המזמור אומר שאף שהייסורים טובים לאדם, ומצד עצמו לא היה מתפלל להסרתם, אבל בכל זאת צריך להתפלל, כי התפילה עצמה היא דבר טוב, וכי צריך לבקש שלא ימות מהם ושיוכל לתקן. ומתאים לאמרו לבקש אריכות ימים.
א לַמְנַצֵּחַ
(לידיתון) לִידוּתוּן[1] מִזְמוֹר
לְדָוִד: ב מחשבתי היתה שלא אתפלל על היסורים כדי לשמור שלא אחטא לדבר נגד ה' אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה
דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי וכן שלא
אזכיר עונותי בזמן ששעת הרשע מצליחה ויהיה עלי קטרוג מולו אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי: ג ולכן עשיתי עצמי כאילם שלא לומר דבר נֶאֱלַמְתִּי
דוּמִיָּה ובזה מנעתי מעצמי את הטוב של
התפילה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וכאבי שלא פרקתי בתפילה הפך בעצמו לפגיעה עצמית[2] וּכְאֵבִי נֶעְכָּר: ד ואז ליבי עוצר בתוכו את הכאב וכביכול מתחמם חַם-לִבִּי בְּקִרְבִּי עד
שיוצא ממנו אש אל דברי שמוכרח להתפלל בַּהֲגִיגִי
תִבְעַר-אֵשׁ ועל כן בכל זאת התפללתי דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי: ה שהרי אם ארצה שלא לבקש על הייסורים צריך לדעת שלא אמות מזה, לדעת מה
הוא סופי הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי ומה
אני יכול להספיק לעשות בעולם הזה וּמִדַּת יָמַי
מַה-הִיא ומה לא אוכל לתקן ולעשות אֵדְעָה מֶה-חָדֵל אָנִי: ו אבל אתה בכוונה נתת את זמן האדם טפחים טפחים שיודע רק על הזמן הקרוב הִנֵּה טְפָחוֹת
נָתַתָּה יָמַי והזמן שיש לי בעולם הזה[3] במילא אינו נחשב מולך וְחֶלְדִּי
כְאַיִן נֶגְדֶּךָ וכל מה שאהיה עומד בעולם הזה
הוא הבל וחולף מתוך הזמן התמידי והמהותי[4] אַךְ כָּל-הֶבֶל כָּל-אָדָם נִצָּב סֶלָה: ז וכל ענין האדם בעולם להיות בצלם אלוקים אַךְ-בְּצֶלֶם
יִתְהַלֶּךְ-אִישׁ אבל הם רובם מתעסקים רק בחולף
והזמני ומלאים ממנו רעש ומהומה אַךְ-הֶבֶל
יֶהֱמָיוּן וזה אינו כלום כי גם מה
שיאסוף לא ידע מי יקבל אחריו ולא יקח אותו אחרי מותו יִצְבֹּר וְלֹא-יֵדַע מִי-אֹסְפָם: ח ולכן אין לי לקות לכסף או לטוב בעולם מהאדון וְעַתָּה מַה-קִּוִּיתִי אֲדֹנָי אלא לצפות להיות מחובר אליך לעולם הבא תּוֹחַלְתִּי לְךָ הִיא: ט ולכן בקשתי שתציל אותי מהמרידות שלי גם אם על ידי יסורים מִכָּל-פְּשָׁעַי
הַצִּילֵנִי כדי שלעתיד לבוא לא אהיה
בבושה של מי שמרוקן מטובה[5] חֶרְפַּת נָבָל אַל-תְּשִׂימֵנִי: י ולענין הייסורים אני כאילם ולא אתפלל עליהם כי הם רצונך נֶאֱלַמְתִּי לֹא
אֶפְתַּח-פִּי כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ: יא רק אתפלל שתסיר ממני את הייסורים שאתה נוגע בי על ידם הָסֵר מֵעָלַי נִגְעֶךָ
כיון שנראה שמה שאתה גורר עלי את
ידך מכלה אותי ולא אהיה עוד מִתִּגְרַת
יָדְךָ אֲנִי כָלִיתִי: יב שאחר שכדי להוכיח אדם על עונו אתה מיסר אותו בגוף בְּתוֹכָחוֹת
עַל-עָוֹן יִסַּרְתָּ אִישׁ ומכלה
כרקב את רכושו שהוא חומד ללמדו שאינו כלום וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ הרי שמתגלה שהאדם כולו הבל
מול הנצח ואפשר גם שימות אַךְ הֶבֶל כָּל-אָדָם סֶלָה: יג לכן על זאת קבל ה' את תפילתי שִׁמְעָה-תְפִלָּתִי ה' והטה אוזן למה שאני פונה אליך שוב ושוב בתפילתי וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה ולכל
הפחות אל דמעתי תקשיב ששערי דמעות לא ננעלו אֶל-דִּמְעָתִי
אַל-תֶּחֱרַשׁ שהרי אני זמני בעולם הזה כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ ורק קבוע יותר, ממה שאני מחובר לעם ישראל דרך אבותי תּוֹשָׁב כְּכָל-אֲבוֹתָי: יד לכן פנה ממני הָשַׁע מִמֶּנִּי ואתחזק מול יצרי הרע וְאַבְלִיגָה כדי שלא אלך מהעולם לפני שאתקן בְּטֶרֶם אֵלֵךְ ואינני גם
לעולם הבא וְאֵינֶנִּי:
[1] ידותון אינו כותב המזמור אלא דוד, אלא ייתכן שנתן אותו לידותון לאמרו.
[2] "עכר" – פגיעה עצמית, כמו בפסוקים "עכר אבי את הארץ" (שמואל א' יד, כט), "מה עכרתנו יעכרך ה'" (יהושע ז, כה), "האתה זה עוכר ישראל" (מלכים א' יח, יז).
[3] "חלד" הוא העולם הזמני.
[4] "סלה" פרושו: באופן תמידי ומהותי.
[5] "נבל" הוא דבר מרוקן, וכן "נבל יין".