טבעי זה בהכרח טוב? ולמה מלכי יהודה הצדיקים לא הצליחו להשפיע על העם כמו המלכים הרשעים?
תּוֹעֲבַת ה' דֶּרֶךְ רָשָׁע וּמְרַדֵּף צְדָקָה יֶאֱהָב (משלי טו, ט).
הרשעה היא תהליך טבעי. לא צריך להתאמץ כדי להיות רשע. מי שלא מתאמץ, מי שהולך למקום הטבעי לו בכל מקרה, הולך ונהיה רשע.
טבעי לאדם לדאוג לעצמו, טבעי לו לחפש את מה שנעים לו, טבעי לו לשים לב פחות לאנשים אחרים מאשר לעצמו. אדם שהולך בדרך הזו, הולך בדרך הרשע. הדרך מעצמה תוביל אותו להיות רשע. מי שדואג לעצמו בלבד, יעשה את זה, עם הזמן, גם על חשבון אחרים. מי שדואג לעצמו גם על חשבון אחרים, יאבד רגישות למצבם של אחרים, ויפגע בהם גם בשביל תועלת מועטת. במקביל הוא יקנה לו אויבים, ויהיה לו יותר במי לפגוע ובמי להלחם. ובמקביל לתהליך כולו, כדי להצדיק את עצמו, הוא יאמץ תיאוריות שמצדיקות את המעשים שלו, והן יגרמו לו לעשות דברים רעים נוספים שלא היה עושה בלעדיהן.
ולכן ה' מתעב את דרך הרשע, לא רק את הרשע עצמו, אלא דרך הרשע עצמה מתועבת כי מי שהולך בה, גם אם כרגע אינו רשע, עוד יגיע להיות רשע.
לעומת זאת הצדקה, עשיית הטוב והישר, אינה תהליך טבעי. צריך תמיד להתאמץ כדי להיות טוב וישר, ובוודאי כדי להתקדם למעלה גבוהה יותר במדרגות הטוב והישר. התהליך הוא טוב, התהליך משמח, אבל אינו טבעי. טבעי להשאר במיטה, תמיד צריך קצת מאמץ כדי לקום ממנה.
ולכן התכונה של עשיית הצדקה לא נמצאת רק בדרך שבה הולך האדם, אלא ברצונו של האדם. מי שמרדף את הצדקה, מי שגורם לעצמו לרדוף אחרי הצדקה, וכל יום מחדש גורם לעצמו לרדוף אחריה, אותו יאהב ה' בסופו של דבר, כי התהליך שהוא מוביל הוא תהליך של אנשים צדיקים.
הנמשל הוא תהליכי הגלות והגאולה:
גם כעם, תהליך הרשעה בארץ הוא תהליך טבעי. מי שהלך לפי ההגיון האנושי בימים ההם, מי שחיפש תבואה, שמירה, רכוש, היה מגיע לעבודה זרה. כדי להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, צריך היה להחזיק כל הזמן מתח רוחני גבוה. צריך היה להתמקד בעבודת ה', ולא בעצמנו.
לכן כשמלכי יהודה היו לפעמים צדיקים ולפעמים רשעים, ההשפעה על העם לא היתה סימטרית. המלכים הרשעים הפילו את המצב הרוחני של העם כולו, שפנה לעבודה זרה, ואילו המלכים הצדיקים לא הצליחו להרים באמת את המצב הרוחני של העם. העם היה עובד עבודה זרה בסתר, והתרבו בו תופעות נוספות של חוסר מוסר. כיון שהמלך איפשר ירידה רוחנית, העם ירד ממדרגתו באופן טבעי. לעומת זאת מלך צדיק היה צריך לגייס את העם למאמץ רוחני, כדי לעלות בחזרה וזה הרבה יותר קשה. ולכן העם נשאר למטה.
לכן כשהעם עלה על דרך הרשע, הקב"ה הוציא אותנו לגלות, עוד לפני שהרשענו ממש. כי סופה של הדרך ידוע, והיא תועבת ה' כבר עכשיו, וככל שנעמיק בה יותר, כך יהיה יותר קשה להוציא אותנו ממנה.
לעומת זאת הגלות דוחפת אותנו לרדף צדקה. בגלות אין לנו עמידה טבעית. אנחנו עבדים, הקרקע לא שלנו, סביבנו אנשים חזקים מאיתנו, ואין מי שישפוט ויציל אותנו מידם. לכן מי שרוצה להצליח, גם מי שחושב רק על עצמו, עדיין צריך לפנות אל הקב"ה בתפילה, כי רק בזכותו אנחנו מחזיקים מעמד. וממילא הוא צריך לרצות את הקב"ה, לחפש מה רצונו, ולעשות את רצון ה'. כך שהעם גורם לעצמו לרדוף אחר הצדקה, והתהליך של ההתקדמות הרוחנית, שבסופו של דבר יחזיר אותו לארץ, מתחיל.