המזמור[1] אומר שהעיקר בעולם הזה אינו הטובה החומרית הזמנית, אלא לברך את ה', שהוא ענין נצחי; וכשהנפש מתרחקת ממטרתה, ה' מציל אותה על ידי עונש בעולם הזה וסולח לה, כדי לתת לה טוב בעולם הבא, ולכן זה עצמו חסד. ומתאים לאמרו לבקש שה' יסלח לחטאינו, או להודות על הסליחה, ולזכור שמטרתנו לברך את ה'; ולפי פשוטו, מתאים גם להודות על הצלה ממחלה.
א לְדָוִד עיקר מטרת חיי להוסיף גילוי ה' בעולם בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-ה' וגם ליבי וכליותי מצטרפים לגלות את הופעתו וקדושתו גם על חיי הבשר וְכָל-קְרָבַי אֶת-שֵׁם קָדְשׁוֹ: ב ועוד אברך את ה' על הטוב שעושה איתי בָּרְכִי
נַפְשִׁי אֶת-ה' ולא אשכח את החוב[2] שיש לי להודות לו על שמציל אותי מהחטא וְאַל-תִּשְׁכְּחִי כָּל-גְּמוּלָיו: ג על עצם מה שה' מוחק את כל העיוותים המחשבתיים שיש לנפש, המרחיקים
אותה ממנו הַסֹּלֵחַ לְכָל-עֲוֹנֵכִי ועל ידי זה רופא את כל מחלות הנפש הָרֹפֵא לְכָל-תַּחֲלֻאָיְכִי: ד ומציל את חיי העולם הבא מלרדת לגהינום הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי ונותן לך לעולם הבא עטרת של טוב יותר מהמגיע לך, ורחמים, שלא לדון את
הרע בעולם הבא כיון שנידון כבר בעולם הזה הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים: ה והקישוט שקנית לך במעשיך הטובים בעולם הזה נותן לו כל שכרו בטוב עולם
הבא[3] הַמַּשְׂבִּיַע
בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ ובתחית המתים יחדש אותך שוב
במדרגה גבוהה כנשר תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי[4]: ו וכשמיסר את האדם עושה בזה את הטוב והנכון לדון על החטא בעולם הזה
הזמני עֹשֵׂה צְדָקוֹת ה' ויחד עם זה את המשפט הראוי
לנפש שהיצר רוצה לקחת ממנה את טובתה לעולם הבא[5] וּמִשְׁפָּטִים לְכָל-עֲשׁוּקִים: ז והודיע את י"ג מידות רחמים למשה יוֹדִיעַ
דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה והראה אותם בפועל לבני ישראל
במדבר כשיסר אותם על חטאיהם[6] לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲלִילוֹתָיו: ח שה' מרחם על הנפש החוטאת שלא להעניש אותה כפי קלקולה רַחוּם וכששבה אליו נותן לה חן
להצילה וְחַנּוּן ה' ונותן לה
זמן לשוב בתשובה ואינו מעניש מיד אֶרֶךְ אַפַּיִם וגם בזמן
שעוד לא שבה ממשיך לקיים אותה ולתת לה כל צורכה וְרַב-חָסֶד: ט ומה שהוא רב חסד מתבטא בכך שאת העונש על החטא אינו עושה נצחי אלא רק
בעולם החולף לֹא-לָנֶצַח יָרִיב ואינו
שומר לנו אותו לעולם הבא אלא משלם אותו בעולם הזה וְלֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר[7]: י ואף שהחטא מרחיק אותנו ממנו לא התרחק גם הוא אלא להפך קרב אותנו על
ידי היסורים לֹא כַחֲטָאֵינוּ עָשָׂה לָנוּ ואף שהעוונות פוגמים בעצם הנפש לא התיחס אליהם כך אלא העניש בצורה
חיצונית כי באים מצד החומר וְלֹא
כַעֲוֹנֹתֵינוּ גָּמַל עָלֵינוּ[8]: יא ולעומת זאת השכר על מעשינו הארציים אינו כאן אלא נצחי בגובה השמים כִּי כִגְבֹהַּ
שָׁמַיִם עַל-הָאָרֶץ ולכן הוא
נותן הרבה יותר ממה שעשו יראיו גָּבַר חַסְדּוֹ עַל-יְרֵאָיו: יב וכיון שמרדנו בו לא הורידנו ממדרגתנו אלא הרחיקנו מגורמי החטא במה
שהוציאנו לגלות בעולם הזה מזרחה מארצנו כִּרְחֹק מִזְרָח
מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת-פְּשָׁעֵינוּ: יג וזה כיון שעונשו לעם ישראל נועד לתקן אותנו ובא מצד רחמי האב על הבן[9] כְּרַחֵם אָב עַל-בָּנִים רִחַם ה'
