אֹהֵב טְהָר לֵב חֵן שְׂפָתָיו רֵעֵהוּ מֶלֶךְ (משלי כב, יא).
הפעם אנחנו ממשיכים ברצף לפסוק הבא. (זה היה ארוך מדי לפעם אחת).
אם בפעם שעברה פגשנו את החבר הסכסכן, זה שצריך לגרש, חשוב שנדע מי השכן הטוב, עם מי כדאי לנו להיות בקשר, את מי כדאי להשתדל להביא לבנין שלנו.
יש שני סוגים של אוהבים. האחד, הוא מי שאוהב בעצם את עצמו, ואנחנו מועילים לו. השכן שחבר שלנו כי הוא צריך מי שישאיל לו כוס חלב, מי שישמור לו על הילדים, או סתם כי לא נעים לו שיש מריבות בבנין. אבל יש סוג נוסף של אוהב, שהוא אוהב אותך באמת. לא בגלל שהוא אוהב את עצמו, וגם במקומות שלא מועילים לו. אנחנו מכירים את האהבה הזו למשל מאהבת הורים לילדים שלהם, אבל עדיין היא צריכה הסבר. מה גורם לאדם, שמרגיש הרי את עצמו בלבד, רק את מה שטוב לו או רע לו, לדאוג למישהו אחר גם על חשבונו?
אנחנו רגילים לשים בקצה אחד את האגואיסט, זה שדואג רק לעצמו, ובקצה השני את האלטרואיסט, זה שדואג לאחרים. אבל האמת שהם בכלל לא הפכים. יש אנשים אלטרואיסטים מסיבות אגואיסטיות. יש אנשים שנעים להם אישית להחשב נדיבים, הם אוהבים את הכבוד שנותנים למי שחושב על אחרים. יש אנשים שסובלים אישית מלראות סבל של אחרים, ובשביל עצמם, כדי שהם יהיו רגועים, הם מטפלים בצרות של אחרים. אלו תכונות טובות ומועילות, אבל הן עדיין אגואיסטיות.
האמת היא שההפך מהאגואיסט הוא האידיאליסט. הסיבה שגורמת לאדם להתעניין באמת באחרים ולא בעצמו, היא שהוא מתעניין באידיאל. הוא לא חושב על עצמו, על מה נעים לו ומה לא נעים לו, אלא על מה נכון, מה האמת. האידיאלים הרבה פעמים כוללים גם עזרה לאחרים, כי זה מה שנכון. כי האדם נברא לדאוג לכלל, ולא לעצמו.
השכן הטוב הוא כזה שחושב מה נכון באמת, הוא כזה שאכפת לו מכל הדירים, וגם מדיירי הבתים האחרים, וגם מהעיריה. הוא "אוהב טהור לב", לא אוהב מסיבות אגואיסטיות, אלא מלב טהור.
לא תמיד יהיה קל לקבל את מה שיש לו לומר, לא תמיד זה יהיה נעים. השכן האידיאליסט לא מנסה לדאוג לך כל הזמן, לפעמים הוא בא דווקא בדרישות, לפעמים הוא מנסה לגייס גם אותך לדברים גדולים. אבל את כל אלו הוא עושה ב"חן שפתיו". הדיבור שלו מוצא חן בעינינו, לא כי הוא קל לנו, אלא כי ברור שהוא נקי מאינטרסים אישיים.
יותר מזה, אחרי שהוא דיבר איתך, ואחרי שהוא דיבר עם השכן מלמעלה, אתם מוצאים חן גם אחד בעיני השני. "חן שפתיו" גורם שכולם ירגישו מחוברים לדבר אחד גדול.
זה השכן שאנחו רוצים אצלנו, למרות שברור לנו שלא אנחנו הרעים שלו – "רעהו מלך", הוא חושב באופן כללי. הוא לא ממלא פקודות של המלך, אלא חושב כמוהו. הוא מתעניין באמת בכלל, במה נכון לעם כולו, במה נכון למדינה, לעיר, לשכונה, לבית המשותף שלנו, ומזה הוא גוזר את המטרות שלו.
גם כאן יש לנו שני נמשלים, אנושי ורוחני:
כמו הכעס, גם האהבה היא רגש שבא משני מקורות שונים. האחד הוא טובת עצמנו, השני הוא אידיאל כללי.
כשאדם אוהב את אשתו (או אשה את בעלה כמובן) הוא לא תמיד מודע ממה נובע הרגש הזה. הוא חושד את עצמו (ובדרך כלל בצדק, לפחות בהתחלה) שהוא למעשה אוהב את עצמו. נעים לו להיות נשוי, זה טוב לו אישית, ואשתו היא חלק מזה. הוא אוהב אותה במסגרת אהבת עצמו. מצד שני האהבה הזו יכולה לנבוע ממקור הרבה יותר גבוה. הוא ואשתו הם חלק מכלל אחד, המשפחה. הם בונים יחד אידיאל מאוד משמעותי. אם הוא מלא באידיאל הזה, הוא אוהב את אשתו מצד האמת, מצד שהוא והיא כלולים בכלל עליון יותר משניהם.
בניגוד לכעס, כשאדם צריך להסביר את רגש האהבה שלו, כשהוא נדרש לומר אותו במילים מפורשות, הוא כמובן נוטה להסביר אותו בכיוון עליון יותר. הוא נוטה אל האהבה האידיאליסטית, ולא לאהבת עצמו, שפחות "עוברת מסך". ובהדרגה, ככל שהוא מסביר יותר את האהבה, ככל שהוא מדבר עליה יותר עם אשתו, הוא באמת מתחיל להתחבר לאידיאל.
למרות שהאהבה התחילה כאהבה עצמית, היא הולכת והופכת בהדרגה לאהבה אידיאליסטית.
את הרגש של האהבה דווקא כן כדאי להפוך לאידיאולוגיה. "חן שפתיו" כשהוא מסביר את האהבה, הופך אותו מאוהב אגואיסט ל"אוהב טהור לב". ובהדרגה מסתבר שהוא ואשתו אינם רק רעים האהובים ביניהם, אלא "רעהו מלך" הם שניהם רעים של השכינה שביניהם, של האידיאל שהם רק חלק ממנו.
ומבחינה רוחנית – כמו שאמרנו, היצר הטוב והיצר הרע אינם מקבילים.
היצר הרע שמבוסס על התחושות הגופניות, מרגיש רק אותי. יש לי עצבים רק בגוף שלי. ולכן הוא נוטה לאגואיסטיות. ולמעשה רואים בתנ"ך שאגואיסטיות היא כמעט ההגדרה של הרשע.
לעומת זאת היצר הטוב, שמבוסס על השכל, פונה לאידיאליסטיות. הוא מתעניין במה באמת נכון, במה צריך באמת לעשות. ושם אין הבדל ביני לבין אחרים. האמת המוחלטת לא מבדילה בין הטוב שלי לטוב של אדם אחר. אמנם גם מבחינה שכלית אני אחראי על עצמי, והוא אחראי על עצמו, כי זו הדרך היעילה ביותר. אבל אם השכל שלי צריך לבחור בין טובת עצמי לטובתו של מישהו אחר, הוא כנראה יעשה שיקולים נוספים, כמו למשל איפה הכלל יפגע הכי פחות.
היצר הטוב הוא "אוהב טהור לב" האהבה שלו נקיה מאינטרסים אישיים. היא מבוססת על רצון נקי לעשות טוב.
מצד שני קשה ליצר הטוב לשכנע אותנו לפגוע בעצמנו בשביל אחרים. אנחנו לא רק שכל, יש לנו גם יצר הרע. אנחנו מרגישים את עצמנו ולא את האחר. ולכן השכל מגייס כאן את "חן שפתיו" כדי לשכנע אותנו. הוא ידבר איתנו על נשיאה בנטל, הוא יספר לנו שמי שנותן, בסוף גם מקבל, הוא יזכיר לנו את ההרגשה הנעימה שיש בנתינה, ויכניס לחשבון גם את העולם הבא.
אבל כל זה בשבילנו. השכל עצמו, "רעהו מלך". הוא מנסה להשוות את רצונו לרצון ה'. להסתכל על הבריאה כולה, על העם כולו, על המדינה כולה, ומנסה להבין מה הכלל צריך, מה באמת נכון. הוא לא צריך את הרווחים האישיים של הנתינה, השכל עושה לשמה.