מגילת אסתר פרק א' – חמאה ודבש

מגילת אסתר נכתבה בזמן שאחשורוש עוד מולך, ואחריו דריוש הבן שלו, ולכן היה ברור שהפרסים יקראו את המגילה כדי לוודא שאין בה דברים רעים על המלך. ולכן במגילת אסתר יש הרבה דברים שרצו לכתוב לנו אבל אי אפשר היה לכתוב אותם בפירוש, כי הם יכולים להתפרש לא טוב אצל המלך. ולכן יש במגילה הרבה רמזים, כדי שאנשי השלטון לא יראו כאן משהו בעייתי, אבל מי שקורא בעיון יבין מה באמת רצו לומר.

הדרך העיקרית של המגילה לרמוז רמזים, היא על ידי מה שהיא משתמשת במילים של פסוקים ממקומות אחרים בתנ"ך. כשהפקיד הפרסי יקרא את המגילה זה לא יאמר לו כלום, אבל יהודי שמכיר את התנ"ך, מיד יקפוץ לו לעיניים שיש כאן רמז לפסוק במקום אחר, והוא ילך לקרוא שם, ויבין מה באמת ניסו לומר.

ויש גם רמזים מסוגים אחרים במגילה. והרמז הראשון נמצא כבר במילים הראשונות:

וַיְהִ֖י בִּימֵ֣י אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ המגילה כולה היתה בימי אחשורוש. וחשוב לדעת את זה כי נוכל להבין את המשמעות שלה רק אם נדע מה היו ימי אחשורוש.

ומה באמת היו ימי אחשורוש? מתי הוא חי?

בשביל זה צריך להסתכל רגע במבט על, על גלות בבל כולה.

בבל החריבה את בית המקדש הראשון והגלתה את ממלכת יהודה. ממלכת ישראל כבר היתה אז בגלות מאה ושלשים שנה מאז שאשור הגלו אותם. לממלכת בבל היו שלשה מלכים, נבוכדנאצר שהחריב את הבית, אויל מרודך הבן שלו, ובלשאצר הנכד שלו. בימי בלשאצר בבל נכבשה על ידי פרס ומדי יחד, ואז מלך דריוש הראשון שנה אחת, אחריו כורש שלש שנים, כשהוא מאפשר לעם לחזור לארץ, ואז אחשורוש כ14 שנה, [כך בכל אופן השיטה הפשוטה ביותר], ואחריו מלך דריוש השני שבימיו נבנה בית המקדש השני. ואותו כבש אלכסנדר מוקדון והמלכות עברה ליוון.

אבל כדי להבין למה חשוב לנו לדעת שהמגילה היתה בימי אחשורוש צריך לפרט קצת יותר: נבוכדנאצר מלך בבל מלך תשע עשרה שנה לפני חורבן בית ראשון. וכמעט מיד, כבש את ממלכת יהודה, והדבר הראשון שהוא עשה כדי לציין את הכיבוש הזה היה לקחת חלק מהכלים של בית המקדש ולהביא אותם לבבל[1]. וזה כנראה סימל מבחינתו שהוא ניצח את האלקים של ישראל.

שמונה שנים אחר כך בא נבוכדנאצר שוב ולוקח לגלות את יהויכין המלך, עם כל האנשים החשובים של ירושלים והחרש והמסגר, ויחד איתם גם את כל הכלים שבאוצרות בית המקדש ואת כל כלי הזהב שהוא יכל לפרק מהמקדש עצמו, ומביא אותם לבבל. בגלות הזו גלה גם מרדכי היהודי.

ואחד עשרה שנים אחר כך, הוא בא שוב, מחריב את בית המקדש ולוקח את כל שאר העם לגלות לבבל.

אבל עוד לפני הגלות הזו יש נבואה של ירמיהו שחשובה מאוד להבנה של הסיפור שלנו. ירמיהו מנבא שבבל תיפול שבעים שנה אחרי שהיא מלכה, ושאז גם העם יחזור לארץ ישראל[2].

ולגבי כלי המקדש עצמם, שהיו כנראה סמל חשוב מאוד גם בעיני העם, הוא מתווכח עם נביאי השקר ואומר שהם לא יחזרו מיד, אלא יהיו בבבל יחד עם הכלים שיגלו בהמשך, "עד יום פקדי אותם",[3] שזה כפי הנראה אותם שבעים שנה.

ואם כן אותם כלים שמסמלים כביכול שנבוכדנאצר ניצח את ה', אמורים על פי דבר ה' עצמו לחזור לארץ שבעים שנה אחרי שהתחילה ממלכת בבל, ואז גם בבל תיפול.

הבבלים ידעו על הנבואות האלו[4] והם לא מצאו חן בעיניהם כי זה אומר שבבל לא תשלוט לנצח, ולכן הם ניסו להלחם בנבואות, ולהראות שה' לא יצליח לקיים את מה שהוא אמר.

המקרה הראשון היה כשנבוכדנאצר חלם על פסל גדול עם ראש מזהב וחזה מכסף וכו', ודניאל פירש לו שראש הזהב הוא בבל, ואחריו ישלטו בעולם פרס ומדי, ואחריהם מלכות שלישית ואחריה רביעית, כלומר יוון ורומא, ובסוף תבוא מלכות המלך המשיח, ותפיל את כל הפסל ובעצם ישראל ישלטו. התגובה של נבוכדנאצר לרעיון שבבל לא תשאר תמיד השליטה של כל העולם, היה לבנות פסל גדול שכולו מזהב, ולומר בזה שכל העולם ישלט על ידי בבל לתמיד. ולהכריח את כל העמים להשתחוות לפסל הזה, ולקבל אותו עליהם.

ובמיוחד הוא רצה שהיהודים ישתחוו כדי שהם יקבלו עליהם שהמלכות שלהם לא תתגבר בסוף. והיהודים באמת משתחווים, חוץ מחנניה מישאל ועזריה. ומספיק שיש שלשה שלא השתחוו כדי שזה לא יחשב שעם ישראל השתחווה וקיבל עליו את הפסל, ולכן נבוכדנאצר מנסה לשכנע אותם להשתחוות בכל זאת, כי אם הוא יהרוג אותם זה לא ישנה את העובדה שהם לא השתחוו, והרסו לו את כל התכנית,

אבל הם לא משתחווים והוא זורק אותם לכבשן האש, שממנו הם יוצאים, ובזה נבוכדנאצר מבין שהוא לא יוכל להלחם בקב"ה.

ולא סתם האירוע הזה מזכיר את מה שמרדכי לא משתחווה להמן למרות שכל השאר כן.

המקרה השני הוא בסוף שלטון בבל, כשבלשאצר, הנכד של נבוכדנאצר רואה , כנראה, שלפי החשבון שלו כבר עברו שבעים שנה מאז שקמה ממלכת בבל, ונבואת ירמיהו לא התקימה, ולכן הוא עושה משתה, ומביא את כלי המקדש שנבוכדנאצר לקח, ושותה בהם יין עם אשתו והשרים שלו. כדי לציין שהנבואה הזו לא תתקיים.

ולא סתם זה מזכיר לנו את המשתה של אחשורוש[5].

ואז כותבות אצבעות על הקיר מנא מנא תקל ופרסין, ודניאל מפרש לו שמלכותו נשלמה ופרס ומדי הולכים לקבל את השלטון. ובאותו לילה פרס ומדי כובשים את בבל והורגים את בלשאצר.

ושנה אחר כך שזה הזמן שבאמת מלאו שבעים שנה לבבל, מולך כורש ומפרסם את הצהרת כורש שמתירה לכל מי שרוצה מעם ישראל לחזור ולבנות את המקדש, והוא שולח איתם גם חלק מכלי המקדש שחוזרים גם הם כשמולאים שבעים לבבל[6].

ואז כמתוכנן מתחילים לבנות את בית המקדש, אלא שאז יש שיבוש בתכנית שהיתה ידועה לנו. מגיעים צרי יהודה ובנימין, ומשבשים את העבודה, כל ימי כורש,

ואז כתוב בספר עזרא כך "וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם". והם מבקשים מאחשורוש שיעצור את הבניה של ירושלים ובית המקדש. ואחשורוש עונה להם[7] שאמנם הוא לא יכול לבטל את הבניה בעצמו, כי יש הצהרה של כורש שמתירה לבנות, ו"כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב", אבל הוא מצווה אותם ללכת ולבטל את הבניה בכח, בעצמם, עד שהוא יתן צו אחר. והם באמת מבטלים את הבניה כל ימי אחשורוש עד השנה השניה לדריוש שמלך אחריו.

השיבוש הזה בתכנית היה מכוון מאת ה'. והוא מסביר אותו לדניאל עוד לפני שאחשורוש מלך, שיהיו, בעצם, שני סוגים של שבעים שנה. שבעים שנה ממלכות בבל, העם יחזור לארץ עם כלי המקדש, שזה הצהרת כורש, ושבעים שנה מהחורבן שהיה תשע עשרה שנה אחר כך, יבנה בית המקדש.

ואם כן יש לנו כאן הפרש של תשע עשרה שנה, בין הצהרת כורש לבין בנית בית המקדש, וכמעט כולם הם ימי אחשורוש[8]. ולכן המגלה מתחילה "ויהי בימי אחשורוש", למרות שבמגילה לא נדבר על בנין בית המקדש שלא הושלם, ועל הצורך שהעם יחזור לארץ ישראל, אבל מי שיודע לקרוא רמזים יבין שזה ההקשר של סיפור המגילה כולה.

ומכאן אפשר להתחיל את המגילה עצמה:

כשהמגילה מפגישה אותנו עם דמות מרכזית, היא נותנת לה תיאור קצר, שהוא התיאור המהותי שלה לסיפור. והמגילה בוחרת לתאר את אחשורוש עצמו כך:  ה֣וּא אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ הַמֹּלֵךְ֙ מֵהֹ֣דּוּ וְעַד־כּ֔וּשׁ כלומר על כל העולם העתיק המוכר, מהודו במזרח ועד כוש באפריקה, במערב שֶׁ֛בַע וְעֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָ֖ה מְדִינָֽה[9]: מדינה זה לא ממלכה, אלא יחידה שלטונית נפרדת בתוך הממלכה. וכיון שפרס ומדי מולכות על העולם כולו, אין ממלכות אחרות, אבל יש חלוקה מדינית פנימית ל127 מדינות, והחלוקה הזו תופסת הרבה מקום במגילה.

ואם המגילה בוחרת לתאר את אחשורוש, דווקא כך, נראה שהיא אומרת שאחשורוש למרות שמלך על כל העולם יחד, מהודו ועד כוש, בחר להשאיר את החלוקה המדינית, וכמו שנראה בהמשך המגילה, גם את חלוקת העמים והכתב והשפה השונים, וזו כנראה נקודת המבט שלו, שאם ניתן לכל אחד להגדיר את עצמו, ולעשות מה שהוא רוצה, לא ימרדו. ולכולם יהיה טוב. בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם שהם ימי אחשורוש עליהם דיברנו כְּשֶׁ֣בֶת׀ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ עַ֚ל כִּסֵּ֣א מַלְכוּת֔וֹ כלומר בשנה הראשונה שבה הוא מלך, אבל המשפט הבא אומר בשנת שלש למלכו. אז איך זה מסתדר?

אלא ברור שכאן רומזים לנו למה אחשורוש עשה את המשתה, וזה מאותה סיבה שבשנה הראשונה למלכו, בתחילת מלכות אחשורוש הוא ביטל את בנית בית המקדש. כמו שנוכל לקרוא בספר עזרא, למי שמכיר את התנ"ך.

וכסא מלכותו הזה אֲשֶׁ֖ר בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָֽה: כלומר אל תחשוב שהוא ישב על כסא מלכותו במה שהוא כבש את כל העולם, כי את העולם כבשו מלכי אשור ובבל, ומאז כל מה שצריך זה לכבוש את עיר הבירה וממילא אתה המלך של כל העולם. ומדי ופרס היו צריכות לכבוש רק את בבל ובזה הן נהיו מלכי כל העולם, ואחשורוש אפילו לא כבש את בבל, אלא היה צריך רק לקבל את המלוכה על שושן הבירה מהמלכים שקדמו לו, וממילא הוא נהיה מלך על כל העולם. וזה מסביר את נקודת המבט שלו שבגללה בִּשְׁנַ֤ת שָׁלוֹשׁ֙ לְמָלְכ֔וֹ עָשָׂ֣ה מִשְׁתֶּ֔ה כי אחשורוש היה מלך על כל העולם, בלי להתאמץ, ובעצם רק דבר אחד מטריד אותו וזה מרד שיוריד אותו מהשלטון.

והוא יודע מהחלום של נבוכדנאצר שאחרי פרס ומדי תבוא מלכות אחרת שתנצח אותם. וכמו נבוכדאצר ובלשאצר לפניו, גם הוא רוצה למנוע את התרחיש הזה, אבל הוא לוקח שיטה קצת שונה משלהם. לאחשורוש יש תפיסת עולם מאוד תאוותנית. למשל הוא עושה כאן משתה של חצי שנה, או שהוא מחפש את האשה הכי יפה בעולם. ומבחינת נקודת המבט שלו כולם כאלה. את כולם מענינות התאוות שלהם, ולכן אם רק נדאג שלכל אחד יהיה כל מה שהוא צריך, אין סיבה שיהיו מלחמות, ואף אחד לא ירצה להלחם בשני, כי כבר יש לו את כל מה שהוא צריך. ולכן כדי למנוע את נפילת פרס ומדי בידי עם אחר שימרוד בהם, צריך שכולם ירגישו שהמלכות הנוכחית יכולה לתת להם את כל מה שהם צריכים.

