אם אי אפשר לדעת בוודאות מה האמת, מה עושים? ולמה אי אפשר שנחליט מה מוסרי ומה לא בעצמנו?
דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם (משלי יב, טו).
האויל הוא מי שמסתפק בכל דבר, אולי כך ואולי כך. לטענתו אין דרך להגיע לוודאות בעולם הזה. גם החכם לא יכול להגיע בשכל לוודאות, השכל בכלל לא בנוי לזה. אז מה עושים?
השכל נשאר תמיד בספק. גם כשהשכל מכריע, זה קרוב לוודאי, אבל וודאות מוחלטת אין לו. הרגש לעומתו, וודאי תמיד. הרגש לא יודע להחזיק שתי אפשרויות סותרות.
האויל הולך בדרך שמתחשקת לו, לפי מה שהוא מרגיש. אם אי אפשר לדעת שום דבר בוודאות, אז אפשר לזרוק את השכל, ולעשות מה שמתחשק. האויל לא הולך בדרך ומסתפק בה בכל רגע, מבחינת ההרגשה, מרגע שהוא בחר דרך מסוימת, הוא מרגיש וודאות לגביה. הוא לא מרגיש טועה, הוא לא מתלבט. הוא הולך עם היצר הרע שלו ומרגיש עם זה לגמרי בסדר.
וממילא, האויל טועה כמעט בוודאות. האויל יודע שהוא לא יודע מה נכון, אם כך מצופה ממנו לנסות להגיע לוודאות חלקית, מצופה ממנו ללכת לחומרא בדברים מסוימים, לנסות להחזיק את שני הקצוות. כשהאויל הולך עם הרגש, כשדרכו נראית לו ישרה, למרות שהוא חושב שאי אפשר לדעת, הוא ממילא הולך בדרך שאף אחד לא חשב עליה עד הסוף. אף אחד לא ישב לבדוק לאן הדרך הזו מובילה, והאם אין דרך טובה יותר, כי האויל וויתר על מבחן השכל, והרגש בכלל לא מנסה לבדוק.
החכם נשאר גם הוא בספק, אבל הוא ממשיך עם השכל. הוא מנסה להתקרב לוודאות, ולכן הוא מחפש עצה מבחוץ. הוא עצמו יודע שהוא מוטה על ידי היצרים שלו, שהרגש שלו עלול להטעות. ולכן הוא מעדיף שמישהו מחוץ לו יאמר לו מה נכון. מישהו אוביקטיבי, שלא ירגיש את ההנאה שביצר, ויכול לעשות חשבון מדויק יותר.
הנמשל הוא התורה:
אין דרך להגיע לוודאות בעולם הזה. הרבה תיאוריות מוסריות עלו ואינן, מה שנחשב נכון היום לא נחשב נכון אתמול ולא יחשב נכון מחר. הרבה תיאוריות מדעיות עלו ואינן, מה שנחשב נכון בזמן אריסטו לא נחשב נכון בזמן ניוטון, וזה לא נחשב נכון בזמן אינשטיין. הכל יחסי.
דבר אחד נשאר קבוע, וממשיך להתחבא מאחרי הרבה מאוד תיאוריות: התאוות. היצר הרע לא השתנה, החומריות מתפקדת באותן צורות. התנהגות לא מוסרית שואפת תמיד לאותן מטרות. ולכן במשך הזמן העולם עוזב את התיאוריות המוסריות, ומחפש את הדרך הישרה בעיניו: את התאוות, את סיפוק היצר, את האגואיזם.
מצד שני, הדרך הזו אינה נכונה בוודאות. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שחברה אנושית לא יכולה לשרוד אם כל אחד דואג לעצמו בלבד, אם כל אחד שואף לממש את כל תאוותיו. גם חברות לא מוסריות, צריכות להחזיק כללים מוסריים שיאפשרו להם להתקיים. הם למעשה נאלצות לחיות בשני העולמות יחד: לוותר על המוסר, ולקיים כללים מוסריים מסוימים בו זמנית: תעשה כל מה שמתחשק לך, אבל אל תפריע לשני לעשות מה שמתחשק לו, גם אם זה מה שמתחשק לך.
הדרך היחידה להגיע למוסר נכון בעולם הזה היא לשמוע לעצה. לקבל את המוסר ממי שנמצא מחוץ לעולם הזה, ממי שלא מרוויח מלסדר את המוסר בדרך מסוימת דווקא, ממי שלא צריך להתאים את המוסר להלך הרוח של דור מסוים. לקבל עצה מהקב"ה.
התורה היא עצה מהקב"ה: כך נכון לנהוג מבחינה מוסרית בעולם, זו הדרך הנכונה לקיים חברה צודקת, כך בונים חיי משפחה יציבים. התורה לא מחייבת אותנו לקבל אותה, מי שלא שומע לתורה ממשיך לחיות, לא פוגע בו ברק. מי שלא רוצה לשמוע לעצה לא שומע. אבל עם חכם ונבון שומע.