טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ לֹא יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ (משלי לא, יח)
כשאשת החיל סוחרת עם מקום מרוחק, לא תמיד הסחורה מתקבלת בהתלהבות. אבל אשת החיל לא מתייאשת, ולא רואה בזה סימן שהיא צריכה להחליף מקצוע. היא מדייקת מה לא היה טוב ומטפלת בו.
כשאשת החיל טועמת על ידי המסחר שהסחורה שלה טובה מצד עצמה, היא מבינה שהבעיה נמצאת בהתאמה של הסחורה לשוק המקומי. צריך לבנות סחורה מותאמת לפי הצרכים של אנשי המקום.
ולכן היא נשארת ערה כל הלילה לאור הנר, כדי לבצע את ההתאמות הדרושות, כדי שכשיאיר היום היא תוכל לחזור ולתת את הסחורה הטובה שלה לכל מקום שצריך אותה.
הנמשל הוא התורה:
החיבור של התורה עם הממלכה בימי בית ראשון לכאורה נכשל. העם לא לגמרי קיבל את התורה, הוא עבד עבודה זרה, עגלים ובמות. הממלכה התפצלה, גלתה, והבית נחרב.
אבל התורה לא רואה בזה כשלון. התורה טעמה שהסחורה שלה טובה. מה שהיא מביאה לעולם המעשי טוב לו ומקדם אותו. ימי הזוהר של דוד ושלמה הראו שהתורה יכולה להחזיק ממלכה חזקה וטובה גם מבחינה חומרית. והראו שכל העולם יבוא לשמוע את התורה ולראות איך עובדים את ה'.
הבעיה היתה, כצפוי, שהעם עוד לא היה מוכן לחיים חומריים על פי התורה. מבחינת התחושה של העם, מי שרוצה רווחים חומריים היה צריך לפנות אל האלילים, ולא ללכת אחרי התורה. המון העם לא פגש את התורה ישירות, כי התורה שבעל פה עברה רק מרב לתלמיד בעל פה. והשיטות להלחם ביצר הרע, או להתאים אותו ליצר הטוב, לא היו מפותחות.
ולכן כשיוצאים לחשכת ליל הגלות, התורה לא נחה מהלאומיות ולא חוזרת להיות תורה רוחנית בלבד. התורה עוסקת כל ליל הגלות בהתאמה של עם ישראל לחיי ממלכה וחומריות על פי התורה.
מיד כשיוצאים לגלות, על פתח הבית מבחוץ, יש שלב נוסף של בית שני. שבו מתחילה להתפתח התורה שבעל פה, במסגרת בית מקדש, והחל מימי החשמונאים גם במסגרת ממלכה. ושם נדלק הנר שלא יכבה, ויאיר לנו את כל משך הזמן הדרוש שנוכל לתקן לאורו, עד לאור היום.
[הרחבה ועיון נוסף: אורות למהלך האידיאות בישראל ג 'אמנם קמו לה', ד 'אבל האידיאה הא-להית', תפארת שלמה ליקוטים פ' תולדות 'ואעשה אותם מטעמים', ר' צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק דברים חג הסוכות יח, אורות זרעונים ב. "חכם עדיף מנביא"].
טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ לֹא יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ.