מה כל כך רע בלשון הרע? יש "לשון הטוב"? והאם חילוני יכול ללבוש ציצית?
יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא (משלי יב, יח).
אז אמרתי! מה קרה? התחושה שלנו היא שדיבור זה לא נורא. לא עשינו שום דבר, לא פגענו ממש באף אחד, לא רצחנו ולא גנבנו, רק דיברנו.
איסור לשון הרע כל כך חמור כי דיבור הוא לא סתם דיבור, דיבור הוא הדרך של בני אדם להעביר מידע אחד לשני. אנשים פועלים לפי המידע שיש להם. כשאדם צריך לבחור מה לעשות, הוא חושב לפי המידע שיש לו, וכשסיפרו לו לשון הרע זה בהחלט חלק מהמידע שיוביל לפעולה.
כשאדם סיפר כמה חבר שלו טיפש, יכול להיות שהוא בכלל לא ידע שמישהו מתעניין במידע הזה. הוא סיפר רק כדי להצחיק את החברים, הוא סיפר כי היה משעמם, או שהוא סיפר כדי שהוא יצא חכם. אבל מה שהוא סיפר נשאר וממשיך להתגלגל בתור מידע. יום אחד יתלבטו אם לקבל את החבר הזה לעבודה, והסיפור שלו יכריע. יום אחד מישהי תחליט לא להתחתן איתו בגלל הסיפור הזה.
יש סוגי התבטאות שיכולים לגרום נזק כמדקרות חרב. כמובן, דואג האדומי הוא הדוגמא הטובה ביותר: הוא סיפר לשון הרע על אחימלך הכהן הגדול, כדי למצוא חן בעיני שאול. לא היה לו משהו אישי נגד אחימלך. אבל מהר מאוד הוא מצא את עצמו הורג את אחימלך ואת כל עיר הכהנים בעקבות מה שהוא סיפר.
הפתרון היה יכול להיות פשוט לשתוק. אל תדבר ותשמור מצרות נפשך.
אבל באותה מידה שהדיבור יכול להזיק, הוא יכול להועיל. תלוי איזה מידע אתה מעביר. מי שמעביר מידע טוב על חבר שלו, מי שמספר כמה הוא היה חכם, יכול לגרום שיקבלו אותו לעבודה, יכול לגרום לאשתו לעתיד לפגוש אותו. לדיבור יש הרבה מאוד כוח לטוב ולרע, ולכן אנחנו לא מנסים לשתוק, אלא לדייק את הדיבור, להשתמש בו לטוב, תוך כדי שאנחנו מודעים לכוח שלו.
חכמים יכולים להשתמש בלשון כדי לרפא מריבות, לחזק שלום בית, לקרב אנשים לאביהם שבשמים. כשאנשים תקועים, אתה לא יכול לעשות במקומם את התהליך, אבל אתה יכול בעזרת הלשון לרפא אותם. אתה יכול לתת להם כלים, או נקודת מבט חדשה, שתאפשר להם לשנות בעצמם.
הנמשל הוא יציאה בשאלה:
כשאדם קם ומצהיר שהוא לא מאמין, הוא הורג את עצמו במשפט אחד. הוא בסך הכל רצה להתיר לעצמו כמה איסורים שהיו לו קשים, אבל כשאדם מצהיר בפני החברה שהוא לא מאמין באלוקים, יהיה לו קשה מאוד לחזור בו. ואחרי שהוא הצהיר, איך הוא יכול לקיים מצוות? אפילו כאלו שאין לו יצר הרע לא לקיים אותם. ישר החברים ישאלו אותו "אבל אתה חילוני, לא?" הוא יכול להראות את הפרצוף שלו בחברה, עם ציצית? הוא יכול לא להדליק אור בשבת? ההתבטאות האומללה שלו דוקרת אותו לעולם הבא כמדקרות חרב, היא הורגת אותו במכה אחת.
יש איך לצאת משם. אבל כדי לעזור לאדם כזה צריך להיות חכם, צריך לחשוב טוב איך מוציאים מהפה את המילים, איך הלשון מכוונת אותם אל הלב של אדם כזה, בלי לפגוע לו באגו, איך עוקפים את החומה שהוא בנה סביב היכולת שלו להשתנות.
כאן התהליך לא חד ומהיר, כמו מדקרות החרב של ההתבטאות, כאן זה תהליך ריפוי ארוך, בשלבים. צריך לבנות שלב אחרי שלב בסולם שבו הוא יוכל לרדת מהעץ בלי להתרסק.
אבל כמו שהדיבור יכל להרוג אותו, כך לשון חכמים יכולה לרפא אותו. יכולה להתיר לו את נדרו.