המזמור אומר שהצרות הן דבר מוכרח, כי כשיש לאדם כל טוב הוא מתגאה ושוכח את ה', וכשיש איום לקחת לו את הטוב שיש לו – הוא מבין שהכל מה', והוא מתפלל; וכשה' מושיע אותו, הוא זוכר להודות ולשבח את ה' על כל מה שיש לו[1]. ומתאים לאמרו על כל טובה שיש לאדם ובמיוחד כשהוא מקבל אותה לראשונה (בחנוכת בית או כל דבר דומה), כדי לזכור שהכל מה'.
א מִזְמוֹר שִׁיר על מה שאדם צריך לחשוב כשנכנס
לבית חדש ומה שדומה לזה[2] חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד: ב אשבח את רוממותך מעל מחשבת אנשים אֲרוֹמִמְךָ ה' בזכות זה
שעשית אותי דל[3] וזה הזכיר לי אותך כִּי דִלִּיתָנִי ומצד שני
הושעת אותי כך שאויבי לא יכול לשמוח על נפילתי[4] וְלֹא-שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי: ג שהרי כשזכרתי שאתה המשגיח עלי ובקשתי ממך, תיקנת את הנזק והחזרת את
המצב לקדמותו[5] ה' אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי: ד ובזה מנעת מנפשי לשקוע בחומריות ולרדת לגיהנום אחר המוות ה' הֶעֱלִיתָ
מִן-שְׁאוֹל נַפְשִׁי וכיוון
שכן גם הצלת אותי פיזית מלמות ולהקבר חִיִּיתַנִי
(מיורדי)-מִיָּרְדִי-בוֹר: ה ומזה תלמדו, עובדי ה', שהעיקר לפרט את גדולתו זַמְּרוּ לה' חֲסִידָיו ותודו לו על מה שהקודש מזכיר את עצמו על ידי הייסורים וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ: ו כי כל כעסו רגע אחד לפי הדרוש שנבין מה יכול להיות כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ ובאמת רצונו בכל זה לתת חיים חַיִּים
בִּרְצוֹנוֹ וכשמחשיכה הצרה לאדם, יישן
בבכי ותפילה בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי ומיד תזרח שמש הצלחתו וישבח לה' וְלַבֹּקֶר רִנָּה: ז ואין ברירה כי כשהייתי שליו בלי ייסורים חשבתי שהיציבות ממני, ושאי
אפשר להפיל אותי[6] וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל-אֶמּוֹט לְעוֹלָם: ח אבל האמת שרק רצון ה' העמיד אותי יציב כהר בלי שיוכלו לשנות ה' בִּרְצוֹנְךָ
הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז ולכן די
בהסתרת פנים כדי שלא אדע מה לעשות הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל: ט ואז אקרא אליך שאזכור שהכל ממך, ולכן רק אתה יכול להושיע אֵלֶיךָ ה'
אֶקְרָא ואזכור שאתה האדון והכל למענך,
ולכן צריך למצוא חן בעיניך וְאֶל-אֲדֹנָי
אֶתְחַנָּן: י ואומר שלא תהיה תועלת אם אמות ואשתוק[7] מַה-בֶּצַע בְּדָמִי או שארד אל הקבר בְּרִדְתִּי
אֶל-שָׁחַת שהרי חומר דומם לא יודה לך על
טובותיך כמו שאני אודה אם תציל אותי הֲיוֹדְךָ עָפָר וגם אם
עונש זה הוא אמת, ומגיע לו, לא יקרא שמך על המוות כמו שיראו את צדקתך אם תציל אותי הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ: יא (וכיון שאני מתכוון להודות לך ולהגיד אמיתך) שמע תפילתי ואמצא חן
בעיניך לתת לי בקשתי שְׁמַע-ה' וְחָנֵּנִי ותהיה
בעזרתי להנצל מהצרה ה' הֱיֵה-עֹזֵר לִי: יב ולכן לא אחזור למצב שהייתי, ולא רק שהתבטל המספד, גם למדתי דבר חדש
שהפך את זה לריקוד של שמחה הָפַכְתָּ
מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי ולא רק
הורדת ממני בגדי התענית גם חגרת אותי בשמחה של מצוה ומטרה להודות לך פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה: יג והמטרה שיזמרו בני אדם את עצם כבודך גם בלי שיצטרכו צרה לזה לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד ולא יפסיקו כי כל הזמן יש על מה לברך אותך וְלֹא יִדֹּם ולכן אני מכיר שאתה ה' המשגיח עלי ואודה לך על כל מה שעשית עמדי עד
עולם הבא[8] ה' אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ:
[1] כמו שנאמר: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ… וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל… וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ… הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן" (דברים ח, יב ואילך).
[2] נראה שהזכיר דוקא את חנוכת הבית, כי זה הרכוש החשוב ביותר לאדם, שמרגיש שיש לו הכול, ושהוא מוגן – ושם הסכנה לשכחת ה'. ואם יזכור להודות כבר בהתחלה, ה' לא יצטרך לאיים לקחת את זה ממנו, אלא יזכור שהכל מה'.
[3] פרוש נוסף: כמו "דלה דלה לנו" (שמות ב, יט), כלומר אני מרומם את ה' על כך שהרים אותי מהצרה.
[4] כמו שנאמר "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ: פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ" (משלי כד, יז), משמע שהאויב שמח באמת רק בנפילה מוחלטת.
[5] "רפואה" בתנ"ך נאמרת בכל תיקון של נזק, לאו דווקא ממחלה, כמו בפסוק "וירפא את מזבח ה' ההרוס" (מלכים א' יח, ל).
[6] שכן אדם רגיל לחשוב שהמצב הנוכחי יתמיד, במיוחד אם נשאר כך זמן ממושך.
[7] מלשון "וידום אהרן" (ויקרא י, ג). אפשר לפרש גם מלשון "דם" – אין תועלת בדמי, שאינו כדם הקרבנות.
[8] כעין ברכות השחר שאנחנו מודים בהן על דברים שאנחנו רגילים להם, כגון יציבות הארץ על המים, והשבת הנשמה אל הגוף.