המזמור מלמדנו, כהקדמה לכל התפילות, שאם רוצה אדם שתשמע תפילתו, צריך ללכת בדרכי ה' ולהיות מכוון לרצון ה'. ובזה יהיה מכוון לאמת, ויהיה לו קיום אמיתי לעולם הבא. ומתאים לאמרו להתחזק בעבודת ה'.
א האדם שיהיה לו טוב באמת[1] אַשְׁרֵי-הָאִישׁ הוא מי אֲשֶׁר לא מקבל עצות הרעות
בעיני ה' גם במקרה חד פעמי[2] לֹא הָלַךְ
בַּעֲצַת רְשָׁעִים ואם כבר קיבל את עצתם יחזור
מיד בתשובה, ולא ישאר בנתיב שאינו מכוון לאמת ויוביל למעשים רעים נוספים וּבְדֶרֶךְ
חַטָּאִים לֹא עָמָד עד שעלול להשאר דרך קבע
בנקודה הנמוכה הזו, עם אלו שיש להם גם הסברים למה נכון לחטוא[3], ומשם
כבר קשה לצאת וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב[4]: ב וכיוון שאינו הולך איתם, יכול להפנות את כל רצונו המעשי לעשות רצון
ה' כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ עד שתהפוך התורה לצורת החשיבה האישית שלו, וממנה יבין[5] מה
נכון לעשות בכל מצב וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה[6]: ג ואז יהיה מחובר לשורשים עמוקים ונצחיים וְהָיָה כְּעֵץ היונקים משיטותיה השונות של התורה[7] שָׁתוּל
עַל-פַּלְגֵי מָיִם ופרי מעשיו האמיתי יהיה
לעתיד לבוא אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ אבל גם צרכיו החומריים הנצרכים לעשיית הפרי יתקיימו בעולם וְעָלֵהוּ
לֹא-יִבּוֹל וכיון שרצונו מכוון לרצון ה',
יצליחו מעשיו[8] וְכֹל
אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ: ד אבל הרשעים שהולכים אחר עצת יצרם אינם חלק מהותי מהעץ לֹא-כֵן
הָרְשָׁעִים אלא שהם נצרכים לפעמים
כקליפה לפרי, למשל כשצריך לייסר את הצדיק כִּי אִם-כַּמֹּץ וכשיסיימו את תפקידם צריך דוקא להפרידם מהפרי ולהרחיק אותם ממנו
אֲשֶׁר-תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ: ה ולכן נראה לפעמים בעולם הזה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. אבל בזמן
המשפט, בעולם הבא, לא יהיה קיום כלל לרשעים עַל-כֵּן לֹא-יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט ולאלו שמעורבים מטוב ורע יהיה קיום אבל לא במדרגת הצדיקים[9] וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים[10]: ו כי ה' משגיח על הדרך הנצחית שבה בחרו הצדיקים ללכת וממילא משגיח[11] עליהם איתה כִּי-יוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים אבל הרשעים הולכים בדרך מקרית וחומרית לפי יצרם ואין לה קיום אמיתי
וגם הרשעים אינם מושגחים ואובדים איתה וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד[12]:
[1] פרוש המילה "אשרי" הוא טוב יציב וקיים, כי אשורים הם מה שהאדם מיוצב עליו, כגון רגליו, כמו בפסוק "וַיָּקֶם עַל סֶלַע רַגְלַי כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי" (תהלים מ, ג), ומילת היחס "אשר" היא התכונה החשובה לענייננו בדבר, כלומר מה שהוא עומד עליו. וגם בלשוננו "מאושר" אינו נאמר על מי ששמח כרגע, אלא על מי ששמחתו יציבה וקבועה.
[2] "רשע" הוא מי שמורשע בדין, ובדרך כלל מדובר על דין שמים. "הליכה" מושאלת לבחירה לעשות מעשה מסוים מבין כמה אפשרויות.
כאן המשפט מקדים את המעשה "הלך" ל"עצת רשעים", ואילו במשפטים הבאים "דרך חטאים" בא לפני "עמד" ו"מושב לצים" בא לפני "ישב", כיון שהמעשה הראשון בחירי לגמרי ולכן הוא עיקר המשפט, אבל כיון שבחר לא נכון, הוא נגרר אחרי החטאים והלצים, והם הופכים להיות עיקר המשפט. ולכן בשלב הראשון מדובר רק ב"עצה", כי עדיין אין לרשעים שליטה עליו.
[3] "לצים" אינו דוקא במשמעות של בדיחות, אלא מלשון "מליצה" ו"מליץ", כלומר זה ענין של דיבור. מהמקומות בתנ"ך שמופיעה מלה זו, נראה שהם אלו שיש להם הסברים ותרוצים ובונים אידיאולוגיות כדי להסביר את דרכם המוטעית.
[4] פרוש נוסף: העיקר הוא לא ללכת בעצת הרשעים, שזה חטא ממש; אבל גם אין לעמוד, אף שאינו עושה כמותם, בדרך חטאים, כי האדם עלול לחשוב שכך דרך העולם, כיון שהוא רואה שכולם הולכים באותה דרך, והוא עלול להימשך אחריהם; וגם לא ישב ליד הלצים, אף בלי להשתתף עמהם כלל, כי ישמע את דבריהם וסופם שייכנסו לליבו.
[5] "הגה" פרושו להוציא. בכלל זה להוציא מילים בפה, ולהוציא רעיונות מהלב וכדומה. כאן משמעותו להוציא תובנות מהתורה.
[6] פרוש נוסף: "תורת ה'" היא הסודות שאי אפשר להגות בהם אבל הם החפץ האמיתי, וה"הגיון" הוא בתורה הנגלית.
פרוש נוסף: הרבה פעמים בתנ"ך, "יום" הוא משל לזמן ההצלחה המאיר לאדם, ו"חושך" – משל לזמן הצרות. גם בזמן שנראה לאדם שהוא מבין הכל ורואה הכל, עליו ליישר את דרכיו לפי התורה. ובוודאי כשאינו מבין מה ה' רוצה ממנו, ילך על פי התורה.
[7] כל אדם לפי נשמתו, לפי שבטו ולפי דורו, ולכן יש פלגים שונים.
[8] פרוש נוסף: בניו הם "מעשיו" בעולם, ויצליחו גם הם.
[9] פרוש נוסף: זמן המשפט לעתיד לבוא הוא הזרייה והבירור. ו"הרשעים" שהם כמוץ יידחו אז לגמרי, ואילו "החטאים" שמעורבים מטוב ורע, כי הם הולכים לפי תאוותיהם, צד החטא שבהם לא יעמוד בעדת הצדיקים אלא ייזרה ברוח, אבל הצד הטוב יעמוד.
[10] פרוש נוסף לעניין כולו: ה' משגיח על הצדיק, ולכן הוא כעץ שתול על מים, שגם הצרות שבאות עליו מכוונות מאת ה' כדי שיתן פריו בעתיד כשיגיע זמנו, אבל גם הצדיק עצמו לא ימות, כדי שיוכל לעשות את תפקידו. לעומת זאת, הרשעים אינם מושגחים, אלא רוחות העולם דוחפות אותם פעם לכאן ופעם לכאן, וה' אינו מכוון את דרכם. וההבדל ביניהם ייראה בזמן המשפט לעתיד לבוא, שהרשעים לא יקומו בו, כיון שאינם חלק מהפרי.
[11] ה' יודע הכל אלא שהוא בוחר שלא להשגיח על חלק מהדברים. לכן "ידיעת ה'" בדרך כלל פירושה ההשגחה.
[12] לכן לפעמים התפילה לא תיענה, כי צריך כאן דוקא ייסורים. אבל אם אדם הולך בדרך ה', הוא יודע שהוא מושגח, ושאם לא נענתה תפילתו, הסיבה היא שכך טוב ונכון לו.