איך מנווטים בלי וויז? האם הקודש והחול יכולים ללכת יחד? והאם זה לא מחייב לוותר על חלקים מהם?
הוֹלֵךְ תָּמִים יִוָּשֵׁעַ וְנֶעְקַשׁ דְּרָכַיִם יִפּוֹל בְּאֶחָת (משלי כח, יח).
פעם, לפני תוכנות הניווט, כשאדם היה רוצה להגיע למחוז חפצו, הוא היה צריך לנווט אליו. בין שתי מקומות יש בדרך כלל כמה דרכים אפשריות, לכל אחת יש את היתרונות והחסרונות שלה, וצריך לבחור אחת מהן. גם אחרי שבוחרים את הדרך שבה הולכים, צריך לדעת בכל צומת האם צריך לעבור כאן לדרך אחרת, ואם כן לאיזו? ובצומת הבא שוב.
איך אדם אמור לבחור את הדרך הנכונה, ואיך הוא יכול לדעת בכל צומת מתי לפנות לדרך אחרת ומתי לא?
מי שהולך תמים, כלומר לא עושה הרבה חשבונות בין הדרכים, אלא מסתכל על המטרה, והולך אליה בשלימות. כל הדרכים משמשות אותו ללכת אל המטרה, בכל פעם זו שמתאימה יותר. הוא זוכר כל הזמן מה המטרה, ופונה מדרך לדרך כדי להתקרב אליה עוד ועוד. גם הולך התמים יכול להסתבך, יש דרכים מבלבלות, לפעמים קשה לבחור בין שתי דרכים, אבל הוא יוושע. יש לו איך להכריע, ובין אם הכריע נכון או לא נכון, הוא יוכל לתקן ולהגיע למקום שרצה. כשיגלה שהוא כבר לא בכיוון, הוא יחפש איך לחזור לדרך הנכונה.
אבל לעומתו יש את נעקש הדרכיים. "עקש" בתנ"ך פירושו מי שמתפתל ולא הולך בדרך התמימות. נעקש הדרכיים לא מסתכל על המטרה, הוא מסתכל על הדרכים עצמן ומנסה לבחור ביניהן. כיון שלכל דרך יש את היתרונות שלה והחסרונות שלה, הן גורמות לו להתפתל בין הדרכים השונות. מבחינתו יש כמה דרכים שאפשר ללכת בהן, והוא מנסה לקחת בכל פעם את זו שיש לה כרגע יתרון, וכשיתקל בחסרונות שלה, יעבור לדרך השניה. לנעקש הדרכיים אין מטרה אחת, כי הוא לא מסתכל על היעד, אלא על הדרכים, והוא בוחר את הדרך לפי היתרונות שלה עצמה, לא לפי המטרה אליה היא מגיעה.
לנעקש הדרכיים יש שתי בעיות: הראשונה, מטבע הדברים הדרכים מתרחקות אחת מהשניה, וגם אם בהתחלה היה נראה שאפשר לדלג מאחת לשניה מתי שרוצים, עם הזמן זה נהיה בלתי אפשרי. ולכן הוא יהיה בסופו של דבר באחת מהן בלבד.
השניה, כל דרך מובילה למטרה משלה, ואף אחת מהמטרות האלו לא היתה אמורה להיות מטרתו של ההולך בדרך. כדי להגיע למקום שהוא התכוון מלכתחילה, הוא היה צריך לעבור מדרך לדרך בצמתים, לפי הצורך, עד שהיה מגיע למטרה שלו. אבל אם הוא מסתכל על הדרכים עצמן ולא על המטרה, הוא ימשיך עם הדרך למקום אליו היא לוקחת אותו. ולכן לא משנה באיזה מהדרכים הוא בחר, בסופו של דבר הוא יפול באותה אחת שהוא בחר לו, כי הליכה בדרך אחת בלבד תהיה נפילה בכל מקרה.
הנמשל הוא הדרכים השונות בעולם הזה, לעומת המטרה בעולם הבא:
אנחנו הולכים בעולם הזה אל העולם הבא. זו המטרה. אבל בעולם הזה יש דרכים שונות שצריך ללכת בהן: קודש וחול, בטחון והשתדלות, מעשים לצורך עולם הבא ומעשים לצורך עולם הזה. איך נדע מה לעשות בכל שלב? מה עושים כשיש סתירה ביניהן? איך יודעים מה הגבול של כל דרך?
