איך יכול להיות שבחטא יהיו הנאה ומרירות יחד? ואם כל העמים יעבדו את ה' לעתיד לבוא, עם ישראל יהיה רק עוד אחד מהעמים?
לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר (משלי יד, י).
הגוף מרגיש מה שטוב לו כרגע, ומה שרע לו כרגע. הגוף יודע להרגיש את נקודת הזמן הנוכחית בלבד. בהתאמה, היצר שואף אל מה שטוב לו ונעים לו כרגע, ובורח ממה שרע לו וכואב לו עכשיו. אבל הלב, כלומר הרצון, מרגיש את העתיד. הרצון עוסק תמיד בעתיד, במה שאליו הוא שואף, במטרות שהוא מציב, באדם שהוא יהיה בעוד כך וכך זמן, לאחר תהליך כזה או אחר.
כשמר לנפש, כשהחיים לא מתאימים למטרות של האדם, כשהמצב הנוכחי שלו לא מתאים למה שהוא היה רוצה להיות, רק הלב יודע להרגיש את המרירות הזו.
כשאדם עובר עבירה למשל, נעים לגוף. אבל הלב מרגיש שלא זה מה שהוא רוצה להיות. הרצון מרגיש את הפער בין המקום שבו הוא נמצא לבין המקום שבו הוא היה רוצה להיות, ומרגיש את מרירות נפשו.
ולכן הלב שמח כשהוא מצליח להשתנות. כשהוא מצליח להפוך ולהיות מי שהוא היה רוצה להיות. כשהוא מצליח להשיג את המטרות. הרבה פעמים זה יהיה קשה לגוף. כוח הרצון נהנה הרבה פעמים דווקא כשהגוף סובל, כשהאדם מצליח להתגבר על עוד מכשול פיזי בדרך למטרה. כשהאדם מצליח לקום בבוקר למרות מה שהגוף היה רוצה, כשהוא מצליח להתגבר ולא לאכול מה שהלשון היתה רוצה. בשמחה הזו של הרצון לא מתערב זר. אין בה מקום לגוף, הגוף לא מבין בה, היצר לא מבין לשמחה מה זו עושה. אבל הנפש מבינה והלב מרגיש את השמחה הזו.
ולכן גם לאחר המות, כשהנשמה שמחהבמדרגה של הרצון הטוב שהיא קנתה, הגוף לא נמצא שם איתה.
הנמשל הוא ישראל והעמים:
כל העמים הם משפחות האדמה, הם מבינים חומריות. הם יודעים אם המצב הנוכחי שלהם טוב או לא, אם הם חזקים או חלשים, עשירים או עניים. טוב להם כשמצבם החומרי טוב, רע להם כשמצבם החומרי רע.
עם ישראל לא עוסק בשאלה מה קורה עכשיו, אלא בשאלה לאן העולם הולך. עם ישראל הוא העם היחיד שיודע להרגיש אם יש פער בין המצב הנוכחי של העולם, לבין המצב שבו הוא אמור להיות. אם יש הבדל בין העולם הזה לעולם ההולך ובא. עם ישראל הוא הרצון לשינוי שיש בעולם, והוא אמור להוביל את התהליך הזה.
ולכן עם ישראל סובל הרבה מאוד מרורות בעולם הזה. הוא מרגיש את מרת נפשו: את חוסר ההתאמה בין ידיעת ה' כפי שתהיה לעתיד לבוא, לבין הכרת ה' הקלושה שיש בעולם הזה, שמובילה לפעמים לעבודה זרה. את חוסר ההתאמה בין מלכות המלך המשיח לבין המלכות שאנחנו מצליחים להעמיד בעולם הזה. את חוסר ההתאמה בין ההשפעה שצריכה להיות לישראל על העמים לעתיד לבוא, לבין ההשפעה שיש לעמים על ישראל כיום. כל אלו מתבטאים במרירות נפש, בצרות, בגלויות, בכאב חומרי שמתנקז לשאלה אחת: מתי יבוא המשיח?!
ולכן כשמצבו של העולם יתקדם, כשהעולם הזה יהפוך להיות עולם הבא, העמים לא יתערבו בשמחתו של עם ישראל. גם אם כולם יעבדו את ה', לא יהיה מה להשוות. העמים ימשיכו לחפש את הטובה החומרית שלהם, את הכאן והעכשיו, אלא שאז הטובה הזו תעבור דרך עבודת ה'. אבל עם ישראל ישמח בעצם המצב הטוב של העולם, בתיקון של כל מה שהיה לו מר כל כך עד עכשיו. בשמחה עליונה כזו, לא תהיה לעמים הבנה. ולכן גם לעתיד לבוא לא ישווה המצב של ישראל למצבם של העמים: "וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ מְשָׁרְתֵי אֱלֹקֵינוּ".