עד עכשיו ראינו את הצד של משפחת אלימלך, שהוא הצד של מידת הדין. כאן מגיעה דמות חדשה, בועז. בועז, בניגוד לאלימלך, נשאר בבית לחם ברעב. וגם הוא היה עשיר, והוא כנראה פירנס את העניים ברעב. ולא רק זה, אלא כמו שנראה בהמשך, הוא גם תיקן את המצב הרוחני שלהם. כמו שעשו כל השופטים בתקופת השופטים. ומכיון שרות ונעמי הגיעו לבית לחם, היה הגיוני שהוא יפרנס אותן. כי הוא קרוב משפחה שלהן, והוא עשיר, והוא צדיק. אבל דווקא בגלל הוויכוח שהיה בינו לבין אלימלך בנושא הזה, ודווקא בגלל שיצא שהוא צדק, ואלימלך ובניו מתו, נעמי לא תהיה מוכנה שהוא יפרנס אותן, ויזכיר לה בזה כל הזמן כמה היא טעתה. עוד יותר ממה שהיא לא מוכנה לקבל צדקה בגלל השיטה שלה. ולכן נאמר כאן וּֽלְנָעֳמִ֞י (מידע) מוֹדַ֣ע לְאִישָׁ֗הּ כלומר עוד לפני שאומרים שהוא מהמשפחה, אומרים שהוא מודע. כלומר הם לא היו חברים, הם היו רק מודעים, רק הכירו, כי היה ביניהם וויכוח. ונעמי לא יכולה לקבל ממנו, כי הוא היה מודע לאישה. והוא אִ֚ישׁ גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל חיל כאן זה במשמעות של הרבה רכוש, כסף, שדות. ובועז התגבר על הרעב בעזרת הרכוש שלו, שזו המלחמה של הדור הזה. והוא אמנם הלך בשיטה של חסד, אבל גם היה מִמִּשְׁפַּ֖חַת אֱלִימֶ֑לֶךְ והכיר את צורת החשיבה של מידת הדין גם כן. ולכן ידע שהוא לא יכול לפרנס את נעמי ורות בצורה פשוטה וצריך כאן תיחכום. וגם אצלו התכונה שלו נמצאת בשם שלו וּשְׁמ֖וֹ בֹּֽעַז: הפירוש של השם שלו זה בו עוז, יש בו את הכח לא להשתנות ולא לברוח מהרעב, ובו יש גם את הכח לעם לא להשתנות מהרעב, כי הוא יפרנס את העניים והם לא ימותו. וכיון שהוא לא יכול לפרנס אותן בדרך פשוטה, צריך למצוא פתרון אחר. אבל רות יודעת שנעמי לא מוכנה לקבל צדקה, וגם שנעמי לא תצא ללקט שיבולים, כי הבושה גדולה מדי מאנשי העיר, והיא לבדה תמות ברעב. לרות עצמה יש בעיה נוספת, שלא יתחתנו איתה כי היא מואבית, ולכן רות מציעה לנעמי לפתור את שתי הבעיות ביחד. וַתֹּאמֶר֩ ר֨וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֜ה אֶֽל-נָעֳמִ֗י אֵֽלְכָה-נָּ֤א הַשָּׂדֶה֙ אני אלך ולא את, ולי אין כל כך בושה, כי אני מואביה ולא מכירים אותי וַאֲלַקֳטָ֣ה בַשִּׁבֳּלִ֔ים, ואני אקח לקט של שיבולים שנופלות לרצפה, שזה לא ממש צדקה, כי התורה נתנה את זה לעניים. זה לא תלוי ברצון הטוב של בעל השדה. וחוץ מזה אני אלקט אַחַ֕ר אֲשֶׁ֥ר אֶמְצָא-חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו כלומר אחרי הקוצרים ממש, ואולי אני אמצא חן בעיני אחד מהם בצורה ישירה, והוא יתחתן איתי למרות שאני מואבית. השיטה הזו לא היתה מקובלת בעם ישראל, ולכן אנחנו נראה בהמשך שגם בועז וגם נעמי מעירים לה על זה. ולכן כתוב כאן רות המואביה, כי היא מציעה דבר כזה בגלל