המזמור הזה הוא הצד המעשי של המזמור הקודם. ומסביר איך צריך האדם להתמודד עם מלחמת היצר, על ידי משל מהגויים[1] שהיו כבושים תחת יד דוד ורצו לפרוק עולו[2]. ומתאים לאמרו גם על התנגדות הגויים הכבושים תחת ידינו על פי פשטו, וגם על מלחמת היצר על פי הנמשל.
א לא טוב הדבר שכוחות הגוף מתחברים ושמים את עצמם
לעיקר[3] לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וההרגלים והמנהגים הרעים גורמים לחטוא גם בלי יצר הרע[4] וּלְאֻמִּים
יֶהְגּוּ-רִיק: ב והשכל המולך על הגוף נעמד למצוא אידיאולוגיה שתצדיק
את רצון היצר יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי-אֶרֶץ וכיון שהצדיק אותו כבר אין מוסר כליות, והרצון כולו פונה לרע[5] וְרוֹזְנִים
נוֹסְדוּ-יָחַד להלחם ברצון ה' וביצר הטוב
שהמליך על הגוף עַל-ה' וְעַל-מְשִׁיחוֹ: ג ואומרים נמנע מהיצר הטוב לייסר אותנו[6] נְנַתְּקָה אֶת-מוֹסְרוֹתֵימוֹ ולא נהיה מחוברים עוד לעשיית רצון ה'[7] וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ
עֲבֹתֵימוֹ: ד אבל ה' בשמים והם על הארץ ואינו זקוק להם יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ומצד שהוא אדונם
יבוז להם ויראה להם שהם כפופים לרצונו[8] אֲדֹנָי יִלְעַג-לָמוֹ: ה ולכן יכריח אותם להבין מה באמת רצונו מהם על ידי
ייסורים אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ וכשיש לאדם איום על חייו או ייסורים קשים התרוצים
נעלמים, וברור מה עיקר ומה טפל בחיים וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ: ו ואילו
אני, הצדיק, המלכתי על גופי את היצר הטוב בלבד וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי כך שיהפוך גם הגוף להיות קודש[9] עַל-צִיּוֹן הַר-קָדְשִׁי: ז וכיון שאהגה בחוקי ה' שבתורתו אֲסַפְּרָה אֶל
חֹק יאמר לי שאני בנו בעולם כיון שעושה רצונו ה' אָמַר אֵלַי
בְּנִי אַתָּה ויתן לי תכונה חדשה לעבוד
אתו בלב שלם אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ: ח ואז תוכל להתפלל אל ה' כבן המבקש מאביו שְׁאַל מִמֶּנִּי
ויתן לך את הגוף שיהיה בשליטתך וְאֶתְּנָה
גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וכל צורכי העולם הזה
לשימושך וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי-אָרֶץ: ט ואת היצרים וכוחות הגוף תייסר במקום שאינם
מתאימים לרצון ה'[10], שלא יתגברו שוב תְּרֹעֵם
בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל ואת הדעות המעוותות
שנלוו למעשים הרעים, שהם כלי שיצר היצר הרע, תשבור לגמרי[11] כִּכְלִי יוֹצֵר
תְּנַפְּצֵם: י ואם כן השכל והרצון השולטים באדם תבינו את תפקידכם
על ידי התורה וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ וקבלו את מוסר הכליות כדי שתשפטו נכון מה לעשות הִוָּסְרוּ
שֹׁפְטֵי אָרֶץ: יא ותעבדו את ה' מיראה במה שעוד אינכם מבינים עִבְדוּ אֶת-ה'
בְּיִרְאָה ותשמחו בעבודתו מאהבה במה
שהבנתם, אבל תוך זהירות שמא לא הבנתם נכון וְגִילוּ בִּרְעָדָה: יב ובזה תתחברו לתבואה הנקיה ולא למוץ[12] נַשְּׁקוּ-בַר כדי שלא יכעס ה' על הנפש עם הגוף[13] פֶּן-יֶאֱנַף ותאבד עם דרך הרשעים שהלכה בה וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ שהרי כשיש כעס מאת ה', גם אם מועט, נשרף המוץ מהר מאוד כִּי-יִבְעַר
כִּמְעַט אַפּוֹ ורק החוסים בה' נשארים
יציבים גם בזמנים כאלו[14] אַשְׁרֵי כָּל-חוֹסֵי בוֹ:
[1] כיון שהגויים הם משפחות האדמה ועוסקים בחומריות.
[2] פרשתי שזה משל, כיון שאין טעם להוכיח את הגויים ולצפות שייכנסו מרצונם תחת יד ישראל. יש כאן כמה הקבלות למזמור הקודם, וגם אינו מתחיל ב"למנצח" או הקדמה אחרת, ולכן נראה שהוא המשך שלו, וכן אמרו חז"ל: "אשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא פרשה היא" (ברכות ט ע"ב). נראה שיש מקומות בתהילים ששני מזמורים הם ענין אחד, כאשר הראשון הוא עיקרון מופשט והשני דרך הביצוע שלו למעשה; וכך גם כאן.
ופרשתי כאן רק את הנמשל.
[3] "למה" פרושו שאלה רטורית שאומרת שנעשה כאן דבר שאינו ראוי ואינו טוב, כמו בפסוקים "למה רמיתני" (בראשית כט, כה), "למה הרעותם לי" (בראשית מג, ו), "למה תכה רעך" (שמות ב, יג). ואילו כשרוצים לשאול שאלה בלי הבעת דעה, שואלים "מדוע".
"רגש" היא מילה נדירה בתנ"ך, ומופיעה רק בתהילים. בספר דניאל היא מופיעה כמילה בארמית. ונראה שאין פרושה כמו בלשוננו, אלא התאגדות והתאספות. וכן פרשו רד"ק ומצודות.
[4] "לאומים" הם התאגדויות של אנשים מצד הדת והמנהג. "הגה" פרושו להוציא, להעלות רעיונות או להוציא דברים בפה.
[5] "רוזן" הוא מנהיג מצד המשפט. "נוסדו" מלשון "סוד", שפרושו בתנ"ך חיבור לקבוצה סגורה. אפשרות שנייה היא ש"נוסדו" מלשון "יסוד", כלומר, שעל זה הם מתבססים.
ה"גויים" כנגד "עצת רשעים" שבמזמור הקודם, ה"לאומים" כנגד "דרך חטאים", "מלכי הארץ והרוזנים" כנגד "מושב לצים".
[6] היצר הטוב מייסר את האדם באמצעות כל הכוחות האלו, באמצעות השכל ומוסר הכליות, ובאמצעות ההרגלים הטובים, וגם באמצעות כוחות הגוף, שהרבה חטאים פוגעים בו. ולכן אפשר גם לעבוד את ה' באמצעות כל אלו.
[7] המשל כאן הוא לבהמה המושכת עגלה. "מוסרות" הן המושכות המייסרות את הבהמה ומכוונות אותה, "עבותות" הם חבלים עבים המחברים את העול אל העגלה.
[8] "יושב בשמים" כנגד "מלכי ארץ", "א-דני" כנגד "רוזנים", כי הוא שופטם. הפסוק בא לומר שבאמת, מצד עצמו ה' אינו צריך שנעשה את רצונו, אבל הוא מחייב אותנו לעשות את רצונו כיון שזה מה שטוב ונכון לנו ולעולם. וכן נאמר: "הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי:הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, ז-ח).
[9] "ציון" היא שילוב הקודש והחול שיש בירושלים – המלוכה והמקדש.
[10] נראה ש"תרועם" בא גם מ"לרועע" וגם מ"רעיה", שנותן להם את צורכם האמיתי.
[11] פרוש נוסף: בשלב ראשון צריך לייסר את כוחות הגוף, אבל אחר כך מגיע שלב שנשבר היצר הרע, ואז האדם יכול להתנהג לפי נטיית ליבו.
[12] "נשק" משמעותו דברים שנפגשים. "בר" הוא תבואה נקיה ממוץ, שנזכר בפרק הקודם: "כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח".
[13] "אנף" פרושו כעס על מישהו, שפוגע גם באחר, וכן בפסק "גם בי התאנף ה' בגללכם" (דברים א, לז).
[14] הדבר גם מועיל להם, כמו שנאמר: "כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא …וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (מלאכי ג, יט-כ).