בין מצד שיש לה את כל העושר שצריך, כי היא אספה את כל האוצרות של כל העמים, וכי כל העמים בעולם משלמים לה מיסים, ובין מצד שהמלכות נועדה לשרת את הציבור ולא את עצמה, ולתת לו את מה שהוא צריך. ולכן במקום להכריח את כל העמים להשתחוות לפסל זהב מרכזי, אחשורוש מראה לכל העמים שלמלכות יש עושר אינסופי, ושבזכות העושר הזה הם יוכלו לקבל את כל מה שהם רוצים. ולכן הוא עושה משתה לְכָל־שָׂרָ֖יו וַעֲבָדָ֑יו שהם אלה שעלולים למרוד בו אישית ולנסות להרוג אותו. וגם ל חֵ֣יל׀ פָּרַ֣ס וּמָדַ֗י שהם החילים ששומרים על הממלכה ומדכאים מרידות, כדי שיראו גם הם כמה טוב להיות חלק מהשלטון הזה, ו הַֽפַּרְתְּמִ֛ים[10]  שהם כנראה האנשים שמתאימים להיות שרים, וגם הם יכולים למרוד ולרצות להיות מלכים, וְשָׂרֵ֥י הַמְּדִינ֖וֹת כי לכל מדינה מתוך 127 מדינה היה שר משלה בשושן, שגריר, שדואג לאינטרסים שלה אצל המלך, והם יעבירו לכל המדינות את המסר. וכל אלו יהיו לְפָנָֽיו: כדי שיראו שמה שהוא מולך עליהם נותן להם את כל השפע הזה בְּהַרְאֹת֗וֹ אֶת־עֹ֙שֶׁר֙ כְּב֣וֹד מַלְכוּת֔וֹ כלומר שבמלכות שלו אישית, הכבוד שלה בא מהעושר שלה שנותן לה אפשרות לתת לעמים שמתחתיה את כל מה שהם רוצים וְאֶ֨ת־יְקָ֔ר תִּפְאֶ֖רֶת גְּדוּלָּת֑ו[11]ֹ שגם הגדולה שלו בתור המלך, החשיבות שמפארת אותה זה העושר, והיכולת לתת לעם את כל מה שהוא צריך, והוא נמצא שם בשבילם. והמשתה הזה היה יָמִ֣ים רַבִּ֔ים כדי לומר שהתועלת שבמלכות לא נגמרת, ותמיד יש עוד שְׁמוֹנִ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם: כלומר חצי שנה, וכנראה הוא רצה לומר שלמרות, שכמובן, יש לאנשים עבודה ומיסים, אבל לפחות חצי מהזמן המלכות טובה להם יותר ממה שהם משקיעים בה. ולכן גם שווה להם להשקיע. וּבִמְל֣וֹאת׀ הַיָּמִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אחרי שהוא הראה לכל הגדולים ששווה להם להיות חלק מהמלכות שלו עָשָׂ֣ה הַמֶּ֡לֶךְ לְכָל־הָעָ֣ם כדי להראות שגם לאנשים הפשוטים משתלם להיות חלק מהממלכה.

ואת זה הוא הראה לכל העמים על ידי האנשים הַנִּמְצְאִים֩ בְּשׁוּשַׁ֨ן הַבִּירָ֜ה אפילו במקרה, שיהוו דוגמא לכל שאר האנשים. לְמִגָּ֧דוֹל וְעַד־קָטָ֛ן כי המטרה להראות שלא משנה החשיבות, לכולם יש תועלת מהמלכות. ולכן עשה להם מִשְׁתֶּ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים שמסמלים את כלל היקף הזמן, כדי לומר להם שתמיד באמת הממלכה טובה לאזרח.

לארמון היו הרבה בתים שבשם כולל נקראים ביתן, ומסביבם היתה גינה של עצים ליופי, ומסביבה שטח פתוח שאין בו בתים. וכדי להכניס את כולם הוא לא יכל לעשות בבתים עצמם, וגם לא בגינה אלא בַּחֲצַ֕ר גִּנַּ֥ת בִּיתַ֖ן הַמֶּֽלֶךְ: באוהלים שהוא שם בחצר שמסביב לגינה שמסביב לבתים[12].

אבל למשתה הזה היתה עוד מטרה. חוץ מלקבץ את כל האנשים מסביב לממלכה, כמו שעשה נבוכדנאצר עם הפסל, גם לגרום ליהודים לוותר על חלום בית המקדש שלהם, כמו המשתה של בלשאצר. אלא שהפעם היהודים בעצמם ישתו ויודו שלא צריך בית מקדש, ואז אולי גם הנבואות לא יתקיימו, ולא תחליף ממלכה אחרת את פרס ומדי.

ולכן בתוך כל אנשי שושן יבואו גם היהודים, ויראו שהם לא צריכים בית מקדש.

וכאן מגיע תיאור של הסעודה, ולמי שמכיר את התנ"ך הוא רומז ישר למשכן: כי יש לנו כאן אוהל עשוי מכמה סוגי בדים והכל עשוי מתכלת וארגמן ובוץ שזה שש, ומזהב וכסף. וכדי שלא נפספס את הרעיון הזה כתבו כאן "עמודי שש" שמופיעים בשיר השירים "שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים" כלומר העמודים של המשכן שמחזיקים יריעות שש של חצר המשכן, והם על אדני זהב, ו"מראהו כלבנון בחור כארזים" זה בית המקדש שעשוי מארזי הלבנון.

ומבחינת הפרוט של האוהל מתחילים בשמים, בחלק העליון של האוהל: ח֣וּר׀ כַּרְפַּ֣ס וּתְכֵ֗לֶת חור וכרפס הן כנראה מילים פרסיות, כי הן לא מילים בעברית או בארמית, אבל מסתבר שכמו התכלת גם הם סוגי בדים יקרים. והתכלת רומזת לשמים. והאוהל הזה אָחוּז֙ כלומר קשור בְּחַבְלֵי־ב֣וּץ וְאַרְגָּמָ֔ן בוץ זה שש בארמית, וכאן כנראה השתמשו במילה שש לתאר את הצבע הלבן ולא את סוג הבד, ובבוץ כדי לתאר את הבד. ובכל אופן גם שני הסוגים האלו היו במשכן, ומהם עשו חבלים לחבר את האוהל עַל־גְּלִ֥ילֵי כֶ֖סֶף וְעַמּ֣וּדֵי שֵׁ֑שׁ[13] שהם מחזיקים את האוהל. והאורחים שוכבים על מִטּ֣וֹת׀ זָהָ֣ב וָכֶ֗סֶף שנמצאות עַ֛ל רִֽצְפַ֥ת בַּהַט־וָשֵׁ֖שׁ וְדַ֥ר וְסֹחָֽרֶת: כל המילים האלו חוץ משש לא מוכרות לנו. ויתכן שהם בדים והרצפה היתה שטיחים יקרים, או שהם סוגי אבנים והרצפה היתה מאבנים טובות. והסדר של החשיבות הולך ועולה, כי לפי המבט של אחשורוש אין דבר כזה דברים שמימיים, אלא הכל ארצי, הכל תאוות, וכל האידיאולוגיות הגדולות רק נועדו לספק תאוות. ולכן כמה שיורדים ככה זה יותר חשוב,

כי יש מי שידבר על השמים, אבל באמת הוא רוצה להיות אחוז בעמודים, שעומדים על האדמה, ולשכב על מיטה, ולהגיע עד הרצפה.

