המחבר מתאר את צרות הגלות ואת גודל הגאולה, ומבקש על דורו של המתפלל שיזכו לראות את הגאולה ולא יכלו ימיהם לריק[1]. ומתאים לאמרו על צרות הגלות וכבקשה לגאולה בימיו, וכן כדי להזכיר את הגאולה העתידה; ואפשר גם שמי שארכו עליו צרותיו יאמר אותו על צרותיו הפרטיות.
א תְּפִלָּה שנושא עם ישראל המעונה כאשר נפשו מתעטפת ונכסה ממנו הקץ לְעָנִי כִי-יַעֲטֹף ושופך
לפני ה' את כל צערו שבו הוא עוסק תמיד[2] וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ: ב שמע את תפילתי מצד קרבת אלוקים שאתה שומע אותי גם אם לא עונה ה' שִׁמְעָה
תְפִלָּתִי וכשאני זועק לעזרה, תהיה אתה
עזרתי ולא אחרים וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא: ג שלא יהיה הסתר פנים ממני אַל-תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי שהוא מה שקשה לי בימי הצרות שבאות עלי בְּיוֹם צַר לִי ותרצה
לשמוע את קריאתי אליך מיד ביום שאקרא ולא רק כשיבוא זמן הגאולה הַטֵּה-אֵלַי אָזְנֶךָ בְּיוֹם אֶקְרָא וענה לי לגאול אותי כבר בדורי ולא רק 'בעיתה' מַהֵר עֲנֵנִי: ד כי בנתיים שאנחנו בגלות נגמרים ימינו בלי לשמש לתכלית טובה כִּי-כָלוּ
בְעָשָׁן יָמָי ומנהיגי וחכמי הדור המעמידים
אותו הולכים ופוחתים מאש הגלות שבוערת בעיקר בהם ואין מי שינהיג אותנו[3] וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹקֵד נִחָרוּ: ה ורצוני ורגשותי בעבודת אלוקים יבשו כי היינו רשעים שמשולים לעשב
והוכינו עד שיבש הצד הלאומי הוּכָּה-כָעֵשֶׂב וַיִּבַשׁ לִבִּי כי כבר שכחנו את עבודת הקרבנות ורחקנו מקרבת אלוקים כִּי-שָׁכַחְתִּי מֵאֲכֹל לַחְמִי: ו ומרוב שהצרות מקיפות את כל העם וגדולות מִקּוֹל אַנְחָתִי הפכו
המנהיגים להיות כחלק מהעם וגם הם לא מוצאים תקוה דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי: ז והיינו כציפור במדבר כי הקיאה אותנו הארץ והיתה דומה למדבר בשממתה דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר והיינו כציפור הגרה בחורבות כי שתינו את כוס התרעלה של מעשינו ונחרבה
ארצנו הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת: ח ובכל זאת התאמצתי להיות בודד משאר העמים ולא להתערב בהם שָׁקַדְתִּי
וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד ודאגנו
להיות גבוהים מהם כפי היכולת ולעסוק בדברים נשגבים, גם אם לא יכולים ממש לעוף עַל-גָּג: ט ועל מה שאנחנו נבדלים מהם, מחרפים אותנו אויבינו על חורבננו שנשאר
לעיניהם עד עכשיו כָּל-הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי והחושבים שאנחנו עושים מעשי שגעון במה שאנחנו מתעסקים בדברים נשגבים,
נשבעים בנו, שיהיה להם כמונו אם לא יקיימו שבועתם מְהוֹלָלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ: י כי עבודת אלוקים שלי עוסקת בחורבן, ואנחנו תמיד זוכרים אותו ולכן
אויבינו מחרפים אותנו כִּי-אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי[4] ושתית היין והשמחה שלנו תמיד
מעורבת בתחינה על העתיד לגאולה ולכן חושבים שאנחנו משוגעים וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי: יא מפני הקללה שחלה בנו ממך ומפני שבאה מצד הכעס על אבותינו ולא עלינו
ואולי בא זמנה להגמר מִפְּנֵי-זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כי בעבר הרמת אותנו לגובה רב שאליו אנחנו רוצים לחזור ולכן קשה יותר המכה
כשהשלכת אותנו כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי: יב ואנחנו, בדור מסויים, ימינו נוטים כצל בערב שהולך ונגמר מהר ואיננו
רואים בגאולה יָמַי כְּצֵל נָטוּי[5] וממילא ניבש מהרה כעשב שנראה
ירוק רק לשעתו[6] וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ: יג אבל אתה בורא העולם יושב בשמים מעולם ועד עולם ואין לך בעיה עם
אריכות הגלות וְאַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וגם בדורות שאינך נראה בגלוי זוכרים אותך עם ישראל ואינך נשכח מהם באריכותה[7] וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר: יד ואתה עוד תקום ותגאל את ציון עירך למרות חטאי העם אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן בין מצד שיבוא זמן שעם ישראל ימצאו חן בעיניך כִּי-עֵת לְחֶנְנָהּ בין
