ר׳ יעקב בן בנימין יצחק בלום
(ח' בסיון תרע״ג — ח״י בחשוון תשנ״א)
כל מי שהכיר את אבינו וסבנו, ר׳ יעקב בלום, ידע שבפניו אדם מיוחד. קשה מאד לתאר במלים את מעלותיו ואת ייחודו. דרך סיפור קורות חייו, בשזירת קווי אופיו, מידותיו ומעשיו הטובים, נקווה להעלות על הכתב לפחות תמונה חלקית של דמותו המפליאה.
הוא נולד באסרו חג שבועות דחו״ל (ח׳ סיון) בשנת תרע״ג (1913) לבנימין יצחק בן יעקב אנטאשווינסקי, וציפא בת פייבוש (לבית קענסקי), בפרבר של העיר וילנה. הוא נרשם ב״ספר הנולדים של יהודי וילנה״, כפי שמעידה ״תעודת לידה״, שהיה מציג בגאוה.
בילדותו הוא חי עם משפחתו בעיירה קטנה (״שטעטל״) באיזור וילנה. על חוויות החיים הפסטורליים בעיירה היה מספר לילדיו ואחייניו סיפורים אין קץ, ולימים אף רשם אותם בסדרת מכתבים לנכדותיו לאחר שעלה לישראל. במכתבים אלה הוא תיאר בפרוטרוט את מלאכת אביו, את סדרי הלימוד ב״חדר״, את כלכלתם ואת המעבר לחיים ״מערביים״ בארה״ב.
בגיל 10 הוריו היגרו אתו ועם אחותו ואחיו הקטנים ממנו לארצות הברית, שם שינו את שמם ל״בלום״. זמן קצר לאחר הגיעם לניו יורק, פורסמו על יעקב הצעיר ידיעות בעתונות האידיש המקומית בכותרת ״עילוי הגיע״, בגלל ידיעותיו הרבות בלימודי קודש.
בבית הספר העממי, אליו נשלח, הוא היה היהודי היחיד בכיתה. שם, בנוסף ללימוד השפה הזרה אנגלית, גם למד להגן על עצמו בכח הזרוע. לימים היה מספר, איך הוא למד, שכדי להסתדר עם הגוים בכיתה, הוא היה חייב להראות להם, שהוא מסוגל ל״דבר בשפת הכוח שלהם״. מכאן גם יסוד להזדהותו עם עקרונותיו של חתנו הגדול, הרב מאיר כהנא הי״ד.
הוא המשיך את לימודי הקודש בשעות אחר הצהרים (כפי שהיה נהוג באותם שנים) בישיבה של הרב משה פיינשטיין, ״ישיבת תפארת ירושלים״. בגלל ידיעותיו הרבות הוא צורף לכיתה של בנים בני שש עשרה.
כמו רוב בני גילו ה״מהגרים החדשים״, עזר בפרנסת משפחתו. הוריו עשו מאמצים רבים לבסס את כלכלת המשפחה. באופן כללי היתה בבית רוח של הסתפקות במועט ושל חסכון. ר׳ יעקב דבק ברוח זו כל ימיו, ולא סבל לראות בזבוז. הוא קימץ בצרכי עצמו, אך לצרכי אחרים ידו היתה פתוחה. הוא הִרבה במתן צדקה ומתנות. הוא עזר לכל, אף למי שידע שאינם מנהלים כלכלה מחושבת כמותו. פעם הוא העיר על החיים הבזבזניים של היום: ״עוני ועושר הם דבר יחסי, המשתנה עם הזמן. מה שהיום קרוי עוני, היה פעם קרוי עושר מופלג״. מידת ההסתפקות במועט, שהוריש לנו, חשובה יותר מירושה בממון, שעוברת עם הזמן.
בשנת תרצ״ו הוא התחתן: אשתו לאה נולדה בהונגריה בעיר נודבורוד (Nagyvarad) בשנת 1915 למנחם זאב בן יצחק פרידמן וחנה בת אליעזר בראון, והיגרה עם משפחתה לארצות הברית, כשהיתה בת עשר, בשנת 1924. אביה שימש ברב כאיזורים שונים של מנהטן וברוקלין, והתעניין במיוחד בחינוך בנותיו. הוא עמד על ידיעותיו הרבות של ר׳ יעקב בתורה, ורצה להסמיך אותו לרבנות, אבל ר׳ יעקב סירב.
התקופה היתה תקופת שפל כלכלי עמוק, והמחסור במקומות עבודה היה בהיקף אדיר. הודות לכשרונותיו, הצליח לקבל ציון גבוה מאד בבחינה שערכה עיריית ניו יורק למשרה של פקיד, וכך זכה למשרה עם משכורת מובטחת, דבר נדיר באותן שנים. השפל הכלכלי השאיר עליו רושם עז, ולכן לא עזב את משרתו הבטוחה בעירייה למרות המשכורת הנמוכה יחסית לאותה עבודה בסקטור הפרטי.
