למה גויים עשירים תורמים למוסדות ללא כוונת רווח, אם אין להם מצוות צדקה? ולמי טוב כשאדם חוזר בתשובה?
בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה: בְּבִרְכַּת יְשָׁרִים תָּרוּם קָרֶת וּבְפִי רְשָׁעִים תֵּהָרֵס (משלי יא, י-יא).
יש שתי רמות של אנשים טובים, יש שני שלבים של אנשים רעים. ברמה הבסיסית אנשים יהיו טובים גם בלי אידיאולוגיה. אנשים ישרים מבינים שהם לא חיים לבדם. הם מבינים שכדי שהם יצליחו בחיים, צריך מערכת כלכלית יציבה. הם מבינים שכדי שהם יהיו בטוחים, המדינה כולה צריכה להיות בטוחה. הם מבינים שככל שהציבור יהיה חזק יותר, כך הם עצמם יהיו חזקים יותר. לכן כשיש להם ברכה, כשיש להם שפע, הם נותנים ממנו גם לעיר שלהם. הם משלמים מיסים ברצון, מקימים מפעלים ציבוריים, מחזקים את החומות, ומשפרים את בתי המשפט. של כולם. לכן עיר שגרים בה אנשים ישרים ועשירים כאלו תתרומם, היא תהיה חזקה, כי הם תורמים לכולם, וכך גם להם טוב יותר.
אבל מעל לזה יש רמה של אנשים צדיקים, אנשים אידיאליסטים, שלא מחפשים בכלל את טובת עצמם, אלא את האמת. הם יעזרו לאחרים גם במקום שזה לא מועיל להם. הם דואגים לכלל גם אם זה בא ברמה מסוימת על חשבונם.
"עלץ" זו שמחה שמכסה על רגשות אחרים. גם אם יש לעיר בעיות שלא ידוע איך יבואו על פתרונם, אם טוב לצדיקים שבה, העיר תשמח. כי היא יודעת שאלו אנשים שיעשו כל מה שצריך כדי להוציא אותה מהצרות. אלו אנשים שיחפשו את הדרך לעזור לכלל, ולא יעשו את החשבון האישי שלהם. ולכן כשטוב להם, אפשר להיות רגועים.
ולכן כשמרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, העיר שושן, גם הגויים שבה, צהלה ושמחה. המן עדיין בחיים, עוד פחות משנה מתוכננת מלחמה גדולה, המצב לא טוב. אבל כשלצדיקים טוב, כשיש להם כוח, העיר יודעת שהיא בידיים טובות.
השלב הראשון של אנשים רעים הוא אגואיזם פשוט. הם חושבים רק על עצמם. הרשע רוצה את טובת עצמו, כאן ועכשיו, ולא מתכוון לחשוב על טובת אחרים, ואפילו לא על טובת עצמו בעתיד. הרשע לא מתכוון לעזור לעיר שלו להיות חזקה, הוא לא מתכוון להעביר מיסים מעבר למה שהכריחו אותו, הוא לא מתכוון לעזור בחיזוק החומות. למרות שברור גם לו שהוא בעצמו צריך את זה. שהוא עצמו לא יוכל להתקיים אם העיר שלו תהיה חלשה. אבל הרשע סומך על אחרים שיהיו טובים יותר ממנו. הם כבר ידאגו לצרכי הכלל, והוא ירוויח בתור חלק מהכלל הזה, גם אם הוא לא עוזר.
לא רק שהרשע לא עוזר, הוא גם לוקח אליו כל מה שהוא יכול. גם אם בגלל זה הכלל נפגע. הוא יתחבר לצינור מים שעובר לידו, ויקח ממנו כמה שהוא רוצה, בלי לחשוב על האנשים שנמצאים בהמשך הצינור ומקבלים פחות מים. הוא יזהם את הנהר שלידו בלי לחשוב על גורל האנשים שנמצאים בהמשך וצריכים לשתות ממנו.
ולכן פי הרשעים, שנושך ובולע כל מה שהוא יכול, הורס את העיר. עיר שיש בה אחוז גבוה של רשעים תהיה עיר חלשה. מדינה עם אחוזי שחיתות גבוהים תהיה מדינה חלשה.
אבל זה לא נעצר כאן, הרשעים עוברים לשלב השני, שבו הם גם מזיקים בכוונה לאנשים אחרים. יצרים נוספים כמו קנאה וגאווה, גורמים לרשע לפגוע בכוונה באנשים שלא מוצאים חן בעיניו, ולנסות להשתלט על העיר כולה. האנשים שחיים בעיר לא תמיד יודעים על צרה מסוימת, אבל הם יודעים שכל עוד הרשע הזה נמצא באזור, אי אפשר לדעת לאיזו צרה נקום מחר בבוקר. ולכן כשרשע כזה אובד יש רינה. הם משבחים ומודים שניצלו מלהיות שכנים של אדם כזה.
שתי הרמות של האנשים הטובים לא מובילות אחת לשניה בהכרח. לא כל ישר יהפוך להיות צדיק. אדם יכול להיות ישר בנקודת מבטו ההגיונית על העולם, אבל כדי להיות אידיאליסט הוא צריך אידיאל, הוא צריך תורה ואמונה.
לעומת זאת שני השלבים של הרשע מובילים אחד לשני. הרבה פעמים מי שהתחיל מלחשוב רק על עצמו, ולהיות מוכן לעשות דברים לא מוסריים בשביל זה, עובר גם להזיק לאנשים בכוונה. לשניהם קוראים פשוט רשע.
הנמשל הוא מעשים טובים ומעשים רעים:
יש שתי רמות של מעשים טובים: יש מעשים ישרים. גם אנשים שלא למדו תורה, גם גויים, יכולים להיות ישרים.
יש מעשים ישרים בקשר לחברה: לעזור לאנשים, לשלם מיסים, להגן על המדינה, לתרום למוסדות ללא כוונת רווח. העולם טוב יותר כשאנשים מוכנים לתת לכלל, וגם לאנשים האלו עצמם יש עולם טוב יותר לחיות בו.
יש מעשים ישרים בקשר למשפחה: לכבד את ההורים, לעזור לאחים, לחנך את הילדים, לחיות בשלום עם בן הזוג. המשפחה טובה יותר, וטוב יותר לכל אחד מהאנשים שמרכיבים אותה לחיות בה.
יש מעשים ישרים בקשר לגוף: לאכול בריא, לשמור על כושר. המעשים האלו טובים לכל הגוף, ובתוכו לאיברים שעושים את המעשים האלו. כולם מרוויחים.
אבל מעל לזה יש רמה של מעשים צדיקים. של מצוות, מעשים אידיאליסטים שלא מכוונים לטובת האדם עצמו, ואולי בעולם הזה אפילו יבואו על חשבונו. בשביל מעשים כאלו צריך תורה, צריך שולחן ערוך, צריך מסילת ישרים.
כשאדם מקיים מצוות, העיר יכולה לשמוח. המדינה, המשפחה, הגוף, כולם יכולים להיות רגועים, הם יכולים לדעת שיהיה בסדר, אפילו אם כרגע לא מובן איך יהיה בסדר. המעשים הישרים הם מעשים שבני אדם המציאו, כדי שיעזרו בסופו של דבר גם להם אישית. ולכן הם לא יפתרו כל בעיה, לפעמים יש התנגשות בין צרכים של אנשים שונים או בין מדינות. לפעמים מה שבריא לגוף לא בריא לנפש ולהפך. אבל מעשי המצוות הם מעשים שהקב"ה ציוה. הקב"ה דואג לכולם, הוא ברא את הכל ויודע איך לסדר את הכל יחד, איך לתת לכל כוח ולכל פרט את המקום הנכון שלו. ולכן כשמקיימים את מעשי המצוות, אפשר להיות בטוחים שהכל יגיע למקום המתאים לו. אנחנו יכולים לסמוך על הקב"ה שיפתור כל בעיה שתתעורר בהמשך. גם אם לא ברור לנו איך כלכלה תחזיק מעמד כששובתים יום בשבוע, גם אם לא ברור לנו איך משפחה תסתדר כשאין חדר לכל ילד, גם אם לא ברור לנו מה יקרה לגוף אחרי שבוע שהוא אוכל רק מצות, אפשר להיות רגועים. הקב"ה סידר הכל.
המעשים הרעים מתחילים כמובן מאגואיזם. אדם דואג רק לעצמו על חשבון החברה, הוא דואג רק לעצמו על חשבון ההורים שלו, האחים שלו, הילדים שלו, אשתו, הוא דואג רק ליצרים שלו על חשבון הגוף. פי הרשעים הורס את הסביבה שלהם עצמם. המדינה שלהם חלשה, המשפחה שלהם מתפרקת, הגוף שלהם נפגע.
משם מגיעים לא פעם גם לרמה הרסנית יותר של גאוה, של קנאה, של פגיעה מכוונת בדברים חשובים מתוך רצון להיות הכי חזק, הכי עשיר והכי מכובד.
ולכן כשאובדים מעשי הרשעה, כשאדם חוזר בתשובה ומשאיר את המעשים האלו מאחריו, יש שבח גדול. החברה תשבח, המשפחה תשבח והוא עצמו ישבח. כי גם אם לא ידוע כרגע על נזק מיוחד מהמעשים האלו, ברור שבהמשך עוד יהיו נזקים.
אדם יכול לעזוב בשקט את המעשים הרעים, ולקחת את המעשים הצדיקים. גם בלי לדעת איך זה יסתדר, ממה הוא יתפרנס, איך יסתכלו עליו, הוא יכול לשמוח ולהודות. יהיה בסדר.