מצד שבא המועד שקבעת מראש כִּי-בָא מוֹעֵד: טו והרחמים יתבטאו בכך שעם ישראל שיעבוד את ה' יתרצו לבקשת האבנים ויבנו
אותם כִּי-רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-אֲבָנֶיהָ ויתנו חן לעפר הבתים לבנותם בעצמם[8] וְאֶת-עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ: טז ואז תבוא עוד מדרגה שיפחדו כל הגויים מהופעת ה' בעולם וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת-שֵׁם ה' ואפילו המלכים יפחדו מכבוד ה' ולא יחשבו שכבודם גדול יותר וְכָל-מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת-כְּבוֹדֶךָ: יז וזה כיון שלא רק עבדיך יבנו אלא ה' יבנה את ציון להיות עיר המקדש
והמלוכה כִּי-בָנָה ה' צִיּוֹן ובזה ייראה בכבודו לכל העולם[9] נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ: יח ואם כן עוד יפנה ה' לתפילת עם ישראל הבודד במדבר העמים פָּנָה אֶל-תְּפִלַּת
הָעַרְעָר ולא תקל בעיניו תפילתם מלענות
לה בגלל מיעוט מעשיהם וְלֹא-בָזָה אֶת-תְּפִלָּתָם: יט אלא שלא עכשיו, רק בדור אחרון של הגלות ואליו נכתוב את זה שיהיה
בימיו תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן והעם שיברא אז בעם ישראל יוכל להלל את ה' על הגאולה וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל-יָהּ: כ על מה שלמרות שהוא רם וקדוש השקיף אל יושבי הארץ הרחוקה מהשמים
להשגיח על ישראל כִּי-הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ ה' ופעל דרך השמים על הארץ מִשָּׁמַיִם
אֶל-אֶרֶץ הִבִּיט: כא ושמע את קול הצער והקושי של עמו האסור בגלות לִשְׁמֹעַ
אֶנְקַת אָסִיר ושחרר אותם מאסוריהם קודם
שימותו[10] לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה: כב ויהיה מזה קידוש ה' גדול שיספרו את גדולת הופעתו עליהם בציון עיר
קדשו לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם ה' וישבחו אותו על הגאולה ברחבי העיר וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם: כג לעיני כל העמים שיתקבצו אליהם בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וכל הארצות לעבוד יחד איתם את ה' וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת-ה': כד אמנם עד אז אנחנו מעונים בדרך לשם וכוחנו מתמעט עִנָּה בַדֶּרֶךְ (כחו) כֹּחִי וימי חיינו מתקצרים ואיננו זוכים כדור פרטי לגאולה קִצַּר יָמָי[11]: כה ולכן נבקש מה' המשגיח גם עלינו שלא יקח אותנו קודם זמננו אולי נזכה
לגאולה בימינו אֹמַר אֵלִי אַל-תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמָי שהרי אתה שנותיך בכל הדורות ויכול לתת לנו מהם עוד בְּדוֹר דּוֹרִים שְׁנוֹתֶיךָ: כו שאתה בססת את הארץ כבר מהבריאה לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ ועשית את השמים לפי תכונתם כבר אז וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם: כז וגם כשהשמים והארץ יכלו אתה תמשיך להיות קיים הֵמָּה יֹאבֵדוּ
וְאַתָּה תַעֲמֹד וגם הארץ וגם השמים מתבלים
כדבר חומרי וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ ואז תחליפם באחרים והם יעברו מהעולם[12] כי הם כולם לבושים שמראים אותך ואפשר להראות אותך בעוד דרכים כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ: כח ואתה נשאר ללא שינוי בכל הזמנים האלו וְאַתָּה-הוּא ואין קצבה לשנותיך שאינך מוגבל בזמן וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ: כט ואנחנו יכולים להתנחם בכך שאנחנו מובטחים שצאצאינו יגאלו וישכנו בארץ
בְּנֵי-עֲבָדֶיךָ
יִשְׁכּוֹנוּ[13] ואלו שיצאו ממנו יעמדו לעבוד אותך לעתיד לבוא בארץ ולא יגלו עוד[14] וְזַרְעָם לְפָנֶיךָ יִכּוֹן:
[1] ובזה הוא דומה מאוד לשאלת משה במזמור צ, ונראה שזו הסיבה שהובא כאן, והמזמורים שאחריו יענו על השאלה.