שהיא מואביה ולא מעם ישראל במקור, והיא לא מכירה את המנהגים שלהם וַתֹּ֥אמֶר לָ֖הּ לְכִ֥י בִתִּֽי: כי גם נעמי מבינה שאין להן ברירה ואין דרך אחרת, לא להתפרנס ולא להתחתן ולכן וַתֵּ֤לֶךְ וַתָּבוֹא֙ לשדה הראשונה שהיא הגיעה אליה. ומיד כשהיא הגיעה לשדה הראשונה, וַתְּלַקֵּ֣ט בַּשָּׂדֶ֔ה אַחֲרֵ֖י הַקֹּצְרִ֑ים כלומר מיד אחריהם כדי שאולי היא תמצא חן בעיני אחד מהם וַיִּ֣קֶר מִקְרֶ֔הָ הקב"ה זימן לה את השדה של בועז, ומבחינתה זה היה מקרה. כי היא לא ידעה בכלל מי זה בועז. אבל מצד הקב"ה כמובן זה היה מכוון, כי זו חֶלְקַ֤ת הַשָּׂדֶה֙ לְבֹ֔עַז "חלקת" זה החלק שבועז קיבל בירושה. והפסוק מדגיש שזה היה חלקת, להזכיר שיש גם את חלקת השדה של אלימלך שמחכה לגאולה. וגם בועז עצמו הוא אֲשֶׁ֖ר מִמִּשְׁפַּ֥חַת אֱלִימֶֽלֶךְ: ולכן הוא יכול לייבם את רות. ומהסיבות האלו הקב"ה זימן אותה לשדה שלו וְהִנֵּה-בֹ֗עַז בָּ֚א מִבֵּ֣ית לֶ֔חֶם ומיד כשבא, שזה הפירוש של המילה "והנה" וַיֹּ֥אמֶר לַקּוֹצְרִ֖ים ה' עִמָּכֶ֑ם וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ יְבָרֶכְךָ֥ ה': כאן אנחנו רואים איך בועז מתקן את המצב הרוחני של העם. כי הבעיה שגורמת לעם לעבוד עבודה זרה, זה ההרגשה ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ושאנחנו עושים הכל בעצמנו ולא צריכים את הקב"ה, ולכן בא הרעב להראות לנו שאנחנו לא יכולים לבד. לכן בועז אומר לקוצרים, אתם אוספים תבואה? נראה לכם שיש לכם שפע שעשיתם בעבודה שלכם? תדעו שה' עמכם. וה' עובד איתכם בשדה, ואם הוא לא היה נותן לכם כח לעשות חיל, לא היה לכם כלום. ועל זה עונים לו הקוצרים: אנחנו זוכרים את זה, ולכן לא צריך יותר רעב. ולכן "יברכך ה'". שה' יתן לך הרבה שפע בשדות, כי השפע הזה לא יגרום לנו לעזוב את ה'. ואז, אחרי שבועז מחנך את הקוצרים, הוא מסתכל ורואה שיש נערה לא מוכרת בשדה. והיא מלקטת מיד אחרי הקוצרים, שזה לא המנהג בעם ישראל. ולכן וַיֹּ֤אמֶר בֹּ֙עַז֙ לְנַעֲר֔וֹ הַנִּצָּ֖ב עַל-הַקּֽוֹצְרִ֑ים שהוא זה שיודע את כל מה שקורה בשדה, ומי שייך למה לְמִ֖י הַנַּעֲרָ֥ה הַזֹּֽאת: של מי היא? היא שלנו? היא אחת מהנערות שעובדות בשדה? אז למה היא מעורבבת עם הנערים? היית צריך להציב אותה עם הנערות. ואם היא לא שלנו, אלא עניה שמלקטת שיבולים, אז לאיזה משפחה היא שייכת? למה אני לא מכיר אותה? בועז הרי פירנס את העניים ברעב, והוא מכיר את העניים של בית לחם, ואותה לא. וַיַּ֗עַן הַנַּ֛עַר הַנִּצָּ֥ב עַל-הַקּוֹצְרִ֖ים וַיֹּאמַ֑ר אתה שואל למה אתה לא מכיר אותה? נַעֲרָ֤ה מֽוֹאֲבִיָּה֙ הִ֔יא והיא באמת לא מפה, אולי אפילו היא לא יהודיה. ושאלת מאיזה משפחה היא? הַשָּׁ֥בָה עִֽם-נָעֳמִ֖י ובאמת רק עכשיו היא הגיעה מִשְּׂדֵ֥ה מוֹאָֽב: וכאן מוסיף לו הנער מעבר למה שהוא שאל, כי הנער מבין בטעות שבועז חושש מהנערה הזו, שאולי היא לוקחת מה שאסור לה, ולכן הוא מרגיע אותו וַתֹּ֗אמֶר אֲלַקֳטָה-נָּא֙ בסך הכל היא לוקחת לקט של שיבולים שנופלות, כמו שהתורה התירה לה, וגם וְאָסַפְתִּ֣י בָֽעֳמָרִ֔ים אַחֲרֵ֖י הַקּוֹצְרִ֑ים שזה שכחה. שאם הקוצרים שכחו עומר מאחריהם אסור להם לחזור ולקחת אותו, והיא לוקחת את העומרים האלה אליה. והיא לא מזיקה לנו, כי וַתָּב֣וֹא וַֽתַּעֲמ֗וֹד מֵאָ֤ז הַבֹּ֙קֶר֙ וְעַד-עַ֔תָּה ולמרות שהיא עובדת כל כך הרבה, ובלי לנוח זֶ֛ה שִׁבְתָּ֥הּ הַבַּ֖יִת מְעָֽט: מה שהיא תשיב איתה לבית שלה זה מעט. כי הקוצרים עובדים טוב, ולא נופל להם הרבה, והם לא שוכחים עומרים. בועז מבין מיד שאם הנערה שבאה עם נעמי הגיעה לשדה שלו, אז יש לו הזדמנות לפרנס את נעמי ורות בצורה מכובדת. אבל הוא גם יודע שעניים הם רגישים מאוד, ויכול להיות שרות שמעה מה שאמר עליה הנער הניצב על הקוצרים, והיא תרגיש לא רצויה ותלך לשדה אחרת. ואז לא תהיה עוד הזדמנות לעזור להן. ולכן וַיֹּאמֶר֩ בֹּ֨עַז אֶל-ר֜וּת הֲל֧וֹא שָׁמַ֣עַתְּ בִּתִּ֗י האם לא שמעת את מה שאמר הנער הניצב על הקוצרים? זה הכל מתוך דאגה לשלומך. הוא אמר שאת מואביה, זה כי יש לנו חשש שבגלל שאת זרה יפגעו בך בשדה אחרת, כמו שנעמי אומרת לה אחר כך, ולכן אַל-תֵּלְכִי֙ לִלְקֹט֙ בְּשָׂדֶ֣ה אַחֵ֔ר והנער אמר שאת שבה עם נעמי משדה מואב, זה כי אנחנו אוהבים גרים ואנחנו רוצים אותך בשדה שלנו. ולכן וְגַ֛ם לֹ֥א תַעֲבוּרִ֖י מִזֶּ֑ה לא תעברי מזה מעצמך, ולא יעבירו אותך הקוצרים. והוא אמר שאת הולכת אחרי הקוצרים ישר, זה באמת לא מנהג ישראל אלא וְכֹ֥ה כלומר לצד הזה דווקא תִדְבָּקִ֖ין עִם-נַעֲרֹתָֽי: ועֵינַ֜יִךְ לא יהיו בנערים אלא בַּשָּׂדֶ֤ה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן֙ ולא תלכי אחרי הנערים, אלא וְהָלַ֣כְתְּ אַחֲרֵיהֶ֔ן אחרי הנערות. ולא רק לך אני אומר, אלא כיון שהעם במצב רוחני גרוע, ויש חשש שהקוצרים יפגעו בך הֲל֥וֹא צִוִּ֛יתִי אֶת-הַנְּעָרִ֖ים לְבִלְתִּ֣י נָגְעֵ֑ךְ כבר ציויתי אותם לגבי כל נערה שהיא, ועכשיו הם גם שומעים לגבייך באופן אישי. והנער אמר ש"ותבוא ותעמוד מאז הבוקר ועד עתה", אז את בוודאי צמאה. וכיון שציויתי את הנערים שלא יגעו בך וְצָמִ֗ת וְהָלַכְתְּ֙ אֶל-הַכֵּלִ֔ים וְשָׁתִ֕ית מֵאֲשֶׁ֥ר יִשְׁאֲב֖וּן הַנְּעָרִֽים: אפילו שהם שואבים את המים ואת לא.
כמו שאפשר לשים לב, יש שני דברים שאמר הנער הניצב על הקוצרים, ובועז לא התייחס אליהם כאן. הראשון זה מה שאמר "ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים", כלומר שהיא עושה רק לפי ההלכה. והשני "זה שבתה הבית מעט", כלומר שהיא חוזרת לבית עם מעט שיבולים. לשני אלו בועז מתיחס גם כן, אבל אחר כך, בינו לבין הקוצרים בלי שהיא תשמע. ושם הוא אומר להם, "גם בין העומרים תלקט ולא תכלימוה", כלומר שהוא מרשה לה ללקט גם לא לפי ההלכה. ו"גם שול תשולו לה מן הצבתים וליקטה ולא תגערו בה", שלא תהיו כל כך יעילים, ואפילו תוציאו לה במיוחד שיבולים מהאלומות, כדי שהיא תחזור בסוף היום עם מספיק שיבולים כדי לפרנס אותה ואת נעמי.
אבל רות בכלל לא יודעת מי זה בועז, ולכן וַתִּפֹּל֙ עַל-פָּנֶ֔יהָ שזה מראה שהיא נפגשת כאן עם מדרגה חדשה ולא מובנת לה, ולכן הפנים שלה מכוסות מולה וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָ֑רְצָה שזה מראה כבוד כלפיו, כלומר שהוא מעליה וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו מַדּוּעַ֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ לְהַכִּירֵ֔נִי למה אתה מתנהג אלי כמו מכר, ומאפשר לי דברים שאתה לא חייב, ומצרף אותי לנערות שלך ומגן עלי? וגם אם זה המנהג שלך עם עניים בכלל, בגלל שהם מעם ישראל וְאָנֹכִ֖י נָכְרִיָּֽה: אני ממואב. על מואב נאמר "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם". היא שואלת "מדוע", כלומר שאלה שמחכה לתשובה. כי יש לה חשד שבועז באמת לא נותן לה את כל זה סתם, אלא הוא מתכוון לצרף אותה לנערות שעובדות אצלו בשדה. ולכן הוא מצרף אותה לנערות שלו. ואת זה היא לא מתכוונת לעשות כי היא צריכה לפרנס אותה ואת נעמי, אין לה זמן לעבוד בשביל אחרים. וַיַּ֤עַן בֹּ֙עַז֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ את שואלת "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני"? הֻגֵּ֨ד הֻגַּ֜ד לִ֗י דווקא הוגד לי, כי בועז בירר עליהן כבר. ואמרו לי את כֹּ֤ל אֲשֶׁר-עָשִׂית֙ אֶת-חֲמוֹתֵ֔ךְ שבאת איתה לעזור לה, וזה אַחֲרֵ֖י מ֣וֹת אִישֵׁ֑ךְ כשכבר אין לך קשר מחייב אליה. והיתה לך ברירה אחרת, אבל וַתַּֽעַזְבִ֞י אָבִ֣יךְ וְאִמֵּ֗ךְ שיכלת להתפרנס אצלם, וְאֶ֙רֶץ֙ מֽוֹלַדְתֵּ֔ךְ שמוכרת לך, ויכלת להתחתן שם שוב, בשביל לעזור לה. וכל אלו הם הסיבה שמצאת חן בעיני, כי את גומלת חסדים כמוני, ובזה את מכרה שלי. ומי שעושה חסד, אחרים עושים איתו חסד. ואת אומרת "ואנכי נכריה"? חס ושלום, את גירת צדק, כי וַתֵּ֣לְכִ֔י אֶל-עַ֕ם אֲשֶׁ֥ר לֹא-יָדַ֖עַתְּ תְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם: ולא היה לך מה להרוויח מלבוא אל עם ישראל, אלא באת לשם ה'. וכאן בועז מחנך גם אותה, ומחזק את תכונת החסד שלה, ואומר לה: אל תחשבי שמי שעושה חסד מפסיד. או שמי שמתגייר מפסיד. כי יְשַׁלֵּ֥ם ה' פָּעֳלֵ֑ךְ המפעל שאת עושה בעולם, שזה לעזור לנעמי, חוץ מהשכר שיש לך עליו בעולם הבא, ה' ישלם, וישלים לך את החסר שזה יוצר לך בעולם הזה. כי ה' רוצה שתשלימי את המפעל הזה, ולכן הוא נותן לך את האמצעים שאת צריכה כדי להצליח. ואם חסר לך אביך ואמך וארץ מולדתך, אז ה' ידאג לך כאן לפרנסה, ולבעל, ולכל מה