טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ מִמְּתַכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם (משלי יב, ט).
את הקלון והכבוד אנחנו מקבלים מהחברה שסביבנו. אפשר היה לחשוב, שהחברה מכבדת את מי שלדעתה הולך בדרך הטובה והנכונה. או שהיא מכבדת את מי שרוב היחידים שמרכיבים את החברה חושבים שהם היו רוצים להיות כמוהו. זה לא נכון. החברה אמנם בנויה מיחידים, אבל צורת החשיבה החברתית אינה רק הממוצע של צורות החשיבה הפרטיות שיש בה. לחברה יש צורת חשיבה משלה, שלפעמים אף פרט בחברה לא היה מחזיק בה מעצמו. החברה לא מכבדת אנשים לפי מה שיש בהם, ולא מקלה בכבודם לפי מה שיש בהם. החברה מכבדת את מי שמועיל או משמעותי לחברה, ומקלה בכבוד מי שאינו משמעותי לה לפי דעתה.
החברה חושבת על עצמה. מי שמשמעותי לחברה כחברה, כקהילה, כציבור, הוא מי שהחברה מעריכה. מי שמשמעותי להרבה יחידים, שלא יודעים אחד על השני, החברה לא בהכרח מעריכה. לכן החברה מעריכה אנשי ציבור, אנשי תקשורת, אנשי במה. החברה מעריכה הרבה פחות גומלי חסדים, אנשי צבא, משטרה ורפואה, שאמנם עוסקים כל ימיהם בצרכי הציבור, אבל עובדים מול פרטים ולא מול הציבור ככלל. החברה לא מעריכה בכלל אנשים שיש להם כל מה שהם צריכים, אנשים שחיים חיים שלוים ומלאי משמעות או אנשים שנהנים מהחיים. יתכן שכל אחד מהיחידים שמרכיבים את החברה היה רוצה להיות כמו האנשים האלו, אבל הם לא משמעותיים לציבור כציבור, ולכן הוא לא מכבד אותם.
החברה מעריכה ומכבדת עושר, כיון שחברתית יש לעושר הרבה משמעות. העשיר יכול להעסיק הרבה אנשים, הוא יכול להניע תהליכים ציבוריים שאנשים רגילים לא יכולים. החברה צריכה את העשיר, ולכן הוא נמצא במרכז ההתענינות שלה, והיא מכבדת אותו.
ככל שהחברה יותר גדולה, כך היא מכירה פחות לעומק את האנשים המרכיבים אותה. כך כל פרט יודע פחות על הפרטים האחרים איתם הוא נפגש. ולכן הדרך לזהות את העשירים עוברת דרך הלבוש החיצוני שלהם, המנהגים שלהם, גודל הבתים שלהם. התוצאה היא שהחברה מעריכה מי שלבוש כמו עשיר, נוסע ברכב של עשירים, או גר בבית של עשירים. אין לה יכולת להכנס לחשבון הבנק שלו ולדעת מה באמת יש מאחרי זה.
כשלאדם אין הרבה כסף הוא יצטרך לבחור באחת משתי דרכים: או לוותר על הכבוד: להתלבש לפי מה שיש לו, לגור בבית שמתאים לו, לנסוע בתחבורה ציבורית, ולהיות נקלה בעיני החברה. אבל יהיה לו כל מה שהוא צריך, אפילו עבד יהיה לו שיעבוד בשבילו.
אפשרות שניה היא להתכבד. לעשות את עצמו מכובד: להתלבש בצורה מכובדת, לגור בבית גדול, לנסוע ברכב יקר. אבל כמובן כתוצאה מזה לא ישאר לו כסף אפילו לקנות לחם.
הראשון חי חיי עבד, אבל הוא עבד לו, עבד לעצמו. הוא עובד בשביל עצמו. השני חי חיי עבד לחברה. אלא שגם את צורכי החברה הוא לא עושה. כשהחברה תדע מה מצבו האמיתי, היא כמובן לא תכבד אותו יותר, כי היא תבין שאין לה בכלל מה להשיג ממנו.
טוב משניהם מי שיש לו כל צורכו, וגם החברה מכבדת אותו. העשיר האמיתי לא עבד בשביל שהחברה תעריך אותו, הוא עבד בשביל המטרות שלו. אלא שבאופן טבעי, ככל שהוא התעשר, החברה נעזרה בו יותר ויותר. ולכן היא גם מכבדת אותו, בצדק ולא בטעות.
הכבוד, היחס מהחברה, לא יכול להיות נקודת המוצא בשבילה אנחנו עובדים. אם אדם חושב כל הזמן מה חושבים עליו, הוא לא עובד לטובת עצמו, וגם לא לטובת החברה. כשאדם חי לפי מה שמקובל, ולא לפי מה שהוא צריך, הוא לא מועיל לעצמו, וגם לא לחברה.
מקובל שכל משפחה צריכה רכב פרטי, שאדם צריך לגור בדירת שלשה חדרים לפחות, שצריך לשלוח את הילדים לחוגים, שצריך לצאת לנופש בחו"ל. אם אדם היה עושה את החשבון שלו, מה הוא צריך, אם אדם היה עבד לעצמו, בכלל לא בטוח שהוא היה בוחר בדרך החיים הזו. יכול להיות שהמשכורת שלו, מה שהוא רוצה לעשות בחיים, הצרכים האישיים של המשפחה שלו, מובילים למסקנות שונות. אבל אם אדם עושה את החשבון של החברה, של מה שמקובל, של מה יגידו, אז הוא נאלץ לחיות חיים של מישהו אחר, ולפעמים ממש לא נשאר לו בשביל לחם. הוא פוגע בעצמו, אבל הוא לא עוזר בכלל לחברה.
הנמשל הרגיל של לחם במשלי הוא העולם הבא:
העולם הזה שלנו משותף. הכלכלה משותפת, המדינה משותפת. כשמישהו עשיר, או משפיע הוא משפיע על החיים של כולם בצורה מאוד ברורה. ולכן אנשים מכבדים מי שמשפיע או מי שיש לו כסף. העולם הבא שלנו נפרד. לכל אחד יש את העולם הבא שלו. יש אמנם השפעה של אנשים על אנשים אחרים גם מבחינת עולם הבא, מבחינת ההרגלים המקובלים, מבחינת המידות שמקובלות בציבור. אבל כל עוד לא מדובר על רבנים שמשפיעים ישירות, זו השפעה הרבה פחות מורגשת. ולכן אנשים לא בהכרח מכבדים מי שמשקיע את זמנו בעולם הבא שלו.
טוב מי שנקלה בעולם הזה, שלא מתחיל את החשבון ממה החברה רוצה שהוא יעשה, ממה היא מעריכה, אלא עובד את עצמו. הוא עבד לעצמו, עובד בעולם הזה בשביל העולם הבא שלו. יש לו כל מה שהוא צריך, חוץ מהערכה של החברה.
לא טוב להתחיל את החשבון ממה החברה מעריכה וללכת לשם. לא טוב להיות מתכבד, שמחפש כל הזמן את היחס מהחברה, ושוקע עוד ועוד בעבודה של העולם הזה. בלהיות עשיר, בלהיות מפורסם, בלהיות חזק. אבל כל זמנו הולך לעולם הזה, ולעולם הבא הוא נשאר חסר לחם.
טוב משניהם מי שעושה כל מה שהוא צריך לעולם הבא, אבל גם מועיל בזה לעולם הבא של אחרים. מי שיש לו לחם לעולם הבא, והחברה כולה נעזרת בו גם בעולם הזה.