איך מרגישים חכמים בכמה שפחות עבודה? והאם יכולה להיות אפשרות שגם אני צודק וגם החברותא שלי צודק למרות שאנחנו לא מסכימים?
בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ (משלי יא, יב).
יש הבדל גדול בין להיות חכם לבין להרגיש חכם. מי שרוצה להרגיש חכם רוצה להרגיש שהוא כבר יודע הכל. בכל פעם שהוא נפגש בדבר נוסף שהוא לא יודע, הוא מרגיש פחות חכם, ולכן הוא משתדל לא להגיע לנושאים שהוא לא מבין בהם. אם הוא כבר הגיע לנושא כזה, הוא ישתדל להראות בכל זאת את המעט שהוא יודע, כדי להרגיש חכם.
כשאדם כזה נתקל במישהו שחושב אחרת ממנו, או שמציע פתרון שונה ממנו לבעיה, הוא בז לו. הוא לא מוכן להכיר בעובדה שיש אנשים אחרים חכמים כמוהו או יותר ממנו, זה גורם לו להרגיש פחות חכם.
מי שרוצה להרגיש חכם הוא חסר לב, אין לו רצון שמניע אותו. הוא רק רוצה להרגיש, הוא רוצה להיות כמו, הוא רוצה להחשב, אבל הוא לא מנסה להביא את עצמו למטרה שהוא עוד לא נמצא בה.
לעומתו מי שרוצה להיות חכם באמת, רוצה לדעת כמה שיותר ממה שהוא עוד לא יודע. ולכן הוא שמח בכל פעם שהוא נפגש בדבר נוסף שהוא לא יודע, כי עכשיו יש לו הזדמנות ללמוד עוד. הוא שמח בכל פעם שהוא פוגש מישהו שחושב אחרת ממנו, כי זה נותן לו נקודת מבט נוספת על המציאות, או חכמה נוספת שהוא לא ידע.
מי שרוצה להיות חכם מבין שלכל בן אדם יש נקודת מבט שונה, ונסיון וידע שונים, ולכן הוא יכול להבין דברים שונים. לא משנה כמה יהיה החכם שלנו חכם, הוא לעולם לא יוכל להבין את מה שיכולים להבין כל האנשים, כל אחד מנקודת מבטו. ולכן הוא מחריש, הוא רוצה לשמוע כמה שיותר, ולא מנסה לומר כמה שיותר. הוא לא מנסה להראות כמה הוא חכם, אלא לשמוע מאנשים אחרים את החכמה שלהם. ולכן הוא איש תבונות. הוא אוסף הרבה הבנות שונות של המציאות, כדי ליצור מכולם יחד מבט שלם.
הנמשל הוא לימוד התורה:
מי שלומד תורה כדי להראות כמה הוא חכם, כדי להיות הרב הכי גדול, כדי להתפרסם, הוא חסר לב. הוא לא רוצה את האמת, הוא לא מחפש את ה', אלא רוצה להשאר בדיוק כמו שהוא, רק מפורסם, גדול וחשוב כמו שהוא חושב שהוא אמור להיות כבר עכשיו. ולכן ממילא הוא יבוז לדעות אחרות בתורה. הוא יבוז למי שנוהג אחרת, למי שפירש פירוש אחר, למי שהבין את הגמרא אחרת ממנו. כל מי שלא חושב כמוהו גורם לו להרגיש פחות מושלם, להרגיש שיש משהו שהוא עוד לא יודע, אלא אם כן הוא יבוז לו. אלא אם כן הוא יראה שלא היה ראוי לחשוב אחרת ממנו מלכתחילה. שאם החברותא היה חכם כמוהו הוא בכלל לא היה מגיע למסקנה משונה כל כך.
אבל מי שהוא איש תבונות, מי שמבין שיש שבעים פנים לתורה, ואת האות בתורה שאדם אחד יכול להבין, לא יוכלו להבין הרבה אנשים אחרים, מבין שהתורה היא דבר הרבה יותר גדול מיכולת ההבנה של אדם אחד. הוא מחריש, הוא רוצה לשמוע סברות של אנשים אחרים, הרבה יותר ממה שהוא רוצה להשמיע את הדעה שלו. הוא יודע נקודת מבט אחת, אנשים אחרים יודעים הרבה נקודות מבט. הוא מעוניין לאסוף כמה שיותר נקודות מבט, לפני שהוא מגבש את ההבנה שלו. ולכן הוא מחפש הרבה תבונות, כמה שיותר דעות, ולא מרגיש צורך לבוז לכל אדם, שאין לך אדם שאין לו שעה.