לעשן זה בריא? באופן טבעי אנחנו רוצים לעשות מצוות? והאם לתת צדקה מרחמים נחשב מצוה לשמה?
פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ: כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו וְתֹכֵן לִבּוֹת ה' (משלי כא, א-ב).
עקרון יסודי ביהדות הוא שיש לכל אדם בחירה חופשית בין טוב לרע. וכך אומר הקב"ה: "מִֽי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי". אם הקב"ה אומר "מי יתן", משמע שגם הוא לא נותן דבר כזה, רק האדם עצמו יכול לבחור לירא את ה' ולקיים את מצוותיו. וכך אומרת הגמרא: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
העקרון הזה נכון לגבי האנשים הפרטיים. לכל אדם יש בחירה בין טוב לרע. אבל לגבי הכלל זה כבר לא נכון. הקב"ה לא השאיר את העולם הפקר לסטטיסטיקה של בחירות חופשיות. העולם חייב להתקדם לכיון העולם הבא. ולכן על הציבור, על הכלל, הקב"ה כן משפיע, גם בבחירה בין טוב לרע.
אבל מה נעשה כשיש אדם אחד, שהבחירה שלו משפיעה על הכלל? מה נעשה עם המלך? הרי כשהמלך בוחר לעשות טוב או רע, הוא משפיע בזה על כל העם. איך מצד אחד נשאיר את עקרון הבחירה החופשית כלפי המלך, ומצד שני נשאיר את העקרון שה' מנתב את דרכו של העם?
בלב כל אדם יש הרבה רצונות: אדם רוצה להשיג אוכל, ולעזור לנזקקים, להרוויח כסף, ולתת צדקה, לנוח, וללמוד תורה, לאכול משהו טעים, ולהיות בריא, לפנק את הילדים שלו, ולחנך את הילדים שלו, לא כולם יצאו לפועל. חלק מהרצונות יצליחו יותר, חלק יצליחו פחות. מה יצליח יותר ומה פחות, לא נכלל בבחירה החופשית. על זה הקב"ה כן משפיע. הקב"ה יכול להחליט שמעשים מסוימים שלנו יצליחו ומעשים אחרים לא.
אם היינו עוצרים כאן, לא היה לזה משמעות לבחירה החופשית, אלא שיש קשר בין המעשים שאנחנו עושים לבין מה שאנחנו רוצים. אנחנו כמובן עושים את מה שאנחנו רוצים לעשות, אבל יש גם קשר הפוך: אנחנו רוצים את מה שאנחנו עושים בפועל. ובניסוח המוכר: אחרי המעשים נמשכים הלבבות.
הכלל הוא שכל דרך איש ישר בעיניו. כשאדם הולך בדרך מסוימת מבחירתו, באופן טבעי הוא מחפש הצדקה למה שהוא עושה. אדם רוצה להרגיש שהוא עושה את הדבר הנכון, שהדרך שלו ישרה. ולכן גם אם הוא הלך בדרך הזו כי היצר שלו הוביל אותו לשם, ולא מה שנכון, גם אם הוא הולך בה כי זו הדרך הקלה, ולא כי היא מה שנכון, הוא עדיין ינסה למצוא גם הסבר למה היא הדבר הנכון. והסברים יש הרבה.
אדם מעשן למרות שזה לא בריא, הוא מעשן כי קשה לו להפסיק, אבל להרבה מהמעשנים יהיה גם הסברים למה זה לא כל כך נורא, או במה העישון דווקא עוזר לאדם. אדם לא משלם מיסים כי הוא רוצה יותר כסף, לא כי זה נכון. אבל לאנשים כאלו יהיה בדרך כלל הסבר למה בעצם המדינה לא בסדר, ומצווה ממש לעשוק אותה. או מה המדינה חייבת להם ולא נותנת, והם רק מתקזזים.
לפי זה כולם צדיקים גמורים, שהרי למרות שכל אחד הולך בדרך אחרת, בעיני כולם הדרכים שהם הולכים בהם, ישרות. אלא שה' תוכן, כלומר מודד, את הליבות ולא את המעשים בלבד. ה' בודק מה הרצון שממנו הגענו למעשים האלו. ההסברים המלומדים של המעשן לא נכללים בבחירה החופשית שלו, אלא היצר שלו לעשן, שהוא הרצון שהביא אותו לשם מלכתחילה. את זה ה' מודד.
בעקרון של "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" ה' משתמש ביחס למלך. למלך יש הרבה רצונות, פלגי מים שונים, שזורמים לכיוונים שונים. כשהקב"ה רוצה לכוון את רצון המלך, כך שיוביל את הציבור בדרך מסוימת, הקב"ה בוחר את אחד הרצונות שיש כבר למלך, שמתאים למה שה' רוצה מהציבור, ומכוון אותו על ידי המעשים. הקב"ה נותן לרצון הזה להצליח מעבר לרגיל, הוא נותן לו את המשאבים הדרושים, הוא מסדר לו שכל מה שהוא עושה יצליח. ככל שהמעשה שהמלך עושה יותר מצליח, ככל שהמלך במילא הולך כבר בדרך הזו, כך הלב שלו יותר נמשך אחריה. כך הוא מוצא לעצמו יותר הצדקות והסברים למה זה מה שנכון לעשות. על גבי כל אשר יחפוץ המלך, על בסיס הרצונות שיש לו במילא, יטה אותו ה' לכיון שהוא רוצה. הקב"ה בונה גדות לפלג המים הרצוי, את ההצלחה של המעשים, וכך פלג המים הזה מתחזק על חשבון הפלגים האחרים. ובכל זאת למלך נשארת בחירה חופשית מה לרצות, הוא רק נוטה יותר, באופן טבעי, לכיון שה' הטה אותו.
כשהקב"ה רצה להוציא את ישראל לגלות, הוא לא היה צריך ליצור בליבו של נבוכדנצר רצון כזה. לנבוכדנצר במילא היה רצון לכבוד, במילא היה לו רצון לכבוש עוד ממלכות ולגדול על חשבונם. כשהקב"ה איפשר לו להצליח, ולכבוש בקלות עוד ממלכה ועוד ממלכה, הוא הגיע בסופו של דבר גם לרצון לכבוש את כל העולם, ועם ישראל בכללם. כך גם השתמש ה' בגאווה הטבעית של המן, או להפך, ברצון לעזרה משמים של כורש.
הנמשל הוא הבחירה החופשית גם באדם הפרטי:
ליבו של האדם, הרצון שלו, הוא המלך של הגוף כולו. הוא מי שיקבע מה יעשו האברים האחרים. לכל אדם יש הרבה רצונות, חלקם טובים וחלקם רעים. כשהקב"ה נתן לנו תורה, הוא לרוב לא ציוה אותנו מה לחשוב, או מה לרצות. הוא ציוה אותנו מה לעשות. אבל המעשים האלו של המצוות, מתאימים לרצונות הטובים שלנו, ולא מתאימים לרצונות הרעים. המצוות מאזנות את היצר הרע ומכוונות אותו, ומחזקות את היצר הטוב.
המצווה מחייבת מעשה מסוים, היא בונה גדות, שבתוכן יזרמו המים של הרצון הטוב דוקא ולא של הרע. מתוך כל פלגי המים שבליבנו, הקב"ה מכוון על ידי המצוות את הפלגים שהוא רוצה. המצוות לא באו בניגוד לרצון שלנו, אלו רצונות שיש בנו גם באופן טבעי, אלא שהם לא היו בהכרח הרצונות החזקים. אבל אם אדם מתרגל יום אחרי יום לעשות את אותן מצוות, הוא מחזק את הרצונות האלו והופך אותם להיות העיקר. על גבי כל אשר יחפוץ האדם, יטה אותו ה', דרך התורה.
כאן אין פגיעה בכלל בבחירה החופשית. האדם בחר בבחירה חופשית לגמרי לקיים את מצוות התורה. אבל אחרי שהאדם בחר לקיים את המצוות, הן עוזרות לו גם לגבי שאר הנקודות בהן הוא צריך לבחור, כי התורה משנה בהדרגה את הרצון שלו. ולמעשה חלק ממה שאנחנו בוחרים, כשאנחנו בוחרים לקיים את התורה, הוא לשנות את הרצון שלנו, ולהתאים אותו לרצון ה'.
ולכן חשוב לזכור שאנחנו לא רק מקיימים את מעשי המצוות, לא רק המעשה מענין אותנו, אנחנו מעוניינים שהוא ישפיע לנו גם על הלב.
אדם יכול לחשוב שאם הוא נותן צדקה לעני כי הוא מרחם עליו, הוא עשה פחות מצוה. הוא הרי לא נתן לעני צדקה רק כי ה' ציוה, הוא מעצמו רצה גם כן לתת, מרחמים. אדם עלול לחשוב שאם הוא לומד תורה כי הוא נהנה מזה, זה לא כל כך לשמה. זה לא מה שה' רוצה. אם הוא נהנה, הוא לא לומד רק כי ה' ציוה, הוא היה אולי לומד גם כשזה לא מצוה.
וזה לא נכון. חלק ממטרת מצות הצדקה היא להשפיע על הלב שלנו שנהיה רחמנים. לכל אדם יש בלב רחמנות טבעית, במידה מסוימת. כשאדם נותן צדקה שוב ושוב, כיון שהתורה ציותה אותו לתת, הלב שלו הולך בעקבות המעשים. נוח לו לשמוע כמה טוב לתת צדקה, רגש הרחמים שלו גדל, והקמצנות הטבעית שלו קטנה, ועם הזמן הוא רוצה לתת צדקה מעצמו. זה לא פגם במעשה המצוה, זו המטרה.
כשאדם לומד תורה מחשק פנימי, הוא לומד טוב יותר, הוא מתחבר יותר למה שהוא לומד. חלק מהמטרה של לימוד תורה לשמה הוא שנהפך לאוהבי תורה.
האדם הדתי שואל את עצמו כל הזמן אם דרכו ישרה, האם הוא עשה את המצוה נכון, האם הוא קיים את כל הסעיפים. אבל ה' תוכן ליבות, ה' רוצה לראות גם שהלב שלנו מתחבר למעשה, כי חלק ממטרת המעשים היא ההשפעה על הלב, ההשפעה על הרצון.