עַל-יְרֵאָיו: יד וכל המידות האלו אמת[10] כי ראוי לרחם ולחנון כיון שה' יודע שיצרנו הרע מסית אותנו ולא חטאנו
מרצון מלא כִּי-הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ וזוכר לנו בשעת החטא שאנחנו חומריים ובזה נמשכים אל החטא מצד עצם
יצירתנו[11] זָכוּר כִּי-עָפָר אֲנָחְנוּ: טו וראוי להאריך לנו אף כי האדם חסר תקוה וכל ימיו כעשב זמני אֱנוֹשׁ
כֶּחָצִיר יָמָיו ורק נראה קיים בעולם ורב כח
אבל מהרה כלה ואם לא יאריך לו מתי יתקן כְּצִיץ
הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ: טז וה' רב חסד מצד שאם היה נותן שכר בעולם הזה הזמני הרי רק רוח ה'
עוברת דרך האדם וכשיוצאת ממנו מיד אינו קיים עוד כִּי רוּחַ
עָבְרָה-בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וכשמת אין
לו אפילו זכר בעולם ומה התועלת בשכר הזה[12] וְלֹא-יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ: יז ואילו ה' נותן לנו שכר גם בעולם הזה ועד העולם הבא הנצחי וְחֶסֶד ה'
מֵעוֹלָם וְעַד-עוֹלָם עַל-יְרֵאָיו ועוד
שומר את החסד לבני בנינו שמשיב להם זכות כל הדורות בגאולה השלמה שאינה לפי כחם
וזכותם[13] וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים: יח אמנם כל זה לא לרשעים, שאובדים לעולם הבא, אלא לאלו שמחזיקים בברית
עם ה' לְשֹׁמְרֵי בְרִיתוֹ וזוכרים
כל הזמן מה שפקד אותנו לעשות וּלְזֹכְרֵי
פִקֻּדָיו במטרה לקיים את המצוות בפועל לַעֲשׂוֹתָם[14]: יט ותפקיד העולם כולו, הזה והבא, להוסיף הופעת ה' בעולם כיון שבסיס כסא
המלוכה של ה' בשמים ה' בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ ומשם תכונת מלכותו שולטת[15] בכל היש ולכן כולו צריך לגלות את ה' ולהמליכו עליהם וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה: כ ומגלים את ה' בעולם כל מלאכיו בָּרְכוּ ה'
מַלְאָכָיו השולטים בכל כוחות הטבע
ופועלים לפי מה שטבע בהם גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ ושומעים לכל מה שמצוה עליהם גם לשנות את תפקידם ולעשות נס[16] לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ: כא ומגלים את ה' גם כל צבאות השמים ובעלי החיים וצבאות הממלכות בָּרְכוּ ה'
כָּל-צְבָאָיו שכל אלו על כרחם עושים רצונו
ומוביל דרכם את התהליכים שרוצה מְשָׁרְתָיו
עֹשֵׂי רְצוֹנוֹ: כב ומגלים את ה' גם כל הדברים שעשה בעולם גם הדומם והצומח בָּרְכוּ ה' כָּל-מַעֲשָׂיו שהם כולם קיימים תחת שליטתו בְּכָל-מְקֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ ובהתאמה לכולם תברך נפשי את ה' כיון שהיא מעשה שלו ותחת ממשלתו, והיא
חלק מצבאיו ועושה רצונו, וכיון שמנסה להדמות למלאכים להיות גבורת כח לעשות דברו
ולשמוע בקול דברו בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-ה':
[1] יש במזמור 22 פסוקים כמנין אותיות הא"ב שזה ענין בפני עצמו.
[2] "גמול" הוא מעשה שראויה לו תגובה, או תגובה למעשה כזה. למשל: "לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ" (בראשית נ, טו), "צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה" (שמואל א' כד, יז), "יִגְמְלֵנִי ה' כְּצִדְקָתִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי" (שמואל ב' כב, כא).
[3] פרוש נוסף: משביע את הנפש בתורה ומצוות וכמו "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב" (שמות לג, ו).