בין ההקפדות שלו היתה דייקנות במסירת מעשר כספים. היתה לו מעטפה, שבה היה מניח בתחילת כל חודש עשירית מהמשכורת שלו, בשנים שהמשכורת שולמה במזומן. לאחר מכן, היה שומר קצת מזומן במעטפה זו, ומנהל רישום מדוייק של הסכומים שהיה חייב אותם לצדקה.
נולדו לו בת, ליבי, ובן, שרגא. למרות שעבד משמרת שנייה בחנות הוריו בנוסף על עבודתו בעיריה, היה מסור מאד בטיפול ובחינוך ילדיו. כאשר היה בבית, הוא תמיד השתתף בעבודות הבית — אף פעם לא ישב בטל, כשאשתו עסוקה.
בבית הכנסת בחו״ל, אף על פי שלא היתה לו משרה רשמית, היה פועל לטובת כל דבר נצרך. כאב ליבו, כאשר ראה המון סדורים וחומשים קרועים בבית הכנסת, ולכן למד לכרוך ספרים, והיה מתקן אותם. גם בשנותיו האחרונות, כאשר לא היה יכול לעבוד בהתנדבות מחוץ לבית, הוא כרך בהתנדבות מאות ספרי קודש עבור ישיבת מרכז הרב ועבור בית הכנסת במושב אבן שמואל.
הוא גם היה אחראי לרישום המקומות לימים הנוראים בבית הכנסת בחו״ל, ואיסוף התשלומים עבור אותם מקומות. הוא תמיד נזהר להפריד בין כספי הציבור לכספו הפרטי, ולשמרם בכיסים נפרדים, כהוראת ההלכה בגבאי צדקה. חברי ההנהלה הכירו במסירותו למען בית הכנסת, ונתנו לו כאות הוקרה, מגש לנרות שבת, עליו חרוטות המלים הבאות, אותן הוא חיבר: ״ראש השנה תשי״ג, לאדל [לאה] בלום, אשת חיל. בהוקרה על שמאפשרת לבעלה להקדיש את זמנו לבית הכנסת, מקהילת סניר-ווילנה״.
בתקופה זו קרה דבר, שבו באו לידי ביטוי מיוחד מאוויו הפנימיים למען יושר וצדק ולמען ההלכה. למרות אופיו הצנוע והשקט, שבלט לעיני כל מי שהכיר אותו, כאן נתגלה כלוחם אמיץ: ״במקום שאין איש״…
בשנת תשי״ג, עיריית ניו יורק הוציאה צו להרוס את בנין בית הכנסת, כדי לבנות שיכונים במקום. החברים הרשמיים של בית הכנסת, עליהם נמנה, תכננו למכור את בית הכנסת לעיריה, ולשלשל את רוב הכסף לכיסיהם הפרטיים. ר׳ יעקב היה היחיד מבין החברים שדרש שהכספים ייתרמו למוסדות דתיים אחרים, כפי שמחייבת ההלכה במקרה כזה. כתוצאה מעמידתו האיתנה, תבעו אותו החברים לדין פלילי בטענה שהפריע לביצוע דרישת העיריה לנטישת המבנה.
אבל ״ועד הרבנים דניו יארק רבתי״ תמך בו, ולבסוף, בית הכנסת, שנבנה כמאה שנה לפני כן, והיה במצב ירוד, שוקם ועומד עד עצם היום הזה. באותו זמן, רב בית הכנסת היה הרב אליהו משה שיסגל זצ״ל, חתנו של הרב משה פיינשטיין זצ״ל, והוא נתבע לדין הפלילי יחד עם ר׳ יעקב.
עוד דוגמה יוצאת דופן של מעורבותו בחיים הציבורים הדתיים היתה פעילותו ב״ארגון שומרי שבת בשרות הצבורי״ (Sabbath Observers in Civil Service). כאשר הוא התחיל לעבוד בעיריית ניו יורק, שבוע העבודה כלל את יום השבת. לאלה שלא עבדו בשבת, היו מורידים את ערך היום ממשכורתם הדלה. שומרי השבת עוברי העיריה התארגנו, וביקשו שיורשה להם לעבוד שעות נוספות בימי חול, כדי להשלים את השעות של שבת, וכך תשולם להם משכורת שלמה.
הארגון הגיש תביעה משפטית נגד העירייה, עליה היה ר׳ יעקב אחר משני החתומים. הוא היה מודע לכך, שבחתימתו על התביעה הוא מסכן את משרתו, אך סוף הסיפור היה ניצחון: בין המסמכים שהשאיר אחריו, יש מכתב מן העירייה, מיום 25 ביוני 1943, המודיע, שהחל מתאריך 19 ליוני, שומרי שבת יוכלו להוסיף שעות במשך השבוע, ויקבלו משכורת מלאה. אלה היו שני מקרים, בהם לחם בתקיפות למען עמו ותורתו.
כל ימיו קבע עתים לתורה, אבל משנה מרץ ללימוד תורה קיבל בתום מלחמת העולם השנייה, כאשר הגיעו ידיעות שהושמדה העיירה שלו, ושנספו כל יושביה (חוץ משניים). הוא הבין ששם לא יימשך לימוד התורה, ולכן קיבל על עצמו ללמוד תורה במקום הניספים. מלבד פרשת השבוע, הוא למד דף יומי בגמרא בנאמנות.
הוא היה מדייק מאד בלשון הגמרא. פעמים רבות היה מעיר על סגנון משונה בגמרא או ברש״י, והתאמץ למצוא את הפתרון. ״יגעת ומצאת — תאמין״. (גם בלימוד פרשת השבוע אהב לעסוק בפשטות הישרה של הפסוקים; במיוחד חיבב את הספרים ״אזנים לתורה״ ו״העמק דבר״ בגלל השיטה הפשטנית והאמיתית שלהם).
הוא פירק את מסכתותיו לקונטרסים קונטרסים, והיה לוקח אותם אתו לכל מקום, כדי לנצל את זמנו הפנוי, בהמתנה בתורים, באוטובוסים, וכדומה. זמניו הקבועים ללימוד היו, בין היתר, שעה לפני כל תפילה וגם אחרי התפילה. בלימודו בדף היומי היה תמיד מחזיק 15 דפים קדימה, לפני הלוח הכללי, כדי שאם ח״ו יקרה משהו ולא יוכל ללמוד, עדיין יעמוד בקצב של הלוח.
לכל מסכת היה מצרף דף, בו רשם דברים מתוך לימודו. גם את תאריך הסיום שלו רשם, וכן את קורות משפחתו וקורות העולם באותו יום בו סיים. לאחר קום המדינה היה מייחד חלק לקורות במדינת ישראל בנפרד מהקורות בעולם הכללי. על פי הרישום הזה ידוע לנו שהוא סיים את הש״ס כשבע פעמים.
התרשמנו מאד למצוא את אשר כתב בתקופה מוקדמת יחסית באחד הדפים הללו, על רצונו העז לעלות לארץ ישראל. את אהבתו ונאמנותו למדינת ישראל רואים כבר בשנים הראשונות, גם ברשימות הנ״ל וגם באוסף מודעות ומאמרים ששמר. למשל, מוצאים את אשר תיאר לאחר מלחמת ששת הימים. מתוך התיאור עולים גודל התרגשותו ועוצם פליאתו מן הנסים.
בגיל 59 הוא יצא לפנסיה מוקדמת, והגשים את חלום חייו, כאשר הוא עלה לארץ בשנת תשל״ב. לאחר שעלה, מעולם לא יצא לחו״ל, אפילו לראות את קרוביו הרבים. מיד כשהגיע, הקדיש מרץ רב לשיפור ידיעותיו בלשון העברית. גם לאחר שגמר את האולפן, המשיך ללמוד שיעורי עברית מתקדמים מאד, כדי להשתפר עוד ועוד. באשר לתעסוקה הוא אמר: ״מספיק זמן עבדתי להרוויח כסף; כעת אני רוצה להרוויח מצוות״. הוא התחיל לעבוד כמתנדב בבית החולים שערי צדק. הוא עסק בהתנדבות זו במשך עשר שנים, עד שחלתה אשתו.
בעבודתו כמתנדב הוא הצטיין במסירותו ובחריצותו. תכונתו הקבועה להקדים לכל מקום באה לידי ביטוי גם כאן: הוא דייק בימים ובשעות, כאילו מונים את השעות בשביל משכורת. עבודתו היתה בדרך כלל בהליכה לבתים של אנשים חולים: היה מניח תפילין לאנשים רתוקים למיטה, והיה לומד אתם. עם אחרים היה מטייל, וסתם מדובב אותם, והיה מאיר במקצת את חייהם במזגו הנעים. באופן כללי, הוא ידע לתת הרגשה טובה לכל מי שהיה לידו. בבית הכנסת, בקשו ממנו ללמד נער בכל יום גמרא. הוא עשה כן, ואפילו בימיו האחרונים, כשהיה באפיסת כוחות, ישב כל יום עם הנער, ולמד גמרא.
