מה כבר אמרתי, ולמה אמא כועסת? מתי מבקשים סליחה, ולאן אסור להגיע? אם אדם לא ידע על מצוה מסוימת, הוא נידון עליה?
פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ (משלי יז, יד).
בדרך כלל אדם לא יודע מה חבירו בדיוק חושב עליו. אמא לא יודעת אם הבן שלה מעריך את מה שהיא עושה בשבילו או לא. היא לא יודעת אם הוא אסיר תודה, או שהוא לא שם לב ולא חשב על זה עד עכשיו, או שהוא חושב שהיא לא עושה מספיק בשבילו. כיון שבאופן טבעי אמא אוהבת את הבן, והבן אוהב את אמו, היא מרשה לעצמה להניח שהוא אסיר תודה, או לפחות לא שם לב, וכשישים לב למה שעושים עבורו, יהיה אסיר תודה.
כל עוד אין גורם שמצית את המריבה, השאלה הזו לא באה לידי בירור. אבל אז נוצר גורם כזה, יום אחד הוא לא מוצא גרביים בארון, הוא מאחר לבית הספר, הוא לחוץ ועצבני, ולכן לא מספיק אכפת לו להיות נחמד. והוא אומר משהו כמו "לאף אחד בבית הזה לא אכפת ממני".
זו ראשית המדון. הוא חושב שהוא רק אמר משהו, שהוא קצת עיצבן, ואולי המצב ישתפר בהמשך, אולי אנשים מסביב יתחילו לדאוג יותר לגרביים שלו, אבל למעשה הוא פתח את הסכר. מי שמתחיל את המדון צריך לדעת שאצל האנשים מסביבו יש הרבה מאוד מטען אפשרי כלפיו. אנשים עשו בשבילו הרבה דברים שהוא, כנראה, לא שם לב אליהם. הוא פגע, כנראה, הרבה פעמים באנשים מסביבו בלי לשים לב, והם עברו לסדר היום. יש ים שלם של דברים קטנים, או גדולים, שמחכים לבירור, מחכים לדיון, ומה שעוצר אותם הוא סכר: ההבנה של אמא שמן הסתם הילד שלה אסיר תודה, המחשבה של האשה, שמן הסתם בעלה לא התכוון, שמן הסתם הוא לא שם לב.
כשאדם מתחיל מדון קטן, הוא עושה חור בסכר הזה, הוא מערער את כל מה שחשבו עד היום. אולי באמת לא אכפת לו מכל מה שעשו בשבילו? אולי הוא לא חושב שעושים בשבילו מספיק? וכאן השאלה כמה מים הצטברו מעבר לסכר הזה. אין לו מושג. ברגע שהוא עשה את החור, הוא פטר את המים הראשונים, עכשיו הוא יראה את שאר המים פורצים:
"סליחה? פעם אחת אין לך גרביים בארון, זה אומר שלאף אחד לא אכפת ממך? שתים עשרה שנה יש לך גרביים בארון! לא שמעתי ממך תודה! אתה חושב שהן מכבסות את עצמן? שאלת את עצמך פעם מי מבשל בשבילך את הארוחות? מי מנקה בשבילך את הבית? לאף אחד לא אכפת ממך? אתה קונה את הלחם בבית הזה? אתה עובד כדי שיהיה איך לקנות אותו? אמרת בכלל תודה על זה שנולדת, על כל החיתולים שהחליפו לך? ביום ההולדת שלך אתה צריך לקנות לי מתנה, לא להפך!…" אתם יכולים מן הסתם להמשיך לבד.
אבל הילד עדיין יכול להחזיר את האצבע לסכר. זה לא יהיה קל, אבל הוא יכול להודות בטעות, הוא יכול לבקש סליחה. במקרים שלשני הצדדים יש טענות צודקות, אפשר להגיע לפשרה, להסדר. עדיין אין כאן ריב, יש כאן דיון, יש כאן בירור של כל מה שלא היה ברור מספיק עד עכשיו. הסכר התערער, אבל אפשר לתקן, אפשר להסביר שלא לזה היתה הכוונה.
השלב הבעייתי באמת הוא כשיש כבר ריב, כשמתגלה ניגוד האינטרסים, כששמים על השולחן מה שבאמת לא מסכימים בו, אז כבר קשה מאוד לנטוש את המריבה. אז הסכר כבר נשבר, המים כבר פרצו החוצה. עכשיו יהיה צריך הרבה יותר עבודה כדי לתקן.
אם הילד לא ביקש סליחה, אם הוא לא מיהר להודות על כל גרב וגרב, אלא אמר שלדעתו באמת לא עושים בשבילו מספיק, אם הוא המשיך את המריבה, ואמר שאמא של חבר שלו קונה לו מתנות רק יותר גדולות ליום ההולדת, אז הוא כבר הוכיח שהוא באמת לא מכיר טובה. אז יש פגיעה ברורה, שצריך יהיה לתקן במשך זמן ומאמץ.
לפני שהריב מתגלע צריך לנטוש אותו. צריך למהר ולהודות, או להתפשר, ולא להגיע לאמירות ברורות של ניגוד אינטרסים, שאי אפשר יהיה כבר להחזיר לאחור. אז צריך יהיה לבנות סכר חדש.
הנמשל, כמו שאומרת הגמרא, בדין בעולם הבא.
כשאדם חוטא הוא לא תמיד רוצה לריב עם הקב"ה, הוא מעדיף פשוט לא לדעת. מעדיף לא ללמוד מה צריך לעשות, להיות קצת "תינוק שנשבה". לפעמים הוא מאמץ תיאוריות מסוימות שאי אפשר לדעת מה האמת. מכאן ואילך אין לו ברירה, הוא פשוט לא יכל לדעת אם ה' באמת נתן תורה או שזה יאשיהו…
נדמה לו שזו כל הבעיה. זה רק חטא קטן, השאר זה כבר אונס.
אבל אדם לא יודע מה מחכה מאחרי זה. ראשית הדין של האדם היא על דברי תורה. על מה שהוא בחר לא לדעת. על שהוא פטר את עצמו מהתורה שנמשלה למים, על מה שהוא איפשר לעצמו לטעות. ומאחרי זה מחכות כל הטעויות שנובעות מזה, כל העבירות שהוא עשה מחסור ידיעה. הוא נידון על הכל, אחרי שמצאו אותו חייב במה שהוא לא למד. במה שהוא השתדל להאמין בשקרים.
גם אם אדם לא למד, גם אם הוא כבר עירער את היכולת שלו לעשות מצוות, את היכולת שלו להמנע מעבירות, הוא עדיין במצב שניתן לתקן יחסית בקלות. הוא עוד יכול לבחור ללמוד, הוא עוד יכול לקיים מה שהוא כן יודע.
המצב הגרוע באמת הוא כשיש ריב בינו לבין הקב"ה. כשהוא רוצה להתיר את הכל, ומחפש תיאוריות שמאפשרות את זה. לא רק חוסר ידע, אלא כפירה ממש. כשאדם מנסה להתיר לו את המעט שהוא יודע שאסור לעשות, כשהוא מסרב לקיים אפילו את המעט שהוא יודע, ואומר בשביל זה שאין אלוקים, או כשישראל פנו בעבר לעבודה זרה בשביל זה, אז יש ריב. אז הוא מכעיס את ה', ואז התשובה הופכת להיות הרבה יותר קשה. בשביל לחזור בתשובה הוא צריך לשנות מהיסוד את צורת החשיבה שלו. לא רק ללמוד עוד הלכות, אלא להודות שהוא טעה לגמרי עד עכשיו.
הסיכוי שלו לחזור קטן הרבה יותר, והדין על הכפירה והמזיד חמור הרבה יותר.
גם אם אדם חוטא, גם אם הוא לא רוצה לדעת, חשוב מאוד להשאיר את הסכר שלם. לפני שמתגלה ריב ממש בינו לבין ה', נטוש. חוסר ידע כזה או אחר, יהיה הרבה פעמים, ויהיה עליו דין, אבל לכפירה אסור להגיע.