משלי כז, כו – כז

כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ וּמְחִיר שָׂדֶה עַתּוּדִים: וְדֵי חֲלֵב עִזִּים לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ וְחַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ (משלי כז, כו – כז).

(המשך המשל והנמשל משלשת הפסוקים הקודמים).

אם תאמר מה יאכל אדם אם אין לו שדה, ואין לו תבואה, ורק צאן יש לו? מאיפה יהיה לו כסף לקנות את שאר הדברים שהוא צריך?

שים לב שהצאן נותן לאדם את כל צרכו גם אם לא בצורה הרגילה והשלימה:

מצמר הכבשים יכול האדם לעשות לבוש ללבוש ולהתחמם. וכשיצטרך כסף לקנות שוב שדה, יוכל לקנות מהעתודים, מהכבשים הזכרים שלא צריך מהם הרבה. את חלקם יוכל למכור ולקנות שדה.

וכשיצטרך לאכול יהיה לו את חלב העיזים הבריא, והגבינות שיוכל לעשות ממנו. וזה יספיק לו לאכילתו, ואכילת משפחתו, אנשי ביתו, ואפילו לתת מספיק לחיי משרתות שיגורו בביתו, ויעזרו בכל מלאכות הבית.

הנמשל ממשיך את הנמשל הקודם, על הכנת עם ישראל לגלות:

אם תאמר מה יעשה העם בלי ארץ? איך יוכל לכפר על החטאים שעשה בארץ, אם אין לו ארץ לתקן בה? איך יוכל להגיע למצב שבו יוכל לחזור לארץ? איך יהיה לו חיבור לתורה? איך יהיה לו חיבור לקדושה? מה יעשה בלי בית מקדש? ואיך יוכל לזכור את כל הידע הנצרך לקיום ממלכה? איך יוכל לדעת איך מקימים ממלכה או צבא? איך יוכל לדעת את ההתנהלות מול ממלכות אחרות כעם?

כל התשובות נמצאות עם העם. אמנם כבשו אותנו, ואין לנו ארץ לתקן בה. אבל מול הקור המקפיא של הגלות שמכפרת עלינו כשלג, יש לנו צמר של תשובה ומעשים טובים שמגינים עלינו "לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים". וכדי לכבוש בעתיד בעצמנו את הארץ, יש לנו עתודים, יש את דורות העתיד, שיהיו מתוקנים ויוכלו לזכות ולכבוש חזרה את הארץ, ולשלם את מחיר השדה שלנו.

ויש לנו את התורה שבעל פה שהעם מפתח בגלות. והוא לוקח את עשבות ההרים שאסף, מהדורות הקודמים, והופך אותם לחלב מזין. וישראל העזים שבאומות, יודעים לכוון לאמת, ולא לתאוות שלהם, ולבנות תורת אמת גם בגלות. וזה מספיק לחבר את העם לתורה, שהיא הלחם שלנו. וכן במקום מה שהיה מקריב העם בבית המקדש ומתחבר לקודש, נשלמה פרים שפתינו, ואפשר ללמוד פרשות של קרבנות ועבודת המקדש, וכאילו הקרבנו ממש. וכן התפילות בבית מקדש מעט, מחברות את העם לקדושה, והם הלחם לביתו של הקב"ה.

וגם את כל הידע הנוסף הנצרך, הנערות שמשרתות את חכמת התורה כפי שפגשנו אותן בפרק ט פסוק ג, העם מצליח ללמוד אותו מתוך התורה שבידו. לראות בתנ"ך ובתורה בעל פה איך נכון לנהל ממלכה, ואיך לא, איך נכון לפעול מול עמים אחרים ואיך לא.

[הרחבה ועיון נוסף: משלי פרק כז, פסוקים כו – כז: מצודת דוד, מלבי"ם, ר' צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק דברים חג הסוכות [יח], אורות למהלך האידאות בישראל ה 'כָּל אוֹתָהּ הַפְּרָטִיּוּת', מאמרי הראיה חלק א ראש השנה תקופת השנה 'כדי שישארו לנו הנכסים הגדולים'].

כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ וּמְחִיר שָׂדֶה עַתּוּדִים: וְדֵי חֲלֵב עִזִּים לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ וְחַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ.