איך שולחים מסר למישהו שיחיה בדור אחר? למה בתנ"ך יש פסוקים קשים כל כך? ולמה חשוב שאנשים יתפללו גם אם הם לא מצליחים לכוון?
תַּפּוּחֵ֣י זָ֭הָב בְּמַשְׂכִּיּ֥וֹת כָּ֑סֶף דָּ֝בָ֗ר דָּבֻ֥ר עַל-אָפְנָֽיו (משלי כה, יא).
המשל הזה הוא משל על משלים. אחת הסיבות שאנשים משתמשים במשל, היא כדי להעביר מסר בצורה שלא כל אחד יוכל להבין. את המשל יוכלו להבין כולם, והם גם ידאגו לספר אותו הלאה, כיון שהוא מענין, אבל רוב האנשים לא יבינו את הנמשל. רק אנשים מסוימים יבינו אותו.
למשל, כמו שכתוב בספר דניאל, נבוכדנצר ראה בחלום פסל שמייצג את ארבעת המלכויות. המלכות הרביעית היא שתי שוקיים עשויות ברזל. במשך הרבה מאוד שנים לא היה ידוע, למה למלכות הרביעית יש שתי רגליים, והיא לא חלק אחד. אבל המשל המשיך, כמובן, לעבור מדור לדור. לאחר התקופה הארוכה בה נלחמו הנוצרים במוסלמים, אפשר היה כבר לפרש, שיש שתי רגליים למלכות הרביעית, כי היא נחלקת בין אדום וישמעאל. (כך מפרש המלבי"ם). כלומר, הנמשל הזה יכול היה להתפרש רק מדורות מסוימים והלאה, למרות שהמשל היה ידוע הרבה קודם.
הנמשל הוא תפוחי זהב, הוא העיקר, הוא מזין כמו תפוח, והוא חשוב במיוחד כמו זהב. הנמשל הוא הסיבה האמיתית לספר את המשל. אבל המשל עצמו הוא משכיות, כלומר כיסוי מעל התפוחים, שעשוי כסף. המשל עצמו לא יכול להיות דבר לא מובן ולא מעניין, כי אז הוא לא יעבור מדור לדור, או בין אנשים, עד שיגיע למי שצריך להבין אותו. המשל אינו דבר מזין בהכרח, והוא לא חשוב כמו הנמשל, אבל גם הוא עשוי כסף, גם הוא חשוב, גם הוא מענין או מועיל.
וכך, כשתפוחי הזהב מוסתרים במשכיות כסף, הדבר שרצו לומר, דבור אל האנשים הנכונים על אופניו. לדיבור הזה, לנמשל, יש אופנים, יש לו גלגלים, שמסיעים אותו דרך אנשים שונים, שלא בהכרח מבינים אותו, אל מי שיבין אותו. הדיבור מגיע אל האנשים הנכונים, אלו שיתאמצו ויבינו מה הוא אומר, או אלו שיוכלו להבין אותו, על ידי הגלגלים שלו, שהם החשיבות של המשל כשלעצמו. כיון שהמשל חשוב, אנשים יעבירו אותו אל מי שיבין גם את הנמשל, ויקבל את הפרי המשמעותי יותר.
הנמשל הוא שיטה נפוצה בתנ"ך וביהדות בכלל:
בתנ"ך יש הרבה מאוד פסוקים קשים להבנה. לפעמים אפילו ספרים שלמים. אבל הם כתובים בצורה יפה, או משולבים בסיפורים שמושכים את הלב. את הפסוקים הקשים, רוב האנשים לא מבינים בכלל. אבל הם מעבירים אותם מדור לדור, ויודעים לצטט אותם לא פעם. גם בגלל היופי, גם בגלל הסיפורים, וגם בגלל המצווה ללמד אותם לבניהם, או לקרוא אותם בתורה ובהפטרות.
חלק מהפסוקים האלו יובנו לבסוף על ידי אנשים שיתאמצו להבין, חלק יובנו דווקא על ידי תלמידי חכמים גדולים, חלק יובנו דווקא בדורות מסוימים שאליהם הם מכוונים. את תפוחי הזהב לא כל אחד יקבל, אבל כולם יגעו במשכיות הכסף, וכולם יעבירו אותם הלאה, כך שהדיבור שה' שולח אל הדורות המסוימים ההם, או האנשים המסויימים ההם, יעבור אליהם על אופניו.
לא רק הפסוקים הקשים כך, בכל פסוקי התנ"ך יש פשט, דרש, רמז וסוד. הפשט הוא משכיות הכסף, הוא מה שנראה לעיניים, והוא חשוב ויקר, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו". אבל תחתיו מוסתרים תפוחי זהב של דרש, רמז וסוד. וככל שדבר יותר פנימי, כך הוא יותר יקר.
יש בפסוקים גם שבעים פנים שונים לפרש. חלק מהפירושים מובנים בקלות, והם משמשים משכיות כסף לפירושים האחרים שיובנו במשך הדורות.
גם התפילה משתמשת באותו עקרון. הרבה אנשים יתפללו בלי להתעמק במה שהם אומרים, ויחנכו את בניהם להתפלל. התפילה נאמרת על ידי כולם, שלש פעמים ביום, בכל הדורות. גם אם אנשים לא כיוונו בתפילה, הם יודעים חלקים נכבדים ממנה בעל פה. ולפעמים, בעת צרה, או בזמן שהלב נפתח, גם מי שלא התכוון קודם, מוצא את עצמו מתכוון. מוצא את עצמו מבין פתאום מה הוא אומר כל השנים; והרבה פעמים, בדיוק בזמן הנכון, בדיוק כשהוא היה צריך לשמוע את מה שיש לתפילה לומר לו. גם מה שהוא לא הבין, יבין הבן שלו, או הנכד, כשהוא יכוון בתפילה. כך מילים ששלחו אלינו אנשי כנסת הגדולה לפני הרבה מאוד שנים, מגיעות אל מי שהם צריכות להגיע אליו, על הגלגלים שלהם, דרך הרבה מאוד אנשים שאולי לא תמיד הבינו את כל מה שהם אומרים, אבל אמרו.
גם כשמכוונים בתפילה, לא בהכרח מבינים כל מה שנאמר בה. הסידור הוא ספר קשה להבנה. יש לו אמנם פשט מובן וברור יחסית, אבל כשמתחילים להתעמק בכל מילה, רואים שלא הכל מובן ולא הכל ברור. ואז מתחילים לגלות בתוך התפילה עוד ועוד תפוחי זהב, עוד ועוד מסרים עמוקים שאנשי כנסת הגדולה נתנו לכל יהודי לשנן, כדי שחלק מהם גם יבינו. הפשט המובן של התפילה הוא משכיות כסף חשובות מאוד, אבל בתוכו יש עוד תפוחי זהב שצריך לגלות. והם יגיעו אל האנשים הנכונים על אופניהם.
וגם אגדות חז"ל משתמשות באותו עקרון. בחלק מהמקרים, אגדות חז"ל לא באו לומר את מה שמובן מהם בצורה הפשוטה. חז"ל מספרים סיפור מוזר, לא הגיוני, שמקפל בתוכו משמעות נסתרת ועמוקה. הסיפור עצמו יעבור דורות ואנשים, דווקא בגלל שהוא מפתיע, וכן מצד שהוא משולב בגמרא שכולם לומדים, אבל רק אנשים מסוימים יוכלו להבין את העומק שבו.