למה כסף שבא בקלות הולך בקלות? ומה עדיף בלימוד תורה, כמות או איכות?
הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה (משלי יג, יא).
כשאדם אוסף כסף קל, כשהוא מרוויח בקלות ובלי מאמץ, את ההון שלו, שמגיע כביכול מההבל, הוא גם ימעט מההבל. כשאדם לא טרח להשיג את הכסף, כשהוא לא חסך והתאמץ, אלא השיג בלי מאמץ: ירושה, פיצויים, עליה פתאומית בבורסה, ביטוח וכדו', אין לו יחס של כבוד לכסף הזה. הוא לא מרגיש שהכסף הזה יקר לו, הוא לא מרגיש את שעות המאמץ האנושי שהכסף הזה מגלם. ולכן הוא מוכן גם להוציא אותו על הבלים. קל לו מאוד לשלוף את הארנק ולקנות כל מה שרק מוצע לו, גם אם הוא מעולם לא חשב שהוא צריך אותו. קל לו מאוד להשקיע בהשקעות מפוקפקות, או להמר על הכסף. ולכן הכסף הזה ילך וימעט.
לעומתו מי שמקבץ כל מה שמגיע לידו, בכל פעם שמגיע אליו מעט כסף, הוא לא מוציא אותו, אלא חוסך. מה שמגיע ליד, נכנס אל הכיס, ולא מבוזבז, הוא מתרגל לחשוב לפני שהוא מוציא כסף. אלפי פעמים הוא יכל לקנות משהו, היה לו כסף ביד, והוא לא קנה. הוא חסך, כי הוא לא מספיק צריך את הדבר הזה. ולכן כשנהיה לו הון ביד, הוא ממשיך להתרבות. כי גם עכשיו הוא לא מוציא אותו על מה שהוא לא צריך.
הנמשל, כפי שאומרת הגמרא, הוא לימוד בבקיאות בלי הבנה וזכרון, לעומת לימוד בעיון:
לימוד בבקיאות, לימוד רק של מה שכתוב, בלי להתעמק בדברים, נועד לתת בסיס רחב של ידע, כדי לאפשר עיון. אבל מי שמנסה להיות רב בקלות, מי שמנסה להרשים, ורוצה רק להיות בקי; לדעת לצטט גמרות, גם אם הוא לא ממש הבין אותן, לדעת לשלוף מאמרי חז"ל או פסוקים כשצריך, אבל בלי להבין מה הם באו לומר, מנסה לעשות הון מהבל. אין לו קשר אל ההון הזה, אין לו יחס של כבוד אל התורה שהוא למד. ולכן הוא גם לא יתאמץ לזכור אותה לאורך זמן, הרי במילא הכל כתוב בספרים, או במחשב, תמיד אפשר למצוא ולהזכר. וממילא ההון הבקיאותי בעצמו ילך וימעט.
יותר מזה, תנועה רחבה של אנשים שלומדים רק בבקיאות, ובלי הבנה או זכרון, ממעיטה את הון התורה של העם כולו. במקום לעסוק בתוכן הדברים, במקום לעיין ולהרבות תורה, או ליצור בסיס בקיאותי, לומדי התורה מתעסקים רק בקריאה שטחית של מה שבמילא כתוב בספרים. נושאים שלמים יכולים להשאר לא מטופלים, לא נלמדים לעומק, וממילא הונה של התורה מתמעט. לפעמים, כיון שלא מבינים את תוכן הדברים, נדמה גם שדברי התורה הם הבל ח"ו, וגם זו סיבה לעזוב אותם והתורה מתמעטת וכבודה מתמעט.
מי שקובץ על יד, מי שכל דבר תורה שמגיע לידו הוא יושב לעסוק בו, מי שחוזר עד שהוא זוכר כל מה שלמד, מי שמעיין לעומק בכל מה שנאמר לו, ומוסיף ומחדש בדברי תורה, ירבה. הוא אמנם פוגש פחות דפי גמרא מחבירו שלמד בבקיאות מהירה בלבד, אבל הוא יזכור כל דף שפגש. והוא מרבה תורה לעם כולו, גם אם מעט, גם אם בתחום מסוים בלבד, אבל התורה שהוא הוסיף נוספה לעם כולו, ומצטרפת לתורה שמוסיפים שאר לומדי התורה, כשכל אחד מהם עושה את העבודה שלו, בתחום שלו, היטב ועד הסוף.