ועל ידי ההשפעה המאחדת הלא הדבר מחוייב שהצד הגובר יהיה לו המצב העליון הרוחני המיוחד לישראל, שהיא הנשמה המאחדת ומחיה את הגוף, וזה לא רצה ירבעם, על כן היתה התכנית הפנימית של ציור אפשרות ההתאחדות עם המניעה מצד חפץ ההתנשאות שלא במשפט, מה שאמרו חז"ל שתפסו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, יחדיו תשכללו את האומה הישראלית להביאה לתכליתה להיות לעם לה' א־להי ישראל להיות גם כן ראויה להיות לאור גויים, שהצדדים השווים לכל האדם אשר על פני האדמה גם כן ראויים להכנס בבנין. אמנם על שאלת "מי בראש", מוכרחת התשובה לבוא "בן ישי בראש", כי מבלעדי הכרת השליטה העליונה של הצד הרוחני, "כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו", אז אפסה כל תעודה לישראל, חלילה, והנם המעט מכל העמים, וראויים יותר מכולם להרס וכליון, חלילה. אבל שרירות הלב גרמה שאמר "אי הכי לא בעינא", ומזה נמשכה השלשלת של צרותיהן של ישראל ופיזורם, ותכלית מרוק הגלות עד עת קץ.
[מח] איכה רבה (בובר) פרשה א
מפי אלהים (שם שם /דברי הימים ב' ל"ה/), זה ירמיה הנביא שאמר לו כך ישעיה רבי אמר וסכסכתי מצרים במצרים (ישעיה יט ב), א"ל יאשיהו משה רבה דרבך אמר וחרב לא תעבור בארצכם (ויקרא כו ו), ואפי' חרב של שלום, ולא היה יודע יאשיהו שכל דורו היו עובדים ע"ז, ליצני הדור מה היו עושים חצי צורה בדלת זו, וחצי צורה בדלת זו, והיה משלח ב' תלמידי חכמים לבער צורה מבתיהם, והיו נכנסין ולא היו מוצאין כלום, הן דנפקין הוו אמרין להון סגרון תרעייא מבתרכון, והוו נפקון להון וסגרין תרעייא מבתרהון, והיו משתכחא קיימא מן גוו, מה כתיב שם, ויורו המורים למלך יאשיהו
[מט] רות רבה (וילנא) פרשה ז
ולא עצר כח ירבעם, א"ר שמואל את סבור שירבעם הוא שניגף לא ניגף אלא אביה ולמה ניגף אביה על ידי שהעביר הכרת פניהם של ישראל, שנאמר (ישעיה ג') הכרת פניהם ענתה בם, ר' אחא אמר על ידי שהעמיד עליהם שומרים ג' ימים שנשתנו צורתן דתנינן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם
[נ] ר' צדוק הכהן מלובלין – רסיסי לילה אות מח [המשך הציטוט:]
וכידוע דיבת יוסף על השבטים וכן הם שנאוהו מפני הלשון הרע והגיאות ברדיפת כבוד ושררה [שהיא שהוציאתו לירבעם מן העולם (סנהדרין קא ב) כמפורש בקרא] שראו בו:
ודבר זה אינו מצד סדר הבריאה כלל להיות מלחמה ושנאה בעולם והכתוב מזהיר (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך (שם פסוק יז) לא תשנא אחיך וגו' ואפילו רשע גמור כיון שלקה הרי הוא כאחיך (מכות כג א) וגם כל ישראל נקראים אחים וריעים באמת וכל תענית שאין בו מפושעי ישראל וכו' (כריתות ו ב) שאף הם מכלל האגודה. וכידוע דהא דהרואה בחבירו דבר ערוה מותר לשנאותו היינו מצד הרע אבל מצוה לאהבו מצד הטוב שבו. והרי מצווין להפריש מאיסור אף לרשעים דלא אמרינן הלעיטהו לרשע וגו' אלא כשהוא רשע באותו דבר דוקא כמו שכתבתי במקום אחר. וצריכין לזכות לחייבים כמו שנאמר (תהלים נא, טו) אלמדה פושעים דרכיך וגו' ויתמו חוטאים לא כתיב רק חטאים (ברכות י א) והשנאה רק לחטאים. וגם כי עיקר החטאים אינו מסדר הבריאה כלל ואם כן אי אפשר שתהיה השנאה והמלחמה מסדר הבריאה. רק הוא דבר הנמשך על ידי בחירת אדם כמו הקליפה הקודמת לפרי וברישא חשוכא וכו' (שבת עז ב) כך בתחילה נתגלה ענין השנאה בין אדם לחבירו הנמשך מהמחלוקת שהוא דבר שמסדר הבריאה להיות דברים נבדלים:
וממחלוקת השבטים עד אחר מתן תורה במחלוקת קרח היה בירור דבר זה שאין בישראל שנאה באמת כלל דגם שנאתם גם קנאתם הוא בגדר מחלוקת לשם שמים לפי שעה דנעשו כאויבים זה לזה ואת והב בסופה. ואז התחיל שירותא דמחלוקת להתגלות שעדיין היה נחש הקליפה דשנאה וקנאה כרוך על עקיבו. והגם דעיקרו מחלוקת לשם שמים שטען דכל העדה קדושים שאין ראוי להתנשאות וזה אמת גמור מצד השגת העתיד להיות כמו שנאמר (ירמיה לא, לג) ולא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו וגו'. ולכך בני קרח שהם לא באו בזה מחמת קנאה ושנאה לא מתו. ולכן הם אמרו קילוס של יום זה שעל ידי ענין המחלוקת והמלחמה הנמשך מזה, מזה גדול ה' ומהולל מאד בעיר וגו' במקום שהוא שוכן ומתברר האמת מתוך ההיפך בזה ניכר יתרון גדול. וזהו הילול מאד על דרך שאמרו בבראשית רבה (ט, ו – י) על פסוק (בראשית א, לא) טוב מאוד זה מות ושינה ויצר הרע הכל מה שנראה רע זה גורם לטוב מאד. וכן מצד המחלוקת בא קילוס מאוד והוא המלוכה שהוא יותר משליטה כאמור:
[נא] "עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה היום הזה הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינם חוזרים דברי רבי עקיבא רבי אליעזר אומר מה היום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפל להן כך עתיד להאיר להן" (משנה סנהדרין י ג).
