איך יוצרים קהילה? לתת ולא לקבל זה טוב? ולמה לומדים תורה ביחד?
רַבִּים יְחַלּוּ פְנֵי נָדִיב וְכָל הָרֵעַ לְאִישׁ מַתָּן: כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ אַף כִּי מְרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ מְרַדֵּף אֲמָרִים (לא) לוֹ הֵמָּה (משלי יט, ו-ז).
נוח לנו לחשוב שהחברה בנויה פשוט על הרצון של אנשים להיות יחד. שכיף להם שיש להם עם מי לדבר, שנחמד להם לפגוש אנשים אחרים. אבל האמת היא שהבסיס של כל חברה הוא התועלת שהיא מביאה לאנשים. אנשים צריכים אנשים אחרים לידם, יש הרבה דברים שלא מתנהלים טוב כשאדם חי לבדו. ולכן נוצרות קהילות, חברות ועמים.
מצד שני, לא מדובר על רצון לקבל בלבד, על נסיון להרוויח מאנשים אחרים. האדם באופן טבעי מעונין לתת לחברה לא פחות ממה שהוא מעונין לקבל, אבל גם כאן הוא צריך שאנשים יצטרכו אותו. נסיון לבנות חברה מלאכותית, במקום שאנשים לא צריכים אחד את השני, ולא נעזרים אחד בשני, אלא רק מחפשים מי שיהיה מוגדר כקהילה שלהם, יצור חברה חלשה מאוד, אם בכלל.
ולכן, יש לנו ארבעה סוגים של חברות, לפי סדר החוזק שלהן: א. חברה שבה אנשים נותנים ומקבלים, ב. חברה שבה אנשים נותנים ולא מקבלים, ג. חברה שבה אנשים לוקחים ולא נותנים, ד. חברה שבה אנשים לא נותנים ולא מקבלים.
סביב הנדיב, שנותן למי שצריך, והוא עצמו לא צריך לקבל, תיוצר חברה של רבים. לא כולם צריכים אותו, ומי שלא צריך אותו לא יבוא אליו. לאנשים לא נעים לקבל בלי לתת. אבל רבים צריכים אותו, והם יבואו אליו. גם הם לא יבואו כחברים, אלא יחלו את פניו, יבקשו ממנו, כאשר ברור שהוא מעליהם. הוא מחליט, הוא חשוב, הם צריכים לקבל את ההחלטות, הם חשובים פחות.
איש המתן, הוא מי שסביבו יש מתן. הוא נותן לכל מי שצריך, אחרים נותנים לו כשהוא צריך. סביבו נבנית החברה החזקה ביותר. כל מי שרוצה להיות רע, רוצה להיות חבר, מחפש את חברת איש המתן. שם הוא יוכל לקבל כוס חלב כשחסר לו, שם יבקשו ממנו קילו קמח שיש לו. שם יהיה מי שיקח אותו טרמפ, שם יהיה מי שצריך את עצתו המקצועית.
הרש, מהווה נטל על סביבתו הקרובה, ואין לו מה לתת. הוא לא מקבל רק כשנותנים, הוא צריך לקחת גם כשלא התכוונו לתת. הנדיב, יתן לו רק כשהוא רוצה. אבל אחיו של הרש, מחוברים אליו גם בלי לבחור בזה. הם יתנו לו בכל מקרה, אבל במידה והם לא נדיבים, הם ישנאוהו. הוא מהווה מבחינתם נטל, ואין להם תועלת ממנו. (כמובן מדובר כאן כמשל כלכלי. יש לאנשים תועלות נוספות אחד מהשני). נוצרת כאן חברה קטנה ככל שתוכל, שהיתה רוצה להפרד.
"אף כי" בתנ"ך פירושו "קל וחומר". אחיו של הרש, לא יכולים להפרד ממנו. אבל הרעים שלו, האנשים שדומים לו, העניים האחרים באזור, רחקו ממנו. אין לו מה לתת להם, אין להם מה לקבל ממנו. אם אחיו היו רוצים להתרחק ממנו, ברור שאנשים שלא קשורים אליו בקשר דם מתרחקים ממנו. אם העניים האחרים ישבו לידו לקבץ נדבות, הוא יקח חלק ממה שהיה מגיע אליהם. וממנו הם הרי לא יקבלו. אין כאן יסוד תועלתי, וגם לא קשר דם, ולכן אין כאן חברה.
ומה עם סתם לדבר? שיהיה לו בפני מי לפרוק את צרותיו? שיהיה לעניים האחרים בפני מי לפרוק את צרותיהם? מי שמרדף אמרים, מי שכל מה שהוא מחפש בחברה זה את הדיבור, לו המה. ישאר עם הדיבורים שלו לבדו. האדם מענין בעיקר את עצמו. הדיבור הוא דבק חברתי, אבל הוא לא מה שגורם לאנשים להתחבר.
הנמשל, כמו שאומר רש"י, מדבר על לימוד החכמה:
האמת לא נמצאת אצל אדם אחד פרטי. האמת גדולה הרבה יותר ממה שיכול אדם אחד להכיל. ולכן אנשים צריכים לקבל חכמה אחד מהשני, הם לא יכולים להסתפק במה שהם עצמם מבינים. ויותר מזה, החכמה נבנית דוקא מהרבה חכמים שדנים ביניהם. כשדעות שונות נפגשות, כשזויות מבט שונות של אותו דבר נפגשות, אפשר להבין אותו הרבה יותר טוב.
הנדיב, הוא הרב. יש לו את חכמת התורה שהוא למד, והוא מעביר אותה למי שצריך. צריך כאן את הרבים רק כדי שהרבה אנשים יקבלו את התורה שיש לו. אבל הרב עצמו לא כל כך צריך את הרבים, להם אין הרבה מה לתת לו.
איש המתן יוצר לימוד בחברותא, שיעורי תורה פעילים, חברה של חכמים. כל חכם נותן מה שיש לו לדיון הקבוצתי, כולם נותנים, ומכולם יחד נוצרת חכמה שלא יכלה להיוצר בצורה אחרת. כולם מחפשים יחד את האמת, כל אחד וזוית המבט שלו על האמת, כך שהיא יוצאת אמת הרבה יותר שלמה. כאן יש חשיבות גדולה לחברה, למה שרבים לומדים יחד.
הרש, מי שאין לו תורה, הוא הלץ. מי שממציא תאוריות כדי להצדיק את התאוות שלו. אחיו של הרש הזה, עם ישראל, לא נפרדים ממנו, למרות שהוא לא מחובר לאמת. אבל הם סובלים ממנו. העבירות שלו משפיעות על כולם, וצורת החשיבה שלו יכולה להחטיא גם אחרים. לכן הם שונאים אותו, הם היו רוצים להתרחק ממנו. החכמה שלו נועדה לעזור לעצמו בלבד, ובדרך היא מזיקה לאחרים. יש כאן קהילה מסוימת, גם הוא חלק מעם ישראל, אבל מבחינת החכמה, הוא רק פוגע ולא עוזר.
מרעהו של הרש, שאר האנשים החכמים שמחפשים תאוריות כדי להצדיק את התאוות שלהם, רחקו ממנו. כיון שכל המטרה של הלץ היא התאוות שלו, גם כבוד היא אחת התאוות האלו. לכן הוא רוצה להמציא בעצמו תאוריות, הוא לא מתכוון לקבל את התאוריות של הלצים האחרים. הם מחפשים את התאוות שלהם, זה לא עוזר בהכרח לתאוות שלו, ואת הכבוד הם לוקחים ממנו. ולכן הוא מעדיף לחלוק עליהם, לפתח שיטה אחרת. כיון שאף אחד מהם לא מחפש את האמת, הם לא מדברים בכלל על אותו דבר. ולכן ככל שיש יותר אנשים שעוסקים בחכמה המדומה הזו, כך נוצרות יותר שיטות, וכך היא נהיית פחות ברורה ופחות ידועה.
ומה עם פשוט לשמוע חכמה? מה עם לדעת תיאוריות? להכיר דעות אחרות? זה לא באמת מענין אף אחד. אנשים מחפשים חכמה בשביל השימושיות שלה, בשביל לדעת את האמת. אם היא לא מקדמת אותם לשם, מרדף האמרים, מי שגורם לעצמו לרדוף אחרי דעות כדי להרגיש טוב עם עצמו, נשאר להרצות לעצמו. לכולם ברור למה הוא עושה מה שהוא עושה, ואין להם כח לשמוע את התירוצים שלו.