וזה גם מה שהוא אומר ליהודים: למה לכם בית מקדש? באמת רק כי אתם רוצים כבוד ופאר, אתם מתעסקים עם השמים, רק כדי להגיע לדברים ארציים. אז הנה יש לכם הכל כבר כאן. וְהַשְׁקוֹת֙ בִּכְלֵ֣י זָהָ֔ב לכבוד, וְכֵלִ֖ים מִכֵּלִ֣ים שׁוֹנִ֑ים גם כאן זה רמז, כי קשה להבין מה המעלה הגדולה בכלים מכלים שונים,[14] אם הם כבר  שותים בכלי זהב, אלא רומז לכלים שונים ממה שרגילים להשתמש בהם, שזה כלי המקדש, וכלים ש"שונים בהם באיוולתם", כמו שכבר עשה בלשאצר וְיֵ֥ין מַלְכ֛וּת רָ֖ב כְּיַ֥ד הַמֶּֽלֶךְ: שלא רק ביד המלך תהיה הכוס וישתה הוא ושריו, כמו אצל בלשאצר,[15] אלא כל האזרחים גם כן ישתו במשתה הזה, ויודו שבית המקדש לא יבנה עוד, ושהמלכות של פרס ומדי תמשך לנצח. וְהַשְּׁתִיָּ֥ה כַדָּ֖ת דת זה חוק בארמית, והדת כאן היא לא דתי פרס ומדי, אלא דת השתיה שהיא אֵ֣ין אֹנֵ֑ס[16] אונס זה מילה בארמית, והפירוש המקורי שלה זה לגזול או להגביל. וגם כאן אין מי שמגביל את השתיה כך שכמה שרק ירצה אדם לשתות יהיה לו, ויוכל להשתכר, למרות שהוא אצל המלך וזה לא מכובד, כי השתיה כדת השתיה ולא כדת המלך. וכששותים כמובן חושבים פחות על אידיאולוגיות וחילוקי דעות כִּי־כֵ֣ן׀ יִסַּ֣ד הַמֶּ֗לֶךְ שזה היה הרעיון היסודי של כל הסעודה הזו עַ֚ל כָּל־רַ֣ב בֵּית֔וֹ כדי להראות שהמלכות לטובת העם, ולכן גם גדולי המשרתים, שביום רגיל חשובים הרבה יותר מאשר האנשים שבאו למשתה, שירתו את האנשים של שושן.

והראו שהמלכות יכולה לַעֲשׂ֖וֹת כִּרְצ֖וֹן אִישׁ־וָאִֽישׁ[17]: ס שאין מישהו שאת הרצון שלו היא לא יכולה למלא, כל אחד לפי האידיאולוגיות שלו[18], ואם כל אחד יכול למלא את התאוות שלו אז אין יותר סתירות בין הרצונות.

אלא שכאן מגיע הסדק הראשון בתכנית של אחשורוש, ש גַּ֚ם וַשְׁתִּ֣י הַמַּלְכָּ֔ה[19] בתנ"ך מלכה יכול לומר שני דברים, או אשתו של המלך כמו "שישים המה מלכות ושמונים פילגשים", או שהיא המולכת ושולטת כמו מלכת שבא, וכאן זה בדיוק היה הדיון. כי לדעת אחשורוש ושתי היא מלכה, רק כי היא אשתו של המלך, אבל לדעתה היא מולכת על הנשים כמו שהוא מולך על הגברים, ולכן היא עָשְׂתָ֖ה מִשְׁתֵּ֣ה נָשִׁ֑ים מעצמה. כי היא אמרה, אם באמת אפשר לתת לכל אחד מה שהוא רוצה, ולספק את צרכי כולם, אז גם לנשים. ולמה שהנשים לא יהנו מהמלכות? וכמו שיש מלך לגברים שדואג לטובתם, שזה אחשורוש, כך יש מלכה לנשים שדואגת לטובתם שזו ושתי.

ובזמן שהגברים נמצאים בחצר גינת הביתן, היא עשתה את המשתה בֵּ֚ית הַמַּלְכ֔וּת אֲשֶׁ֖ר לַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ[20]: כדי להדגיש שהיא מלכה ממש והמטרה שלה היא בית המלכות.

וכבר יש לנו כאן פער בין הרצונות של אחשורוש עצמו לרצונות של אשתו, שהמילוי של התאוות לא יכול לסדר.

ולכן כדי לסדר את הענינים ולהבהיר לכולם מי באמת קובע בממלכה בַּיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שהוא היה היום האחרון של המשתה, ואם עכשיו הוא לא יראה שהיא טועה, הטעות הזאת עלולה להתקבע אצל העם ו כְּט֥וֹב לֵב־הַמֶּ֖לֶךְ בַּיָּ֑יִן שאם הוא היה פחות מבושם אולי היה עושה את זה אחרת, אבל הוא הכניס את עצמו למלכודת. ו אָמַ֡ר לִ֠מְהוּמָן בִּזְּתָ֨א חַרְבוֹנָ֜א בִּגְתָ֤א וַאֲבַגְתָא֙ זֵתַ֣ר וְכַרְכַּ֔ס [21]שלשמות שלהם יש לנו משמעות רק בדרש, חוץ מחרבונא, שחשוב לזכור שהוא היה גם כאן. שִׁבְעַת֙ הַסָּ֣רִיסִ֔ים הַמְשָׁ֣רְתִ֔ים אֶת־פְּנֵ֖י הַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ: כך שכאשר העבדים של אחשורוש יגידו לושתי מה לעשות, יהיה ברור שהיא כפופה למלך.

\ולכן הוא שלח אותם לְ֠הָבִיא אֶת־וַשְׁתִּ֧י הַמַּלְכָּ֛ה שהיא קודם כל ושתי, אשתו של אחשורוש ורק מכח זה היא המלכה לִפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ שיראו שהוא יכול לצוות עליה. ותבוא בְּכֶ֣תֶר מַלְכ֑וּת כדי שיהיה ברור שכל מה שיש לה כתר מלכות זה בזכותו, ולא שהיא גם מלכה וגם אשתו לְהַרְא֨וֹת הָֽעַמִּ֤ים וְהַשָּׂרִים֙ אֶת־ יָפְיָ֔הּ כדי שיהיה ברור גם לכל העמים, וגם לשרים שבממלכה, שאין לה סמכות כלפיהם אלא כל מה שהיא מלכה זה כִּֽי־טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה הִֽיא: באופן מיוחד. וזה מה שמבדיל אותה משאר נשות הממלכה. וממילא ברור ש וַתְּמָאֵ֞ן הַמַּלְכָּ֣ה וַשְׁתִּ֗י שלדעתה היא היתה קודם כל מלכה ורק אחר כך ושתי, כלומר שזה התואר שלה מצד עצמה ולא רק כאשתו של אחשורוש. ולכן סרבה לָבוֹא֙ בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֖ר בְּיַ֣ד הַסָּרִיסִ֑ים שבעיניה זה היה בזיון, שהמלך ישלח אליה את הסריסים. ואם הוא היה מבקש בעצמו, אז היה אפשר לפרש את זה שהוא עובד איתה בשיתוף פעולה, ולא שהוא שולט עליה. אבל ביד הסריסים זה ברור, ולכן היא לא הסכימה לבוא. וַיִּקְצֹ֤ף הַמֶּ֙לֶךְ֙ מְאֹ֔ד וַחֲמָת֖וֹ בָּעֲרָ֥ה בֽוֹ[22]: יש בעברית כמה מילים שונות לכעס, והביטוי המקובל בתנ"ך זה ויחר אפו.

אבל כאן כתוב אחרת, "ויקצוף" שזה כעס עקיף, כי הוא כעס על הסריסים, שלא הביאו אותה, אבל הוא לא יכל להראות את הכעס שלו עליה,

"וחמתו" שזה כעס פנימי, שהוא מתחמם מבפנים, היא בערה בו, והוא לא יכל להוציא אותה החוצה. כי הוא קודם כל היה צריך לברר, מבחינה משפטית, אם הוא צודק.

וכאן צריך להסביר למה.

מדי ופרס מלכו יחד, כשלפעמים המלך מזו ולפעמים מזו. וממילא מה שצפוי שיקרה במצב כזה, זה שיעלה מלך מאחד מהם, ויהרוג את כל השרים של הצד השני, וימלוך לבדו על הכל. וכדי למנוע את זה הם קבעו חוקים מאוד נוקשים, שמגבילים מאוד את הסמכות של המלך.