[נב] שם משמואל בראשית פרשת וישב
ונראה דהנה בש"ס שבת (נ"ו ב) אמ"ר יהודה אמר רב בשעה שאמר דוד למפיבושת אתה וציבא תחלקו את השדה, יצתה בת קול ואמרה לו רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. ואינו מובן מה ענין עונש זה לזה, וגם במה דאיפלגו רב ושמואל אי קיבל דוד לשון הרע או לא קיבל, ובודאי אלו ואלו דא"ח, ואיך יתכן זה. ונראה דהנה ענין שני המשיחים לעתיד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, נראה דמשיח בן יוסף תעודתו לכלות זרעו של עמלק ומלחמת גוג ומגוג וכל המלחמות תהיינה נגמרות על ידו, כאמרם ז"ל (ב"ר פ' ע"ג) אין עשו נופל אלא ביד בני' של רחל, כמ"ש אם לא יסחבום צעירי הצאן, וכן כתיב לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו, וע"כ תעודת משיח בן יוסף לסלק את העננים החשוכים המסתירים וסותמים בפני האור האלקי, ובפסיקתא כל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול פנים של מעלה מכוסים, נעקר זרעו מן העולם נתגלו הפנים של מעלה כמ"ש (ישעי' ל') ולא יכנף עוד מוריך, ואחר סילוק ההסתר והחושך יאיר אור של מלך משיח בן דוד וכמ"ש (תהלים פ"ט) וכסאו כשמש נגדי, וכתיב והיו עיניך רואות את מוריך, ומשיח בן דוד לא יהיו לו שום מלחמות עם הגויים, וכל תעודתו תהי' רק להמשיך דעת אלקים בארץ וכמ"ש בישעי' (י"א) כל הפרשה עד והי' ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד:
ונראה דכענין זה היתה מלוכת שאול קודם מלוכת דוד, והכוונה ששאול יגמור כל המלחמות באשר הוא הי' מבני' של רחל וכמו תעודת משיח בן יוסף, ואח"כ תופיע מלוכת דוד המלך דוגמת משיח בן דוד לעתיד שיהי' ענינו רק להמשיך גילוי האור האלקי ולבנות ביהמ"ק, וכמ"ש בשאול (שמואל א' י"ד מ"ז) ושאול לכד המלוכה על ישראל וילחם סביב בכל אויביו במואב ובבני עמון ובאדום [שהם קני וקניזי וקדמוני לעתיד] ובמלכי צובה ובפלשתים ובכל אשר יפנה ירשיע, ויעש חיל ויך את עמלך וגו'. ואלמלי שמע לקול ה' במלחמת עמלק, היתה נשלמת בו הכוונה, ולא הי' דוד נצרך לשום מלחמה, ויהונתן בן שאול הי' לו למשנה כמו משיח בן יוסף למשיח בן דוד, וכמו שאמר יהונתן אל דוד (שמואל א' כ"ג י"ז) ואתה תמלוך על ישראל ואנכי אהי' לך למשנה, וכמו שיהי' לעתיד שמשיח בן יוסף יהי' למשנה למשיח בן דוד. אך באשר נתקלקל ענין שאול במלחמת עמלק ונמאס ממלוך עוד על ישראל נמסר הכל לדוד והי' נצרך ללחום מלחמות ה' ונתאחר בנין הבית עד ימי שלמה, כדבר ה' לדוד (דה"א כ"ב) לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת:
[נג] ר' צדוק הכהן מלובלין – מחשבות חרוץ אות טו
וזהו המחלוקת דיהודה ויוסף וחלוקת מלכות בית דוד על ידי ירבעם מזרעו דיוסף, והוא מצד החסרון שבעולם הזה שאין אדם צדיק בארץ וגו', ולא היה עדיין אדם בתכלית השלימות להיות תלמיד חכם אמיתי וצדיק גמור באמת בתכלית השלימות רק כל אחד אחיד בתשע ספירות, ואמרו בתיקוני זוהר (תיקון ע') דמאן דאחיד בתשע ספירות בלא מלכות הוא מקצץ בנטיעות, ומזה נמשכים כל מיני עבודה זרה, ובזה היה חטא ירבעם ושאר מלכי ישראל מזרעא דיוסף, ונמשך גם לבית דוד על ידי התחתנות יהושפט עם אחאב. כי באמת הכל כנסיה אחת וגוי אחד וחסרון שיש במקצת הוא בכולו, וזה גרם חורבן ראשון, עד שקמו אנשי כנסת הגדולה לתקן הכנסיה בביטול יצרא דעבודה זרה (יומא ס"ט ב), ועל כן נקראו כנסת הגדולה שנתגדלה הכנסיה על ידיהם, אבל נשאר יצרא דעריות הגורם הפקרות ופריקת עול, ומזה נמשך המינות והצדוקים ומאן דנטיל מלכות בלא תשע ספירות כופר בעיקר, ובירור זה הוא בעקבתא דמשיחא דחוצפא יסגי (סוף סוטה מ"ט ב) וחוצפתא מלכותא בלא תגא (סנהדרין ק"ה א), היינו כופר בעיקר שהוא הכתר והמקור. ונתרבה האפיקורסות בעוונותינו הרבים שהוא תכלית הרע הנמשך מצד החכמות הרעות שהם חיצוניות לחכמת התורה, שהוא תכלית הטוב דגנוז ונעלם בעולם הזה עתה שאין לנו שיור רק התורה הזאת, והכל בא מצד הפירוד והמחלוקת שאין הכנסיה שלימה בקומתה לגמרי עדיין, ועל כן אין שמחה שלימה בעולם הזה כמו שאמרו ז"ל (עיין קהלת רבה ב', ב') על פסוק (קהלת ב', ב') לשמחה מה זו עושה, ואסור למלאות שחוק פיו בעולם הזה (ברכות ל"א א) עד עת קץ אז ימלא שחוק פינו שתהיה השמחה מליאה ושלימה:
[נד] אורות הקודש / חלק ג – מוסר הקודש / עמוד שכג / אהבת חנם ושנאת חנם – י
הבינה והציור, המדע והחפץ, הלא רק שביבים קטנים הם מאוצר החיים, האוצר בעצמו מלא הוא במילוי אין חקר בעומק נורא. העזיזות של החיים, המתגלה בחפץ החיים, שכל החפצים הם תולדותיה, חזקה היא מאד בחסנה, צורתה קבועה היא, כל הצורות הרוחניות מתטבעות על פי אותה המטבעה הספונה בקרבה פנימה.
כשיוצאת מריבה בין כח לכח, בין איש לאיש, בין עם לעם, בין עולם לעולם, המריבה בתוכנה היא תוצאה מהשינוי והניגוד שיש בעצמיות של אוצר החיים. מעט מאד הוא הערך של יסודי ההתנגדות, שהם מתבטאים בבינה ופירוט מדעי, כל אלה הם סימנים קלים, שמפני חולשת ההכרה הם מתבטאים בתור סבות ודרישות. אבל היסוד העליון הוא שנאת החנם, שאוצר החיים מבטא למה שהוא מנגדו. ויצרא דשנאת חנם זה חובק בתוכו את סתר האהבה, שהיא גם כן כמותה אהבת חנם, שאור השלום והאושר רק בה הוא גנוז.
וכל הנימוקים, המתגלים בגילוי הגיוני ובמערכה צורתית מתוארה, הם רק ניצוצות קלים, שמתוך שאין הספירה המוגבלה של עמדת חיי האדם בהוה יכולה לקבל את שיגוב האור של האוצר במילוי תוכיותו, מסתפק הוא בציורים קלושים, שמכילים רק צללים כהים של המקוריות, אשר לאהבת החנם ושנאת החנם, שיסודן הוא שנאו רע ואהבו טוב. וכאשר עומק הרע ורוממות שרשו הרי הוא עומק הטוב, נמצא שעומק השנאה הרי הוא עומק האהבה.
ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חנם, נשוב להבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חנם, היורדת מראש צורים, וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם, שהיא התיאוריה הנאמנה של העברת כל הטוב על פניו, של זה האיש משה. אבל תיכף בהולדו בא הטוב עמו, ותרא אותו כי טוב הוא, יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים.
[נה] מאמרי הראיה / חלק א / המספד בירושלים
והנה כל זמן שמתדמה, מפני הפירוד השורר בגלות, שב' הכוחות הם באמת נפרדים זה מזה, עד שמי שנחלץ והגביר את הצד הכללי באומה נעשה בעוה"ר צר ואויב לתורה ולקיום המצוות, וכל דרכי הקדושה המיוחדים לסגולת ישראל הפרטית, וכן מי ששם מגמתו ליסוד ההתיחדות הישראלית נעשה על ידי זה עצמו מנגד ומפריע לכל תיקון חומרי כללי, שעל ידי זה מעבר מזה נעשה פרצים, ומעבר מזה מתגלה חולשה ועצבות ודכאות לב. אמנם אחרי הנסיון האחרון של סיבת מניעת הקיום של משיח בן יוסף, יתבוננו הכל שבאמת אין כאן כחות מתנגדות, ושראוי להכניס הכל בחוברת אחת ולסדר דרכי האומה, באופן שכל שכלול כללי יהיה בסיס לשכלול הישראלי המיוחד, ותהיה ההכרה בחסרון ההצטרפות משני הצדדים בין מן הנוטים אחרי החומריות והכלליות, בין מהנוטים אחרי הרוחניות והפרטיות. על כן יהיה המספד גדול מב' הצדדים, שיכירו שיש טעות ביסוד הנטיות שהן בנויות להיות מתאחדים, וכל כך גרמו קלקולים בנטותם לפירוד, לחבל איש מעשה רעהו.
[נו] אורות האמונה / חופש המחשבה והאמונה / עמוד 56 / ב
ב חופש המחשבה בצורתו הרגילה, הוא יותר שיעבוד המחשבה מחופשתה. כי על-ידי הלהיטה אחר החופש המורגל, מתרחק האדם מכל המון מחשבות האמת, שהן נובעות מאוצרות הגדולים של חופש העליון שבמחשבה, שנפלו לנו למורשה. מחפשי המחשבה היותר גדולים בעולם, הם הם גדולי העולם, שפדו את עצמם מכל הצרות הרוחניות והגשמיות של העולם, ושעלו בכחם הגדול עד כדי להיות גואלים בטובם את העולם כולו. ההרגל של המחשבה צריך להיות באופן שוה על כל חדש ועל כל ישן, ולהכיר את כל דבר על-פי ערכו, ושלא להזניח את המשקל של כל חיי המחשבה מכל הצדדים שיוכל לשקול אותם בהם. במעלה זו והדרכה כזאת, יגיע האדם לאותו עולם האור, לאותה החירות המוחלטת, שמטרתה העליונה של ההויה כולה היא נעוצה בה, לשכלל את היצירה הנכבדה כל-כך, שהוא רוח האדם המתאחד ברוח העולם כולו, ושההכרה הזאת שהוא הוא רוח כללי להויה, וכח פועל נכבד בנשמת העולם הולכת היא ומתחוורת לו מדי גדלו, וכל אשר יגדל רוחו יגדלו מעשיו, ותעצם גבורתו. ואחר כל החירות הממלאה את לבבם של טהורי רוח וצדיקי עולם, יודעים הם שהשמיעה בחדש תמיד בא תבא לפי אותה המדה של שמיעה בישן. וכל התקלות הבאות לאדם ולעולם בחיי הרוח שסבוכיהם מעכבים את הוד החיים כולם לכל פרטיהם, איננו בא כי-אם מהפניית הלב מן הישן, לאותם האנשים שהחדש דופק על פתחי לבבם תמיד.
[נז] שם משמואל ויקרא פסח
ברש"י שיר השירים (א' ט"ו) הנך יפה רעיתי הנך יפה, אני הייתי בושה בקלקולי והוא מחזקני בדברי רצויים לומר סלחתי כדבריך והרי את יפה ויפה וכו', והרי את יפה בנעשה והנך יפה בנשמע, ע"כ. ויש להבין הרי אבדו נעשה כבמדרש (דב"ר פ' ג') אבדתם נעשה שמרו נשמע. ונראה דהנה לעיל מני' ברש"י בפסוק צרור המור דודי לי, דודי נעשה לי כמי שיש לו צרור המור בחיקו ואמר לו הרי לך צרור זה שיתן ריח טוב מן הראשון שאבדת כך הקדוש ברוך הוא נתרצה לישראל על מעשה העגל וכו', ומשמע מדקאמר ריח טוב מן הראשון שנתוספו במעלה אחר החטא, ואיך הוא זה, הלוא הלוחות הראשונות היו מעשה אלקים ומכתב אלקים והשניות לא היו אלא מכתב אלקים לבד ומעשה משה שפסל שני לוחות כראשונים. אך יש לומר דהנה ענין נעשה הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא להיות נמשך אחר רצון הש"י אף בלי הוראת השכל, ואבדו זה במעשה העגל מחמת שהשטן החשיך את עיניהם ובאו לכלל טעות באשר לא הי' משה עמהם, ואם היו עומדים במעלתם להיות נמשך אחר רצון הש"י אף בלי הוראת השכל לא הי' מקום לאותו מעשה, עכ"ד. והנה מעלה זו נמצאת בשני אופנים. יש אשר נמשך אחר רצון הש"י מטבעו למעלה מן הטעם והשכל, כמו תינוק שקורא אבא שאינו מבין מה שייכות לו לאביו, והוא מצד הטבע לבד וכמו טבע שאר בעלי חיים הנמשכין אחר אמם, ונמצא זה בישראל מצד מקור מחצב נשמתם כדכתיב (דברים י"ד) בנים אתם לה' אלקיכם. ויש אשר נמשך אחר רצון הש"י אף בלי הוראת השכל, מחמת שהבין בשכלו שכך ראוי להיות, אחר שנוכח לדעת כי טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו, והש"י מלא רחמים ועד זקנה אני הוא ועד שיבה וכו' ע"כ השכיל שטוב למסור עצמו להיות נמשך לרצון הש"י ולא יביט על הוראת השכל כלל, כמו מי שהוא יודע שכעת הוא יום לא יביט על שכלו שיאמר לו שהוא לילה ויתלה הטעות בשכלו. והנה לכל אחד משניהם יש מעלה מיוחדת, דרך הראשון הנה הוא כולו קודש, שהרי גם הגוף מעצמו קדוש להיות נמשך אחר רצון הש"י, וזה ענין התקוה לעתיד שכתוב (ירמי' ל"א ל"ג) ולא ילמדו עוד איש את רעהו לאמור דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, כי אף הקטן שאין לו עוד שלימות הדעת נמי לא יצטרך ללמוד לדעת את ה', כי מעצמו יהי' נמשך אחר הש"י, כי תהיה שלימות גם מצד הגוף והתולדה. משא"כ דרך השני, שאין בו שלימות מצד הגוף והתולדה, אלא מצד השכל שהשכיל והבין שכך ראוי להיות. ומ"מ יש לדרך השני נמי מעלה מה שאין בדרך הראשון, כי הדרך הראשון אין לאדם בבחירתו חלק בו כ"כ, כי הוא מתולדת טבעו, משא"כ בדרך השני שזה נעשה בבחירתו, ועל כן יש לדרך השני יותר זכות כי הזכות תלוי בבחירה, וע"כ כתב הרמב"ן שלעתיד יהי' כמו חמה ולבנה שלא ישנו את תפקידם וע"כ לא יהיו בהם לא זכות ולא חובה:
והנה ישראל קודם מעשה העגל הי' להם דרך הראשון שהי' להם מטבעם ושרשם, ואחר שפסקה זוהמתם בשעה שעמדו על הר סיני יצאה לפועל נקודת לבבם ושרשם הטוב, אך באשר לא הי' זה בבחירתם ולא הי' להם חלק בו לא נתקיים. כענין מה שכתב הרמב"ן בטעם בשמים במוצאי שבת ולא במוצאי יום טוב משום שהרוח יתירה שזוכין ביום טוב אינה מסתלקת אחר יום טוב, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הענין משום דשבת קביעא וקיימא ואין לאדם חלק בו ע"כ במוצאי שבת נסתלק, אבל יום טוב דבי דינא מקדשין לי', ויש לישראל חלק בו, ע"כ הוא דבר של קיימא, עכ"ד. וזה עצמו הוא ההפרש בין הלוחות הראשונים ללוחות השניים, שהראשונים היו מעשה אלקים ולא הי' לישראל שום חלק בהם אף שמעלתם גבוהה מהשניים לא נתקיימו, אבל אחר אותו מעשה שהיתה תשובתם כל כך גדולה מאוד וקבלו על עצמם להיות דייש למלכיות ולמלאך המות אחר שכבר היו בני חורין מהם, כי השכילו שקרבותם אל אלקים יותר טובה מלהיות בני חורין מהם, וטוב ה' למעוז ביום צרה, וזכו להיות נמשך אחר רצון הש"י ולבטל דעתם כנ"ל דרך השני, והי' זה נעשה בבחירתם והי' להם חלק בזה, ע"כ הלוחות השניים הם מעשה משה, והם קיימים לעולמי עד, ואף שנגנזו עם הארון זורחים הם שם. ומעתה יובן שצרור המור זה הוא נותן ריח טוב מן הראשון, וזה נשאר בידם והגם יפה בנעשה:
[נח] אדר היקר ועקבי הצאן / אדר היקר / עמוד לו
כל סכסוכי הדעות שבמין האנושי, בכל עם ולשון, בפרט, ובישראל בפרטי פרטות, עומדים ביסודם רק על הבסיס המוסרי. הכל יודעים שהחכמה והכשרון הם מתיחשים אל היכולת, לחזק ולהאדיר את היכולת השכלי או את היכולת המעשי של האדם. המוסר אמנם עומד הוא לתקן את הרצון האנושי שיחפוץ בטוב, והנה אם יגדל היכולת האנושי על אחת שבע, אם רצונו הטוב לא יתפתח, ע"פ ההדרכה של המוסר השלם, אז הלא רבוי הכחות יועילו רק להותו. האהבה העצמית, כשמתגברת למעלה ממדת היושר, באבדן המוסר ואותה האהבה בעצמה. מאין לה מעמד הגון בחיים הרוחניים והנצחיים, היא משתפלת והולכת, לחפצים גסים וכעורים, היא מוכרחת להכביד את חיי האדם בכללו באותה המדה שיכלתו יגדל, ולהפך עם המוסר הטוב, המביא אצילות הנפש רוממות קדושה ואהבת הבריות, יכול הוא האדם לסדר גם את אותם הכחות המועטים הנמצאים ביכלתו הדל, באופן המביא טובה וברכה רבה לו ולעולם.
[נט] אורות הקודש / חלק ב / עמוד שפא / השחרור מיראת המות – מא
אמנם לא תמיד צריכים החיים לעמוד במדרגה זו הפחותה, עד שאין ערכם נמצא בעצמם, כי אם ביראת הפכם. על ידי קדושת החיים בתכנם העליון, אפשר לבא לאהבת החיים העצמותית. לזה אמנם צריך שיגלה בנפש ערכו של הכלל, כלומר המציאות בכל היקפה, האדם ונשמתו, ערך הרצון הטוב, והמוסר המוחלט, בתכונת הנצח, ערכה של ההרמוניה הרוחנית עם החיים וההויה המגושמת. וזה כבר כולל חלק חשוב מהתוכן של חכמת האלהות והכרותיה הפנימיות. היסוד מונח בעילוי הרצון והתעמקותו במעמקה של ההכרה, זיווגו עמה והתאחדותו המוחלטת בקרבה
סוד הסרת הערלה הוא עליית חפץ החיים למדה העליונה המגמתית, עד שכל הנטיה ההולדית, וכל סעיפיה הרוחניים, המקושרים עמה, כל המון הרומנטיקה וכל ענפיה, כולם הם סעיפי הקודש של חוסן חפץ החיים, עד כדי להמציאו מתוך ההעדר במרום עז וטהרת חשק. המטביע את נעימת האהבה בכל היקום.
