גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן (משלי כב, י).
אנחנו רגילים שלץ הכוונה אדם מצחיק, לא רציני. אבל בתנ"ך "לץ" בא מ"מליצה". ופירושו אדם שיש לו הסברים או אידיאולוגיות למה נכון לעשות את הדברים הרעים שהוא רוצה לעשות. "מדון" זה מצב קבוע של מריבה וויכוח.
יש מריבות מכובדות. על נושאים שברומו של עולם, וויכוחים אידיאולוגים משמעותיים. אבל יש מריבות וויכוחים שנגמרים בקלון. שוב ושוב אתה מתווכח עם השכן, עם החברותא, עם השותף, עם אשתך, ושוב ושוב מתגלה בסוף שלא היה באמת על מה לריב. מתגלה חוסר הבנה מצערת. מתגלה שבעצם זה לא נושא כל כך חשוב לריב עליו.
אם המצב הזה הוא מצב קבוע של "מדון", כדאי לחפש טוב את ה"לץ". לא פעם נמצא, בתוך מערכות היחסים האלו, מישהו שלא מעורב בוויכוח, הוא בכלל חבר של שני הצדדים. אבל הוא פוגש אותך בבוקר וזורק מילה על השכן מלמעלה ששם את הקרשים של הסוכה על הגג המשותף, ובטח הוא מתכוון להשתלט על הזכויות של הגג. הוא פוגש את השכן מלמעלה וזורק לו מילה שאתה כנראה מתכוון להשתלט על הגג ולכן אתה מתנגד שישמו שם קרשים של סוכה. אחרי מריבה ארוכה עם השכן מלמעלה, ואחרי שהבנתם שבעצם אף אחד מכם לא התכוון לשום דבר רע, כדאי שתחפשו את הלץ. לא את השכן מלמעלה צריך לגרש מהבנין, אלא את השכן הסכסכן. זה שחבר של שניכם. כשהוא ילך, יצא איתו גם המדון. ובאורח פלא ישבות הדין כלומר הוויכוח, ואיתו הקלון שהיה בסוף כל מריבה כזו.
כאן יש לנו שני נמשלים. נמשל אנושי, ונמשל רוחני.
כעס הוא רגש שנוצר כשמישהו התכוון להרע לנו, גם אם הוא לא הצליח. את הרגש הזה אנחנו מכירים. אבל הכעס נוצר במקרה נוסף: כשקורה לנו משהו רע, שמשבש לנו את התכניות, גם אם אף אחד לא התכוון להרע, וגם אם אף אחד לא אשם.
אדם מחנה את הרכב החדש שלו (שהוא עוד לא הספיק לעשות לו ביטוח) מתחת עץ אקליפטוס. בעוד הוא מסתכל על הרכב בסיפוק, נשבר ענף גדול ונופל על הרכב, שהופך להיות משהו שרק שמאי רכב מסתכל עליו בסיפוק. אף אחד לא אשם, כח עליון. אבל מיודענו מרגיש כעס נוראי. הוא בועט באקליפטוס וברכב, וגורם לשכנים לסגור את החלונות ולהרחיק את הילדים.
אנחנו לא מודעים לזה שהכעס נוצר כאן ללא אשמים. אנחנו רגילים שאם אנחנו כועסים, זה אומר שמישהו עשה לנו משהו רע בכוונה. ולכן הנטיה הטבעית שלנו היא לחפש מי אשם במצב, בגלל מי אנחנו כועסים. אם רק יש את מי להאשים, נפיל עליו את כל האשמה.
אם לא התעוררתי בבוקר בזמן, והפסדתי פגישה חשובה, כולם הופכים להיות אשמים. אני כועס, ולכן אשתי אשמה שהיא לא דאגה להעיר אותי בזמן, הילדים אשמים שהם לא נותנים לישון כמו שצריך, אולי החברה של השעון מעורר חשופה עכשיו לתביעה ייצוגית. אבל אחרי שהריב נגמר ומגיע הקלון, ומתברר שלא היה מקום להאשים, ולא עשו לי שום דבר בכוונה, כדאי לחפש את הלץ.
הנטיה שלנו למצוא הסבר שכלי מוצדק לרגשות שלנו היא הבעיה. לא תמיד מה שאני מרגיש הוא מה שנכון היה מבחינה שכלית להרגיש. אני כועס, לא תמיד צריך למצוא הסבר לכעס הזה, לא צריך לחפש בנרות מי אשם. אפשר להשאר כועס בלי אשמים. ואז כשהלץ הזה מגורש, כשאני מרשה לעצמי להרגיש רגש, בלי להפוך אותו לאידיאולוגיה, כשאני כועס כי קרה לי משהו רע, ולא כי עשו לי משהו רע, פתאום שובת הריב ובעקבותיו הקלון.
ומבחינה רוחנית – יש לנו שני יצרים, יצר טוב ויצר רע. הם לא שווים ביניהם. היצר הטוב נובע מהשכל, ממה שאני יודע שנכון וטוב, ואני כמובן רוצה לעשות מה שנכון וטוב. היצר הרע נובע מהתחושות הגופניות, ממה שמתחשק לי. כל עוד אנחנו משאירים את המצב כך, אנחנו יכולים להיות רגועים. היצר הרע ינצח רק במקומות שלא שמנו לב ליצר הטוב. במקום שבו לא שמנו לב שהשכל אומר לא לעשות את מה שהגוף רוצה. אבל אם רק שמנו לב, אם רק אנחנו יודעים שזה אסור, (וכמובן בתנאי שאנחנו מצליחים להתגבר על עצמנו) לא נעשה. באופן פשוט השכל מנצח בכל קרב חזיתי. היצר הרע משתדל שלא נשים לב לשכל, שנהיה קלי דעת, שנשכח, שלא נבדוק. אבל לאורך זמן הוא ינוצח תמיד.
הבעיה מתחילה כשנכנס למשוואה הלץ. כשהשכל שלנו מתחיל לחפש הצדקות שכליות למה שהגוף רוצה. כשהשכל יודע שאסור, ומתחיל לחפש היתרים. אז היצר הרע הופך להיות שווה ערך ליצר הטוב. לשניהם יש הסברים, שניהם טוענים שהם צודקים. פתאום יש כאן מלחמת מוחות, כששני הצדדים מנוהלים על ידי אותו שכל עצמו. אז הסתבכנו. ממילא נוצר מצב של מדון, מלחמה קבועה. כאן כבר לא יהיה פתרון פשוט.
חשוב מאוד לגרש את הלץ, לא להסכים לקבל תיאוריות שכליות שנועדו להצדיק את התאוות הטבעיות של הגוף. להשאיר את צד השכל בשולחן ערוך. ואז ממילא יצא המדון. היצרים לא שווי ערך. היצר הרע ינצח לפעמים, אבל מריבה קבועה אין כאן. וממילא ישבות דין ואיתו הקלון בעולם הבא, עולם האמת שבו ההסברים המפולפלים של הלץ לא מובאים בכלל בחשבון.