ולכן, למשל, כתב שנכתב בשם המלך גם הוא בעצמו לא יכול לבטל, וגם לא חוק שקבע מלך קודם. ולכן לאחשורוש לא היתה סמכות לדון את ושתי בעצמו, כי היא מלכה ולא סתם אדם, אלא היו שופטים שצריכים לדון אותה. ולכן בנתיים הוא היה צריך לעצור את הכעס וללכת לשופטים.

ובאמת הדין כאן היה פשוט, כי הרי אין לה סמכויות באמת, והיא מרדה במלך, אלא שלאחשורוש היתה בעיה מצד העיתוי. כי הוא ניסה במשתה הזה להראות שהמלכות לטובת האזרחים, ושהיא יכולה לתת להם את כל מה שהם רוצים, והנה יוצא שהוא בעצמו הורג את המלכה, על דבר שיכול להראות קל בעיני האזרחים, אז זה יכול להפיל את כל המאמץ של החצי שנה האחרונה. כי מה שווה לאדם שיש לו כל מה שהוא רוצה, כשאפילו המלכה שיש לה ממש את כל מה שהיא רוצה, מספיקה טעות קטנה כדי שיהרגו אותה.

ואם כך עדיף לאדם שיהיה בלי מלכות, כי עדיף לו חיי עוני על פני מוות.

ולכן צריך את אלו שמבינים איך לשפוט נכון בעיתוי הנוכחי. ולכן וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ לַחֲכָמִ֖ים יֹדְעֵ֣י הָֽעִתִּ֑ים כי במילא הוא היה צריך ללכת לשופטים כִּי־כֵן֙ דְּבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ שלפי חוקי פרס ומדי גם דברים שנוגעים למלך עצמו, צריכים לבוא לִפְנֵ֕י כָּל־יֹדְעֵ֖י דָּ֥ת וָדִֽין: שיאמרו מה נכון בכל ענין, לפי החוקים שנקבעו, או שידונו דין בינו לבין אדם אחר. וְהַקָּרֹ֣ב אֵלָ֗יו שהם השרים הכי קרובים למלך, ולכן הם ידעו איך לשפוט הכי נכון, בעיתוי כזה, לפי מה שהמלך רוצה, הם כַּרְשְׁנָ֤א שֵׁתָר֙ אַדְמָ֣תָא תַרְשִׁ֔ישׁ מֶ֥רֶס מַרְסְנָ֖א מְמוּכָ֑ן[23] וגם כאן יש משמעות לשמות שלהם רק בדרש, חוץ מממוכן שִׁבְעַ֞ת שָׂרֵ֣י׀ פָּרַ֣ס וּמָדַ֗י שיודעים את החוקים אבל גם רֹאֵי֙ פְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ שהם יושבים לפניו ורואים כמה הוא כועס על ושתי, וגם הַיֹּשְׁבִ֥ים רִאשֹׁנָ֖ה בַּמַּלְכֽוּת: ויודעים מה אחשורוש ניסה להשיג במשתה.

ולכן שאל אותם כְּדָת֙ כלומר שיתנו פתרון חוקי מתאים מַֽה־לַּעֲשׂ֔וֹת בַּמַּלְכָּ֖ה וַשְׁתִּ֑י[24] כלומר מה נכון לעשות בענין המלכה ושתי שישפיע נכון על הממלכה כולה.

שהרי היא טוענת שהיא קודם כל מלכה מצד עצמה ורק אחר כך ושתי ואם נשאיר את הענין בלי עונש זה יתקבל כדבר נכון. אבל מצד שני עַ֣ל׀ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־עָשְׂתָ֗ה אֶֽת־מַאֲמַר֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ בְּיַ֖ד הַסָּרִיסִֽים: שגם אם אין לה סמכויות, מה שהוא קרא לה על ידי סריסים נחשב בזיון, ולכן בעיני המון העם היא לא צריכה למות והם יראו בזה סתירה לרעיון של המשתה. ס וַיֹּ֣אמֶר מומכן מְמוּכָ֗ן[25] ממוכן מוזכר קודם אחרון, כי הוא היה הכי פחות חשוב, וכאן הוא ראה אפשרות לגדל את עצמו,  ואמר לִפְנֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְהַשָּׂרִ֔ים כי הוא צריך להצליח לתת נקודת מבט, שתמצא חן גם בעיני המלך, שאותו הוא רוצה לרצות, וגם בעיני השרים, שצריכים לפסוק את הדין לֹ֤א עַל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְבַדּ֔וֹ עָוְתָ֖ה וַשְׁתִּ֣י הַמַּלְכָּ֑ה כלומר, כלפי המלך, ברור שמצד הדין היא קודם כל ושתי ורק אז המלכה, ובמה שהיא לא באה היא עיוותה את הדין, והיא בת מות.

אבל גם לא צריך לפחד ממה שיאמרו המון העם, כי לא רק כלפי המלך היא עיותה וקלקלה, אלא כִּ֤י עַל־כָּל־הַשָּׂרִים֙ גם כלפיכם השרים שצריכים לפסוק את הדין, ואל תגידו שזה ענין פרטי שלנו אלא גם וְעַל־כָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֕ר בְּכָל־מְדִינ֖וֹת הַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ: ואם כך זה דבר שיהיה חשוב לאנשים עצמם לעצור כִּֽי־יֵצֵ֤א דְבַר־הַמַּלְכָּה֙ ויתפרסם, ובעיני העם זה יהיה כלל עַל־כָּל־הַנָּשִׁ֔ים שישמעו באופן כללי מה היה לְהַבְז֥וֹת בַּעְלֵיהֶ֖ן בְּעֵינֵיהֶ֑ן שלמרות שלא ידעו מה היא בדיוק טוענת, אבל בְּאָמְרָ֗ם שהגברים עצמם יאמרו ש הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֡וֹשׁ אָמַ֞ר לְהָבִ֨יא אֶת־וַשְׁתִּ֧י הַמַּלְכָּ֛ה לְפָנָ֖יו וְלֹא־בָֽאָה:  וממילא הם יבינו שהם בעצמם לא יכולים לומר לנשים שלהם מה לעשות, והנשים לא יכבדו אותם יותר. ואת זה כל הגברים בממלכה ירצו למנוע.

ומצד השרים וְֽהַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה כבר היום מיד כשתחזרו הביתה, ולכן אין לכם זמן לחשוב יותר מדי תֹּאמַ֣רְנָה׀ שָׂר֣וֹת פָּֽרַס־וּמָדַ֗י אֲשֶׁ֤ר שָֽׁמְעוּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה שהן היו בסעודה ושמעו לא רק את המקרה אלא גם את האידיאולוגיה של המלכה, הן יאמרו אותה לְכֹ֖ל שָׂרֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וידרשו גם הן חלק בסמכויות שיש לבעלים שלהן. ולכן צריך להעניש את ושתי מהר ולהבהיר שזה לא נכון וּכְדַ֖י בִּזָּי֥וֹן וָקָֽצֶף: כלומר בזה יש מספיק בזיון גם לאנשים הפשוטים, וקצף, וכעס שיגרם להם בעקבות זה על ושתי עצמה שגרמה לזה, כדי שהאזרחים עצמם ירצו שנחוקק חוק שיבהיר שזה לא נכון. ולכן אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֗וֹב וההצעה מוצאת חן בעיניך יֵצֵ֤א דְבַר־מַלְכוּת֙ מִלְּפָנָ֔יו לא רק לגבי ושתי עצמה אלא וְיִכָּתֵ֛ב בְּדָתֵ֥י פָֽרַס־וּמָדַ֖י שזה יהיה החוק לגבי כל האזרחים וְלֹ֣א יַעֲב֑וֹר גם בעתיד. אבל נעשה אותו כך שמצד אחד לא נפגע בכלל שקבע המלך שכל אחד בממלכה יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, וממילא זה כולל גם את הנשים, ומצד שני נשאיר את הסדר הקיים שבו הגבר שולט באשתו. ותאמר שכיון שושתי לא באה אז אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תָב֜וֹא וַשְׁתִּ֗י[26] גם בעתיד, והיא תשאר רק ושתי ולא ושתי המלכה. ומעכשיו אסור לה לבוא לִפְנֵי֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ כי היא אמנם חופשיה לעשות כל מה שהיא רוצה, אבל המלכות שייכת למלך. ואם היא לא רצתה לבוא, אז לא תבוא יותר גם אם תרצה וּמַלְכוּתָהּ֙ שזה מה שהיא קיבלה מהמלך תלקח ממנה ממילא ו יִתֵּ֣ן הַמֶּ֔לֶךְ לִרְעוּתָ֖הּ

ואם יש לך בעיה מצד שהיא יפה במיוחד, נמצא לך מי שתהיה הַטּוֹבָ֥ה מִמֶּֽנָּה:[27] ואפשר לומר שהמלך בכלל לא הרג את ושתי, אלא רק אסר עליה לבוא עוד אל הארמון, אבל הגר"א אומר שכיון שהיא כבר היתה אדם פשוט, הוא גם הרג אותה,

אלא שלא זה החוק שהוא חוקק, כי העיקר, שאותו ישמעו כל העמים זה שלא תוכל לבוא. וכיון שזה יהיה מעשה כל כך משמעותי וְנִשְׁמַע֩ פִּתְגָ֨ם הַמֶּ֤לֶךְ אֲשֶֽׁר־יַעֲשֶׂה֙[28] כלומר כיון שהמלך יעשה את זה בפועל בעצמו, ישמע החוק החדש בְּכָל־מַלְכוּת֔וֹ כִּ֥י רַבָּ֖ה הִ֑יא וכיון שהיא כל כך גדולה, בלי המעשה לא ישמעו על החוק. וכיון שכל אחד ישלוט בבית שלו, ואשתו חופשיה לעשות כל מה שהיא רוצה, אבל זה אומר שאם היא לא תקשיב לו היא לא תוכל לבוא עוד אל הבית שלו, ותשאר בלי בית ובלי פרנסה, ממילא וְכָל־הַנָּשִׁ֗ים יִתְּנ֤וּ יְקָר֙ כלומר חשיבות וכבוד לְבַעְלֵיהֶ֔ן לְמִגָּד֖וֹל וְעַד־קָטָֽן: מהמלך והשרים ועד האנשים הפשוטים. ואפילו אם הבעלים שלהן קטנים ובזויים מהן הן יכבדו אותם כי הבעל שולט בבית, והאשה יכולה רק לבחור ללכת מהבית, ומי תבחר דבר כזה. וַיִּיטַב֙ הַדָּבָ֔ר בְּעֵינֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וְהַשָּׂרִ֑ים כי המלך יוכל כך לנקום בושתי בצורה חוקית. וכי שרות פרס ומדי לא יתבעו חלק בסמכויות של השרים. ולכן וַיַּ֥עַשׂ הַמֶּ֖לֶךְ כִּדְבַ֥ר מְמוּכָֽן: וַיִּשְׁלַ֤ח סְפָרִים֙ אֶל־כָּל־מְדִינ֣וֹת הַמֶּ֔לֶךְ אֶל־מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְאֶל־עַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשׁוֹנ֑וֹ[29] כלומר שהוא לא שינה את האידיאולוגיה, וכל מדינה נשארת מוגדרת לעצמה וכל עם נשאר מוגדר לעצמו, וכל אחד יכול לעשות כרצונו, ואפילו המלך, לא פונה אל העמים בלשון של העם השולט, אלא לכל אחד המלך כותב בלשון שלו, כי המטרה שלו לשרת את האזרחים. והוא רק הכניס כלל אחד קטן לִהְי֤וֹת כָּל־אִישׁ֙ שֹׂרֵ֣ר בְּבֵית֔וֹ שהבתים שייכים לגברים, כמו שהיה נהוג אז במילא, שהגברים יורשים את הנחלה, והאשה מצטרפת למשפחת הבעל. ואם היא לא רוצה לעשות את דברי בעלה היא יכולה לעזוב את הבית שלו. וזה אפילו קצת מחזק את האידיאולוגיה של אחשורוש, כי כל אחד שר לעצמו בבית שלו ולא המלך וּמְדַבֵּ֖ר כִּלְשׁ֥וֹן עַמּֽוֹ: פ ולא צריכים כולם לדבר פרסית, אלא כל אחד לעצמו לפי ההגדרה האישית שלו.

---

[1] בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמַלְכוּת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה בָּא נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיָּצַר עָלֶיהָ: וַיִּתֵּן אֲדֹנָי בְּיָדוֹ אֶת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וּמִקְצָת כְּלֵי בֵית הָאֱלֹהִים וַיְבִיאֵם אֶרֶץ שִׁנְעָר בֵּית אֱלֹהָיו וְאֶת הַכֵּלִים הֵבִיא בֵּית אוֹצַר אֱלֹהָיו: (דניאל א, א).

[2] וְהָיְתָה כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה: וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם ה' אֶת עֲוֹנָם וְעַל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם: (ירמיה כה, יא).

כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה (ירמיה כט, י).

[3] וְאֶל הַכֹּהֲנִים וְאֶל כָּל הָעָם הַזֶּה דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל דִּבְרֵי נְבִיאֵיכֶם הַנִּבְּאִים לָכֶם לֵאמֹר הִנֵּה כְלֵי בֵית ה' מוּשָׁבִים מִבָּבֶלָה עַתָּה מְהֵרָה כִּי שֶׁקֶר הֵמָּה נִבְּאִים לָכֶם: אַל תִּשְׁמְעוּ אֲלֵיהֶם עִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וִחְיוּ לָמָּה תִהְיֶה הָעִיר הַזֹּאת חָרְבָּה: וְאִם נְבִאִים הֵם וְאִם יֵשׁ דְּבַר ה' אִתָּם יִפְגְּעוּ נָא בה' צְבָאוֹת לְבִלְתִּי בֹאוּ הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בְּבֵית ה' וּבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה: כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֶל הָעַמֻּדִים וְעַל הַיָּם וְעַל הַמְּכֹנוֹת וְעַל יֶתֶר הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בָּעִיר הַזֹּאת: אֲשֶׁר לֹא לְקָחָם נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בַּגְלוֹתוֹ אֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה וְאֵת כָּל חֹרֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בֵּית ה' וּבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם ה' וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה (ירמיה כז, טז).

[4] וַיִּקַּח רַב טַבָּחִים לְיִרְמְיָהוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' אֱלֹהֶיךָ דִּבֶּר אֶת הָרָעָה הַזֹּאת אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: וַיָּבֵא וַיַּעַשׂ ה' כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר כִּי חֲטָאתֶם לה' וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ וְהָיָה לָכֶם הַדָּבָר הַזֶּה: וְעַתָּה הִנֵּה פִתַּחְתִּיךָ הַיּוֹם מִן הָאזִקִּים אֲשֶׁר עַל יָדֶךָ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל בֹּא וְאָשִׂים אֶת עֵינִי עָלֶיךָ וְאִם רַע בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל חֲדָל רְאֵה כָּל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ אֶל טוֹב וְאֶל הַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לָלֶכֶת שָׁמָּה לֵךְ: (ירמיהו מ, ב).

[5] שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו אמרו לו אמור אתה אמר להם מפני שהשתחוו לצלם

[6] וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה: מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכֹל הֵעִיר הָאֱלֹהִים אֶת רוּחוֹ לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: וְכָל סְבִיבֹתֵיהֶם חִזְּקוּ בִידֵיהֶם בִּכְלֵי כֶסֶף בַּזָּהָב בָּרְכוּשׁ וּבַבְּהֵמָה וּבַמִּגְדָּנוֹת לְבַד עַל כָּל הִתְנַדֵּב: (ס) וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית ה' אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו: וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה: וְאֵלֶּה מִסְפָּרָם אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים אֲגַרְטְלֵי כֶסֶף אָלֶף מַחֲלָפִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים: (ס) כְּפוֹרֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים (ס) כְּפוֹרֵי כֶסֶף מִשְׁנִים אַרְבַּע מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה כֵּלִים אֲחֵרִים אָלֶף: (ס) כָּל כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה מִבָּבֶל לִירוּשָׁלִָם: (עזרא א).

[7] כל מה שנאמר החל מכאן הוא לפי הצורה הפשוטה ביותר לסדר את התאריכים והמלכים של פרס ומדי, כך שארתחשסתא הוא כינוי גם לאחשורוש וגם לדריוש השני, אבל יש אפשרויות נוספות לפרש.

ר' לוי אמר אחשורוש הוא ארתחששתא (אסתר רבה פרשה א).

[8] ויהי בימי… ור' תחליפא בר בר חנה אמר שהיה אחיו של ראש אחיו של נבוכדנצר וכי אחיו היה והלא זה כשדי וזה מדיי אלא זה ביטל מלאכת ב"ה וזה החריבו, לפיכך השוה אותם הכתוב כאחד, הה"ד (משלי י"ח) גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית, גם מתרפה במלאכתו זה אחשורוש שביטל מלאכת בית המקדש, אח הוא לבעל משחית זה נבוכדנצר שהשחית בהמ"ק (אסתר רבה פרשה א).

[9] מדינה – חלוקה של ממלכה הנמצאת תחת מלך אחד, לאזורי שיפוט שונים (מלשון "דין"), כיון שאינם בני עם אחד, או הם מקומות נפרדים.

לדוגמא: וַיֹּאמֶר אַחְאָב בְּמִי וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' בְּנַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וַיֹּאמֶר מִי יֶאְסֹר הַמִּלְחָמָה וַיֹּאמֶר אָתָּה: וַיִּפְקֹד אֶת נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וַיִּהְיוּ מָאתַיִם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים וְאַחֲרֵיהֶם פָּקַד אֶת כָּל הָעָם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים:, כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת, אִם עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה אַל תִּתְמַהּ עַל הַחֵפֶץ, הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם.

[10] פרתמים – נראה שפרושו בני הממלכה שראויים להיות שרים (מילה זרה. כנראה בפרסית).

לדוגמא: בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו, וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאַשְׁפְּנַז רַב סָרִיסָיו לְהָבִיא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וּמִן הַפַּרְתְּמִים: יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל (מאום) מוּם וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּילִים בְּכָל חָכְמָה.

[11] יקר – דבר חשוב מפני שהוא נדיר. ומשמש גם לחשיבות וגם לדבר נדיר. (ובארמית פירושו גם כבוד וגם כבד כיון שהם מאותו שורש).

לדוגמא: וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ, שׁוּב בְּנִי דָוִד כִּי לֹא אָרַע לְךָ עוֹד תַּחַת אֲשֶׁר יָקְרָה נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב, מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי, וְאֵכְדֵין יְקַבֵּל מִנִי פַרְעֹה וַאֲנָא יַקִיר מַמְלָל.

[12] ואולי גם רמז להם, שיש את בית המלוכה, ויש סביבו את הגינה שמושקית ממנו, שהיא כל מי שנהנה ממנעמי השלטון, הפקידים והמקורבים, וסביבם יש את החצר שזה שאר העולם וגם שם יהנו כולם מהמלכות.

[13] עמודי שש יכולים להיות עמודים מאבן בצבע של שש כלומר לבן, או להיות עמודים מבד שש שמיועדים ליופי ובעצם תלויים מהתקרה.

[14] וכלים מכלים שונים, הביא כליו וכלי עילם ונמצאו שלו יפין משל עילם, הביא כליו וכלי בית המקדש ונמצאו נאים ויפין מכליו,… א"ר שמואל בר רב נחמן כלים מכלים למשתמשין בהם והם שונין בקלקלה, מי גרם לבלשצר שתתקעקע ביצתו מן העולם לא ע"י שנשתמש בכלי בית המקדש הה"ד (דניאל ה') בלשאצר אמר בטעם חמרא להיתיה למאני דהבא וכספא די הנפק נבוכדנצר וגו', מה כתיב ביה בליליא קטיל בלשאצר מלכא כשדאה. (אסתר רבה פרשה ב).

 [15] ויין מלכות רב להלן כתיב (דניאל ה') ולקבל אלפא חמרא שתה, ברם הכא כתיב ויין מלכות רב כיד המלך ככוסות ביד המלך. (אסתר רבה פרשה ב).

[16] אנס – מילה בארמית שפירושה גזל, חסרון.

לדוגמא: וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ, דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בָּךְ וְכָל רָז לָא אָנֵס לָךְ חֶזְוֵי חֶלְמִי דִי חֲזֵית וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר, וְאוֹכַח אַבְרָהָם יָת אֲבִימֶלֶךְ עַל עֵיסַק בֵּירָא דְמַיָּא דִּי אֲנִּיסוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ,  וְלָא תַצְלַח יָת אָרְחָתָיךְ וּתְהֵי בְּרַם עָשִׁיק וְאָנִיס כָּל יוֹמַיָא.

[17] הכפלה של מילה זהה – משמעות אחת היא שני דברים ששונים זה מזה, כמו אבן ואבן גדולה וקטנה, משמעות שניה היא בכל אחד ואחד מהדברים האלו כמו משפחה ומשפחה כלומר כל המשפחות.

לדוגמא: וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר, אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַֽעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָֽבַח, מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים וּמֶמְשֶׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, לֹא יִֽהְיֶה לְךָ בְּכִֽיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּֽה: לֹא יִֽהְיֶה לְךָ בְּבֵֽיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּֽה.

[18] לעשות כרצון איש ואיש, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני איני יוצא מידי בריותי ואתה מבקש לעשות כרצון איש ואיש, בנוהג שבעולם שני בני אדם מבקשים לישא אשה אחת יכולה היא להנשא לשניהם אלא או לזה או לזה, וכן שתי ספינות שהיו עולות בלימן, אחת מבקשת רוח צפונית ואחת מבקשת רוח דרומית יכולה היא הרוח אחת להנהיג את שתיהן כאחת אלא או לזו או לזו, למחר שני בני אדם באים לפניך בדין איש יהודי ואיש צר ואויב יכול אתה לצאת ידי שניהם אלא שאתה מרומם לזה וצולב לזה (אסתר רבה פרשה ב).

[19] למה יש פרשיה סתומה לפני "גם ושתי", אם זה המשך התיאור של המשתה?

[20] למה נאמר "בית המלכות" ולא "בבית המלכות"?

[21] אמר למהומן בזתא, אמר ר' יוחנן באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא למלאך שממונה על החמה ואמר לו, בזתא בוז ביתיה, חרבונא אחריב ביתיה, בגתא ואבגתא בוז ובזבוז, אמר ר' שמעון בר' ינאי אמר הקדוש ברוך הוא משחק אני עליהן אביא גתיות מאחורי הקורייס, זתר תרגם ר' יעקב בר אבינא קדם ר' יצחק זנות ראה של אותו רשע, וכרכס כרכסא כתיב, ר' שמואל בר נחמן אמר לשון יוני הוא המד"א כרכסון (אסתר רבה פרשה ג).

[22] ההבדל בין חרון אף, חמה, קצף, כעס, זעם, עברה, אנף (רגז אינו מציין סוג של כעס בתנ"ך) – חמה הוא כעס פנימי, שבוער בתוך האדם. חרון אף הוא התבטאות החמה כלפי חוץ, כמו מי שנוחר באפו כי מתנשם מרוב כעס, ושפתיו חשוקות (ויתכן שחרון לבד הוא תוצאה מעשית של הכעס, ואף לבד שהכעס נראה כלפי חוץ), כעס הוא דבר שעושים אחרים לאדם כדי להכעיסו, והוא יוכל להתבטא אצל האדם בחמה או באף, עברה מלשון העבר האחר, שלוקח צד שני בריב מאותו אדם, זעם קשור יותר לקללה, והוא פעולה של המעטת השני, קצף הוא כעס עקיף, בין אם נגרם בשוגג, ובין אם כועס על אחד בגלל מעשה  של אחר. אנף פרושו התבטאות הקצף.

לדוגמא: וְיָֽשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִֽיךָ: עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ, פִּֽינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַֽהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְנִצְּתָה חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא תִכְבֶּה, כְּעַל גְּמֻלוֹת כְּעַל יְשַׁלֵּם חֵמָה לְצָרָיו גְּמוּל לְאֹיְבָיו, וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִֽחַר אַפִּי בָהֶם וַֽאֲכַלֵּם וְאֶֽעֱשֶׂה אֽוֹתְךָ לְגוֹי גָּדֽוֹל, וַיִּֽחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָֽאָתוֹן בַּמַּקֵּֽל, עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּֽה, וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת, כִּי תַֽעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַֽעֲשֵׂה יְדֵיכֶֽם, וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ, עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכַעְסוֹ אֲשֶׁר הִכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה עַל כָּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה, בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְעַל עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז, מַכֶּה עַמִּים בְּעֶבְרָה מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה, כַּסְפָּם וּזְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת ה', הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה הִגִּיעַ לָאָרֶץ, מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה', פָּתַח ה' אֶת אוֹצָרוֹ וַיּוֹצֵא אֶת כְּלֵי זַעְמוֹ כִּי מְלָאכָה הִיא לַאדֹנָי ה' צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם, וְאֵיפַת רָזוֹן זְעוּמָה, הָאִישׁ אֶחָד יֶֽחֱטָא וְעַל כָּל הָֽעֵדָה תִּקְצֹֽף, וְאַתֶּם תָּשֻׁבוּ הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' וְהָיָה אַתֶּם תִּמְרְדוּ הַיּוֹם בה' וּמָחָר אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִקְצֹף, הֲלוֹא עָכָן בֶּן זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם וְעַל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בענו, וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ, גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹֽא תָבֹא שָֽׁם, וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת ה' וַיִּתְאַנַּף ה' בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶֽם, כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף ה' עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִֽוא: וּֽבְאַֽהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָֽאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַֽהֲרֹן בָּעֵת הַהִֽוא, וְכֵן עָשָׂה לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּתְאַנַּף ה' בִּשְׁלֹמֹה.

[23] והקרוב אליו, הן הקריבו הפורענות לעצמן, כרשנא שהיה ממונה על הכרשינין, שתר שהיה ממונה על היין, אדמתא שהיה ממונה על אטנם שבארץ, תרשיש שהיה ממונה על הבית, מרס שהיה ממרס את העופות, מרסנא זה היה ממרס את הסלתות, ממוכן זה היה האיספקסיטון שבכולם שהיתה אשתו מתקנת להן כל מה שהיו צריכין, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא אם מתקיימת עצתו של רשע זה מי מקריב לפניך, כרשנא מי מקריב לפניך פר בן שנה, שתר מי מקריב לפניך שתי תורים, אדמתא מי בונה לפניך מזבח אדמה, כד"א (שמות כ') מזבח אדמה תעשה לי, תרשיש מי לובש בגדי כהונה ומשמש לפניך, כמד"א (שם /שמות/ כ"ח) תרשיש שהם וישפה, מרס מי ממרס לפניך את העופות, מרסנא מי ממרס לפניך את הסלתות, ממוכן מי מכין לפניך את המזבח, כמה דאת אמר ויכינו את המזבח על מכונתו, … ד"א כרשנא אמר הקדוש ברוך הוא בוזק אני לפניהם כרשינין ומשירן מן העולם שתר משקה אני להם כוס של תרעלה, אדמתא תרשיש מתיר אני דמן כמים, מרס מרסנא ממוכן ממרס אני מסרס וממעך את נפשם בתוך מעיהם (אסתר רבה פרשה ד).

[24] למה נאמר "במלכה ושתי" ולא "למלכה ושתי"?

[25] ויאמר ממוכן לפני המלך והשרים, מה ראה ממוכן לקפוץ בעצה תחלה מכאן שהדיוט קופץ בראש (אסתר רבה פרשה ד).

[26] למה נאמר שלא תבוא שזה, לכאורה, סיפור של מה שקרה, ולא אומר את הדין שיעשו לה?

למה נאמר "תבוא" בעתיד, ולא שלא "באה" בעבר?

אם מה שכתבו זה "אשר לא תבוא ושתי" למה צריך לכתוב את זה "בדתי פרס ומדי ולא יעבור", הרי זה מקרה מקומי שקרה רק פעם אחת.

למה אחר כך כתוב שהמלך עשה כדבר ממוכן, אבל כתוב שכתב ספרים להיות כל איש שורר בביתו, והרי ממוכן לא אמר דבר כזה.

[27] וכמובן שגם כאן יש רמז לפסוקים: וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלָחֲךָ ה' בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם: וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה': (ס) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי ה' וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי: … וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ: (שמואל א טו, יז)  ואם כן "רעותה הטובה ממנה", כלומר אסתר, שהיא מזרעו של שאול, מקבלת את המלכות, כדי להשלים את המלאכה שלו, ולהרוג את המן האגגי ושאר העמלקים.

[28] "פתגם" הוא תרגום לארמית של "דבר".

[29] נראה שרוב האנשים לא ידעו לקרוא, והכתב שימש לעניני המלכות, ולכן היה שאלה של מדינה. אבל לשון היתה לכל עם הלשון שלו.