[ס] אורות הקודש / חלק א / עמוד רס2 / השכל והאופי – פה
השכל החילוני אינו יכול להגביה ולזכך לגמרי את האופי הנפשי. שיסודו מתגלה במהות הרצון, מפני שכח הרצון הוא יותר עצמי ויותר עמוק ומושרש בהמהות הנפשית, מהשכל. אבל השכל הקדוש, המואר מאור הקודש, הוא מעדן ומקדש, מצרף ומזקק את הרצון בכל מלואו, מפני שיסוד הוייתו הוא יותר עמוק ויותר תוכני מכל ערכי הרצון כולם, וממקור שפעתו הרצונות יונקים.
[סא] עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי-הרואה / קנב. ברכות נט/א
אר"ש בר יצחק, הני ענני דצפרא לית בהו מששא, דכתיב וחסדכם כענן בוקר וגו', א"ל ר"פ לאביי הא אמרי אינשי כדמפתח בבי מטרא, בר חמרא מוך שקיך וגני, ל"ק הא דקטר בעיבא הא דקטר בעננא. בהתאמת תורת המוסר עם הפרטים הטבעיים תצא לנו ההערה בזה, כאשר העננים הם צרכי העולם ותיקונו, בצפרא לית בהם ממשא. כן העננים השכליים המישבים את הלבבות, היינו הציורים המוסריים שהם גוררים מדות טובות והדרכות ישרות, והם מתפשטים על דרכי החיים להרחיב ההדרכות התוריות, להאריכם ולדקדק בהם הרבה בחסידות ויתרון, ותכלית כל אלה הוא שיתגשם האור השכלי האלהי בלבבות, ויהיו הדיעות הטהורות והאמתיות לקנינים חזקים בנפשות. אמנם לעת תחל תקופה חדשה בעם, וכוחות חדשים יבאו לכל מקום, שהמה הולכים ע"פ השגחת השם יתברך, להמציא מקום אל הדרכה טובה וישרה המתרוממת ברב שכל והוד חיים, מ"מ בהתחלה, קודם בוא האורה והכוחות צריכות להתחזק, אז מתמוטטות הצעות רבות ונפילה מוסרית מוכנת. ע"כ בעקבא דמשיחא, שאז יתעוררו כחות רבים בישראל להיות מוכנים להתנער ולאור באור החיים, באור ה', בזיו החכמה האלהית ואור פני מלך חוטר מגזע ישי, בהתנער אור החיים טרם בא הדבר לתיקונו, חוצפא יסגא, והם חבלי משיח, שע"י ההתעוררות הדמיונית לחפש אור חדש שעוד לא נגלה להם, יאבדו רבים את דרכם במושגים של ציורי המוסר הרגילים. ע"כ הענני דצפרא, של עת הפתח תקופה חדשה מלאה כבוד ה' וחיי נועם, לית בהו מששא, ע"כ ימצאו רבים שיעזבו הדרך הישרה בהליכות התורה, ויזידנון [להשניה] דת ודין, מפני שהכוחות כבר הושפעו להתחזק. ע"כ קבל גם הרע את חלקו, והאור הטוב לישר הנתיבה עוד טרם הופיע.
אמנם אמרי אינשי כדמפתח בבי מטרא, יש גם יתרון, שבהתחלת האורה בעם והכוחות השכליים עוד לא התפתחו כולם, יהיו הציורים מוכנים קרובים אל החוש והמושג הפשוט. והקירבה היתירה שמשפעת גם על המעשים הגשמיים את תועלתם, הוא בערך המטר שבא בהשפעה טובה ע"י העננים, אז מועיל הדבר שגם האנשים החומריים אשר לא יוכלו לזכות ארחם מהתגברות השכל יושפעו בהדרכה ישרה. והחמור הנוער, השוטף בתאות גסות, לא ירדוף אחרי עיניו כ"א ישפיל דעתו וכחות נפשו יהיו במצב מנוחה ושלות ישרים. מוך שקיך וגני, השק העומד לקבל אל תוכו כל שאיפה חומרית וכל תאוה זרה וגסה יהי' מונח בקיפול. ובמנוחה יהי' גם האיש דל השכל, יען כי הודרך, גם בעת התחלת התנוצצות האורה, בדרכים ישרים בנויים ע"פ ציורים הקרובים אל המוחש, בלימודים הצחים שמשפיעים כח לתורת המוסר. א"כ יש דרך לישר נתיבה ג"כ בעת התגברות הכוחות והתעתדות האור העתיד לבא, ויוכל העם לקבל אורו של משיח ולהנצל מחבליו. אמנם הדבר תלוי באיכות הציורים ואופן הקנאתם, שאם יהיו חזקים כראוי, והנפשות יהיו מורגלים בהם רוב הרגל, אם חכמי הדור ירגילו את הדור בהדרכה מעשית מתמדת, היינו קטר בעיבא, אז גם בעת התגברות כחות חדשים יעמוד יסוד המוסר על כנו, אם רק בדרך קלה וקלושה יהיו פונים אל ההדרכות המעשיות הקנויות מהציורים הקדושים המוסריים, שכלולים בהם מנהגים רבים בדיני תורה ג"כ, וההרגל יהי' חלש ובלתי חודר. אז מחיל זרם החיים והתרגשות הנפשות ע"י ההכנה הנדחפת בכח אלהי לחזק כחות הדורות הנפשיים והרוחניים לימים הטובים העתידים לבא, יזדמנו נפילות למצב המוסר המעשי. ע"כ צריך מאד לעמוד בפרץ, לחזק הציורים בדעת ובתבונה, להורות דעת את העם מה גדולה היא הטובה האצורה באור המוסר המעשי שע"פ תורת ה' תמימה, עד שיהיו הדברים קנויים ומוטבעים יפה. אז לא יראו גם מכח החליפות במצב ותקוה, ויוסיפו אומץ ביראת ה' ודרך ישרים, ותחשב לצדקה, להנחות בחסד ה' את כל עם ה' אל התכלית המבוקש, "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב".
[סב] אורות האמונה / חופש המחשבה והאמונה / עמוד 60 / א
א כשתובעים שיהיה העולם מודרך על-פי מחשבות מקוריות, שכל אחד יכיר בבירור את העולם ואת החיים ממקורו הראשון, צריך לדעת שזה תלוי בטהרת הרצון. כשרצון הפנימי המגמתי של החיים הוא טהור ואיננו פונה כי-אם לנשגב ומעולה, לתוכן חיים כזה שמציאותו הוא באמת ראויה להיות מגמתית על-פי ההבחנה של החכמה האלהית, אז הכרת העולם והחיים המקורית של האיש המיוחד היא לו אושר, ועמידתו על רגלי עצמו היא לו מעין של גדולה. אבל כאשר הרצון הפנימי שפל הוא, ואם היה העולם מרושם ועמו החיים מתבלטים על-פי אותה המקוריות השפלה של האישיות, היה הכל מגועל והרוס, יסוד ההצלה היא באה אז רק ממה שהרושם העולמי ורושם החיים מופיע אצל היחידים, לא בצורתם העצמית שלהם, אותה הצורה שהם חוקקים אותה בנפשם, אלא על-פי הצורה שגדולים וטהורי לב חקקוה. וזאת היא אור חיי האמונה, המתפלשים בכל כשרון ומוסר. ואף-על-פי שהיא מדריגה ירודה, והחיים והעולם אינם נובעים ממקורם ואינם רושמים רשמים עזיזים בכל מילואם, מכל-מקום מוצל הוא העולם והחיים מאותה הזוהמא והירידה של העצמות השפלה, עד אשר יצרף רוח האדם ויטהר רצונו. ואז יקבל כל יחיד את רשמי העולם והחיים ממקורם הראשון, והם הם יהיו למעין הברכה היותר נשגב. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לדעת את ה', כי כולם ידעו אותי מקטנם עד גדולם.
[סג] עין איה / שבת ב / פרק חמישי / ג.
אמנם עם כל הגדולה שבנפש, עלינו לזכור תמיד, שאהבת הטבע המסודר וחינו הפנימי, היא יסוד מוסד לחכמה, לשיחה קדושה בהוד אלה, וליושר לבב. ע"כ, מציאות הנסים הוכרחה לבא מצד אותו המעמד הלקוי שנמצא בבנ"א, שמצד עצם טבעם היו נוטים אל כל מה שהוא נגד השכל והיפוך היושר. ע"כ הם צריכים הדרכה כזאת שתשפיע בהם השפעה של היפוך סידור הטבע שלהם, שינצח השכל והמוסר את שרירות הלב הטבעית, שההסתכלות בפלאי אדון כל, בהריסות הסדרים הקבועים הטבעיים למטרה רוממה נשגבה במוסר וחכמה, מנשא את הנפש מתוך עומק השפלות של החפץ העצמי שלה אל הכבוד והמעלה. אבל גם זה בעצמו גרעון גדול הוא, כל זמן שהאדם מצד עצמו הוא כ"כ שפל ופעוט, עד שהטבע שבלבו עצמו הוא יכול להיות נוהג אותו בדרכי חושך, עד שרק אז ירפא ע"י התאימו את ממשלת נפשו אל הממשלה האלהית שבשינוי סדרי בראשית. אבל המגמה הטהורה שאין עמה גרעון, היא שישוב הלב לטהרת טבעו, והחפץ היותר טהור ונשגב יהיה שוה עם החפץ הטבעי של האדם, ואז כבר ההדרכה היותר נשאה באה עם הדבקות היותר עליונה בטבע הסידורי ואהבתו. ע"כ, עם כל הגדלות שאנו מרגישים בניסים, אין אנו צריכים לשכח כי רק נתפלא עליהם, אבל לאהבה נאהב את הטבע, את חק הכללי התדירי שבו חקק צור עולמים ב"ה את עולמו לעדי עד. ועם הגדולה שמי שנעשה בו נס בעצמות הוייתו וטבעו, נחוש ג"כ שיש כאן גרעון, שנשתנו עליו סדרי בראשית, ונאהב בכל לב את השלמות הגמורה שאין עמה גרעון, את המוסר הטהור שיהיה נובע מתוך הלב, שיהיה לב בשר, ו"נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה" ויד ה' הנוהגת בטבע המסודר וקבוע, תהיה גלויה בהודה והדרה בלב כל בשר, בציור שלם ונשגב, מצד ההכרה הפנימית שכבר פלסה את נתיבתה, בשברה את קירות הברזל שהפסיקו את מהלך האורה בעת השפלות והרשעה, ע"י פלאי הניסים ותולדות לימודיהם לעד ולעולמי עולמים, בדרך רם ונעלה יותר מכל נס ופלא, "וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות".
[סד] אורות / זרעונים / א. צמאון לאל חי
מְקוֹם מְנוּחָתֵנוּ הוּא רַק בֵּאלֹהִים.
אֲבָל הָאֱלֹהִים הֲלֹא לְמַעְלָה מִכָּל הַמְּצִיאוּת אֲשֶׁר יוּכַל לְהִכָּנֵס בְּקִרְבֵּנוּ מִמֶּנּוּ אֵיזֶה רֶגֶשׁ וְרַעְיוֹן הוּא, וְכָל מַה שֶּׁהוּא לְמַעְלָה מִכָּל רֶגֶשׁ וְרַעְיוֹן בָּנוּ הוּא לְעֶרְכֵּנוּ אַיִן וְאֶפֶס וּבְאַיִן וְאֶפֶס לֹא תּוּכַל הַדַּעַת לָנוּחַ. עַל-כֵּן יִמָּצְאוּ עַל-פִּי-רב תַּלְמִידֵי-חֲכָמִים מְבַקְּשֵׁי-אֱלֹהִים יְגֵעִים וַעֲיֵפִים בְּרוּחַ. כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה הוֹמָה לָאוֹר הַיּוֹתֵר בָּהִיר אֵינָהּ מִסְתַּפֶּקֶת בְּאוֹתוֹ הָאוֹר הַנִּמְצָא מֵהַצֶּדֶק גַּם בַּמַּעֲשִׂים הַיּוֹתֵר טוֹבִים, לֹא בְּאוֹתוֹ הָאוֹר הַנִּמְצָא מֵהָאֱמֶת אֲפִלּוּ בַּלִּמּוּדִים הַיּוֹתֵר בְּרוּרִים, וְלֹא בְּהַיּפִי – אֲפִלּוּ בַּחֶזְיוֹנוֹת הַיּוֹתֵר מְפאָרִים. אָז מִתְנַוֵּל הָעוֹלָם בְּעֵינֶיהָ: הִיא כָּל-כָּךְ מִתְרַחֶבֶת בְּקִרְבָּהּ, עַד שֶׁהָעוֹלָם כֻּלּוֹ עִם כָּל גַּשְׁמִיּוּתוֹ וְרוּחָנִיּוּתוֹ גַּם יַחַד, עִם כָּל גִּלּוּיָיו הַחָמְרִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים, נִדְמֶה לָהּ לְבֵי-עַקְתָּא וַאֲוִירוֹ נַעֲשֶׂה לָהּ מַחֲנָק. הֵם מְבַקְּשִׁים מַה שֶּׁהוּא לְמַעְלָה מִכּחָם, מַה שֶּׁהוּא לְעֻמָּתָם אַיִן, וּלְהַפֵּךְ אַיִן לְיֵשׁ אֵין יְכלֶת גַּם בָּרָצוֹן לִרְצוֹת. עַל כֵּן יֵחָלֵשׁ לִפְעָמִים כּחַ הָרָצוֹן וְכָל עז הַחַיִּים בָּאֲנָשִׁים אֲשֶׁר דְּרִישַׁת אֱלֹהִים הִיא מְגַמָּתָם הַפְּנִימִית.
אורות הקודש / חלק ג – מוסר הקודש / עמוד עז / אמוץ הרצון – נג
כשמרגיש האדם שרצונו הוא רפוי, צריך הוא להתאמץ לחזקו בכל מיני אימוץ, כדי שיוכל להוציא אל הפועל כל דבר טוב, שחק טבעו מתאים לו. וטוב יותר לעסוק באימוץ כח הרצון, מלעסוק בפרטים של הטבות מוסריות.
כמובן, בעת שעוסקים באימוץ הרצון, צריכים גם כן שלא לשכח מלעסוק בטהרתו ועדונו, ובהעלאת מדרגתו של הרצון אל הקדושה. אבל העסק היסודי אצל הלקויים בחלישות הרצון צריך להיות העסק בהגברת עצמיותו של הרצון על ידי עצות שונות טבעיות, מוסריות, שכליות, תורניות, ולא יירף משום עצה שתוכל להועיל למטרתה העליונה של אימוץ כח הרצון בכללו.
[סה] פנקסי הראי"ה – חלק ראשון / תקופת יפו (תרס"ד-תרע"ד) / פנקס ד – פנקס יג: ראשון ליפו / סא
לולא הקלקולים שנעשו בעולם בתחילה בחטא אדם ואח"כ המבול, הפלגה, ואח"כ בבחירתן של ישראל כשנתבסם העולם, לולא הירידה של חטא העגל והתולדות שיצאו ממנו, היה יצרא דע"ז עומד בתקפו, והיה מועיל לישוב העולם ותיקונו כחמרא דיתיב על דורדיא, שהדורדיא פועל לטובה על היין. ותוכן הדבר כי משמיא פלגא לא יהבי, כי המציאות הכללית שם השם יתברך שתלך ע"י הכחות הכלליים, והבחירה האנושית תבא לעזרת הטוב והמוסר, לצדד את הכוחות הכלליים לצד הטוב. א"כ כמו שיש בנפש האדם נטיות לכמה דברים נעלים שמהם התרחבה כל חכמת היופי והנשגב, ק"ו שעצומה בקרבה הנטיה לקרבת אלקים. אמנם כמו שכל הנטיות האנושיות הן נמצאות באדם בכלל, וע"י הנטיה הבחירית צריך הוא לפרטן במקום הראוי ע"פ השכל והתורה, כן הוא ג"כ בנטיה של התשוקה לקרבת אלהים, היא רק תשוקה כללית, אבל אם ישביר האדם צמאונו בקרבתו לה' אלהים אמת או חלילה לאלהים אחרים, זה לא ניתן בטבע כ"א בבחירה. וכפי הנוהג הדמיון קודם לשכל, והמושג השטחי באלהות הוא כ"כ מלא טעיות ודמיונות עד שהתשוקה הטבעית מבלעדי עזרת השכל והמוסר הטוב נופלת על תשוקת ע"ז יותר מהר מעל קרבת אלהים אמת, שתתבאר לאדם רק אחרי דרישה גדולה ועצומה מאד. והנה כשם שבהיות הנטיה הזאת נוטה מדרכה היא רעה ומזקת עד מאד, ההשחתה של ע"ז היא המכלה את כל התעודה של המין האנושי הכללי והפרטי, ואצ"ל שהיא כרקב לבית ישראל, אבל כאשר תצא בזר הנצחון, כאשר יזדכך המושג וקרבת אלהים אמת תהיה החיה בלב ובנפש, אז מעלת האדם היא גדולה עד מאד, כי יבקש את ה' לא כ"מצות אנשים מלֻמדה", כ"א כעצם חייו, וממילא יכיר וירגיש יפה כל מה שירוממהו אל קרבת אלהים זאת, ובמנוחה ובשלוה יעסוק בכל הדרכים המוליכים אותו אל מטרתו. ואם יארך הדרך ויתרבו האמצעיים, לא