כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן (משלי לא, כ)
אשת החיל דואגת לאחרים לא רק כשזה משתלם גם לה, לא רק כשהיא סוחרת איתם; אשת החיל דואגת גם למי שצריך עזרה, ואין לו מה לתת בתמורה.
ולכן כשמגיע עני היא פורשת לו את כפה שיקח כמה שהוא צריך מתוך מה שיש לה. וכשמגיע אביון, מלשון 'אבה' שרוצה הרבה יותר ממה שיש ביכולתו, היא שולחת לו את ידיה. היא עוזרת לו על ידי היכולות המעשיות שלה, ליצור את מה שהוא רוצה.
הנמשל הוא התורה:
בארץ, התורה חגרה בעוז מתניה, כדי להלחם ביצר. זה הצליח בצורה מוגבלת מאוד. ולכן במשך ליל הגלות הארוך, כשיש רק מעט חומריות, וקל יותר להתמודד עם היצר, התורה פועלת לבנות את העם כך שיוכל להתמודד עם היצר בעתיד, בצורה טובה יותר.
כשהיינו בארץ, רוב העם לא עסק בתורה בצורה מסודרת, והיו עניים בתורה. כשאנחנו יוצאים לגלות, התורה שבעל פה נבנית כך, שכל יהודי יעסוק בה. כל אדם בכל מקום שבו הוא גר לומד תורה. גם מי שלא מתכוון להיות רב, לומד תורה כבר בתור ילד, וקובע עיתים לתורה גם בהמשך. כך שהתורה פורשת לו את מה שיש כבר בכפה: הלכות ברורות ומסודרות, ספרי קיצורים, ספרי מוסר וכדו'. כך כולם יודעים הלכה ברמה בסיסית לפחות, וכולם מחוברים לתורה. וכשיגיעו חזרה לארץ, הם יבנו את ההתמודדות שלהם על כללים והלכות ברורים וידועים.
לגבי האביון שהיצר גורם לו לרצות עוד ועוד דברים, התורה שולחת אליו את ידיה. היא פועלת עליו לעדן את היצר, ללמוד להתמודד איתו, לבנות נכון את המידות ואת נקודת המבט על העולם. כך כשנגיע שוב לארץ, גם כשנפגוש את היצר והחומריות בצורה חזקה הרבה יותר, יגיעו כל הפרטים של עם ישראל כשהם מוכנים להתמודדות הזו, ויודעים לנצח בה.
[הרחבה ועיון נוסף: ר' צדוק הכהן מלובלין – ישראל קדושים אות ו 'והאוצר של יראת שמים', פרי צדיק דברים חג הסוכות יח, אורות זרעונים ב. "חכם עדיף מנביא", אלשיך דברים פרק לא פסוק יט].