[2] כי מצד החכמה אין מקום לתפילה כזו כי ידוע שלא כל דור יזכה לגאולה, רק כשמתעטפת נפשו שופך את מר ליבו גם אם ההגיון הקר יודע לענות עליה.
[3] ואולי דוקא בהם בוערת אש המוקד כיון שהגלות היתה בגלל שלא כיוונו את העם לדרך טובה. ויתכן שכל זה משל על המזבח כאילו אנחנו הקרבן.
[4] כנגד "כי שכחתי מאכול לחמי".
[5] ובמזמור קמד על "אדם להבל דמה ימיו כצל עובר" כתבנו: ניתן להסביר שכמו שהצל הוא תופעת לואי של תנועת השמש, כך חיי אדם מסוים הם רק 'תופעת לוואי' של הזמן העובר על העולם עד שיגיע למטרתו, וכיון שעובר זמן רב וכיון שנגזרה מיתה על האדם, נוצרים בני אדם רבים, אבל מצד המבט הכולל אין בהם ממש ודי היה באדם אחד.
[6] כנגד מה שאמר במזמור צ: "בבוקר יציץ וחלף לערב ימולל ויבש".
[7] פרוש נוסף: כיון שאתה תשב לעולם וזכרך לדור ודור וודאי לנו שתהיה הגאולה גם אם לא בימינו.
[8] פרוש נוסף: באה העת כיון שעבדיך ירצו אותך על חטאם שמונע מהאבנים להבנות וימצאו חן בעיניך כדי לשוב ולחיות את האבנים מערמות העפר. אפשר לפרש גם עפרה על אדמת ארץ ישראל מצד שישובו אליה ויזרעו בה, אבל בדרך כלל לא נאמר עפר כשרוצים לדבר על אדמה לזריעה או ארץ.
[9] פרוש נוסף: כל עוד לא בנה את ציון יש חילול ה' על החורבן וכיון שבנה נראה שוב בכבודו.
[10] ואולי יש כאן גם רמז לתחית המתים.
[11] ורומז בזה לדור המדבר שעונו בדרך במדבר והתקצרו ימיהם כשלא זכו להכנס לארץ.
[12] כמו שנאמר: "כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה" (ישעיהו נא, ו). וכן: "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֳדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה' כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם" (ישעיהו סו, כב).
[13] מקביל ל"יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם" שבמזמור צ'.
[14] פרוש נוסף: אפשר לפרש כאן להפך, שבא לבקש שלא יהיו ייסורים. ואומר שכיון שעינה בדרך בגלות את כוחי הייסורים מקצרים את ימי הגלות כמו שהיה בגלות מצרים, ועל זה מבקש אל תעלה אותי למעלה על ידי שתחצה את ימי. שלך אין משנה כמה זמן יקח עד הגאולה ולנו אלו כל ימינו שפונים בעברתך, ולכן לנו תתן חיים טובים ובני עבדיך ישכונו ולא אנחנו עצמנו. וכמו שאמרנו מציב את זה כשאלה רגשית ולא שזו באמת שאיפתנו.