מה יכול להיות רע בקרבנות? ולמה היה צריך להחריב את בית המקדש?
זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה' וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ (משלי טו, ח).
זבח היא עבודת ה' שבה אנחנו כביכול נותנים לה', תפילה היא עבודת ה' שבה אנחנו מבקשים ממנו שיתן לנו. לכל אחת מהן יש יתרון וחסרון.
בתפילה החסרון הוא שאנחנו מחפשים את הרצון של עצמנו. אנחנו מבקשים על הצרכים שלנו, ולכאורה אנחנו המרכז. אבל היתרון הוא שברור לנו שאנחנו צריכים את ה', ולכן כדאי שנמצא חן בעיני ה', ונעשה את רצונו, לפני שהוא יעשה את רצוננו. ולכן התפילה מביאה אותנו לעשות את המצוות ואת רצון ה', גם אם המטרה שלנו בסופו של דבר היא הצרכים שלנו.
בזבח החסרון הוא שאנחנו עלולים לחשוב שה' צריך את הזבח, ושאנחנו כביכול "משלמים" לו בעזרתו. ואז אפשר לחשוב שיש לנו דרך לגרום לקב"ה לעשות את רצוננו, על ידי תשלום, שזו היתה צורת החשיבה של עבודה זרה; או שאנחנו יכולים לעשות עבירות כרצוננו, ואז לכפר עליהם בעזרת קרבן. אבל היתרון הוא שכשעושים בכוונה נכונה את הזבח, אנחנו לא מחפשים כלל את הרצון שלנו מה', אלא מחפשים לעשות לו נחת רוח, אנחנו רוצים לתת לו כל מה שנוכל, עד כדי מסירות נפש שהקרבן רומז לה. ברור שהקב"ה הוא המרכז, ואנחנו עובדים בשבילו.
לכן אם האדם רשע, הזבח שלו הוא תועבה בעיני ה', כי הוא חושב שהקב"ה צריך אותו, וכי הוא חושב שהוא יכול לעשות דברים רעים ולכפר בעזרת זבח. הוא בכלל לא מחפש לתת לקב"ה מאהבה, אלא הוא חושב שכביכול יש לקב"ה "צרכים", והוא יכול "לקנות" אותו דרכם.
קודם כל אדם צריך להיות ישר, עוד לפני שהוא צדיק או חסיד. הוא צריך להתפלל, לבקש מה', ולזכור שצריך לעשות את רצון ה'. ואז כיון שיעשה רצון ה' כאילו הוא הרצון שלו, עם הזמן הקב"ה יעשה באמת את רצונו שיהיה שווה לרצון ה'. ואז יהיה צדיק ובהמשך חסיד, וירצה לעשות את רצון ה' ולא את הרצון של עצמו. ואז כשיביא זבח, זה יהיה רצון לה' עוד יותר מהתפילה, כי הוא לא רק מבקש לטובת עצמו, אלא רוצה להפנות את כל כוחותיו ואת עצם חייו לעשות את רצון ה' בעולם.
קודם כל צריך להקשיב לרצון ה', ורק אז אפשר להביא גם זבחים. וכמו שאומר שמואל לשאול: "הַחֵפֶץ לה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים".
הנמשל הוא חורבן בית המקדש והגלות:
עם ישראל צריך ארץ משל עצמו, וצריך את בית המקדש, כדי לעשות את רצון ה' בעולם. כדי שיהיה עם שקורא בשם ה', ושכל העמים יכולים לבוא וללמוד ממנו. אנחנו רוצים לתת לה'.
אבל כשהעם היה רשע, לפני שהעם בנה את הרצון הטוב הפנימי שלו, היחס שלו למקדש, וגם לעצם העצמאות שלו בארצו, הלך והתדרדר. במקום לחפש לעשות את רצון ה' בבית המקדש, השתמש העם בזבחים ככיסוי ו"תשלום" על העבירות שהיה עושה. עד שירמיהו אומר "הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם". ובמקום לחפש לעשות את רצון ה' על ידי הממלכה העצמאית שהיתה לנו, העם השתמש בה לצורכו, וחשב שכוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, והוא לא צריך את ה'.
ולכן היה צריך להחריב את הבית, ולהשאיר אותנו בלי קרבנות, ורק עם התפילה. כך התפילה הפכה לעבודת ה' המרכזית, במקום הקרבנות. לכן גם היה צריך להוציא את העם לגלות, במקום הממלכה העצמאית שהיתה להם. כך העם יודע שהוא לא יכול להסתדר בכוחות עצמו, וצריך את הקב"ה. וכך העם מתרגל לבקש את כל צרכיו מהקב"ה, וממילא להבין שהוא צריך לעשות את רצון ה', כדי שיעשה את בקשתו.
וכך העם הופך בהדרגה להיות ישר, לעשות את מצוות ה', ולדעת שהוא העיקר. ובהדרגה יוכל העם להפוך לצדיק ולחסיד, ואז אפשר יהיה להחזיר אותו לארצו, לממלכה עצמאית, ולבנות את בית המקדש. כי כשהעם יחפש לעשות את רצון ה', ולא את רצון עצמו, אז המקדש יאפשר לו לתת כביכול לה', ולא רק לקבל ממנו. והממלכה תאפשר לו להיות אור לגויים, ולקרוא בשם ה' בעולם, בתור עם חזק ויציב, שלא שוכח יחד עם זאת שה' הוא המטרה שלו.