המחבר מתפלל שה' יוציא אותנו מהגלות, ומדבר על האומה בלשון יחיד; ומפרט את קושי הגלות והסתר הפנים, ונשאר בבקשה ללא תשובה. ומתאים לאמרו לצעוק על קשיי הגלות; ולפי פשט הלשון, מתאים גם לצעוק על צרת אדם יחיד, במיוחד אם הוא מפחד ממוות.

א שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח לַמְנַצֵּחַ עַל-מָחֲלַת לְעַנּוֹת[1] מַשְׂכִּיל לְהֵימָן הָאֶזְרָחִי[2]:  ב ה' שאני יודע שאתה משגיח עלי ואתה תושיע אותי מהגלות ה' אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי אני צועק כל יום אליך על הגלות יוֹם-צָעַקְתִּי וגם בכל לילה תפילתי נמצאת מולך בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ:  ג ולכן תשמע את תפילתנו ולא תמנע מהתפילות לעלות אליך[3] תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתִי ותרצה להקשיב לשבח שאנחנו משבחים אותך ולקבלו הַטֵּה-אָזְנְךָ לְרִנָּתִי:  ד כי קבלנו בגלות רעות רבות ככל שאפשר לסבול וכבר ראוי שיתכפר החטא[4] כִּי-שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי ועצם חיי האומה יורדים לקבר כי הגלות מטה אותנו להיות כעמים ולכן צריך להצילנו ממנה[5] וְחַיַּי לִשְׁאוֹל הִגִּיעוּ:  ה ואף שעם ישראל לא מת ממש אבל הוא כאילו מת כי אין עם ללא ארץ נֶחְשַׁבְתִּי עִם-יוֹרְדֵי בוֹר ואין לנו יותר כח לפעול כעם במציאות הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין-אֱיָל:  ו ואני בין אומות העולם שאין להם קרבת אלוקים אליך וחופשי מהמצוות שמקומם העיקרי בארץ ישראל בַּמֵּתִים חָפְשִׁי ולכן אנחנו כמו אומות העולם שסביבנו שחלולות ללא תוכן קדושה כְּמוֹ חֲלָלִים ונמצאים בארצותיהם החומריות שֹׁכְבֵי קֶבֶר שאינך משגיח עליהם אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד ואינך פועל בעולם דרכם וכך נראה שגם אנחנו וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ:  ז (ואין לנו איך לפתור את זה בעצמנו) כי שמת אותנו בבור עמוק שאין לנו איך לעלות ממנו שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת ובחשכת הגלות ואיננו רואים את הדרך החוצה בְּמַחֲשַׁכִּים ובמצולות הים שאין לנו איך לנשום ולהתקיים שם בִּמְצֹלוֹת:  ח ועוד שכעסך נשען עלינו מלמעלה שלא נוכל לעלות עָלַי סָמְכָה חֲמָתֶךָ ועל ידי גלי ים הגלות אתה מענה אותנו באופן תמידי ומהותי וְכָל-מִשְׁבָּרֶיךָ עִנִּיתָ סֶּלָה:  ט ואם היינו פונים לעמים שהיו בברית איתנו בעבר שיצילו אותנו כבר הרחקת אותם מאיתנו הִרְחַקְתָּ מְיֻדָּעַי מִמֶּנִּי עד ששמת אותנו מתועבים בעיניהם ולא רוצים לעזור שַׁתַּנִי תוֹעֵבוֹת לָמוֹ וכתוצאה מכל אלו אנחנו כלואים בגלות ואין לנו איך לחזור לארצנו כָּלֻא וְלֹא אֵצֵא:  י ומרוב עינוי בגלות עיני מצטערת ובוכה ושערי דמעות הרי לא ננעלו עֵינִי דָאֲבָה מִנִּי עֹנִי ובכל יום ויום אני מתפלל אליך שתציל אותי קְרָאתִיךָ ה' בְּכָל-יוֹם ופורש אליך ידי להראות שהם נקיות וכבר עזבתי את החטאים שהביאו אותי לגלות שִׁטַּחְתִּי אֵלֶיךָ כַפָּי:  יא (וגם מצד גילוי שמך בעולם) האם תחכה עד שנמות לגמרי ואז תעשה לנו נס להצילנו הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה-פֶּלֶא או שתרפא אותנו מהמות ואז נקום ממנו ונודה לך לעתיד לבוא באופן תמידי (ורומז לתחית המתים) אִם-רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ סֶּלָה:  יב האם אפשר לספר את חסדך בהיותנו בגלות שהיא כקבר והרי אין בזה חסד לספר כמו שיהיה כשתחזיר אותנו לארץ הַיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חַסְדֶּךָ והאם אפשר שנאבד ונספר מה שסמכנו עליך הרי אנחנו סומכים עליך שתציל אותנו מהאבדון אֱמוּנָתְךָ בָּאֲבַדּוֹן:  יג ואי אפשר להראות את ניסיך בגלות שלא רואים אותך שם הֲיִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ פִּלְאֶךָ ואת האמת והטוב שאתה עושה אי אפשר להראות בארץ ששוכחים אותך בה וְצִדְקָתְךָ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה:  יד אבל אנחנו לא שוכחים אותך בארץ נשיה ומתפללים אליך לא לאלילים וַאֲנִי אֵלֶיךָ ה' שִׁוַּעְתִּי ובכל בוקר קודם שאנחנו עושים כל דבר אחר אנחנו פונים אליך שאתה חשוב בעינינו יותר מכל עניני החומריות וּבַבֹּקֶר תְּפִלָּתִי תְקַדְּמֶךָּ:  טו ולמה אם כן תשאיר אותנו בגלות זמן ארוך כל כך לָמָה ה' תִּזְנַח נַפְשִׁי ותסתיר את פניך שלא להשגיח ושלא נראה אותך תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי:  טז והרי כבר סבלנו די לכפר על עונותינו כי אנחנו מעונים עָנִי אֲנִי וגופנו הלאומי מת עוד קודם שנולדנו וכלל לא היתה לנו הזדמנות לחטוא וְגוֵֹעַ מִנֹּעַר ואת אימתך נשאנו בכל מקום שנפנה אליו נָשָׂאתִי אֵמֶיךָ אָפוּנָה:  יז וכעסך אף שהיה על הדורות הקודמים עלי עברו תוצאותיו עָלַי עָבְרוּ חֲרוֹנֶיךָ והפחד מפני מה שעוד יקרה לי מאביד אותי מהעולם בִּעוּתֶיךָ צִמְּתוּתֻנִי:  יח והצרות מסובבות אותי מכל כיון כמים ובכל זמן סַבּוּנִי כַמַּיִם כָּל-הַיּוֹם ובאות עלי בו זמנית בלי שאוכל להתאושש הִקִּיפוּ עָלַי יָחַד:  יט ואיננו נהיים כמו הגויים גם בגלות כי מנעת מהגויים לאהוב אותנו או שיהיה להם קשר איתנו הִרְחַקְתָּ מִמֶּנִּי אֹהֵב וָרֵעַ ואלו שידענו בעבר כבר נשכח הקשר איתם בחשכה מְיֻדָּעַי מַחְשָׁךְ:

[1] יתכן שבא לדבר ולהשכיל על מחלת הגלות והעינוי שבה. או ש"לענות" פרושו לצעוק על הצרה, כי במזמור הזה יש רק צעקה בלי פתרון.

[2] לזרח בן יהודה היו בנים בשם הימן ואיתן (דברי הימים א' ב, ו), והיה מקום לומר שאלו הימן האזרחי המוזכר כאן ואיתן האזרחי המוזכר במזמור הבא. אבל אי אפשר לומר כך, כי המזמור הבא מדבר בפרוש על דוד המלך. ולכן נראה שהם הימן ואיתן המשוררים שהיו בזמן דוד יחד עם אסף, ו"האזרחי" אינו שם משפחה. ואולי נקראו על שם בני זרח. והימן המוזכר בדברי הימים (א' ו, יח) הוא מבני קורח, ולכן נאמר כאן גם "שיר מזמור לבני קורח", ואילו איתן המוזכר שם (א' טו, יז) הוא מבני מררי, ולכן במזמור הבא לא מוזכר "בני קורח". ולפי המצויין שם אפשר להבין יותר את סדר הספר הזה בתהילים, שכל תחילתו מזמורי אסף שהוא מבני גרשון, ואחר כך בני קורח והימן שהם מבני קהת, ואחר כך איתן שהוא מבני מררי. וזה סדר הלויים מימין לשמאל, בני גרשון בני קהת ובני מררי כנאמר שם.

[3] כמו שנאמר "סכותה בענן לך מעבור תפילה" (איכה ג, מד).

[4] פרוש נוסף: מרוב רעות כבר אין לנו רצון לאכול, וכאילו השביעו אותנו.

[5] פרוש נוסף: הגענו לסבל כל כך גדול בגלות שאנחנו כמעט מתים, ולכאורה אי אפשר לרדת עוד, ולמה תחכה עוד מלהצילנו?