מוּסָר רָע לְעֹזֵב אֹרַח שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת: שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד ה' אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם (משלי טו, י – יא).
האורח היא דרך קטנה, המסתעפת מהדרך הראשית (מלבי"ם). מי שעוזב את האורח הנכונה, אבל עוד נמצא בדרך הכללית, ובסך הכל רוצה ללכת בדרך טובה, צריך לחזור וללכת באורח הנכונה. אבל זה תלוי מה יש בליבו. עצם העזיבה של הדרך לא מפחידה אותנו. צריך לייסר את האדם הזה במוסר רע וכואב, והוא יחזור אל הדרך. הבעיה מתחילה כשהאדם הזה שונא תוכחת. כשהאדם לא מוכן שיוכיחו אותו, ויש לו התנגדות פנימית לעצם הנסיון לשנות אותו, אז לא יועיל המוסר הרע. כי במקרה כזה האדם לא יסכים לשנות את רצונו, וגם אם ילך טכנית בדרך, הוא ימשיך לרצות שלא ללכת בה, ובהזדמנות הראשונה יעזוב אותה שוב. במקרה הזה אין תועלת אמיתית בתוכחת, ולכן שונא התוכחת לא ייוסר כלל, ויחיה חיים נעימים ושלוים, וברגע שיתאפשר, ימות בעוונו בלי התראה ובלי הזדמנות לתקן.
גם כשהאדם מת, מי שניתן לתקן יורד לשאול, מתייסר בייסורי הגיהנום שמכפרים עליו, ומתוקן כדי שיוכל להגיע לעולם הבא. שהרי "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל" (שמואל א, ב, ו). אבל מי שלא יתוקן, מי שאיבד את הסיכוי, יגיע לאבדון. הוא לא יגיע לעולם הבא ולא יחיה לתחית המתים.
גם השאול וגם האבדון מושגחים על ידי ה', כי שניהם חלק מהתיקון. הגיהנום מתקן את מי שאפשר לתקן, והאבדון מתקן את העולם, שלא יהיה בו את מי שאי אפשר לתקן. וכיון שאפילו שאול ואבדון נגד ה', ומושגחים על ידו, הרי שברור שהוא יודע גם מה בלבו של האדם. לא רק מי עזב את האורח בפועל, אלא גם מה היחס שיש לו בלב לייסורים. ה' יודע מראש מי ניתן ליסר ולתקן, ואותו הוא מייסר, ומי לא ניתן לייסר כי הוא שונא תוכחת, ואותו הוא לא מייסר ושולח לאבדון.
הנמשל הוא הגלות, והעמים שיושבים שלוים במקומם:
כשעם ישראל עזב את האורח ועבד עבודה זרה, הוא לא היה שונה בזה משאר העמים. אבל ה' יודע מה בליבנו ומה בליבם. ה' יודע ליבות בני אדם ויודע שאנחנו אמנם עוזבי אורח, אבל לא שונאי תוכחת. את עם ישראל אפשר לתקן במהלך ההסטוריה, ולכן קיבלנו מוסר רע ויצאנו לגלות. לעומת זאת שאר העמים לא יתוקנו כי במהותם הם שונאי תוכחת. במהותם גם אם הם ישנו את דרכיהם מפחד הייסורים, הם לא ישנו את הלב שלהם. הם ימשיכו לרצות לחטוא ברגע שאפשר יהיה. ולכן אין מה להגלות אותם או לייסר אותם, הם יכולים לשבת בשלווה במקומם, עד שיאבדו מעל במת ההסטוריה. עם ישראל לא משתנה כל כך בקלות, לא הייסורים מפחידים אותו, הוא רוצה להיות שלם עם השינוי שהוא עושה. ולכן גלות ארוכה תוכל לשנות אותו כשהלב שלו יהיה במקום.
השאול של הגלות, והאבדון של העמים מעל במת ההסטוריה, שניהם כלים של הקב"ה לתקן את העולם. הגלות מתקנת את עם ישראל, והאבדון של העמים מתקן את העולם כשהוא מסיר ממנו את אלו שמלאה סאתם. וכיון שלמדנו ששניהם בהשגחת ה', ולא עזב את ישראל בגלות, ולא השאיר את העמים לגורל עיוור; למדנו ממילא שהוא בוחן את תכונתם של העמים, מי ישב בשלוה ויאבד, ומי יגלה וישאר קיים לנצח. ואם כן נדע שליבו של עם ישראל, גם אם זה לא נראה לנו במבט ראשון, מוכן לשינויים, ומוכן לקבל את המוסר שמאחרי הייסורים הרעים, ולהשתנות באמת.
בכל משך הגלות הארוכה מה שנמצא נגד עיניו של הקב"ה הוא ליבנו, והוא פועל עליו, עד שיפתח.
[הרחבה ועיון נוסף: רבינו יונה משלי פרק טו פסוק י, נצח ישראל פרק יד, שערי תשובה שער ב יא, עין איה ברכות פרק תשיעי יא].
מוּסָר רָע לְעֹזֵב אֹרַח שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת: שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד ה' אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם.