איך עוקפים בתור? מה העני עושה יותר טוב מהעשיר? ולמה אנחנו לא מרגישים צורך להתפלל?
תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת (משלי יח, כג).
זה נשמע פשוט: העני מבקש צדקה, לכן הוא מדבר בלשון תחנונים, כי הוא רוצה לשכנע את העשיר שיתן לו. העשיר לעומתו מחליט אם לתת או לא ולכן עונה לו עזות, הוא עונה לו לפי דעתו, ודעתו קובעת.
ולא רק מול העני: עשיר בדרך כלל מעסיק אנשים, וגם מולם הוא מדבר עזות, הוא מחליט, והם צריכים לבצע לפי רצונו.
אלא שהפסוק מדייק: לא נאמר כאן תחנונים ידבר אביון, שזו המילה הרגילה לעני שרוצה משהו, שמבקש צדקה; נאמר תחנונים ידבר רש, שזו מילה למי שבתחתית הסולם הכלכלי, ההפך מהעשיר. לרש אין הרבה, אבל יתכן שהוא מסתדר, ולא מבקש כלום.
הרש רגיל לדבר תחנונים, הוא רגיל שהוא צריך אנשים אחרים, שהוא לא כזה חשוב, ולכן הוא מדבר תחנונים גם כשהוא לא מבקש כלום. הוא מדבר בלשון תחנונים, אפילו כשמבקשים ממנו, אפילו כשהוא קובע. זה כמובן לא מזיק לו, אנשים נהנים לעבוד איתו, ואפילו תחתיו. הוא נותן להם תחושה שהם מכובדים, הוא שומע את דעתם, וטוב להם לעבוד איתו, וגם לעזור לו.
העשיר רגיל שהוא לא צריך לבקש כלום, הוא רגיל שיש לו הכל, ואם אין, הכסף ידאג שיהיה לו. הוא רגיל להיות יותר חשוב מאנשים אחרים. הוא לא רגיל לבקש, אלא שמבקשים ממנו, ואז הוא עונה בלבד, ועונה עזות. לכן גם כשהעשיר צריך טובה, הוא לא מבקש אלא עונה עזות.
גם העשיר צריך לפעמים טובה, לא משהו שאפשר לקנות בכסף. לפעמים הוא צריך שרופא יעשה בשבילו השתדלות מיוחדת, לפעמים הוא ממהר, וצריך שיתנו לו לעקוף בתור, לפעמים הוא צריך עזרה מאנשים במקום לא מוכר. גם אז הוא לא יודע לבקש, הוא לא רגיל לדבר תחנונים. גם אז הוא מחכה שיפנו אליו, ואם כבר הוא מדבר, הוא מדבר עזות. הוא דורש, הוא מבהיר למה הוא מצפה, וכמובן שאנשים לא שמחים לעשות את מה שהוא דורש.
בסופו של דבר העשיר צריך לפתור את הבעיות שלו בכסף, ומה שלא ניתן לשלם עליו, גם לא יהיה לו. יחסי אנוש הם דבר שכדאי לעשיר ללמוד מהעני, לא להפך.
הנמשל הוא היחס שלנו לקב"ה:
כולנו עניים בעולם הזה. כל מה שיש לנו, קיבלנו בחסד מהקב"ה. אם יש לנו חיים, משפחה, פרנסה, דעת, הכל ממנו. הקב"ה לא נתן לנו את החיים סתם, יש לנו תפקיד, הקב"ה מצפה מאיתנו לעשות עם החיים את רצונו.
ככל שאדם קיבל מהקב"ה יותר, כך הוא יותר בעל חוב, כך הוא למעשה יותר רש.
באופן פרדוקסלי, דוקא העני, מי שקיבל מעט בעולם הזה, מי שאין לו בריאות, מי שאין לו פרנסה, הוא זה שזוכר שהכל מה'. הוא מדבר תחנונים, הוא מתפלל לה', וכיון שהוא רגיל להתפלל על מה שאין לו, הוא מתרגל גם להודות על מה שיש לו. הוא זוכר שהכל מה'.
ואילו העשיר, מי שקיבל מהקב"ה כל מה שהוא צריך, מי שלא חסר לו מעולם דבר, לא מתפלל. הוא לא מרגיש צורך להתפלל, למרות שככל שיש לו יותר, כך הוא צריך להודות יותר, וכך הוא צריך לבקש יותר שמירה. הוא צריך לבקש שהנכסים שיש לו לא יפגעו, שהמשפחה שיש לו לא תפגע, שהחיים והבריאות שיש לו לא יפגעו. אבל הוא לא רגיל לבקש. ואם הקב"ה לוקח ממנו אחד מהדברים שהוא נתן לו, הוא עונה עזות. הוא מקשה על הקב"ה, איך יכול להיות שהקב"ה לוקח את מה שהוא נתן? איך יכול להיות שחסר לו משהו?
לכן, לפעמים, אין ברירה אלא לקחת מהאדם קצת, שהוא יהיה קצת יותר רש, שיזכור איך מדברים תחנונים, שיזכור שצריך להתפלל.
אבל טוב יותר לזכור מראש שאנחנו רשים, וככל שיש לנו יותר, כך אנחנו צריכים רק להודות יותר ולבקש יותר.