כִּֽי-תֵ֭שֵׁב לִלְח֣וֹם אֶת-מוֹשֵׁ֑ל בִּ֥ין תָּ֝בִ֗ין אֶת-אֲשֶׁ֥ר לְפָנֶֽיךָ: וְשַׂמְתָּ֣ שַׂכִּ֣ין בְּלֹעֶ֑ךָ אִם-בַּ֖עַל נֶ֣פֶשׁ אָֽתָּה: אַל-תִּ֭תְאָו לְמַטְעַמּוֹתָ֑יו וְ֝ה֗וּא לֶ֣חֶם כְּזָבִֽים (משלי כג, א-ג).
אנחנו רגילים לאכול ואנחנו אוהבים לאכול. אבל ההנאה עלולה לגרום לאדם לשכוח לפעמים דברים חשובים. כשאדם אוכל אוכל טעים במיוחד, הוא מרוכז באכילה, ולכן הוא עלול לשכוח את כללי הנימוס, הוא עלול לשכוח את המטרה שלו באכילה, והוא עלול להתעלם מהסביבה שלו.
אם אדם יושב לאכול לחם עם המושל, עם מי שיש לו שלטון עליו, אסור לו לשכוח מה המצב. האוכל אצל המושל טעים מאוד, אבל מולו יושב המושל בעצמו. כל טעות, כל חוסר נימוס יכולים לעלות לאדם בחייו. ולכן חשוב שיבין מי יושב לפניו. שיבין מה ההקשר של הארוחה הזו. ויבין שהוא לא יושב לאכול לחם עם המושל אלא עלול למצוא את עצמו בקלות לוחם עם המושל.
ולכן אם יש לו חיים גם אחרי הסעודה הזו, אם הוא בעליה של נפש שרוצה לחיות, אבל התאווה עלולה להשכיח ממנו את הדיוק, עדיף שישים סכין בפה במקום אוכל, ולא יסתכן באפשרות שהמושל ישים לו סכין על הצוואר.
נכון, המטעמים אצל המושל מאוד טעימים, אבל הסיבה שאנחנו אוכלים מה שטעים לנו היא שהגוף מאותת לנו בדרך הזו איזה אוכל אנחנו צריכים כדי לחיות. אבל הלחם אצל המושל הוא לחם כזבים, הוא אולי נראה כמו משהו שיתן חיים, אבל הוא בקלות רבה עלול להביא דווקא את המוות.
הנמשל הוא היצר הרע:
כשאדם רוצה להיות הבעלים של הנפש שלו, כשהוא רוצה לשלוט בעצמו לגמרי, הוא חייב לנהל מלחמה מול היצר. הדוגמא שמובאת כאן היא של יצר האכילה, אבל היא נכונה לכל אחד מהיצרים.
כשאדם יושב לאכול לחם יבש, המושל, היצר הרע, לא יושב איתו בארוחה. כשאדם אוכל אוכל טעים במיוחד, אז המושל נמצא שם גם. וכשאדם יושב לאכול לחם עם המושל, הוא צריך להבין שהוא בעצם יושב להלחם עם המושל. הוא נמצא במלחמה, הארוחה הזו עצמה היא מלחמת היצר. ולכן חשוב מאוד שיבין מה נמצא לפניו. זה לא אוכל, אלו כלים של היצר הרע. חשוב שיבין מי נמצא לפניו, היצר הרע בוחן אותו, הוא מנסה למשול עליו.
ולכן אם אדם בעל נפש, כשהוא עובד על שליטה מלאה בחיים שלו, הוא לא רוצה להגרר לתאוות. ואם היצר מושל עליו, עדיף לו לשים בפה דברים מרים, לחם יבש, פלפל חריף, יותר מדי מלח, כל מה שיוכל כדי להנצל מהקרב.
אדם כזה לא יתאווה למטעמים של היצר, לא ילך אחרי הטעמים והריחות, כי הוא לחם כזבים. הלחם הזה יטה אותו אל החומריות ומשם אל המוות בעולם הבא.
אבל השימוש במילה סכין בש' שמאלית במקום בס', והלשון המסובכת מכוונים לפירוש מקביל:
הדרך הבסיסית להלחם ביצר היא להמנע ממנו, לפחות במקומות שבהם קשה להתמודד איתו. ואז האדם מגביר את הרוחניות שלו, עסוק בה, עד שהוא יכול לכלול גם את היצר הרע בעבודת ה', לצרף אותו אל הטוב. "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך": בשני יצרך.
כשאדם יושב לאכול לחם עם המושל, עם היצר הרע יחד, בסעודת מצווה, בשבת, בחג, בכל מקרה שבו אנחנו משלבים את היצר הרע עם היצר הטוב, ובמקרה של אדם קדוש, גם בכל סעודה רגילה; אז חשוב שיבין את אשר לפניו. חשוב שיבין שה' לפניו. שיויתי ה' לנגדי תמיד. ואז יש אפשרות לשים שכין בפיו, משורש 'שכן', לשים את השכינה ממש בתוך פיו. הוא אוכל ונהנה, וזו עבודת ה'. שם ה' שורה באותו זמן. וזו אפשרות שיש למי שהוא בעל נפש, שנפשו חשובה לו מגופו והיא העיקר בחיים שלו.
וגם אז חשוב לשים לב שהאדם זוכר מה המטרה. שהוא לא נגרר להסברים ולטעמים שנותן היצר הרע לאכילה. הוא לא אוכל כי צריך לחיות, הוא לא אוכל כי זה מתחשק לו. הטעמים האלו הם לחם כזבים. הם שקר, הם לא מביאים לעולם הבא. הוא אוכל כי זה מצווה. הוא אוכל כחלק מעבודת ה'.