עיון בספר משלי פרק לא, פסוקים ד-ז
אַ֤ל לַֽמְלָכִ֨ים | לְֽמוֹאֵ֗ל אַ֣ל לַֽמְלָכִ֣ים שְׁתוֹ-יָ֑יִן וּ֝לְרוֹזְנִ֗ים (או) אֵ֣י שֵׁכָֽר: פֶּן-יִ֭שְׁתֶּה וְיִשְׁכַּ֣ח מְחֻקָּ֑ק וִֽ֝ישַׁנֶּה דִּ֣ין כָּל-בְּנֵי-עֹֽנִי: תְּנוּ-שֵׁכָ֣ר לְאוֹבֵ֑ד וְ֝יַיִן לְמָ֣רֵי נָֽפֶשׁ: יִ֭שְׁתֶּה וְיִשְׁכַּ֣ח רִישׁ֑וֹ וַ֝עֲמָל֗וֹ לֹ֣א יִזְכָּר-עֽוֹד: (משלי ל"א, ד-ז)
לפי המבט הרגיל של בני אדם, המלכים והרוזנים אמורים לשתות יין ושכר, להנות בתענוגות החיים, ולשמוח בעושר שלהם. לעומתם העניים וקשי היום אמורים להסתפק במים. מבט שמתחיל, כרגיל, מהיכולת, ומתעלם משאלות מוסריות.
לעומת זאת אומרת אמו של למואל בפסוקים האלו, שהמבט האמיתי צריך להיות הפוך. מלכים, רוזנים, גם אנשים עשירים, הם בדרך כלל המרכז של החברה. מנוע צמיחה, מסדרי העולם החברתי, שומרי החוק והסדר. אנשים כאלו לא יכולים להרשות לעצמם "לאבד את הראש". כל טעות שלהם, משפיעה על הרבה מאוד אנשים, ויכולה להיות בעלת משקל הרסני להרבה אנשים. הבעיה אינה רק השכרות עצמה, אלא גם העיסוק בתענוגות. האנשים שמרכזים את החברה בידיים שלהם, לא יכולים להיות עסוקים במחשבה על עצמם. אסור שהם יקלו ראש לרגע בעוצמה שנמצאת להם בידיים, ובמטרה שהם צריכים לשרת.
המלך אחראי על החברה כולה, הרוזן אחראי מטעמו על המשפט. המלך צריך למנוע את עצמו אפילו מיין, ששותים לפעמים בשביל ההנאה, לא רק בשביל השכרות. הוא צריך לזכור בכל רגע שלא הוא המטרה, ולא ההנאות שלו.
הרוזן יכול להרשות לעצמו יין, אבל צריך להמנע משכרות שמבוטאת כאן בשיכר. מלך יש אחד, רוזנים יש הרבה. ולכן אי אפשר לסמוך עליהם שהם, כולם, ימנעו מעצמם שיכר. לכן הרוזן צריך לשאול "אי שיכר"? כי המלך ירחיק אותו ממנו, "פן ישתה" וישכח את החוק. לא יהיה מספיק מרוכז או מדויק להחיל את החוק הנכון במקום הנכון. ואילו המלך עצמו אולי לא ישכח דבר, אם ישתה מעט יין, אבל לא יהיה לו מספיק אכפת "לשנות דין כל בני עוני" כיון שהם בניו של העוני, ואין להם אבא עשיר שידאג להם, תקשורת, ועד עובדים או עורך דין טוב.
אבל זה לא אומר שצריך להוציא את האלכוהול מחוץ לחוק. אמו של למואל מכירה כמה אנשים שהוא יכול לעזור להם מאוד.
דווקא למסכנים, אלו שאין להם כסף לאלכוהול, יש מה לעשות איתו.
יש אנשים שמצבם האוביקטיבי רע מאוד. חסר סיכוי. חולים סופניים, אנשים ששקועים בחובות מעל הראש, אסירי עולם. הם "אובדים". זה לא עוזר להם, ולא לאף אחד מסביבם שהם זוכרים את זה כל הזמן. יש להם בחיים גם נקודות אור, הם יכולים עוד לשמוח במה שיש. אבל בשביל זה הם צריכים לשכוח את המצב המייאש שלהם. הם צריכים שיכר. הוא לא יוציא אותם מהבוץ, אף אחד לא יוציא אותם מהבוץ, אבל הוא יתן להם טעם לחיים שיש להם, ויעשה, בדרכו שלו, את העולם למקום יותר אופטימי. "ישתה וישכח רישו". הוא רש ונשאר רש, אבל לפחות ישכח את זה.