שתצטרכי, כדי שתצליחי. וגם אני שנותן לך עזרה עכשיו, זה כדי שתצליחי בפועלך, לא בתור שכר. וכל זה לא יפגע בשכר שלך בעולם הבא, כי וּתְהִ֨י מַשְׂכֻּרְתֵּ֜ךְ שְׁלֵמָ֗ה המשכורת שאת מקבלת על כל רגע שאת עובדת אצל הקב"ה תשאר שלמה, כי את כל הזמן שלך נתת לקב"ה. וגם אם לגויים הקב"ה לא משלם שכר, את תקבלי מֵעִ֤ם ה' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כי הצטרפת לעם ישראל אֲשֶׁר-בָּ֖את לַחֲס֥וֹת תַּֽחַת-כְּנָפָֽיו: שוויתרת על כל המחסות הטבעיים שהיו לך, "אביך ואמך וארץ מולדתך", ובאת אליו, שהמחסה היחיד שיש לך זה כנפיו שמעלות אותך למעלה. ומעבר לזה בועז רומז לה כאן שיש שני סוגי שכר לעולם הבא. האחד הוא משכורתך, על כל דקה שעבדת כשכירה אצל הקב"ה תקבלי שכר לפי המאמץ שהשקעת. אבל מעבר לזה יש את פעלך, כלומר הדבר הגדול שעשית. ועליו את מקבלת שכר על עצם התוצאה, גם אם לא הבנת מה את עושה. כי מי שעושה דברים גדולים בעולם מקבל עליהם שכר, גם אם הוא לא התאמץ מאוד. יש לך מעלה עליונה. ואם כן רות שיצאה ממנה שושלת המלוכה של עם ישראל, תקבל שכר על המעלה הזו, אפילו שהיא לא היתה מודעת שזה מה שהיא עושה. וזה חוץ מהמשכורת שלה על המאמץ שהיא השקיעה. וַ֠תֹּאמֶר עונה לו רות, אם זה מה שמצאתי חן בעיניך, ולא שאתה רוצה לצרף אותי לעובדות שלך, אז אֶמְצָא-חֵ֨ן בְּעֵינֶ֤יךָ אֲדֹנִי֙ גם בעתיד, כי אני אמשיך לעשות את מעשי החסד שלי. ובנושא החסד אתה כן אדוני. ואני מבינה שהחסד שלי ימצא חן בעיניך גם בעתיד כִּ֣י נִֽחַמְתָּ֔נִי שגרמת לי לוותר על צורת החשיבה שהיתה לי, שאני נכריה, ולהבין שאני יהודיה כשרה וְכִ֥י דִבַּ֖רְתָּ עַל-לֵ֣ב שִׁפְחָתֶ֑ךָ שאמרת דברים טובים על השכר בעולם הבא, שעוזרים לרצון הטוב של כל מי שהולכת בדרכים של אדם כמוך, שגומל חסד. ולכן אני מבינה ש וְאָנֹכִי֙ לֹ֣א אֶֽהְיֶ֔ה כְּאַחַ֖ת שִׁפְחֹתֶֽיךָ: שאין לך כוונה שאעבוד בשדה בשבילך כמו שאר הנערות שלך. וגם יש כאן רמז, שהיא אומרת לו: הרי אני הלכתי "אחר אשר אמצא חן בעיניו" כדי שיתחתן איתי. אז יהי רצון ש"אמצא חן בעיניך אדוני" כלומר שאתה תתחתן איתי. "כי נחמתני" שאני יהודיה כשרה, ואם כך אולי אין בעיה להתחתן איתי. "וכי דיברת על לב שפחתך" שהמעשים שלי מוצאים חן בעיניך. ולכן "ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך" אלא אשתך.
וַיֹּאמֶר֩ לָ֨ה בֹ֜עַז לְעֵ֣ת הָאֹ֗כֶל את זה בועז לא אמר לה מראש, כי הוא לא רצה שהיא תאכל עם הנערים כשהוא לא בשדה, אלא רק עכשיו. וגם כיון שממחר כבר יהיה לה לחם משל עצמה לאכול. אבל היום, שזה היום הראשון שהיא מלקטת, עוד אין לה לחם משל עצמה, וגם נעמי בוודאי רעבה. ועד שרות תגיע הביתה, ותכין לחם מהשעורים, יקח הרבה זמן. ולכן צריך לדאוג להן לאוכל היום. ולכן אומר לה בועז גֹּ֤שִֽׁי הֲלֹם֙ למקום המסוים הזה, והראה לה איפה נכון שהיא תשב וְאָכַ֣לְתְּ מִן-הַלֶּ֔חֶם שהביאו לשדה בשביל הקוצרים. ולא שהיא תקח לבד ממנו, כי אז היא תיקח קצת ולא ישאר גם לנעמי, אלא בועז חתך לה בעצמו חתיכה. וזה מה שהוא אומר מיד "פיתך", כי פת זה חתיכת לחם, והיה לה פת מיוחדת לעצמה, בגודל כזה שיגרום שהיא תשבע, ועדיין ישאר גם לנעמי. כי אם הוא יתן לה במיוחד בשביל נעמי, היא לא תסכים לקבל, כי מבחינתה זה יהיה חסד. והכוונה לא שתקמצי משלך כדי שישאר, אלא וְטָבַ֥לְתְּ פִּתֵּ֖ךְ בַּחֹ֑מֶץ כדי לעורר את התאבון, כדי שתאכלי מספיק. וַתֵּ֙שֶׁב֙ מִצַּ֣ד הַקּֽוֹצְרִ֔ים שזה המקום שבועז הראה לה, כדי שהיא תוכל להגיע מצד אחד לאוכל המרכזי, ומצד שני היא לא תהיה מעורבבת איתם וַיִּצְבָּט-לָ֣הּ קָלִ֔י שזה גרעיני תבואה לחים שקלו אותם באש. ובועז לקח חופן של הרבה ביחד, ונתן לה מספיק כדי שישאר גם לנעמי וַתֹּ֥אכַל וַתִּשְׂבַּ֖ע ולמרות זאת וַתֹּתַֽר: כמו שהוא התכוון שיהיה מהכל שאריות גם לנעמי. וכיון שהיא סיימה וַתָּ֖קָם לְלַקֵּ֑ט עוד לפני שהקוצרים קמו, כי היה לה הרבה עבודה לאסוף, כי היא צריכה לפרנס גם את נעמי. וגם כדי שאם יש דברים שהוא אמר לה רק כי לא היה לו נעים ממנה, הוא יוכל לומר לקוצרים בינו לבינם כל מה שירצה, בלי שהיא שומעת. ובועז באמת משתמש בזה וַיְצַו֩ בֹּ֨עַז אֶת-נְעָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר : מול מה שאמר הנער הניצב על הקוצרים שרות מלקטת לפי ההלכה, אני לא רוצה שתבחנו אותה בזה, אלא גַּ֣ם בֵּ֧ין הָֽעֳמָרִ֛ים תְּלַקֵּ֖ט אפילו שיש חשד שהיא לוקחת מתוך העומרים שלנו וְלֹ֥א תַכְלִימֽוּהָ: לא תביישו אותה, כך שזה יגרום לה ללכת מכאן, ו"לכלות" מהמקום, כי אני רוצה שהיא תשאר כאן. ומול מה שאמר הנער שהיא שבה לביתה עם כמות קטנה זה לא טוב, ולכן וְגַ֛ם שֹׁל-תָּשֹׁ֥לּוּ לָ֖הּ מִן-הַצְּבָתִ֑ים אל תהיו כל כך יעילים, ובעצמכם גם תוציאו מהאלומות, ותפילו לרצפה וַעֲזַבְתֶּ֥ם וְלִקְּטָ֖ה ותעזבו את זה, ככה שהיא תלקט. כי אם היא תראה שאתם עושים בכוונה, היא הרי לא תקח וְלֹ֥א תִגְעֲרוּ-בָֽהּ: שכשיראה לכם שהיא אספה מספיק, תעצרו אותה שתלך מהשדה, כי המטרה לא שהיא תלך מהר, אלא המטרה שהיא תאסוף כמה שיותר. וכיון שהיתה לה הרבה עבודה, וַתְּלַקֵּ֥ט בַּשָּׂדֶ֖ה עַד-הָעָ֑רֶב כל זמן שעוד היה אור. וַתַּחְבֹּט֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר-לִקֵּ֔טָה כי היא לא רצתה לסחוב גם את כל הקש איתה לעיר, ולכן חבטה עליו עם מקל, כדי להפריד את השיבולים מהקש. ולמרות שעוד לא דשו ולא זרו את השעורים, אפשר כבר היה להעריך כמה יצא לה, וַיְהִ֖י כְּאֵיפָ֥ה שְׂעֹרִֽים: שזה מראה, שמה ששלו לה מהצבתים, באמת עזר שהיא תחזור עם כמות גדולה. איפה זה מה שמספיק לשני בני אדם לחמישה ימים. וזמן הקציר הוא בערך שלשה חודשים, כי קציר השעורים מתחיל בפסח וקציר החיטים בשבועות. ולכן אם היא אוספת רבע שנה, בכל יום מספיק לחמישה ימים, ובשבתות הרי היא לא אוספת, זה אמור להספיק להן לשנה שלמה, עד הקציר הבא. וַתִּשָּׂא֙ את כל המשקל וַתָּב֣וֹא הָעִ֔יר והיא לא נעזרה בנערים, או במישהו אחר שיעזור לה לסחוב, כי היא עשתה הכל לפי הרצון של נעמי, שזה יהיה בדין ולא בחסד.
