תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ כִּי מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת: כָּל הַיּוֹם הִתְאַוָּה תַאֲוָה וְצַדִּיק יִתֵּן וְלֹא יַחְשֹׂךְ: (משלי כא, כה-כו).
העצל היה מאוד רוצה לעבוד. כמו כולם הוא רוצה שיהיה לו מה לאכול, כמו כולם הוא רוצה יכולת לקנות דברים, אבל הוא רוצה לעבוד מרצון ולא מהכרח. הוא רוצה שיתחשק לו ללכת לעבודה. הרי יש אנשים שכיף להם לעבוד, יש אנשים שנהנים מהלימודים. החיים שלהם הרבה יותר קלים ונעימים. יש להם מוטיבציה פנימית ללמוד ולעבוד, הם כל היום עושים מה שכיף להם. אם גם לו זה היה כיף, אם גם לו זה היה קל, אז גם הוא היה עובד.
כל היום התאוה תאוה, הוא מתאווה להתאוות לעבוד.
העצל מת בסוף. הוא לא עובד, אין לו כסף, אין לו אוכל, אין מי שיטפל בבריאות שלו. אבל לא העצלות שלו היא מה שממית אותו, אלא התאוה הזו, הרצון לעשות רק מחשק פנימי.
עצלות היא בסך הכל תכונה. יש לאנשים הרבה תכונות והם יכולים להתגבר עליהם. העצלות לא מונעת ממנו לעבוד, ההחלטה לעשות רק מה שמתחשק לו, גורמת לו לשמוע לעצלות ולא לעבוד. החשק לעבוד והרצון ללמוד, הם דברים שמתפתחים עם השנים. החשק לנוח הוא חשק מולד, הוא קודם. אם העצל רוצה לעשות רק מה שמתחשק לו, העצלות תהיה הראשונה. ולכן למרות שהוא יכול לקום ולעבוד, החשק של ידיו הוא לנוח. וכיון שהוא החליט שהחשקים שלו יקבעו, ידיו ממאנות לעשות עבודה, והוא נכנע להם. זה החשק החזק יותר.
אבל הרי יש אנשים שנהנים מהעבודה שלהם, יש אנשים שכיף להם ללמוד, איך הם התגברו על החשקים של הגוף? איך הם הגיעו לשם?
כשהעצל רוצה לעבוד מחשק פנימי הוא בעצם רוצה לעבוד את עצמו. הוא לא מוכן לתת את הזמן והמאמץ שלו בשביל מה שאחרים צריכים ובתמורה לקבל משכורת. הוא מוכן לקבל גם משכורת, אבל בלי להפסיד שום דבר בדרך.
גם מי שלא עצל, גם מי שעובד לא כי מתחשק לו אלא כי הוא רוצה משכורת, לא שונה לגמרי מהעצל. גם הוא רוצה את ההנאות שלו, גם הוא מחפש שיהיה לו טוב ונעים. אלא שהוא מבין שכדי שגם בהמשך יהיה לו טוב ונעים, הוא חייב להקריב חלק מהכיף שלו כדי להרוויח כסף. אבל בסופו של דבר גם הוא עושה את זה כדי שיהיה לו כיף, כיף לאורך זמן ולא רק עכשיו.
ולכן כאן ההפך מהעצל אינו החרוץ, ההפך מהעצל הוא הצדיק. הצדיק בכלל לא מחפש את הכיף שלו, הוא לא עובד כדי שיהיה לו כסף, הוא נותן את הכסף למי שצריך אותו. הוא גם לא עובד כדי שבהמשך יהיה לו כסף, הוא נותן הכל ולא חוסך.
כשאדם עובד הוא נותן את הזמן והמאמץ שלו לטובת אחרים, ומקבל בתמורה כסף בשביל עצמו. האדם לא נהנה מהעבודה כי היא לא לטובתו, הוא נהנה מהכסף. מי שנהנה מהעבודה עצמה הוא מי שאחרים מענינים אותו. מי שבאמת מחפש את טובת האחר, נהנה לעבוד, כי הוא נהנה מתוצאות העבודה של עצמו. הוא לא חושב בעבודה על המשכורת, הוא לא חושב על החסכונות, לא זה מה שמחזיק אותו בעבודה. הוא חושב על העבודה עצמה. על הלקוחות שהוא עוזר להם. הצדיק לא ממוקד בהנאות שלו, אלא במשימה. לכן הוא נהנה מהעבודה, לכן הוא נהנה ללמוד.