הולך התמים מסתכל תמיד אל המטרה, יש לו רק מטרה אחת בעולם, וכל הדרכים צריכות בסופו של דבר להוביל אליה. הולך התמים הולך בשלימות אל הקב"ה. הוא זוכר תמיד מה המטרה שלו ועובר מדרך לדרך לפי הצורך, כדי להתקדם אל המטרה. הקודש והחול משמשים שניהם לאותה מטרה, היצר הטוב והיצר הרע משמשים לאותה מטרה, הבטחון וההשתדלות משמשים לאותה מטרה. כל אחת מהדרכים האלו יש לה מקום שבו היא נכונה ומקדמת את הולך התמים אל המטרה שלו.
כמובן שגם הוא לא תמיד יודע לעשות את החשבון. לא תמיד הוא מצליח להבין מה צריך לעשות במקרה שלפניו, האם נכון להשתדל בענין הזה או לבטוח בה'? האם היצר הרע לגיטימי במקרה הזה או לא? האם צריך להשקיע בצדדי חול מסוימים גם על חשבון הקודש או לא? לא תמיד יש לו תשובה טובה, אבל הוא יוושע. הוא יתפלל, ויחשוב ויעשה מה שהוא מבין. ואם הוא יגלה שהדרך שהוא בחר הרחיקה אותו מהמטרה, הוא יחזור מיד בתשובה. כי המטרה תמיד לנגד עיניו.
לעומתו יש את נעקש הדרכיים. מי שלא מסתכל על המטרה, בוודאי לא על מטרה אחת, אלא מנסה להחזיק את כל הדרכים יחד. מי שמבחינתו הקודש היא דרך לעצמה, והחול דרך לעצמה, אבל הוא לא רוצה לוותר על אף אחת מהן. היצר הטוב הוא דרך לעצמה והיצר הרע דרך לעצמה, והוא לא מתכוון לוותר על אף אחד מהם. הבטחון אפשרות לעצמה וההשתדלות אפשרות לעצמה, והוא מנסה להחזיק את שתיהן.
לכל אחת מהדרכים האלו יש את היתרונות והחסרונות שלה, וכיון שהוא לא רוצה לוותר על אף יתרון, הן גורמות לו להתפתל ביניהן. לקחת מזו בלי לוותר על זו, לעבור לזו בלי להפסיד את זו. כשנעקש הדרכיים לא מסתכל על המטרה, על איך להגיע לעולם הבא, אלא על הדרכים עצמן, על איך הוא עובר את העולם הזה, לכל דרך יש מטרה משלה. הוא לא מצליח להכריע בין הדרכים, ולא מוכן לוותר על אף אחת.
וממילא יש לו שתי בעיות: האחת היא שהדרכים האלו בהרבה מקרים לא יכולות ללכת יחד, הן סותרות בנקודות מסוימות. יש מקומות שהקודש מפריע לחול, ויש מקומות שהחול אסור לפי הקודש. יש מקומות שהיצר הטוב מונע את היצר הרע, ויש מקומות שהיצר הרע מונע את היצר הטוב. יש מקומות שהבטחון מונע השתדלות ויש מקומות שהשתדלות פירושה וויתור על הבטחון. ולכן נעקש הדרכיים נופל במקומות האלו לאחת מהדרכים בלבד. הוא על כרחו בוחר באחת על חשבון השניה, אלא שלא ברור לו במי לבחור על פני מי. ולפעמים הוא יבחר את הדרך הלא נכונה. בסופו של דבר נעקש הדרכיים מוצא את עצמו עם כיוון ברור ודרך אחת, כי הדרכים לא יכולות ללכת יחד. לאחר שהוא בחר מספר פעמים בדרך אחת על חשבון השניה, הוא ממילא כבר הולך רק בה. יכול להיות שהוא הולך בדרך החול בלבד ומפסיד את הקודש, יכול להיות שהוא הולך בדרך הקודש בלבד, וחסר לו החול. יכול להיות שהוא בוטח בלבד, ולא עושה את ההשתדלות שהוא מחויב בה, יכול להיות שהוא משתדל בלבד, ולא בוטח בה' במקומות שצריך.
והבעיה השניה היא שהעולם הזה לא בנוי לשימוש רק בדרך אחת. כל הדרכים האלו נבראו כדי שהאדם יוכל להגיע לעולם הבא. כל הדרכים האלו נצרכות. ולכן אם אדם נמצא רק באחת מהן, הוא ממילא נופל. כי הוא ימשיך עם הדרך שבחר אל המטרות שלה, שאינן המטרות שהקב"ה רוצה שנגיע אליהן. הקב"ה ברא עולם שיש בו גם קודש וגם חול, ורק הליכה בשניהם, כל אחד במקום המתאים, תביא את האדם למטרתו. הליכה בדרך אחת בלבד תהיה נפילה בכל מקרה.