ישגה בדרך להיות מסתבך באמצעיים ושוכח את התכלית, כי הדבר שהוא עצמי וטבעי לא ישכח לעולם, כי אם ירבה חילו בריבוי אמצעיו. וכיון שבאמת השי"ת הוא אדון כל המעשים ומחיה החיים, א"כ כל המעשים כשיתרחבו בדרך נעם וטוב, כל הידיעות וכל הכשרונות וכל חמדות החיים לכשיתמלאו בכל פרטיהם, הם ראויים באמת להיות מרחיבים את חוג דעת אלהים וחשק קרבתו והתחקקות הידיעה הפנימית של ה' אמת בעומק החיים של הנפש השואפת לאור ה' ואמתו. ע"פ מצב כזה אין מקום לחילוקי כתות ומפלגות ושינויי צדדים בדרכי מוסר ויראת ה'. אמנם נפילות רבות נפלנו, כ"כ נפלנו עד שהמתנה הטובה אשר אלהים חשבה לטוב, היא מתנת יצרא דע"ז, דיהיב לן לקבולי אגרא היה ההכרח נותן למצווח: לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן, ובמקום ההשגה הטבעית שהיתה מבוססת בעומק הנפש בטבע, היתה צריכה דעת אלהים להתפשט ע"פ הכרה שהיא חוץ מטבע הנפש הפשוטה, כ"א ע"פ הקישי דרישת אמת, פתקא מן שמיא המתאים לחותמו של הקב"ה שהוא אמת. אבל האמת הבאה בפתקא מן שמיא, אינה כ"כ קבועה בלב וחזקה, עד שיש בטחון שריבוי האמצעיים לא יטשטשוה. ע"כ ההתרחבות של כל צדדי החיים היתה מוכרחת להצטמצם. הדברים שע"פ היקף השפיטה הם חוץ ממטרת דרישת קרבת אלהים יצאו אז ממחיצת החיים התכליתיים, וכיון שהתחילו החיים להתחלק למערכות, אז כבר אין קצב להמון המשערים השונים הקובעים תחומים מתחומים שונים, עד היכן גבול החיים הקדושים מגיע, והיכן מתחיל כבר חיי חול שאין טוב כ"א לצמצמם, בין בעינוגיהם בין בידיעותיהם. וזאת המדה גרמה לשנאת חנם שתשתרש בבית שני, מה שלא היה מקום לה כ"כ בהמון בבית ראשון. והשפעת ישראל על העמים לא היתה כבר מוכשרת להיות בלתי אמצעית, כי בהתרחב החיים ע"פ טבעם לשם ה' אלהי ישראל, אז העמים הטבעיים שתשוקת החיים שלהם איננה מועקת בכל מאסר מוסרי, היו יכולים בהמשך הזמן לקבל איך הרחבת חיים אמיתית תקח מקומה הראוי, רק אז בהיותה נטועה על בסיס הנצחי החי לעד, דעת אלהים קרבתו ועבודתו. אבל בביטול יצרא דע"ז ניטל כח החיים הטבעיים מחפץ קרבת אלהים, ואיך ישיגו עמים אשר לא ידעו את ה', דעת אלהים של פתקא דנפל מרקיעא. ע"כ יצאו זמורות שנעשו סורי גפן נכריה, וכצנינים לישראל, מה שלא היה כן אם היה הגוריא דנורא קיים, כי שם בקו"ק לא היה חלילה בתור יצרא דע"ז, שם היה רק גוריא דנורא, גבור ונאור, חי ומתלהב, רק בצאתו לחול אז נעשה יצרא דע"ז, אבל בהעדרו נעדר ג"כ כח חיים מלא, שהיה אפשר לו למלא חלל העולם בחיי נשמות לכשיתנהג כשורה, ועכשיו נתפזרו נטיות החיים לצדדים שונים, ונחלקו בנ"א וביחוד בני ישראל, ויותר מזה דורשי האמת ושואפי הטוב שבהם לכתות שונות, שבקץ הימים כי עת לחננה צריכים להכיר שכל נטיה היא ענף מחפץ של תיקון, שאם היה אפשר לעולם לעמוד עם קבלת אגרא דיצרא דע"ז, היה מתראה באורח ישר איך הוא מתחבר עם תעודתו, ועכשיו הדבר עמום ומסתתר. מ"מ אחרי הבירור בעקבתא דמשיחא, דוקא עם החוצפא דיסגא, ראוי להיות ממשיך כח חורז בכל הנפוצות הפרטיות ולאחדן יחד בחוברת, ולהגבילן ע"פ שכל שופט. אז תהפך הקללה לברכה ותחת נטיה טבעית, שעכ"פ לא היתה יכולה כ"כ להתרומם מפני שייכותה אל הנטיה בטבע, ויחשה אל הרצון, עכשיו כשכבר נתחפשה ממאסר הטבע תשוב תשוקת קרבת אלהים שכלית כולה. ואחרי הבירור של כל הכחות היותר טובים שעזרו להעמיד את כנסת ישראל ואת כל המדות הטובות בכללות האדם על נכון, ילוו כולם באהבה ורוח משפט אל התכלית הכללית של קרבת אלהים, אז תצא יותר בהירה, וההתיחדות של כתות למקצעות מיוחדים תוסיף בהם עז ושלימות, וכשיתחברו אח"כ בכח בחירה ושכל, יבנה מהם בנין נהדר שעולה עוד בחזקו ויפיו על הבנין הטבעי. "בונה ירושלים ה', נדחי ישראל יכנס", "הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע, בא יבא ברנה נשא אלֻמּתיו".
[סו] אורות האמונה / חופש המחשבה והאמונה / עמוד 57 / א
חופש הדעות הרגיל להיות פפולרי בזמנינו, עיקר יסודו בצדדיו השליליים, הוא מצד חסרון העמקה נשמתית, והעדר בסיס חזק במעמקי הנפש לכל קישור החיים, ובאה ההתנודדות עד לידי המדה הפרועה של הקלת עול הדת והמוסר, עד לכדי רפיון האמונה, בשטף חייה, והוא אסון נורא ואיום. אמנם עושה היא הנשמה את תפקידה. כשמונעים ממנה זמן כביר את העמקתה, הרי היא מתעמקת בחדרי חדרים ובעומק נשמת הנשמה שלה. וכשם שהדבר נוהג ביחידים, כך הוא נוהג בכללות הדורות. ואותו הכח המתעמק, ושומע אין לו לכאורה, מוכרח הוא להוציא את פעולותיו אל הפועל, ואז תשוב להופיע רצינות פנימית והעמקה אמונית גדולה, שתחדור עד עמקי החיים, ויכיר אז העולם את זיוף החיים של ההתנודדות ושל רפיון האמונה וחסרונה. אבל ההתעמקות הזאת תצא אל הפועל, אחרי אשר כבר רכשה לה מקדם הנשמה האנושית את העושר המתרחב, הבא מצד ההשתטחות של כחות החיים הרוחנים. ואז עם כל אותה ההרחבה, וריבוי השריגים המתפשטים והתפצלות הענפים הרבים והצבעים המרובבים בחושם, סגנוניהם יחל כח עמקות נפלאה, המחדש את החיים בצורתם האמיתית הפנימית להראות את שליטתו, ותצא אל הפועל בישראל, אותה התכונה של התשובה האמיתית והעליונה, שהוא דבר ה' לעמו. והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו בכל לבבך ובכל נפשך, ושב ה' אלהיך את שבותך וריחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך, והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך וירשתה והטיבך והרבך מאבותיך.
[סז] אורות האמונה / חופש המחשבה והאמונה / עמוד 55 / ג
ג המחשבה על דבר חופש הדעות אי-אפשר להיות נקלטת בתור מחשבה מוסרית, כי-אם בעת שהאדם הוא עסוק בהגיון הדעות ובירורן שאז החופש דרוש לו, אבל בכל הזמנים שהאדם חי חיים של רגש, וקל וחומר חיים של דמיון או שאר החשות חומריות, הוא מוכרח להיות אסור באיזה חוג של דעות קדומות, הכל אחד, אם שהן דעותיו שקדמו או דעות מקובלות. וממילא מובן שכל חופש דעות בחיים ההמוניים התדיריים הוא ענין שאין לו כל מובן, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. והעוסק בתלמוד תורה אין לו להתירא מכל מכשול, כי דבר ה' נר לרגלו ואור לנתיבתו, וכל העוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה, שנאמר: וממתנה נחליאל ומנחליאל במות.
[סח] מוסר אביך / פרק ב- סדור כחות הנפש בדרכי עבודת ה' / ד. שלמות העבודה מאהבה לרצון ה' בלבד
והנה כשם שצריכה החכמה להשתלם כמו-כן צריך הרצון להשתלם, שהרי אנו רואים שמי שיש לו חכמה ואין לו רצון שלם אינו שלם כלל, ואדרבא עוד תוסיף החכמה רעה על רעתו, כמו מי שמכיר ערך הדרכים הישרים ונתיבות הצדק, אבל רצונו מושחת וחפץ בכל רשע ונלוז וכל עושק וחמס, הלא ילך תמיד בלא חמדה, כי בהשקיפו אל החכמה יתמרמר על נפשו מצד רצונו, המושכו לכל הדברים שהם הפך החכמה, וכשיתן דעתו אל רצונו הנלוז תיסרהו חכמתו על פניו, כי רע ומר דרכו, ויהי' מיורשי תרתי גיהנם. והנה מן הצד הגרוע נבין על הצד המעולה, שכמו שצריך שלמות בחכמה כן צריך שלמות ברצון, וכשם שענין החכמה ומהותה היא ההכרה והידיעה, והצד השלם שבה יהי' דוקא ידיעת הנהגתו ית' ודרכי טובו, מפני שזהו גבול השלמות של מציאות העצם הנושא השלמות, כן ודאי ששלמות הרצון תהי' ע"י שיהי' רצונו שלם כ"כ במה שיהי' בדוגמת שלמות הרצון העליון כביכול, שהוא מקור מציאות כל הנמצאות והנהגתם. א"כ א"א כ"א שיהי' רצונו נוטה ממש רק לעשות רצון אביו שבשמים, וכיון שביארנו שזה ענין השלמות האמיתי הנרצה והנחמד מצד עצמו, וגם חסדו ית' גדול ג"כ עד שחנן אותנו דעה והשכל להשיג מזה כמר מדלי, לפי ערך ההשגה בעצמה בתורת משל, ודאי שראוי לנו להשתדל כל הימים לקיים מה שהורונו חז"ל "הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".
[סט] מדבר שור / הדרוש השלשה ועשרים
והנה כח הנבואה וכח התורה אינם מתחלקים כ"א בזמן הזה, כ"ז שאור התורה עוד לא נתגלה בשלמותו, וטעמי תורה הם יקרים בעוה"ז סג. משא"כ לעוה"ב כשיתן השי"ת דעה והשכל בלב כולם ויתן תורתו בלבנו, וכדכתיב: "נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה" סד. ולענין טעמי תורה, יגלה השי"ת לעין כל עם ד' כבוד וזיו התורה בטעמי' העליונים, עד שיהי' המשפט שעל פי הנבואה גלוי לכל כענין משפט התורה הפשוט, שזה עצמו יהי' משפט התורה. ולא תהי' עוד הסמיכה ע"פ משפט השכל המסופק, כי יהי' השכל אור מאיר ע"פ קדושת התורה בלא שום מסך מבדיל מאור האמת. ושום תוצאות רעות לא יהי' אפשר כלל לצאת מהשפעה גדולה כזאת, כי רוח הטומאה יעבור מן הארץ והלב יהי' טהור ומקודש בתכלית "ועמך כלם צדיקים" סה. אז לא יהי' מקום כלל לחילוק אלו הב' הנהגות. ואז באמת יתגלה לעין כל שמצד עצמה גדלה מאד מעלת ההנהגה ע"פ עצם קדושתם של ישראל, שממנה באה השפעת הנבואה, אלא שמחמת מגרעות שיש בעוה"ז מצד קיצור שכל האנושי ותגבורת התאוות ומדות הרעות, הי' צריך שתהי' הנהגה זו נגבלת כ"ז שהיו אלה המפריעים, אבל לעתיד יהי' הכל דבר אחד.
וזהו דבר הנבואה ביחזקאל (הפטרת ויגש): "הנה אני לֹקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים וגו' ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתִם לעץ אחד והיו אחד בידי" סו, שלא יהי' מקום לחילוק ופירוד אלה המעלות. וזהו ענין תרין משיחין, כי להגין על ישראל כ"ז שהרעות שולטות ולכלות כח הרע, צריך משיח בן יוסף ע"י כח התורה כ"ז שהיא עדיין מופרדת לעץ אחר, חוץ מעץ יהודה שהוא מצד עצם הקדושה של ישראל כמש"כ: "היתה יהודה לקדשו" סז, ואח"כ יהי' משיח בן דוד, שהוא יהי' הרועה את ישראל ע"פ מעלתם בהתאחד עץ יוסף לעץ יהודה, והנהגת הנבואה גם הנהגת התורה יחד יבאו בשלום.
[ע] אורות התחיה / ע
הַתְּשׁוּבָה הַנּוֹעֲדָה לְיִשְׂרָאֵל, לְרוֹמֵם אֶת קַרְנָם בִּגְאֻלָּה שְׁלֵמָה, תָּבוֹא עַל-יְדֵי הֲשָׁבַת עז רוּחַ הַקּדֶשׁ, שֶׁהוּא הַסְּגֻלָּה הַנְּבוּאִית בְּהַתְחָלָתָהּ, הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת עַל כָּל הָאֻמָּה כֻּלָּהּ. מִתּוֹךְ שֶׁרוּחַ עֶלְיוֹן זֶה מִתְאַמֵּץ לְהוֹפִיעַ, מִתְגָּרְשִׁים וְנִדְחִים רוּחוֹת קְטַנִּים מִמֶּנּוּ. הַתּכֶן הַמְיֻחָד לְיִשְׂרָאֵל בְּתוֹר עָם לְבָדָד יִשְׁכּן, לֹא יִתְבָּרֵר עַל-יְדֵי הַמַּעֲשִׂים הַחִיצוֹנִיִּים וְהַקְּצוּבִים וְהַדְּבָרִים הַלִּמּוּדִיִּים בִּלְבַדָּם, כִּי-אִם עַל-יְדֵי הֲרָמַת הַחַיִּים בִּסְגֻלָּתָם הַפְּנִימִית. תּוֹצָאַת הַדָּבָר תָּבוֹא עַל-יְדֵי רָצוֹן כַּבִּיר פְּנִימִי, שֶׁיְּבָרְרוּהוּ גְּדוֹלֵי הַנְּשָׁמָה, הַמַּכִּירִים אֶת הֲלִיכוֹת דּפֶק הַחַיִּים שֶׁל כְּלָלוּת הָאֻמָּה כֻּלָּהּ, וְהֵם הֵם בַּעֲלֵי הַיְסוֹד הָעֶלְיוֹנִים, אֲשֶׁר יַעֲלוּ אֶת כָּל הַיְרִידוֹת, בֵּין שֶׁלָּהֶם בֵּין שֶׁל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, בֵּין שֶׁל כָּל הַנְּפִילִים, אֲשֶׁר עָמְדוּ לִהְיוֹת מְשִׁיחִים וְנָפְלוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִשְׁבָּרוּ, הִנֵּה נִתְפַּזְּרוּ נִיצוֹצֵיהֶם וּמְבַקְּשִׁים תִּקּוּן חַי וְקַיָּם, בִּיסוֹד דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה'. וְרוּחָא דִּמְשִׁיחָא הוֹלֵךְ הוּא בְּאוֹר תּוֹרָה הַפְּנִימִית, וְכָל מַה שֶּׁיִּתְאַמְּצוּ גְּדוֹלֵי טְהוֹרֵי לֵב, לִלְחֹם נֶגֶד שִׁכְחָתָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה וְהַעֲלָמָתָהּ, יִתְעוֹרֵר כּחַ הַתְּחִיָּה הַלְּאֻמִּית יוֹתֵר וְיוֹתֵר, יָסִיר מֵעָלָיו בְּגָדָיו הַצּאִים וְיִלְבַּשׁ בִּגְדֵי הַקּדֶשׁ, וְיֻכַּר לְכָל יִשְׂרָאֵל וּלְכָל הָעוֹלָם, שֶׁפַּעֲמֵי דַּלִּים אֵלּוּ, עִקְּבוֹת גְּאֻלַּת עוֹלָם הֵם, לְיִשְׂרָאֵל וְלָעוֹלָם כֻּלּוֹ, לְכָל אֲשֶׁר יְחֻבַּר אֶל הַחַיִּים וּלְנִשְׁמוֹת יְשֵׁנֵי עָפָר, הַמְצַפִּים גַּם הֵם לְיוֹם גְּאֻלָּה, לְאוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן.
[עא] אורות הקודש / חלק א / עמוד פו / פעולת הידיעות הסודיות – סו
הידיעות הסודיות היותר עליונות אין מגמתן להתפשט בעולם בהתפשטות כמותית, שידעו מהן רבים, כי זהו דבר שאי אפשר. ואם ידעו רבים מסגנונן החיצון, לא ידעו כלום בתוכנן הפנימי, ויהיה הדבר מזיק יותר ממה שהוא מועיל. אמנם הן צריכות לחדור לכל אלה שבהם נמצאת סגולה עליונה של הסתכלות גבוהה.
ואלה היחידים, בגובהם הרוחני, מרוממים הם את העולם משפלותו ע"י מציאותם לבד, לא ע"י השפעתם הניכרת. את הרזים הפנימיים אינם מגלים, ולא יוכלו לגלות. אבל מה שהאורה הגדולה גורמת בעצם בכל כוחה, בהתפשטות ניצוציה גם על כל מה שהוא מגולה, על מבט כל עין, על כל שיחה ותנועה, על מהות הרצון, על מגמת החיים, הכל פועל, ומעודד, מחזק ומקדש את הכל. גם המגמה הכללית בהשפעתם של ישראל בעולם איננה התפשטות לימוד של דעות, בדרך הלימוד וההשפעה הפשוטה והגלויה. אבל כשהאומה הזאת אוצרת יפה בקרבה את סגולתה, כבר העולם כולו מתעלה, מצד מה שיש בו סגולה פנימית כזאת, באוצר האנושיות. הפעולות וההדרכות שראו הנביאים הוא במעלה קטנה לגבי המעלה העליונה של הפעולה הפנימית. ובמקום שהנבואה שבאספקלריא שאינה מאירה אומרת, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם, שהיא הצעה למדרגה הפעולית הניכרת, שהיא המדרגה השניה, אומרת הנבואה שבאספקלריא המאירה, היא תורת משה, ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגלה מכל העמים, כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל.
[עב] ספר האמונות והדעות מאמר ח
והודיענו כי העם יבחרו בעבודה ולא במרי, כאשר הוא מפורש בפרשת ומל יי' אלהיך את לבבך (דברים ל' ו') ובפרשת (יחזקאל ל"ו כ"ו) ונתתי לכם לב חדש, עד סופה. ובוחרים בזה בכמה פנים, האחד מפני שהם רואים אור השכינה וחול הנבואה עליהם, ושהם במלכותם בטוב ובנעימים, ואין מי שיכריחם, ואינם חסרים דבר, וכל עניניהם בהצלחה. והודיענו שכל דבר וכל נגף וכל מחלה יסורו כלם מקרבנו, וכן כל אבל וכל יגון וכל שנאה. אבל יהיה להם עולם שכלו שמחה וששון.
[עג] אדר היקר ועקבי הצאן / אדר היקר / עמוד לז
אם אנו מוצאים מגרעות, בחיינו, שנדמה לנו שבאו ע"י השפעת התורה, בדרך ישר או מסובב, אנו יכולים מיד להגיע להידיעה הברורה, שהדבר תלוי רק באיזו הבנה משובשת מצדנו בתורה, או בסיבה מקרית, שלפעמים הביא המצב להכנס באיזה חסרון כדי להנצל מחסרון יותר גדול ומהרס, שהיה צפוי לבוא מבלעדיו; שבשעה שלא נמצאת באומה ההתגבהות להריסה ולשלילה, המחרבת את כל יסוד קיומה החמרי והרוחני, נקל הדבר מאד לתקן שימעטו הכרחים כמו אלה, מדור לדור, והדברים מתישרים מאליהם במנוחה ובקדושה. עכ"פ הכפירה המוסרית היא לעולם היסוד לבנין הכפירה המתדמה למדעית, שאין לה כל יסוד מצד עצמה. ע"כ כל מה שישפרו מחזיקי תורה ובעלי אמונה יותר את מעשיהם ומדותיהם, כן תתמעט הכפירה המוסרית בטבע, וכפי ירידתה כן תרד תולדתה המדעית "ועולתה תקפץ פיה", "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא".
ערפלי טוהר / עמוד סז
מתוך קטנות אמונה נדמה, שכל מה שבני אדם מזדרזים לחזק את מעמדם, להילחם נגד הרעות המתרגשות בעולם, לרכוש להם מדע, גבורה, יופי, סדר, שכל אלה הינם דברים היוצאים מחוץ להתוכן האלהי שבעולם. ומתוך כך עין צרה צופה מתוך כמה אנשים, שלפי דעתם עומדים הם על הבסיס האלהי, על כל התקדמות עולמית, שונאים את התרבות, את המדעים, את התחבולות המדיניות, בישראל ובעמים. אבל כל זה טעות גדולה היא, וחסרון אמונה. הדיעה הטהורה רואה היא את ההופעה האלהית בכל תיקון חיים, יחידי וציבורי, רוחני וגשמי. היא מודדת את הענינים רק במידת התועלת שהם מביאים, או הקלקול שהם מקלקלים, ובמידה זו לעולם לא תהיה תנועה חייבת כולה, כשהיא עוסקת לברוא איזה דבר, בין גשמי בין רוחני. יוכל הדבר שיהיו בה מגרעות, אבל בכללותה, הכל הוא מכלל היצירה האלהית ההולכת ופועלת. לא תוהו בראה לשבת יצרה.
ישנם תיקוני עולם כאלה, שאי אפשר להם שייעשו על ידי צדיקים, כי אם על ידי רשעים ואנשים פגומים בדיעות ומעשים. אמנם על ידי תשובה מאהבה, והתאמצות גדולה להרבות קדושה בעולם, בתפילת צדיקים ישרה. זוכים שגם צדיקים יוכלו להשתתף באלו התיקונים, שעל פי הסדר הנהוג אינם רגילים לצאת כי אם מידי רשעים ואנשים רחוקים מהקדושה. תיקונים הללו כוללים תיקונים חברותיים, כמו מכשירי עבודת אדמה, מלחמות, שישנן מהן שהן דרושות הרבה לעולם. המצאות מעשיות, וישנם מהם תיקונים רוחניים של כמה חכמות מעשיות ושכליות, שהנשמה המעוטרת בחסידות ובהתנשאות נפש לקדושה אינה יכולה לחדור לפרטים הללו. רק על ידי עלייה גדולה של המהלך הרוחני אפשר לזכות לברכה עליונה זו, של כיבוש כל תיקוני עולם על ידי צדיקים ואנשי קודש.
כשכח המדמה בריא בקדושתו. מרגישים במציאות האור האלהי בנשמה ובעולם. ועל יסוד ההרגשה הזאת באה אחר כך ההשגה התורית, ומאירה באור חיים גדול מאד. והמעשים הטובים והמידות הטובות מוסיפים מציאות חיים באור הדמיון הנשגב הזה. ורוח הקודש מתחיל להופיע בעולם בהוד והדר, לרומם גוי, ולהחיות רוח שפלים.
[עד] מדרש תנחומא (ורשא) פרשת בראשית
[א, א] בראשית ברא אלהים, זה שאמר הכתוב ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג') וכשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו נתיעץ בתורה וברא את העולם שנא' לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה (שם /משלי/ ח'), והתורה במה היתה כתובה, על גבי אש לבנה באש שחורה שנא' קווצותיו תלתלים שחורות כעורב (שיר /השירים/ ה'), מהו קוצותיו תלתלים על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות כיצד כתוב בה ולא תחללו את שם קדשי (ויקרא כ"ב) אם אתה עושה חי"ת ה"א אתה מחריב את העולם, כל הנשמה תהלל יה (תהלים ק"נ) אם אתה עושה ה"א חי"ת אתה מחריב את העולם. וכן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ה') אם אתה עושה דל"ת רי"ש אתה מחריב את העולם שנאמר כי לא תשתחוה לאל אחר (שמות ל"ד), כחשו בה' (ירמיה ה') אם אתה עושה בית כ"ף תחריב את העולם, אין קדוש כה' (שמואל א' ב') אם אתה עושה כ"ף בי"ת תחריב את העולם ואם אות אחת כך כ"ש התיבה כולה, לכך נאמר קוצותיו תלתלים, לפיכך דוד מקלס ואומר רחבה מצותך מאד (תהלים קי"ט) ואומר ארוכה מארץ מדה וגו' (איוב י"א), והיא היתה אומנת לכל מעשה בראשית, שנאמר ואהיה אצלו אמון (משלי ח') אל תקרי אמון אלא אומן, ובה נטה שמים ויסד ארץ שנא' אם לא בריתי יומם ולילה וגו' (ירמיה לג), ובה חתם ים אוקיינוס שלא יצא וישטף את העולם שנאמר האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו וגו' (שם /ירמיהו/ ה'), ובה חתם את התהום שלא יציף את העולם שנא' בחקו חוג על פני תהום (משלי ח'), ובה ברא חמה ולבנה שנאמר כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקת ירח וכוכבים לאור לילה רוגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו (ירמיה ל"א), הא למדת שהעולם לא נתיסד אלא על התורה והקב"ה נתנה לישראל שיתעסקו בה ובמצותיה יומם ולילה שנא' והגית בו יומם ולילה (יהושע א) ואומר כי אם בתורת ה' חפצו וגו' והיה כעץ שתול על פלגי מים וגו' (תהלים א'), שבשביל שומרי התורה העולם עומד שכן אמרה חנה כי לה' מצוקי ארץ (שמואל א' ב') ומי הם מצוקי ארץ אלו שומרי התורה שבזכותם הושתת התורה שנאמר וישת עליהם תבל, ותניא אר"ש בן לקיש למה נאמר במעשה בראשית יום אחד יום שני יום שלישי יום רביעי יום חמישי, יום הששי ה"א יתירה למה שהרי בכולן לא נאמר אלא יום אחד יום שני וכן לכולם מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה שיש בה ה' ספרים מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו, וכן בני קרח אמרו נמוגים ארץ וכל יושביה אנכי תכנתי וגו' (תהלים ע"ה)