הנמשל הוא עבודת ה'.
יש אדם שמאוד היה רוצה לעבוד את ה'. הוא רוצה להתעסק בדברים רוחניים, הוא רוצה עולם הבא, ולכן הוא רוצה ללמוד תורה ולעשות מצוות. אבל הוא רוצה לעשות את זה מרצון, לא מהכרח, הוא רוצה שיתחשק לו לעבוד את ה'. הרי יש צדיקים שכיף להם ללמוד תורה, יש צדיקים שנהנים ממצוות, החיים שלהם הרבה יותר קלים ונעימים. יש להם מוטיבציה פנימית ללמוד תורה, הם עושים מה שכיף להם. אם גם לו זה היה כיף, אם גם לו זה היה קל, אז גם הוא היה עושה. כל היום התאוה תאוה. הוא מתאווה להתאוות לעבודת ה'.
לא העצלות שלו היא מה שממית אותו לעולם הבא, אלא התאוה הזו, הרצון לעשות רק מחשק פנימי. כי אם הוא עושה רק מה שמתחשק לו, תמיד יש חשקים בסיסיים יותר. החשקים של הגוף הם הבסיסיים ביותר, רק אחר כך מגיעים הרצונות של השכל. אם אדם הולך רק לפי החשקים, אז הגוף יקבע לו מה הוא עושה. ידיו יחליטו מה הם עושות ומה לא. ומצוות, ידיו מאנו לעשות. הם לבד לא מבינות מה טוב בזה, להם נעים יותר לא לעשות.
אבל הרי יש אנשים שנהנים מעבודת ה', יש אנשים שכיף להם ללמוד, איך הם התגברו על החשקים של הגוף? איך הם הגיעו לשם?
כשהעצל רוצה לעשות את המצוות מחשק פנימי, הוא בעצם רוצה לעבוד את עצמו. הוא מוכן לקבל גם עולם הבא אבל בתנאי שהעולם הזה לא מפסיד כלום. הוא רוצה להנות, והוא מוכן שההנאה תהיה מתורה ומצוות.
גם מי שלא עצל, גם מי שעובד בעולם הזה בשביל העולם הבא, לא שונה לגמרי מהעצל. גם הוא רוצה את טובת עצמו, גם הוא רוצה שיהיה לו טוב ונעים. אלא שהוא מבין שכדי שבהמשך גם כן יהיה לו טוב ונעים, שהוא יחיה לא רק בעולם הזה אלא גם בעולם הבא, הוא צריך לעבוד היום גם אם זה לא כיף לו. אבל בסופו של דבר גם הוא מכוון אל עצמו.
ההפך מהעצל אינו החרוץ, ההפך מהעצל הוא הצדיק. הצדיק בכלל לא מנסה לעשות מה שמתחשק לו, הוא נותן את כולו למען המשימה. הוא לומד תורה כי זה מה שצריך, הוא עושה מצוות כי זה מה שצריך. הוא לא עושה אפילו בשביל העולם הבא, הוא נותן ולא חוסך לעצמו לעולם הבא, לא זה מה שמענין אותו. צדיק כזה מגיע למצב שהוא באמת נהנה מעשיית המצוות, באמת כיף לו ללמוד תורה. לא כי זה תחום ההנאה שלו, לא כי הוא חושב על הרווחים שיהיו לו בעולם הבא, אלו בסופו של דבר הנאות שכדוגמתן אפשר למצוא בעולם הזה, והנאות העולם הזה מידיות יותר.
הצדיק שמכוון רק למשימה, כל כך מזהה את עצמו עם רצון ה', עד שרצון ה' נהיה גם הרצון שלו. עד שלעשות את רצון ה' נהיה לו כיף. כדי שעבודת ה' תהיה כיף, אדם צריך לא לחפש את הכיף של עצמו, וגם לא את הרווחים העתידיים שלו, אלא את רצון ה' בלבד. יתן ולא יחשוך. הצדיק עושה גם כשקשה לו, גם כשהוא לא רואה מה הוא ירוויח מזה, ואז זה גם נהיה לו כיף.