את מי לא שואלים מה ההלכה? איך שני אנשים רציונליים מגיעים למסקנות הפוכות? ולמה אי אפשר להתאים קצת את המצוות לצורת החשיבה המודרנית?
בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִת רֵעֵהוּ וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ (משלי יא, ט).
לא תמיד אדם יודע אם הוא טועה או לא. לפעמים הוא לא מצליח לעשות את החשבון. במקרה כזה, הוא פונה לעזרה מבחוץ. שואל חבר, פותח ספר, שואל איש מקצוע.
אדם רוצה לאכול גלידה חלבית, אבל לפני שעה הוא אכל בצל שטיגנו במחבת בשרית. הוא לא מצליח לעשות את החשבון האם הוא נחשב בשרי, או שהוא יכול לאכול את הגלידה. חלק מהבעיה היא שהוא לא אוביקטיבי, הוא מאוד רוצה לאכול את הגלידה, ולכן הוא שם לב שהוא כל הזמן מחפש איך בכל זאת אפשר להתיר.
החבר שלו, לא בהכרח יודע יותר טוב הלכה, אבל הוא אוביקטיבי. הוא במילא לא יאכל את הגלידה, או שהוא במילא לא בשרי, ולכן הוא יוכל לעשות את החשבון בצורה נכונה יותר.
הבעיה מתחילה כשהחבר הזה חנף. החבר שרוצה להחניף, לא יאמר לו את מה שהוא חושב שנכון, אלא את מה שהוא חושב שחבר שלו רוצה לשמוע. גם אם יצא לו שאסור לאכול את הגלידה, זה נשאר אצלו בראש, בפה הוא יאמר שמותר, כי הוא רוצה למצוא חן בעיני חבר שלו, שרוצה מאוד לאכול את הגלידה.
כשלאדם יש חבר חנף כזה, הוא ישחת יותר ויותר, עד שיתקלקל לגמרי. הוא יעשה תמיד את מה שמתחשק לו, בלי קשר לשאלה אם זה מותר או אסור, וירגיש שהוא עושה את הדבר הנכון. החבר החנפן יתן לו תחושה, שאוביקטיבית כל מה שהוא עושה נכון.
לעומת זאת כשיש לאדם חברים צדיקים, הם יחלצו אותו מהצרה. הם ימנעו ממנו לטעות. לא כי החברים הצדיקים יודעים תמיד יותר טוב מהחבר החנפן, אלא כי החבר החנפן אומר מהפה ולחוץ, הוא בכלל לא אומר את מה שהוא חושב. והצדיקים אומרים את הדעת המוחלטת שהם יודעים, בלי להתחנף ובלי לשנות את ההלכה. ואם הם לא יודעים, הם יאמרו שהם לא יודעים.
מי שיש לו חברים צדיקים, חבר של הדעת עצמה. טוב לצדיק וטוב לשכנו.
הנמשל הוא ידיעת האמת:
הרבה אנשים בהרבה דורות ניסו לדעת מה האמת המוחלטת, להבין מה נכון לעשות. אבל היתה להם בעיה: יש לאנשים דמיון כאילו הם יכולים להיות אוביקטיבים, כאילו הם יכולים לדון בדברים מנקודת מבט חיצונית. הם חושבים שגם אם הם יגלו שהאמת נגד מה שהם עשו עד היום, הם יוכלו להבין שזו האמת.
וזו לא האמת. לאדם יש נטיה מאוד חזקה להצדיק את מה שהוא עשה עד היום. קשה לו מאוד לומר שהוא טעה, ובוודאי אם הוא מרוויח משהו מהדרכים שבהם הוא הולך, הוא יחפש באופן טבעי, תיאוריות שמצדיקות את הדרכים האלו.
לכן בכל דבר שיש לו משמעות למעשה, האדם מוצא מראש תיאוריות שמתאימות למה שהוא כבר במילא, תיאוריות שמכריחות אותו להשתנות כמה שפחות, ושנותנות לו כמה שיותר רווח אישי.
האנשים שחשבו שעל פי האמת צריך לחלק את הכסף בשווה בין כל בני האדם, היו אנשים עניים. היה להם רווח אישי מהמחשבה הזו. האנשים שחשבו שגזע מסוים צריך לשלוט בשאר העולם, היו בני הגזע הזה. האנשים שחשבו שאוביקטיבית שחורים צריכים להיות עבדים ללבנים, היו לבנים, השחורים פיתחו תיאוריות הפוכות.
גם אם הם חשבו שהם אוביקטיבים, גם אם הם חשבו שהם באמת הגיעו לחקר האמת, זה רק כיון שיש להם חבר חנף, יש להם יצר לצאת צודקים. יש להם רצון להרוויח, שמחניף להם ומכון אותם לתיאוריות שמתאימות להם.
האנשים האלו כנראה באמת חשבו שהם אוביקטיבים, היצר החנף הזה מוסתר היטב, מאוד קשה לאדם לזהות את הפעולה שלו. הרווח העצמי, השוחד, לא גורם לשופט לומר את ההפך ממה שהוא חושב. השוחד מעוור פקחים, הוא מונע מהשופט את היכולת להבין שהוא טועה.
כדי לצאת מהמעגל הזה, אנחנו צריכים לקבל את האמת מהדעת האמיתית, שצריכה להגיע באמת מחוץ לנו.
מעשי המצוות הם מעשים צדיקים, הם באים מאת ה', ממקור האמת. ועל ידי הדעת שנמצאת בהם, הם מחלצים אותנו מנקודת הראיה האישית שלנו. לא תמיד נבין למה צריך לעשות דווקא מצווה כזו או אחרת, הרבה פעמים יראה לנו שאולי נכון יותר היה לעשות אחרת. לפי הסברא שלנו לא צריך להיות הבדל בין גברים לנשים, לפי הסברא שלנו רק עבודה קשה אסורה בשבת, לפי הסברא שלנו לא צריך ברירה מחרקים שלא רואים בקלות. מנקודת המבט שלנו, היינו רוצים לשנות קצת את המצוות, לחפש איך אפשר בכל זאת להתאים אותם יותר אל צורת החשיבה שלנו.
אבל בזה אנחנו מפסידים את הדעת שבהם, בזה אנחנו הולכים אחר החבר החנף שלנו, ומונעים מהצדיקים לחלץ אותנו מעצמנו אל מבט הרבה יותר רחב על האמת. אנחנו לא צריכים להתאים את המצוות לצורת החשיבה שלנו, אלא את צורת החשיבה שלנו לצורת החשיבה של המצוות.
מעשי המצוות גורמים לנו לחשוב פחות על עצמנו, לעסוק פחות בצרכים שלנו, וגם בזה הם מכשירים אותנו יותר לקבל את הדעת האמיתית, לחשוב בצורה ישרה, הם מכשירים גם אותנו להיות צדיקים.