גם בארץ הקדיש זמן רב לבית הכנסת. כפי שאמר הרב אהרן נשר בהספדו: ״לא הקדימוֹ אדם לבית המדרש מעולם. בחורף היה משכים קום להדליק את התנורים בבית הכנסת שעה לפני התפילה, וישב ולמד עד תחילת התפילה. ובערב, לאחר גמר השיעורים, הוא ישב ולמד. אם נעדר מגיד השיעור הקבוע של השיעור במשנה ברורה, היו מבקשים ממנו ללמד, כי הרי תלמודו בידו, והוא אינו צריך להכין את השיעור קודם לכן. אם היו מבקשים ממנו לגשת לפני העמוד, תמיד היה מתנדב, ולא מפני שהיה לו כח גדול, ולא מפני שהיה גדול החזנים, אלא מפני ש׳במקום שאין איש, הֱיֵה אתה איש׳״.
אהבתו לארץ ישראל ורוחו הציונית באו לידי ביטוי במכתביו הרבים, שכתב לבני משפחתו בחו״ל משך כל שנותיו בארץ. בעיניו אפילו נהלים פשוטים במדינה היו ראויים לשבח. כך זכה להפיץ ברבים את שבחי ארץ ישראל, מדינת ישראל וצה״ל.
אי אפשר שלא לציין את אהבתו הגדולה לילדים בכלל ונאמנותו למשפחה בפרט. היה לו ולאשתו לאה ז״ל חלק גדול מאד בגידול הנכדים. וכאשר החלו נולדים הנינים, שניהם שוב לבשו מרץ נעורים, והחלו מטפלים בתינוקות כמלפני שנים. ר׳ יעקב לא הפסיק לשמור על הנינים ולטייל איתם, עד שכלו כל כוחותיו. בקיץ תש״ן, כאשר בקושי היה לו כוח לצאת מן הבית, עדיין בא לשבת בבית נכדותיו לשמור על התינוקות, כדי שתוכלנה לצאת או לנוח.
הוא היה משתדל ככל האפשר ללמד זכות על אחרים; נמנע מלדבר לשון הרע. אם אמר דבר שנשמע כזה, מיד בא הסבר: ״אני יכול להבין אותו, היו לו נימוקים אלו ואלו״. עוררו את חמתו רק אלו שאמרו דלטוריה על עם ישראל, שפנו לגוים בהתנגדות למדינת ישראל, כי זה היה נגד מהותו.
מעולם לא התלונן. אפילו בסוף חייו, כשמצבו התדרדר, היה מדגיש וחוזר ומדגיש: ״אין לי על מה להתלונן, ברוך השם היו לי הרבה שנים טובות״. הוא קיבל את הכל בשמחה.
אבל ראש לכל מידותיו היתה מידת הענווה. הרב נשר סיפר עליו: ״הוא היה בא אלי להתייעץ בפרטי פרטים, אם בדבר הלכה, אם בדבר הנהגה, אם בדברים שנוגעים לאחרים, וגם בדברים שבני אדם חושבים שאפשר להחליט עליהם לבד. הענוה שלו לא נתנה לו להחליט לבד״. כמובן, זה לא גרע ממידת העצמאות הגדולה שלו. תמיד השתדל לעשות הכל בעצמו, ולא להיעזר באחרים. אפילו כשכבר היה חלש, נמנע מלבקש עזרה.
בכל מה שעשה היה מצטנע: בתורתו ובמעשיו הטובים. אפשר לומר שהתבלט באי התבלטותו. לא דיבר בפני אחרים כשלא היה צריך. לא נכנס לוויכוחים מיותרים. אף על פי שנתן הרבה לצדקה, עשה הכל תוך בריחה מן הכבוד. וכפי שחתנו הרב מאיר כהנא זצוק״ל היה אומר: ״כל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו — זה נאמר על ר׳ יעקב״.
בחדשים האחרונים לחייו כוחותיו אפסו בהידררדות מהירה. אור לי״ח חשוון תשנ״א, איבד את הכרתו, וכך נחסכה ממנו הידיעה המרה על רצח חתנו הרב מאיר דור כהנא הי״ד, אשר הגיעה אלינו כמה שעות לאחר מכן. עברו עוד כמה שעות, ויצאה נשמתו הטהורה באותו יום. אין בינינו היודע להסביר את ״מפלאות תמים דעים״, מדוע נגזר שיסתלקו שניהם באותו יום. אך ברור שהיו שניהם ״בני עלייה״, אם זכו להופעה מיוחדת כזאת של השגחה פרטית.
בחייו למדנו ממנו מתוך הסתכלות עליו וחיים בקרבתו, בהכרתנו אותו, כמו ספר מוסר מהלך. עכשו כדי ללמוד ממנו אנו צריכים לספר עליו ולמנות את שבחיו. חבל על דאבדין ודלא משתכחין.