טוֹב-מְ֭עַט בְּיִרְאַ֣ת ה' מֵאוֹצָ֥ר רָ֝֗ב וּמְה֥וּמָה בֽוֹ: ט֤וֹב אֲרֻחַ֣ת יָ֭רָק וְאַהֲבָה-שָׁ֑ם מִשּׁ֥וֹר אָ֝ב֗וּס וְשִׂנְאָה-בֽוֹ: (משלי טו, טז – יז).
לא נאמר "טוב מעט ביראת ה' מהרבה בלא יראה", אלא מ"אוצר רב". הבעיה אינה שיש הרבה כסף או רכוש, הכי טוב זה הרבה רכוש וגם ביראת ה'. אלא הבעיה היא כשהרכוש הופך להיות אוצר. כלומר המסגרת שבה כל השאר נמצא.
כאשר המסגרת היא יראת ה', והחומריות היא מה שנמצא בתוך המסגרת הזו, אז זה טוב, אפילו אם יש לנו מעט בתוך יראת ה', ובוודאי אם יש לנו הרבה. כי כדי להיות ירא ה' לא צריך הרבה. ואם יש הרבה, אז אפשר לעשות דברים גדולים בעזרת הרכוש הזה לטובת המטרות שה' מציב לנו. אבל כאשר החומריות היא אוצר רב, היא המסגרת שבתוכה כל השאר נמצא, ולעומתה הכל נמדד, והרוחניות נמצאת בתוך המסגרת הזו, אז ממילא נגיע למצב של מהומה בו. בתוך המסגרת הזו כבר קשה להחזיק לאורך זמן כיוון רוחני אחד מסודר, ובהדרגה מתפתח בלאגן רוחני.
כאשר המרכז של המשפחה הוא האהבה, והיא מה שנמצא שם, בין בני הזוג, אז די להם בארוחת ירק. כמובן שיהיה מצויין גם לשבת על סטייק משור אבוס, אבל הוא לא יהיה המוקד, האהבה תהיה המוקד. אבל כשהשור האבוס הופך להיות הבסיס לחיים המשותפים, כשהאהבה נמצאת במסגרת הכלכלה, כשהדיון נסב על חלוקת הרכוש אחרי ש…, על מי מכניס יותר, על החלק המדוייק בשווי הנקי, על מי מרשה למי לבזבז כמה, אז אולי על השולחן יש שור אבוס, אבל בתוכו טמונה השנאה.
הנמשל הפעם מדבר על הגלות.
כשעם ישראל נכנס לארץ זבת חלב ודבש, היא הפכה להיות המסגרת. זה קורה באופן טבעי, כיון שצריך הרבה מאוד שנים ועבודה כדי ליצור מדרגה גבוהה של דעת אלוקים. ליצור מדרגה שבה גם החקלאי הפשוט ניגש לשדה שלו במטרה לעבוד את ה', ולא עובד את ה' במטרה להשביח את השדה שלו. וכיון שהארץ, השלטון הלאומי, הכח הצבאי שלנו, הפכו להיות המסגרת שבעזרתה אנחנו מגדירים את עצמנו כישראלים, או כיהודים, עם הזמן נוצרה מהומה רוחנית בתוך המסגרת הזו. גם מי שעבד לה' דרך עגלי זהב הרי היה חלק מהמדינה היהודית. גם מי שעבד לבעל. ולכן לא היתה ברירה אלא להוציא את העם מהמסגרת הלאומית, אל הגויים. ושם בין הגויים, בהעדר מדינה משלנו, הדרך להגדיר את עצמנו כישראלים או יהודים, ולא כחלק מהעמים שסביבנו, היתה יראת ה'. הדיבור לא היה על הגבולות או על המיסים, אלא דיבור על הקב"ה. נכון, שם בגלות יש לנו מעט, אין הרבה מה שנוכל לעשות בתור עם ה', אבל יראת ה' הפכה להיות המסגרת, "יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ". לתוך המסגרת הזו אפשר בהדרגה להכניס יותר ויותר חומריות, ארץ, מדינה, לאומיות, ממשלה, צבא, כלכלה, והם כולם ישארו בתוך המסגרת הזו.
הגלות העבירה אותנו מעיסוק ב"וְנָֽתַתִּי מְטַֽר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָֽסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֽשְׁךָ וְיִצְהָרֶֽךָ", לעיסוק ב"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָֽבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶֽךָ".
אבל לא רק הלאומיות אבדה לנו כשיצאנו לגלות. גם בית המקדש נחרב. מה טוב בזה?
כאשר מה שחיבר אותנו לקב"ה היה רק שור אבוס שהקרבנו כשהיה צריך, היתה השנאה טמונה בו. כשיש כפרה טכנית, כשיש מעשים טכניים שהם, כביכול, מה שה' רוצה מאיתנו, אז אפשר לחשוב שעבודת ה' היא ענין טכני, ואין צורך ביותר מזה. וכמו שאומר ירמיהו "הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל: הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה: הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם… וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ".
המילה "ארוחה" קשורה ל"אורח", לדרך. גם כאשר אנחנו בדרך, בגלות, גם כשאין לנו דבר לעבוד בו את ה', מלבד ברכה על מעט ירק, זה טוב, כיון שאהבה שם. כיון שברור לנו שעבודת ה' מתחילה בלב, והמעשים נמשכים אחריו. כאשר יש אהבה שם, אפשר בהדרגה לעלות מארוחת הירק, אל השור האבוס, בלי לאבד את האהבה. בלי שהשור יהפוך למרכז הקשר והשנאה תהיה טמונה בו.