תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה (משלי יג, יב).
יש הישגים שקל לנו להשיג. אנחנו מחליטים שאנחנו רוצים, ומשיגים. יש הישגים שקשה לנו להשיג, בשביל זה יש כח רצון. כשאדם מספיק רוצה, הוא מחליט שהוא יצליח, מתאמץ ומצליח.
יש דברים שמחזקים את כח הרצון, ויש דברים שמחלישים אותו.
אדם רוצה ללמוד את כל הש"ס. זו משימה מאוד ארוכה ומאוד קשה. הוא מייחל זמן ממושך להצליח בה, וככל שהוא מייחל יותר זמן, ועוד לא הגיע למטרה, כך הוא גורם מחלה ללב שלו, כלומר לכח הרצון שלו. כח הרצון בנוי לרצות מאוד, לאמץ את הכח, ולהשיג. אם במשך זמן ארוך הוא לא משיג, הוא מתרגל לא לנסות להשיג את הרצונות שלו. הוא מתרגל לרצות אבל לא לעשות, כי במילא אי אפשר להצליח.
כדי לחזק את כח הרצון, צריך תאוה, צריך רצון שלא קל להגיע אליו, משהו שמצריך כח רצון, אבל אחרי שהתאמצנו התאוה באה. יש הרגשת הצלחה, יש סיפוק.
מצד שני זה אומר שהצבנו מטרה שהיתה, לפחות חלקית, בהישג ידנו. איך מגיעים בדרך הזו למטרות רחוקות מאוד או גדולות מאוד? הדרך לזה היא עץ חיים. כמו עץ שמתפתח וצומח בהדרגה, האדם מציב לעצמו מטרה אחת, ומשיג אותה. זה גורם לכח הרצון שלו להתפתח ולרצות את המטרה הבאה. הוא משיג גם אותה ומציב את המטרה הבאה. בהדרגה כח הרצון בטוח ביכולת שלו להשיג מטרות, ומציב מטרות יותר ויותר רחוקות וקשות בלי להתייאש.
בשביל ללמוד דף אחד של גמרא הוא לא היה צריך כח רצון, אבל בשביל ללמוד פרק שלם, כן. מצד שני בטווח זמן הגיוני הוא גם מסיים. עכשיו יש לו יותר כח רצון, והוא יכול להציב לעצמו מטרה כמו סיום של שני פרקים. אחרי שהוא יסיים אותם הוא יוכל להציב סיום של מסכת. בהדרגה הוא יסיים גם את כל הש"ס, אבל הוא לא יכול להתחיל ממטרה בגודל הזה, הוא חייב לפרוט אותה למטרות קטנות יותר.
כשכח הרצון חולה, כשהוא מתרגל לא לנסות ולהשיג את מה שהוא רוצה, מתפתח ממילא גם תהליך הפוך. האדם מתחיל לרצות דברים שהוא לא יכול להשיג. הרי במילא לא מנסים להשיג אותם אז למה לא לדמיין, למה לא לרצות דברים שלא שלי, לרצות דברים אסורים, או לרצות דברים לא קיימים?
כשחוה ידעה שאסור לאכול מעץ הדעת היא בכלל לא הסתכלה עליו ולא התאוותה לו. הוא לא מושג, ולכן אין תועלת לרצות אותו. העבודה של הנחש היתה לייצר דיון תאורטי בשאלה מה יקרה אם… ואז היא הסתכלה וראתה שהוא טוב למאכל ותאווה לעיניים, וגם לקחה.
לעומת זאת מעץ החיים הם לא אכלו, כיון שהם עוד לא רצו לאכול ממנו. כאן היה צריך לבנות רצון, להבין למה חשוב לאכול ממנו, ואז התאוה היתה באה, כיון שהוא היה מותר לאכילה.
כשאדם מרשה לעצמו לחשוב על חטאים, הוא הרי לא עושה כלום, רק מדמיין, הוא משתמש במחלת הלב הזו. הוא בונה רצון לדבר שאינו בר מימוש, ולפעמים גם נופל ועושה.
אדם עם כח רצון בריא, לא מדמיין דברים אסורים, הוא יודע שהמרחק בין הרצון למעשה קטן. הוא בונה רצון לדברים שהוא במילא צריך לעשות. הוא בונה תאווה למה שהתורה מצווה אותו, לעץ החיים, והתאוה הזו באה מיד.
הנמשל הוא תיקון העולם:
הרצון לתקן את העולם כולו נמצא בכל אדם באופן טבעי. אנשים רוצים לשנות ולתקן את הכל. אבל המשימה גדולה מדי בשביל אדם יחיד, היא גדולה מדי בשביל דור אחד. ולכן כשאנשים מייחלים כל כך הרבה זמן לתיקון העולם, הרצון שלהם נהיה חולה. חלקם מתחילים לחפש שינוי פתאומי, מהפכה, שתאפשר להם לתקן את העולם כאן ועכשיו. חלקם מחפשים תיקון עולם קל יותר, חלקי, הם מורידים את הרף. ורובם מתייאשים מהאפשרות לתקן את העולם בכלל, ועוברים לסיפוקים מידיים יותר של היצר. זה דבר שאפשר להשיג.
מי שהולך לפי עץ החיים, לפי התורה שעץ חיים היא למחזיקים בה, ולא לפי עץ הדעת האישי של כל אחד, הולך לפי המטרות שהתורה מגדירה לו. התורה מפקחת מלמעלה על תיקון העולם, במשך הרבה מאוד דורות ועל ידי הרבה מאוד אנשים. התורה מפרקת את תיקון העולם לחלקים קטנים יותר, שנמצאים בהישג ידינו. אדם יכול להניח תפילין, הוא יכול לגמול חסד, אחרי שהוא השיג את זה, הוא יכול להדר יותר, הוא יכול ללכת בדרכי חסידות, לאט לאט העולם מתוקן יותר ויותר. האדם שמחזיק בעץ החיים של התורה, לא מוותר על תיקון העולם המלא והמוחלט, אבל מצד שני הוא לא חושב שהוא יעשה אותו לבדו היום. הוא עושה את שלו, הוא משיג מטרה אחרי מטרה, והוא יודע שהעץ הזה עוד יצמח על ידי דורות רבים עד שהעולם יהיה מתוקן. גם בזכותו.