בכל הפסוקים הקרובים כתוב רק "חמותה" ולא נעמי, כדי להדגיש שכל עוד לא נודע לנעמי שמו של בועז, אין כאן ענין מצד מה שהיא נעמי, רק מצד מה שהיא חמותה של רות שהביאה לה לאכול. ולא כתוב גם השם של רות, כי גם זה לא משנה, כי בנתיים הכל רק מצד הפרנסה. ולכן כתוב וַתֵּ֥רֶא חֲמוֹתָ֖הּ אֵ֣ת אֲשֶׁר-לִקֵּ֑טָה שרות ליקטה הרבה מאוד, יותר מהצפוי וַתּוֹצֵא֙ וַתִּתֶּן-לָ֔הּ אֵ֥ת אֲשֶׁר-הוֹתִ֖רָה מִשָּׂבְעָֽהּ: שאת זה נעמי יכלה לאכול גם לפי שיטתה. כי רות שבעה, ורק אז השאירה לה, ולא חסכה מפיה. אבל נעמי רואה שרות גם ליקטה הרבה, וגם קיבלה ממישהו לאכול ולכן וַתֹּאמֶר֩ לָ֨הּ חֲמוֹתָ֜הּ אֵיפֹ֨ה לִקַּ֤טְתְּ הַיּוֹם֙ שאספת כל כך הרבה וְאָ֣נָה עָשִׂ֔ית כלומר לאן עשית? בשביל מי עשית איזה עבודה, שבתמורה נתנו לך אוכל לאכול? הרי ברור שאי אפשר לעשות ביום אחד גם את זה וגם את זה, ולכן ברור שמישהו הכיר את המידות הטובות שלך, ונתן לך בחסד. ואל תחשבי שאני כועסת שעשו איתך חסד, אלא יְהִ֥י מַכִּירֵ֖ךְ בָּר֑וּךְ כיון שהוא הכיר אותך, ולך מגיע חסד, אז הוא יהיה ברוך, כי לא אותי הוא הכיר. אבל רות למדה היום שיעור על חסד, ולכן היא לא ענתה לה בפשטות, אלא וַתַּגֵּ֣ד לַחֲמוֹתָ֗הּ היא העבירה לה מידע לגבי אֵ֤ת אֲשֶׁר-עָשְׂתָה֙ עִמּ֔וֹ שאת שואלת לאן עשיתי? בשביל מי? לא לבן אדם, אלא לה'. הוא "אשר עשיתי עמו", כי אני עובדת אצל ה', והוא משלם פועלי ומשכורתי שלמה. אבל היא מעבירה את זה ברמז דרך המילים שהיא אמרה בפועל: וַתֹּ֗אמֶר שֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ כי באמת אני עושה עם ה', אבל האיש הוא בועז. והוא אֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֧יתִי עִמּ֛וֹ ולא בשבילו. אלא יחד איתו, שנינו עבדנו אצל הקב"ה, הוא עשה חסד איתי ואני איתך. ואיתו עשיתי רק הַיּ֖וֹם אבל תמיד אני עובדת אצל הקב"ה. אז אם עליו את שואלת, שם האיש הזה הוא בֹּֽעַז: וברגע שנעמי מבינה שמדובר בבועז, מתבהר לה הענין. כי אם בועז לא היה רוצה לייבם את רות, כמו שנעמי שיערה מראש, כי היא מואביה, אז הוא לא היה מתיחס אליה בצורה יפה כמכיר. כי הוא יודע שהוא מיועד לייבם אותה, ולכן הוא צריך להבהיר שהוא לא מתכוון. ולכן אם הוא מתנהג אליה יפה, ברור שהוא לא שולל את האפשרות הזו, רק הוא רוצה להכיר אותה עוד. אבל מצד שני היא לא רצתה שרות תבין את זה, כדי שהיא תוכל לעבוד אצלו בשדה, בלי שיפריע לה הענין הזה. ולכן עוד לפני שהיא אמרה לה שהוא קרוב וַתֹּ֨אמֶר נָעֳמִ֜י לְכַלָּתָ֗הּ עכשיו יש סיבה לקרוא לה נעמי, כי יש כאן אפשרות להקים את שם בנה המת, ולרות לקרוא כלתה שעכשיו אולי אפשר להקים את שם בעלה המת. ולכן היא אומרת בָּר֥וּךְ הוּא֙ לה' הברכה שלו מכוונת לה', לשם שמים אֲשֶׁר֙ לֹא-עָזַ֣ב ה' חַסְדּ֔וֹ אֶת-הַחַיִּ֖ים במה שבועז יוכל לפרנס אותנו, כי הוא קרוב וְאֶת-הַמֵּתִ֑ים שהוא יוכל לייבם אותך, ולהקים את שם המתים. אבל רות לא חייבת להבין שזו הכוונה. ורק אז וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ נָעֳמִ֗י קָר֥וֹב לָ֙נוּ֙ הָאִ֔ישׁ הוא קרוב משפחה שיכול לעזור ו מִֽגֹּאֲלֵ֖נוּ הֽוּא: שהוא יוכל לייבם אותך. ואת כל אלו רות יכולה להבין בקשר לשדה, ולא בקשר לייבום, כי נעמי כבר אמרה לה שאין סיכוי שיתחתנו איתה. ורות באמת לא מבינה שזו הכוונה, ולכן וַתֹּ֖אמֶר ר֣וּת המואביה מצד שהיא מואביה, ולא מכירה את כללי הצניעות של עם ישראל, גַּ֣ם | כִּי-אָמַ֣ר אֵלַ֗י עִם-הַנְּעָרִ֤ים אֲשֶׁר-לִי֙ תִּדְבָּקִ֔ין במה שהוא התיר לי להיות בשדה. וכך אני אוכל למצוא חתן. והיא לא הבינה מה שהוא אמר לה, "כה תדבקין עם נערותי", ולא עם הנערים. וזה עַ֣ד אִם-כִּלּ֔וּ אֵ֥ת כָּל-הַקָּצִ֖יר אֲשֶׁר-לִֽי: שלא אצטרך ללקט בשדות של אחרים. ולמרות שכשרות הציעה שהיא תלך "אחר אשר אמצא חן בעיניו", נעמי לא אמרה לה כלום, אבל כאן כיון שהיא כבר הבינה שיתכן שיהיה ייבום, וַתֹּ֥אמֶר נָעֳמִ֖י אֶל-ר֣וּת כַּלָּתָ֑הּ מצד שהיא נעמי, ויש סיכוי להקים את שם בנה, ומצד שרות היא כלתה, ואפשר להקים את שם בעלה, והיא לא רצתה שהיא תמצא חן בעיני אחד הקוצרים. וגם מצד שהיא צריכה לחנך אותה. היא מבהירה לה מה בועז אמר, אבל בדרך של כבוד. והיא רק אומרת ט֣וֹב בִּתִּ֗י כִּ֤י תֵֽצְאִי֙ עִם-נַ֣עֲרוֹתָ֔יו כשאת יוצאת מהעיר תהיי עם נערותיו, ולא עם נעריו, שזה בוודאי מה שהוא אמר. ולגבי מה שתהיי שם עד כלות הקציר, זה כדי ש וְלֹ֥א יִפְגְּעוּ-בָ֖ךְ בְּשָׂדֶ֥ה אַחֵֽר: כי המצב של העם לא טוב, ויכול להיות שיפגעו בך, ולכן צריך שתשארי אצלו, שם הנערים יודעים לא לגעת בך. ורות הבינה את השיעור, למרות שהיא לא ידעה על האפשרות של הייבום. וַתִּדְבַּ֞ק בְּנַעֲר֥וֹת בֹּ֙עַז֙ אבל לא לעשות כמותן עבודה בשבילו, אלא לְלַקֵּ֔ט וזה עַד-כְּל֥וֹת קְצִֽיר-הַשְּׂעֹרִ֖ים וּקְצִ֣יר הַֽחִטִּ֑ים שאז כבר אין עבודה בשדה. ולמרות שהיא רצתה למצוא חתן, ברגע שכבר לא היה הכרחי לצאת, היא לא המשיכה לחפש אלא וַתֵּ֖שֶׁב אֶת-חֲמוֹתָֽהּ: והמילה "את" אומרת שהיא היתה טפלה לחמותה. ולמרות שהיא פרנסה, היא לא התנשאה על חמותה, אלא שמעה בקולה, כמו כלה מול חמותה.
https://drive.google.com/file/d/1udkz57kGnTGqAnMIR5QKCeslvvQy_5BM/view?usp=sharing