משלי כז, כג – כד

יָדֹעַ תֵּדַע פְּנֵי צֹאנֶךָ שִׁית לִבְּךָ לַעֲדָרִים: כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְאִם נֵזֶר לְדוֹר וָדוֹר (משלי כז, כג – כד).

(שלושת הפסוקים הבאים ממשיכים את אותו משל ונמשל).

הכלכלה בעולם העתיק היתה מבוססת על שדה. אדם מגדל תבואה, קוצר ומאחסן. אבל, אומר הפסוק, לא טוב להתבסס רק על שדה. לפעמים יש שנות בצורת, לפעמים היבול לא מצליח מסיבה כל שהיא, לפעמים אדם צריך לנדוד מפני מלחמה. ולכן העצה היא שאדם יגדל גם צאן. ולא רק יגדל, אלא ישים לב מה קורה איתם.

אדם ידע לאן מופנות פני הצאן, לאן הן הולכות, וישים לבו לחלק אותם לעדרים בגודל הגיוני, ולתת לכל עדר את הרועה המתאים.

כי מה שאדם איחסן בשנים הברוכות לא יספיק לעולם. וגם אם אדם שולט באחרים שמספקים לו את צרכיו, ויש לו נזר מלכות, המשרה שלו לא בהכרח תעבור לדורות הבאים. אבל את הצאן יוכל להוריש לבניו אחריו.

הנמשל הוא הכנת עם ישראל לגלות:

עם מבוסס על ארץ, שם מרכזת אותו התרבות שלו שנותנת לו חוסן לאומי, ושם מרכז אותו המלך שנושא את נזר המלוכה. אבל יש זמנים בהם העם גולה מארצו. וכל מה שהוא רגיל שמחזיק אותו כעם לא יהיה עוד. ולכן העצה היא שההנהגה תשים לב לאנשי העם. הם אלו שיהיו גם בגלות, והם צריכים להיות מסוגלים להתמודד איתה.

ולכן ידעו מנהיגי העם לאן מופנות פני צאנם, האם הם מכוונים אל התורה והמצוות, או שחלילה עלולים להתבולל בין העמים. וכן ישימו ליבם למבנה של הקהילות הקטנות. כי כל עוד העם בארצו, יש מרכז אחד, וכל מי שרוצה יכול להצטרף אליו. אבל כשהעם מפוזר בין העמים, כל קהילה צריכה להסתדר לבד, ולהצליח לשמור על התורה והמצוות לבד. ולכן כל קהילה צריכה הנהגה משלה, ורב שיורה לה את ההלכה. וצריך בשביל זה להעמיד תלמידים הרבה, ולכתוב את ההלכה, ולאפשר לכל אדם ללמוד אותה בקלות.

כי החוסן של התורה והנבואה שנאסף בארץ, לא יספיק לעולם להחזיק את התרבות של העם. כשהעם יגלה, לא יהיה עוד מרכז אחד שבו אפשר לקבל הלכה ברורה. וממילא צריך שלכל קהילה תהיה יכולת משל עצמה. וכן נזר המלוכה לא יהיה בכל הדורות, ולכן צריך הנהגה מקומית שתוביל את העם ותורה לו מה לעשות בכל מקום.

[עיון נוסף והרחבה: מצודת דוד, מלבי"ם, מדרש זוטא – שיר השירים (בובר) פרשה ב, פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שיר השירים פרק א סימן ז – ח, של"ה פרשת ויצא תורה אור לה].

יָדֹעַ תֵּדַע פְּנֵי צֹאנֶךָ שִׁית לִבְּךָ לַעֲדָרִים: כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְאִם נֵזֶר לְדוֹר וָדוֹר.