המזמור אומר שמטרתנו בעולם היא לשבח את ה', בין על מה שהוא עושה בעולם כולו, בין על מה שהוא עושה לעם ישראל; ומה שדור המדבר לא זכו באופן פרטי, הוא כיון שלא ראו את שבח ה' במציאות[1]. ומתאים לאמרו לשבח את ה' על גדולתו, ולקבל עלינו עולו, ולזכור שהגורל הפרטי של כל דור תלוי כמה הוא מכוון עם רצון ה'.
א קומו ונעשה את מטרתנו בעולם לשבח את ה' על מעשיו כמנהיג העולם לְכוּ נְרַנְּנָה
לה' ולהתקבץ סביבו לעבודתו על מה שעושה
לישראל ביחוד, שהוא המגן ומושיע אותנו נָרִיעָה לְצוּר
יִשְׁעֵנוּ: ב ומזה מתחייב שנעבוד אותו כיון שנגלה אלינו, להודות לו על כל מה שעשה נְקַדְּמָה
פָנָיו בְּתוֹדָה ולפרט לכל העולם את גדולתו
שיקבלו גם הם את מלכותו בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ: ג כי ה' הוא הכח המניע כל מה שיש בעולם הזה, מהחומר הכי קטן ועד עולם
המלאכים כִּי אֵל גָּדוֹל ה' ושולט על כל כוחות הטבע
והמלאכים המנהיגים אותם ואין לעבוד לאחר זולתו וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל-כָּל-אֱלֹהִים: ד ולא רק מנהיג אלא גם יודע כל מה שקורה, ומשגיח ויודע את כל מחשבות
בני אדם ומעשיהם עד סופם אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי-אָרֶץ והתרוממות הממלכות הגדולות לשמים[2] באה ממנו ולפי מטרותיו וְתוֹעֲפוֹת
הָרִים לוֹ: ה והוא ברא את כל עמי הגלות הנמשלים לים, והוא המוציא אותנו אליה אֲשֶׁר-לוֹ
הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ והוא יוצר את ארץ ישראל שתקבל
אותנו חזרה כשנהיה ראויים וְיַבֶּשֶׁת
יָדָיו יָצָרוּ: ו ולכן התאספו כל עם ישראל ונקבל עלינו מלכותו, כיון שהוא שולט בכל בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה ונכנע
לפניו כיון שיודע מה שבליבנו ושופט אותנו וְנִכְרָעָה ונלך בפועל רק בדרכי ה' שעשה את העולם כולו ודרכיו הם הנכונות ועל
ידי זה תבוא עלינו הברכה[3] נִבְרְכָה לִפְנֵי-ה' עֹשֵׂנוּ: ז כי הוא המשגיח עלינו כעם בפרטות כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ ונותן
לנו כל צורכנו כצאן וכשצריך לייסר אותנו לטובתנו נוחתת עלינו יד הרועה וַאֲנַחְנוּ עַם
מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ ואם נשמע
בקולו תבוא הגאולה כבר היום ונזכה כבר בדורנו לכל הטובה[4] הַיּוֹם אִם-בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ: ח ולכן כדור פרטי שיכול לזכות כבר היום לגאולה, אל תקשו את רצונכם כמו
דור המדבר שלא שיבחו את ה' על גדולתו אלא חשבו שהמים שלהם הם העיקר אַל-תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה ואל תנסו אותו כיון שכבר ראיתם גדולתו כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר: ט שאף שראו גדולת ה' ניסו אותו בדברים נוספים במקום להלל אותו אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם ובחנו אותו לראות שאכן יכול לעשות שוב מה שכבר ידעו שיכול[5] בְּחָנוּנִי ואף שהיה
שלא כהוגן ראו שוב ושוב את גודל כחי ובכל זאת לא עשו את תפקידם גַּם-רָאוּ
פָעֳלִי: י ולכן במקום שיכנסו לארץ היום אם היו שומעים בקולי, התקוטטתי ורבתי
איתם ארבעים שנה אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וראיתי שרצונם תועה מעלי ולא רוצים לעשות את מטרתם בעולם וָאֹמַר עַם
תֹּעֵי לֵבָב הֵם ולכן לא למדו את דרכי בעולם
למרות שראו פעלי, ולא עסקו בשבח ה' וְהֵם
לֹא-יָדְעוּ דְרָכָי: יא שזה מה שגרם שנשבעתי להם, כיון שלא היה עוד סיכוי שיעשו את תפקידם אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי שישארו בגלות ולא יראו את הארץ כיון שלא יוכלו לקיים את מטרתם בה אִם-יְבֹאוּן אֶל-מְנוּחָתִי:
[1] מהפרק שלנו ועד פרק ק (ועד בכלל) הם ענין אחד כתשובה לשאלת משה במזמור צ' על מה שלא ראו דור המדבר בגאולה, ומפרט בהם את סוגי השבח שצריך לשבח את ה' במציאות, שזו מטרתנו בעולם ולא מה שנראה בטובה או לא.
[2] 'תועפות' משורש 'עוף' ופרושו תוצאת התעופה, כי ה' העיף אותם כביכול לשמים ומזה בא הגובה שלהם על כל שאר בני אדם.
[3] "השתחויה" מלשון "שחה" כלומר כיפוף הגב והוא ביטוי לכבוד לומר שאתה מעלי, "נכרעה" זה קיפול הכרעיים והוא ביטוי לכניעה וכמו שאויב מנוצח כורע ונופל, ו"נברכה" היא ירידה על הברכיים שבא לומר שאני לא הולך לפי רצוני אלא לפי רצונך והוא ביטוי של עבדות. ורמוזה בו גם המילה 'ברכה'.
[4] "הוא אלוקינו" כנגד "אשר בידו מחקרי ארץ" כי הוא משגיח, "אנחנו עם מרעיתו וצאן ידו" כנגד "א-ל גדול ה' ומלך גדול על כל אלהים" שהוא המנהיג, "היום אם בקולו תשמעו" כנגד "אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו" שהוא הבורא את הגלות והוא הגואל ממנה. והסדר אינו זהה כדי להקדים את התארים של ה' לתארים שלנו.
[5] "נסיון" זה לבדוק מה התכונות הלא ידועות של דבר, ו"בחינה" לראות האם דבר אכן כמו שידוע שהוא.