יש אנשים שמצד האמת יש להם תקוה. אולי אפילו המצב האמיתי שלהם מצוין, אבל התחושה שלהם רעה מאוד. הם מרגישים שהכל חסר סיכוי. הם לא רואים אפשרות לשנות. או שהם מסתכלים על עשירית הכוס הריקה. נותנים משקל יתר לנקודה קטנה. הם "מרי נפש". הנפש, החיים שלהם, מרים להם. מה שיש להם, או אולי מה שאין להם, משאיר להם טעם מר בפה. כאן לא יועיל שיכר, האנשים האלו צריכים לעבוד, לקום, להתעודד. אבל כוס יין בהחלט יכולה לתת להם זווית אופטימית יותר. רגע של הנאה, מעט קלות דעת, שתתן להם לסדר את הדברים אחרת. "ועמלו" כלומר העבודה חסרת התוצאות שלו "לא יזכור עוד". הוא לא ישכח אותה, אבל זה לא מה שיהיה לו בראש כל הזמן. הוא יהיה פנוי לחשוב על עוד כמה דברים.
כרגיל בספר משלי, המשל הוא רק חצי מהעבודה. מה הנמשל?
אפשר לפרש את הנמשל על כוחות הגוף: השכל הוא המלך. כל עוד הוא בוחר לקחת את השלטון לידיים. ויש לו רוזנים, היצר הטוב והיצר הרע, שבפועל מקבלים החלטות משפטיות כל הזמן.
המלך אמור לשפוט את הגוף לפי התורה. לא לפי סברות שהוא ממציא לעצמו, כי השכל תמיד צריך לחשוד את עצמו, שדברים נראים לו הגיוניים, כי הוא מנסה להצדיק את התאוות של האדם, ולא כי הוא באמת הגיע למסקנה נכונה. ולכן השכל צריך להרחיק את עצמו מתענוגות (יין), כדי שלא לשכוח את חוקי התורה.
המלחמה בין היצרים מאוד פשוטה. היצר הטוב מנסה לעשות את מה שהשכל מבין. היצר הרע מנסה לעשות את מה שהגוף רוצה. המלחמה לא סימטרית. השכל מנצח באופן מהותי. כלי הנשק של היצר הרע הם ההתעלמות מהשכל, השכחה, חוסר שימת לב, קלות ראש. מהיצרים צריך למנוע את השיכר, שהיצר הרע היה שמח להכניס למערכת, כי על כוס בירה הוא יושב הרבה יותר גבוה.
השאלה שמונחת כאן על השולחן אינה רק האם הוא עושה את חוקי התורה. יש כאן שינוי דין כל בני עוני. כוחות הגוף כולם, נבראו למטרות שאינן הנאת האדם. האדם אינו אורגניזם שבנוי לייצר הנאה. אלא אורגניזם שאמור להגיע למטרות. ההנאה, היא כלי משוכלל, שנועד לכוון אותנו למעשים מסוימים ולהרחיק אותנו מאחרים. אבל שימוש בהנאה כמטרה לעצמה, מה שהיה היצר הרע רוצה, משנה את דינם של בני העוני האלו. שימוש לא נכון בהנאה, מקלקל את ההנאה עצמה (התמכרות), והורס את הגוף, שלא פועל לפי מה שמתאים לו. וכמובן מקלקל את התוצאות שהיו אמורות להווצר.
אז מתי אנחנו צריכים לשכוח? מתי צריך להנות כמטרה?
השכל צריך לפעול במידה. כשאדם עסוק כל היום רק בשאלת האמת האוביקטיבית, הוא עלול להגיע למקומות אובדים מאוד. לחשוב על אפסותו של האדם מול היקום, שהיא דבר אמיתי, גורמת לאדם הרבה רע. מקטינה את המוטיבציה שלו, וגורמת לו להקל ראש בתוצאות המעשים הרעים שלו. מחשבה קבועה על המוות, שטוב להזכר בו רק מדי פעם כדי ליישר את המבט, מרפה ידיים ומכניסה הרבה עצבות וייאוש ללב. רגשות שמשחקים לידיים של היצר הרע. כאן צריך שיכר. כאן צריך לשכוח, למרות שמדובר באבדן אמיתי. כי אנחנו באמת לא מופקדים על כל היקום, וברור שלא נחיה לדורות. אבל אם נתעסק בזה כל הזמן, לא נעשה את המעט עליו אנחנו כן מופקדים, כאן ועכשיו.
היצר הטוב צריך לפעול במידה. אם אדם דוחף את עצמו כל הזמן לעבוד, לעשות את חובתו בעולמו, להזיע, להשיג, להשאר שעות נוספות בעבודה, להתפלל עוד פעם מחשש שלא היתה כוונה מספיקה; אם הוא לא נהנה, לא שמח בעמלו, לא מצליח לנשום קצת, הוא מגיע להיות מר נפש. עצבני, טרוד, כפייתי. לעבוד את ה' צריך בשמחה ובטוב לבב. אנחנו רוצים לעשות מה שצריך, ורוצים גם שזה ימלא את הנפש שלנו. שזה ישמח אותנו.
אדם כזה צריך כוס יין, קצת תענוגות, אוכל טוב בשבת, טיול בבין הזמנים, פחית קולה בסוף הסדר. שלא יזכור רק עמל ויגע, שמוציא את הטעם והרצון לחיות מעבודת ה'. שיזכור שלעשות את הטוב בשביל כולם, זה טוב גם לו.