שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה (משלי י, יב).
יכולנו לחשוב שאנשים רבים כי אחד עשה לשני משהו רע. יכולנו לחשוב שאנשים חיים בשלום כי הם נזהרו לא לפגוע. זה נכון, אבל זו רק התוצאה. המשפט הבסיסי הוא שאנשים רבים כי הם לא אוהבים אחד את השני, ואנשים חיים בשלום כי הם אוהבים. אחרי שאנשים רבים הם גם עושים אחד לשני דברים רעים. אחרי שאנשים חיים בשלום הם גם נזהרים לא לפגוע.
כששני אנשים חיים יחד, בין אם זה בני זוג, אחים או שכנים, כמעט ואין אפשרות שהם לא יפגעו אחד בשני. הם אנשים שונים, הם חושבים אחרת, יש להם העדפות שונות, ולכן גם בלי כוונה רעה תגיע הזדמנות שבה האחד עושה מה שנראה לו הגיוני, והשני נפגע מזה. הם חולקים את אותו חדר, או אותו חדר מדרגות, יש להם נכסים משותפים, ולכן גם בלי כוונה רעה תגיע הזדמנות שבה אחד יקח על חשבון השני. ובסופו של דבר הם בני אדם, ולכן לפעמים מישהו גם לא יזהר מספיק, או יגיע עצבני מהעבודה ויפגע קצת בכוונה.
קשה להאמין שזה לא יקרה, השאלה מה תהיה התגובה. מה יעשה הצד הנפגע.
אם אנשים לא רוצים לחיות יחד, אם הם לא אוהבים, אם כל אחד חושב על עצמו, השנאה הזו תגרום לתגובה חותכת, כועסת, עצבנית. הצד השני לא התכוון לפגוע, ולכן הוא נפגע בעצמו מהתגובה. אם גם הוא לא מחפש לחיות בשלום, הוא יגיב בחזרה. עכשיו כבר שני הצדדים התכוונו לפגוע. עכשיו כבר יש מדינים, יש מריבה אמיתית. כששני הצדדים מתכוונים לפגוע, אפשר להבין לאן תמשיך המריבה הזו. אבל מה שעורר אותה לא היה כוונה רעה, אלא שנאה. חוסר רצון מספיק לחיות יחד.
כשאנשים רוצים לחיות יחד, כשיש אהבה, הנחת היסוד תהיה, שמן הסתם השני לא התכוון להרע, הוא טעה, הוא לא שם לב, הוא לא ידע. התגובה תהיה הרבה יותר רכה: בירור, דיבור, שאלה. מן הסתם הצד הפוגע יתנצל, יבהיר, אולי שניהם ישבו לחשוב מה עושים להבא כדי לא לפגוע. אין כאן מריבה, האהבה גרמה לשלום.
יותר מזה, גם אם מישהו התכוון לעצבן, גם אם היה לו יום רע והוא חזר טעון, כשיש אהבה היא תכסה על הפשע הזה. מי שנפגע לא ינסה להמשיך את המריבה, כי הוא רוצה לחיות יחד בשלום. הרוחות ירגעו מהר יחסית, ואחר כך האחד יבקש סליחה, והשני יסלח. לפעמים הצד הנפגע אפילו לא יגיב מראש, הוא ימחל בלי לעשות מזה ענין. הוא יסביר כבר לעצמו שהיה לשני יום גרוע, שהיה לו קשה. הפיוס יהיה טבעי.
הרצון לחיות יחד יכול לכסות גם על הרבה פשעים, כמו שיכול להיות בין מתבגרים להוריהם. גם כשיש צד שלא רוצה כרגע לחיות כל כך בשלום, אם הצד השני אוהב, הוא יכול להכיל הרבה פשעים. הוא יכול למחול, הוא ימשיך להחזיק את הקשר.
הנמשל, כמו שאומר המדרש, הוא עם ישראל והקב"ה.
בתקופת המדבר, בתקופת השופטים ובתקופת בית ראשון עם ישראל לא חיפש לחיות יחד עם הקב"ה בשלום. ממילא הם גם לא ראו את הטובות שהקב"ה עשה להם, וכל נסיון או קושי שהיה רק גרם להם להתרעם על ה'. הפרשנות היתה "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים". הרבה מדינים התעוררו. עם ישראל לא עבד ע"ז דווקא כדי להכעיס את ה', אבל לא היה אכפת לו להכעיס את ה'. לא היה אכפת לו להפרד מה'. וזה הגיע גם למצבים בהם עבדו עבודה זרה כדי להכעיס ממש. מול זה ה' הביא לנו מדינים שיאזנו אותנו. גויים שיציקו לנו, ארבה, רעב. בסופו של דבר עוררה השנאה, חוסר הרצון שלנו להיות קשורים לקב"ה, את הגלות.
אבל זה לא אומר שאין איך לכפר על הפשעים ההם. הגלות אמורה לבנות בנו מדרגה של עבודה מאהבה. של רצון לקרבת ה', רצון לחיות כשה' איתנו בכל צעד. האהבה הזו תכסה על כל הפשעים ההם.
ובזה גם האהבה שלנו נמדדת. כשעם ישראל בגלות, בתוך הצרות, קל לו מאוד להאשים את ה' בכל הצרות שלו. קל לו מאוד לרצות להתרחק. אבל האהבה מכסה על הכל. מסירות הנפש של ישראל בגלות כדי לא להתרחק מה', היא ביטוי בפועל של גודל האהבה, שמכסה על כל הצרות, ומשאירה אנשים קשורים לה' גם כשהם צריכים לאבד את חייהם כדי לא להשתחוות לע"ז המקומית.