רְצוֹן מְלָכִים שִׂפְתֵי צֶדֶק וְדֹבֵר יְשָׁרִים יֶאֱהָב (משלי טז, יג).
המלכים נלחמים בעושי הרשע במדינתם, אבל זה לא אומר שהם מעריכים במיוחד את מי שעושה את הטוב והישר. מי שעושה מה שנכון, הוא בסך הכל בסדר. כולם צריכים לעשות את הטוב והישר: לא לרמות, לא לגנוב, לא לפגוע באחרים. לא צריך לתת על זה פרס, או הערכה מיוחדת.
המלכים רוצים את מי שמחוץ למה שהוא עושה את הטוב והישר, גם משפיע על אחרים לעשות כך. המלכים מרוצים ממי שמוציא את הצדק משפתיו, מפרסם אותו, ומעודד אנשים נוספים לעשות צדק. כשהמלך רואה מי שמדבר עם אנשים ומשכנע אותם, ולא רק מדבר אלא גם מצליח להביא אותם להיות בעצמם ישרים ובעלי מצפון פנימי, אז יאהב את האדם הזה שמסייע לו בהשלטת הצדק והיושר במלכותו.
הנמשל הוא הוראת התורה:
מי שמקיים את המצוות ולא עושה עבירות עושה בסך הכל את מה שנדרש ממנו. אין כאן מעלה יוצאת מגדר הרגיל, אלא דרישה בסיסית מכל יהודי.
ה' מרוצה במיוחד ממי שמוציא משפתיו את הצדק, ממי שלומד תורה, שם יש מעלה מיוחדת. כיון שהדיבור, למרות שלכאורה אינו מעשה מצד עצמו, משפיע. הוא משפיע על אנשים אחרים לעשות גם הם מצוות, הוא מלמד אותם איך לעשות ומה. והוא משפיע על האדם עצמו לעשות גם בעתיד. הדיבור בדברי תורה הוא הבנה של המצוות, הוא התחייבות פנימית לקיים אותם גם בעתיד. ולכן גדול תלמוד שמביא לידי מעשה יותר ממעשה שקורה בפעם אחת מסוימת.
ולכן גם השכל אוהב את לימוד התורה, כי היא מסדרת את חיי החברה כולה, לא רק את חיי האדם המוסרי, אלא מלמדת גם אחרים איך נכון להתנהג. התורה גורמת גם לאנשים רחוקים להתחיל לשמור על המוסר הבסיסי.
התכלית אינה רק שאנשים ידעו את התורה, אלא שהיא תהפוך להיות חלק מהם. ולכן מי שמדבר אל אנשים את דברי התורה עד שהם הופכים להיות ישרים, עד שהם מרגישים בתחושה פנימית מה נכון ומה לא, אותו יאהב ה', כי הוא הופך את התורה להיות חלק מהאנשים האלו, ועוזר לה' להכניס את התורה אל תוך העולם.
רְצוֹן מְלָכִים שִׂפְתֵי צֶדֶק וְדֹבֵר יְשָׁרִים יֶאֱהָב.