[4] אפשר לפרש את כל זה על הצד הגופני של הצלה ממחלה שה' סולח לכל עוניכי ולכן רופא למחלות של האדם וגואל אותו בזה מהשחת שלא ימות ומעטר אותו חסד להמשיך לחיותו ורחמים שלא לקחת ממנו כל חובו ומשביע את האדם בטובה ומחדש נעוריו שיחזור למצב שלפני המחלה. וזה מה שיברכו כל קרבי על שם קדשו שהצילם ממוות. אמנם זה פחות מתאים להמשך המזמור ואולי זה רק משל לחולי הנפש שדיברנו עליו.
[5] את כל זה אפשר להסביר גם כמדבר בלשון יחיד על האומה כולה ואומר שתברך נפש העם את ה' וכל צדדיה החומריים את שם ה' המופיע עליה ותברך אותו גם על הגלות והצרות, ולא תשכח את כל הטובות שעושה לה בעצם הגלות ובגאולה. שהוא סולח לעוונות העם שבגללם יצאנו לגלות ואז רופא לכל מחלות העם, וגואל אותנו מהגלות המשולה לשחת, ומעטר אותנו חסד בגאולה ורחמים להציל מהגלות למרות החטאים, ונותן לנו כל צורכנו בשובנו לארץ, ומחדש אותנו שם כימי נעורינו בעליה ממצרים שנשא אותנו על כנפי נשרים. ועושה ה' צדקות ואת המשפט הראוי לכל עשוקי הגלות.
[6] פרוש נוסף: אף שלבני ישראל נראים י"ג מידות כמעשים הנובעים ממידות והתפעלות ולכן מרחם וחונן אבל למשה הודיע שהם דרכים קבועות על פי החכמה האלוקית.
[7] ואולי זה כנגד "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" (שמות לד, ז), ולא יותר.
[8] ואולי זה כנגד "נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה" והפשע מוזכר אחר כך "כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו" שזה כולל את "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" כיון שהיה על ידי גלות.
[9] פרוש נוסף לענין: כיון שה' רחום וחנון ארך אפים ורב חסד לכן גם לענין הגלות לא לנצח יריב איתנו בגלות אלא ישיבנו לארץ ולא לעולם יטור לשמור לנו את זכרון חטאינו אלא היסורים יכפרו עליהם, ולא כיון שאנחנו זכאים כי לא כחטאינו עשה לנו ומגיע לנו יותר מהגלות ואף שחלק מעוונותינו עדיין עמנו לא גמל לנו כמוהם אלא שכל ענין הגלות הוא חסד שבא מדעת עליון שכגבוה שמים על הארץ מתגבר בחסדו על יראיו להשיבם אליו ולכן הגלה אותנו כדי להרחיק ממנו את פשעינו וסופו של דבר שירחם עלינו כרחם אב על בנים וישיבנו גם אם לא כיפרנו על הכל.
[10] כמו שנאמר: "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת" (שמות לד, ז).
[11] "יצר" מלשון "יצירה" שהוא עשיה של דבר שלא היה קודם. ואולי הכונה שהאדם יוצר רעיונות ותפיסות עולם שאינם קיימים באמת כדי להצדיק את נטיתו לחטא. וכן "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו, ה).
פרוש נוסף: הוא ידע יצרנו שמניע אותנו לחטוא וזכור כי עפר אנחנו ולכן כבדים ולא עושים את המצוות.
[12] פרוש נוסף: כחציר ימיו שרק עוברת בו רוח חמה ומיבשת אותו וכציץ השדה כן יציץ שיוצא מהשדה אבל כיון שעבר זמנו לא ניתן לראות על השדה שצמח שם דבר.
[13] כמו שנאמר "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים".
[14] וכן נאמר: "הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאהֲבָיו וּלְשׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר: וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ" (דברים ז, ט-י).
[15] "מלוכה" היא כשהעם מקבל עליו את המלך ולכן צריך המלכה אבל "ממשלה" היא שליטה מצד הכח גם ללא רצון המונהגים. וכן "תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו" (תהלים ח, ז), "לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה: וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל" (שמואל א' יא, יד-טו). וכן אומרים אחי יוסף: "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ" (בראשית לז, ח).
[16] פרוש נוסף: אין עושים דברו לשם קבלת שכר אלא כל מטרתם לשמוע בקול דברו מצד עצם השמיעה.